הנחת העבודה, טרם תחילתו של הדרבי הישראלי הראשון בהיסטוריה של הליגה השניה בטיבה, הייתה שאחרי הרבה זמן שלא, הפעם סופסוף יגבר תמיר בלאט על ים מדר. כי הוא משחק. כי מדר פצוע. מעטים, אם בכלל, חשבו שבלאט ינצח הרבה מעבר לדאחקה. שעם עזרה (גדולה) מחבר בשם דאוטין, בלאט ינצח את קרב הרכזים. שבלאט ינצח את הפועל תל אביב. ווירד זכיתי לצפות מקרוב במשחק בסופיה, כשליח הפודיום (ובית הפודיום). בהיעדר תיאור טוב יותר, אגיד שזה היה ארוע פאקינג ווירד. מספר לא גדול במיוחד של אנשים התאסף לו שם בארנה המכונה 8888, כאילו הגיע לאיזשהי השתלמות חול חצי מפוברקת של לשכת עורכי הדין. בבולגריה. נו, אתם מכירים, מעבירים אותה איכשהו כדי לקבל הטבות מס. היי, בעצם, לא בטוח שזה כל כך רחוק מהאמת. וכן, היו בעיקר אנשים באדום, וכן, היו שם גם אנשים בצהוב. אלה ואלו במצב חצי מנומנם, כנראה בהמשך ללילה קשוח בקזינו. וכן, היו שם כמה בולגרים שנקלעו. רובם בטרנינגים. כולם לא באמת מבינים מה רוצים מהחיים שלהם. זה היה דרבי כמעט בלי שנאה. נכון, שרו כמה שירים, כמו מתוך רוטינה. נכון, הונפו כמה אצבעות משולשות, כי בכל זאת הגענו למרות הכל. שום דבר מיוחד או מעניין. קשה מאוד לצקת או לחוש בזמן אמת איזשהו נופך היסטורי, אפוא, לסיפור הזה. ובמסגרת הווירדיות אשר סביב, כל הסינתטיות הזאת עשתה טוב לאנדרדוגית, זאת שהייתה צריכה את המשחק הזה הרבה יותר. כשנותנים לשחק הדיסקו מספק לי יתרונות בולטים. אחד מהם הוא היכולת לקרוא כמעט בזמן אמת את הטורים של שותפיי לפרויקט. אהרלוס, בין היתר, סיפק לכם פרופורציה לאופן שבו הקבוצות האיכותיות יותר מאבדות את היתרון כשהן פוגשות יריבה מקומית. זה קורה כל הזמן. בצרפת, בסרביה, בגרמניה, ביוון. זה קרה גם בבולגריה, במפגש בין שתי הישראליות. הפועל תל אביב הייתה לפני ונותרה אחרי הקבוצה הכי מוכשרת בישראל. כמות כוח האש שלה יוצאת דופן. והיא, מבחינתה, הגיעה כדי לעשות את המינימום הנדרש על מנת לנצח את יריבתה מהתחתית. המינימום הנדרש על מנת לנצח. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל רק בשבוע שעבר פגשו הצהובים קבוצת כדורסל שבאה כדי לשבש. כשבאים לשבש, חושפים את מכבי תל אביב הזאת, את הכדורסל של קטש, את כל החבילה, לסיטואציה שאיתה קשה לה מאוד להתמודד. הפועל תל אביב, קודם כל מנטלית, לא מצאה לנכון להעסיק עצמה בדברי הבל שכאלו. היא התמקדה בפתרון איקס או וואי מול הפיק נ' רול הצהוב. ההוא יחליף עם ההוא. הזה ייצא גבוה על הכדור – ויהיה בסדר. והיה בסדר. למכבי. כאן נכנס לתמונה תמיר בלאט. המספרים אולי לא יספרו את הסיפור, אבל מבחינתי מדובר באחד ממשחקיו השלמים בואכה מושלמים בקריירה. זה התחיל מכמה דברים פשוטים: סגירה טובה לריבאונד במהלך הראשון של המשחק (את מלקולם). ויתור על מסירה מסובכת בפוזשן ההתקפי הראשון במשחק, כדי ללכת למשולש התקפי ולהכניס כדור פנימה להורד (על מלקולם). מסירה טובה בתרגיל הכנסת כדור לבריסט. כאלה. זה המשיך אחר כך בשליטה מוחלטת בסיטואציה. חילוף הגנתי רך מולו, שזה בערך כל מה שהאדומים עשו בחלקים ראשוניים במשחק? הגבהה ומסירה קלה פנימה אל המיסמאץ'. יציאה קלה לכיוונו מצידו של הגבוה היריב? פגיעה מיידית בגבוה שחותך או סתם מסירה פשוטה יותר החוצה כדי לאתר את האיש הפנוי. ובקצב. תוך כדי התקפת מעבר, בלי לדחוף את הכדור יותר מדי חזק קדימה, הולכים אל הטרנזישן המכונה 77 שבו סורקין כאילו חוסם שני לבלאט. אבל לא באמת, כי הוא שועט אל הטבעת. זיהוי, מסירה, בום. השומר שלו עם או בלי חילוף (אוטורו, בלייקני, ג'ונס) שוקע רגע ומניח לו כשהוא רחוק מהכדור? 3 טריצות בתוך הפרצוף שלהם. הצגה. כפיים. את הרבע הראשון סיים בלאט עם 4 אסיסטים. הפועל תל אביב כולה עם 5. ברבע השלישי, כשנראה היה שהפועל תל אביב פותחת פער ובורחת, בלאט היה זה שהחזיק את הקבוצה שלו בעניינים. בעצמו. על הכתפיים שלו. אבל את זה יכולנו לראות מגיע. את השליטה במאצ'אפ מול מיציץ' לא. לנצח את מיציץ' לא פשוט לדבר על אלמנטים הגנתיים במשחק שבו הסקור המשותף נושק ל 200. כשהקבוצה המנצחת מאפשרת למנוצחת לעשות 23/30 בזריקות ל-2, שזה 77%. שזה המון. אבל אנחנו נדבר על זה בכל זאת, ושוב מהזווית של תמיר בלאט. במצב 17-12 צהוב, האיש של קטש הפעיל לחץ על האיש המכונה ואסה ושלק לו את הכדור בין הדריבל השני לשלישי. לפני ואחרי הוא עמד במשימה שנראתה בלתי הגיונית בעליל. איטודיס ואולי במיוחד דדאס רכבו או ניסו לרכב על הרגליים של בלאט לאורך כל מפגש ביניהם. לעיתים באופן מוגזם. בכל פעם שניתן לבצע רכיבה משותפת על ההגנה הבעייתית של סורקין ובלאט ביחד, מה טוב. הפועל תל אביב קלעה 25 נקודות ברבע הראשון, לא מעט מהן מתוך הסיטואציה הזאת. ועדיין, באחד על אחד של בלאט מול מיציץ', בלאט ניצח קל. הסרבי ניסה וניסה, אבל כמעט ולא הצליח לייצר לעצמו יתרון מתוך הדריבל. מתוך הבידוד. כלום. וזה תיסכל אותו, וזה עיצבן אותו, וזה פגע בו ובקבוצה שלו בהתחלה ובהמשך. באחד על אחד של בלאט מול מיציץ', בלאט ניצח קל. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב הרבע הרביעי וברשותכם, ואני יודע שתצחקו, עוד כמה מילים על ההגנה של מכבי תל אביב. בטור של הירש הוא כותב לכם על החמישיה הבלתי הגיונית בעליל שהעמיד קטש בתחילת הרבע הרביעי, שאמורה הייתה להפסיד עבורו את המשחק. שניצחה עבורו את המשחק. דאוטין, קלארק, ריימן, ליף וסנטוס. ג'ימי קלארק אתמול סיפק עוד משחק התקפי מזעזע, בנוהל. כולל רצף השלשות שהוא הטיח באזור הקרש. כן, גם בבולגריה קוראים לזה קרש. וכן, למרות שבבוקס סקור כתוב שסיים 19 דקות עם 5 אסיסטים. אבל תוך כדי הרצף ההתקפי המופרע של דאוטין, הוא היה שם, ביחד עם ריימן וסנטוס, כדי לשבש לכמה רגעים את ההתקפה של איטודיס. מרסיו סנטוס הוא ביטוי מובהק לקיץ הרע שעבר על מכבי תל אביב בגזרת ההחתמות. גבוה מחליף מאולם. לא מוכן עדיין ליורוליג. מתאים להיות גבוה שלישי. אתם כבר יודעים. ו-וואלה, אתמול הוא נראה לא רע בכלל. במיוחד הגנתית. סביר להניח שהייתה זאת העבירה הרביעית של סורקין שסיפקה לו עוד כמה דקות, אבל סנטוס מספק דברים שהבכיר ממנו לא יכול. את הרבע הרביעי הוא פתח עם ניצול מקסימלי של המצב שאליו נקלע מוטלי. אם שומרים עליו, אפשר לצאת בלי פחד גבוה גבוה אל הכדור והמכדרר. כי אם ימסרו למוטלי, מה כבר יעשה עם הכדור? בחסות הבטחון שצבר מול המחליף, זה עבד אחר כך לא רע בכלל גם מול אוטורו. ובהתקפה? רגע, תנו לי לעבור לפרק הבא. ההתקפה בתכלס, אין הבדלי מאקרו באופן שבו התייחסו שני המאמנים למשחק ההתקפה שלהם. הפועל תל אביב חיפשה כל הזמן אי התאמות בהגנה הצהובה? גם קטש. בתחילת הרבע המכריע, מול קו קדמי של מוטלי וגינת, חיפשו הדאוטינים לערב אותם כמה שיותר. ככה, פשוט. להגיד שזאת הסיבה היחידה לכך שהדברים עבדו? זה לא. אחרי שלקח את מוטלי לטיול קליל בסל הראשון ואת גינת לטיול קצת פחות, שגם הוא הסתיים בנקודות, דפק הדאוטין כמה שלשות בדרגות קושי לא פשוטות על אלייז'ה בראיינט. שזה קשה. אז כאמור, אין הבדלי מאקרו גדולים באופן שאליו התייחסו שני המאמנים אל ההתקפות שלהם. ונכון, צודק כרגיל הירש, שסביר שקטש שונא את הכדורסל שהקבוצה שלו משחקת. אני, באופן אישי, מקווה מאוד שקטש יניח בצד את החוש האסתטי שלו ויילך וימשיך עם הדברים האלו – כי זה מה שהסגל שלו דורש. וגם אתמול, תוך כדי הכדורסל הכירורגי, אפשר היה להתרשם מהאופן העגול והמסודר יותר שאליו ניגשת הקבוצה שלו בדרכה לאותם הפאנצ'ים. לא סתם דריבל דריבל דריבל ושוט. הרבה יותר סבלנות, עם חסימה שניה ושלישית בתזמון טוב יותר ובזווית טובה יותר. מול קבוצה שאפשרה לו. לוני ווקר הוא סופר סקורר. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב החוסרים איש וויינרייט הגיע אל הדרבי כבאנקר של איטודיס בעמדה מספר 4, עם 30 דקות פלאס בכל אחד משני המשחקים הראשונים. ושוב, לאו דווקא בעמדה שעליה ישב בעונת היורוקאפ. זה עבד מצוין מול ברסה ואפס. לא מול הורד. השלשות לא נכנסו, את הריבאונדים לא לקח (סיים עם אחד, בהגנה) – ובאיזשהו שלב, כשאיטודיס זיהה את הברוך המתקרב, הסיט אותו חזרה לעמדה 3. לתומר גינת, שיצא מהפריזר, היו בהחלט כמה רגעים לא רעים בשני צידי המגרש, אבל אי אפשר היה לטעות באי הנוחות שלו שם. כולל בשלשה ההיא שדחק בתחילת הרבע המכריע. בעת בניית הסגל המופרך של האדומים, כולם חיכו להחתמה הגדולה בעמדה מספר 4, זאת שלא הגיעה. אתמול זה הורגש. פתרון אפשרי שאותו ראינו בשבוע שלפני היה לשחק עם שני גבוהים בצוותא. בהיעדרו של קבוקלו, הלכו שם על ניסוי של מוטלי ואודיאסי. וכרגע, במצב הבטחון והכדורסל הנוכחי, מציג הקו הקדמי של הקבוצה העשירה מתל אביב סנטר אחד מצוין (אוטורו) ולו שני מחליפים בינוניים במקרה הטוב. עם 4 פותח שהוא לא ועם 4 מחליף שהוא לא בעניינים. כן כן, 20 שחקני סגל – ואנחנו מדברים על החוסרים. של הפועל תל אביב. 5 נקודות לסיום 1. ווקר – לוני ווקר הוכיח אתמול מספר דברים, למי שצריך היה עוד להשתכנע. קודם כל, שהוא סופר סקורר. יהיו את הימים האלו של 4 שלשות פלוס, באחוזים גבוהים. ולא משנה מי או מה ישמרו מולו. וכן, היו לו 4 אסיסטים, אבל סדרת החלטות במהלך המשחק הזכירה למה עדיף שיזרוק ולא ימסור. 2. בלייקני – זה לא שמכבי הגיעה אליו בלי תכנית משחק. ראינו קצת סטאנטים בואכה צ'וקים בואכה סופט טראפים לכיוון שלו, ולא רק כשהשומר שלו היה בלאט. עוד פעם בלאט והגנה? הקיצר, ההצלחה הגדולה של מכבי תל אביב מולו היא בכמות הזריקות שלקח. רק 8 זריקות מהשדה, לאחד שכמעט ולא יודע להחטיא. זה קצת בזכותה. זה יותר מקצת בגלל האופן שבו הפועל תל אביב התקיפה. כלומר, מבחינתי זה לא אסון גדול לסיים עם 16 איבודים (על 15 אסיסטים). זה גם לא אסון גדול לעבור את 5 הדקות הראשונות בלי אף אסיסט. זה כן טעות לשחק את המשחק הזה שבו עכשיו צריכים ללכת לזה ועכשיו אל ההוא. 3. מכבי – אפשר ללכת לסיפורי מיסטיקה כדי להסביר את תוצאת המשחק. אל ענייני מועדון. אל ההיסטוריה. אל השדים והרוחות. ספק רב אם זה הסיפור הפעם. מכבי תל אביב הגיעה למשחק שאותו היא הייתה צריכה יותר. ישבה על כמה נקודות מקצועיות שסייעו לה. נעזרה בהתפוצצות נקודתית של דאוטין כדי לייצר את המרווח שהוביל לנצחון. קיבלה על הדרך משחק נהדר מבריסט, שלא קיבל מספיק קרדיט עד עכשיו בטור. נמנעה מבור גדול וצברה בטחון בהתאם. ולא פתרה שום בעיה בדרך. אבל רק דבר אחד, שעליו דיברנו מהקיץ: המפתח של כל קבוצה ושל מכבי תל אביב בפרט לנצח משחקים עובר דרך קשת שלוש הנקודות. זה המפתח. לשם צריכים להסתכל. אחרי 7/27 מול אפס במשחק הראשון, הפעם נעצרה הספירה ב 14/24. יותר קל ככה לנצח. 4. הפועל – להבדיל מהיריבה, נראה היה שבהפועל מניחים שיהיה בסדר. תחושת הבסדר התחזקה לבטח כאשר איכשהו הובילה בסיום הרבע הראשון. כאשר איכשהו ירדה בשיוויון אל חדרי ההלבשה במחצית. כשפתחה פער נחמד באמצע הרבע השלישי. זה בא לידי ביטוי גם ברוטציות של איטודיס, שממש לא שידר בכך תחושת דחיפות. ואז כבר לא היה בסדר. ואולי, לצד החסרון, אפשר לזהות יתרון. אם הפועל תל אביב הזאת, זאת ששיחקה עד עכשיו 3 משחקי רדיוס, יכולה להרשות לעצמה להתייחס לדרבי כאל משחק רגיל, היא גם לא אמורה להתרגש יתר על המידה מהתוצאה המאכזבת שלו. יורוליג, אתם יודעים. שבוע אחד מנצחים משחק גדול ושבוע לאחר מכן מפסידים ליריבה שנחשבת נחותה על הנייר. מצד שני, חשוב לזהות היטב את הסיבות לרפיון המנטלי שהוביל אתמול להפסד הלא צפוי. כי לא בטוח שהרוגע על הפרקט הגיע בזכות השקט והשלווה סביב הקבוצה. סביר להניח שבדיוק ההיפך הוא הנכון. 5. כוסאומו כדורסל – דרבי זה נחמד. כדורסל גם. אל הווירדיות של הערב הזה צריך להוסיף עוד נתון קטן, והוא שהעיניים גנבו כל הזמן אל המסכים, כדי לקבל כבר את הפוש המיוחל. שיבשר שהאחים שלנו חוזרים הביתה. שעוד מעט ואפשר יהיה לחזור ולנשום. שעוד רגע נוכל לבכות, לשם שינוי, בכי של הקלה. בפעם האחרונה, הלוואי: שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

באוגוסט 2022 התראיין עודד קטש לידידנו שי האוזמן ופירט מהי פילוסופיית הכדורסל שלו, אם כי בצמצום קטשי טיפוסי. מאמן מכבי תל אביב אז והיום הבהיר שהוא סולד ממה שהוא מכנה "פוזשן גיים", כלומר כדורסל שמבוסס על קצב איטי בהתקפה ותוך התבססות על גארדים שמרבים לכדרר ומשחקים אחד על אחד. על דרך האלימינציה, הוא דוגל בכדורסל מהיר ובהתקפה שבה הפיק אנד רול הוא לא משחק בין שניים אלא תנועה מתואמת ואסתטית של חמישה שחקנים. מכך נגזרה אמירה נוספת שלו – הקואץ' הבהיר שלא היה מעוניין בצירופו למכבי של מייק ג'יימס, מייצג מובהק של השיטה הזאת. אח, הימים התמימים הם, קצת יותר משנה לפני היום המחריד ההוא, כשמכבי עוד הייתה יכולה להרשות לעצמה לומר לא לקלעי מספר 1 ביורוליג בכל הזמנים. לא יודע מי בנה את הקבוצה של מכבי העונה – מישהו מחוץ למכבי יודע? – אבל זה בבירור לא סגל שקטש אוהב. הוא גם מסתייג משחקנים ללא ניסיון באירופה. אתמול ניצחו לו את המשחק ג'ף דאוטין ג'וניור, באמת שחקן התקפה נחמד ובשום אופן לא רכז. באופן סמלי, כשניסה למסור מיד אחרי שקלע את הסל הראשון שלו ברבע, ביתרון 72:74, 8:44 שניות לסיום, הוא איבד, וכריס ג'ונס השווה ל-74:74. אחר כך מסר שוב, לליי אפ של ליף, לא בפיק אנד רול. ואז, במצב של 78:74 למכבי פשוט דפק דאוטין שלוש שלשות שחיסלו את המשחק. לבד לגמרי. עבודה שלו. פעמיים באחד על אחד, פעם אחת במתפרצת. קצת פוזשן גיים, קצת מלחמה שלו ושל החברים (מהחמישיה השניה) בהגנה. לא בדיוק הכדורסל של קטש. תכף נגיע לשחקן השני שהוא פחות תבנית נוף הכדורסל של עודד קטש, לוני ווקר, אבל לפני זה, שימו לב לחברים באותה חמישיה שאיתה מכבי ביצעה את הריצה המטורללת ל-74:87, 5:18 לסיום: מר בלגן והתקפי לב לאוהדים, ג'ימי קלארק השלישי; דאוטין ג'וניור בעמדה 2; וויל "כדור הרס אנושי" ריימן; וצמד הגבוהים המחליפים והמושמצים, טי ג'יי ליף ומרסיו סנטוס. על הנייר, אין פה מספיק ריווח, בלשון המעטה. אני מניח שקטש רצה חמישיה שתמשוך כמה דקות עד שהשחקנים שהוא סומך עליהם יחזרו לדקות ההכרעה. במקום זאת הוא קיבל ניצחון, בזכות אגרסיביות הגנתית, שתי עבירות תוקף שסחט סנטוס ועוד חטיפה של דאוטין ג'וניור שהובילה להחטאת ליי אפ אופיינית של קלרק - שליף תיקן. מול החמישיה הזאת, שמורכבת משחקנים שאולי היו נלקחים בחשבון לסגל הליגה של היריבה הפייבוריטית, איבדו בריאנט, מוטלי, בלייקני וגינת 5 כדורים ב-4:42 דקות. אולי אלו השקט והמנהיגות של קטש, אבל לא בדיוק הכדורסל של קטש. אין ברירה, חייבים לדבר על לוני ווקר. איזה שחקן כדורסל מוזר. ווקר הוא גרסה מוקצנת – מאוד – של מייק ג'יימס. הוא יודע לכדרר הרבה ולהשליך משלוש, או לייצר לעצמו מצב קליעה ל-2. אם חייבים, הוא גם יודע למסור. אתמול היו לו 4 אסיסטים, אבל בדרך כלל הוא ייפטר מהכדור רק אם יתברר מעבר לכל ספק סביר שאין לו סיכוי לעשות סל, בדרך כלל שניה או שתיים מאוחר מדי. לכן היו לו גם שלושה איבודים, אחד מהם קצת מביך - כשהוא הרחק מאחורי קרש הסל לכיוון קו הבסיס. כזה הוא ווקר: סלים מרהיבים, איבודים מביכים. עסקת חבילה. כדורסל של קטש, עם תנועה מתואמת של גארדים וגבוהים ושחקני פנים נועלים בצבע לליי אפים קלים? עזבו, פשוט תנו לי את הכדור וזוזו הצידה. וכמובן, הטכנית המיותרת אחרי השלשה ברבע הראשון וההתנהלות הקצת ביזארית. לסיכום, ווקר לא ישחק כדורסל של מאמן. הוא האירוע, ואין בלתו. כך, נוצר מצב מוזר שבו לקטש יש כמה שחקנים "שלו", בראשם תמיר בלאט ורומן סורקין, שהופכים לצמד מתואם לא פחות מבלאט את ריברו, שיודעים מתי לנעול ומתי למסור ומבינים את הקצב ואת הניואנסים של ההתקפה, במשחק המסודר ובמעבר (כולל דאנק מרהיב ממש של סורקין במהלך של שניהם במעבר ברבע השלישי). אליהם מצטרפים הורד ובריסט – במשחק הכי טוב בצהוב, עם מקסימום אפקטיביות במינימום נגיעות בכדור. מנגד, ישנם ווקר, דאוטין וקלארק, שמשחקים משהו אחר לגמרי. אתמול זה עבד, אבל זה לא יעבוד תמיד, וספק אם יעבוד לאורך זמן. בעולם מושלם – סליחה, בעולם עם קצת יותר כסף ופחות מלחמות – בלאט וסורקין היו המחליפים של הרכז והסנטר שמשחקים את הכדורסל של המאמן שלהם. כלומר של לורנזו בראון, וייד בולדווין וג'וש ניבו. אח, הימים התמימים ההם. כמעט 700 מילה, ובקושי התייחסנו להפועל תל אביב. הפייבוריטית הברורה, זוכרים? השיטה של דימיטריס איטודיס, וגם אחרי הפסד לא נעים חייבים לומר שיש לו שיטה, היא בערך כזאת: אנחנו עמוקים מספיק ויכולים לשמר רגליים טריות מספיק כדי לשמור סביר פלוס, במקרה הרע, ואפילו לחפות על רגליים איטיות, נניח של ואסה מיציץ'. אם נשמור, נרוץ ונעשה נקודות קלות בהתקפה מתפרצת. במשחק העומד, החוכמה ויכולת החדירה של מיציץ', בריאנט וג'ונס, איש איש בתורו, ייצרו מצבים לכולם – לגבוהים אחרי פיק אנד רול ולמלקולם, ויינרייט וגינת בחדירה והוצאת כדור. הכדור אמור לזוז, והתוצאה אמורה להיות זריקות פנויות. וכשהעסק נתקע – מיציץ' אמור לעשות קסמים. וכשמיציץ' נתקע – אז אנטוניו בלייקני הוא הלוני ווקר של הפועל, רק בפחות כסף ועם פחות מניירות. האיש מסוגל לעשות סל מכלום בלי עזרה של הקבוצה. אמש התגלה באג במערכת. ברבע הראשון ניסה איטודיס לנצל את קיומו של הצמד ההגנתי בלאט את סורקין בפיק אנד רול אחרי פיק אנד רול, ואכן היו שם כמה דקות של אביוז לא נעים. אבל מול הסוויצ'ים האוטומטיים של מכבי, הפועל לא הצליחה לייצר יתרונות מספריים בהתקפה העומדת, הכדור לא זז, ומספר האסיסטים עמד על 15 בלבד מול 16 איבודים. שוב ושוב חזינו בכדורסל אחד על אחד - לא רק של בלייקני; גם של בריאנט במשחק רע, עם 1 מ-6 לשלוש ואסיסט אחד מול איבוד; גם של ג'ונס (1 מ-5 ל-3, 3 איבודים ו-3 אסיסטים); ובמיוחד של מיציץ', שהיה רע במיוחד, עם 6 איבודים מול 4 אסיסטים. איטודיס לא הצליח לצאת מגישת שתי החמישיות-ואם-מוטלי-לא-טוב-נכניס-את-אודיאסה ולא שלף פתרונות הגנתיים מקוריים, עד שהשבלונה התפוצצה לו בפרצוף. אז אחרי הניתוחים - מה בכלל המשמעות של התוצאה המהממת? בעיקר מצב רוח. אוהדי הפועל תל אביב נזכרים, ובכן, מה זה להיות אוהדי הפועל תל אביב, ואוהדי מכבי תל אביב עוד לא שכחו מה זה להיות אוהדי מכבי תל אביב. הקבוצה של קטש, שנראה היה שייקחו עוד שבועות ארוכים עד שתלקט ניצחון ראשון, יכולה לנשום לרווחה ממש מעט, עד שתיכנס לעוד שבוע כפול קשוח, מול ברצלונה ואולימפיאקוס. אבל למי שמחליט במכבי – מישהו מחוץ למכבי יודע מי זה? – אסור להתבלבל: הקבוצה הזאת עדיין זקוקה לרכז ראשון וסנטר פותח, לכל הפחות. אפשרות אחרת היא לתת את הכדור ללוני ווקר ולג'ף דאוטין ולקוות לטוב. גם אחרי הניצחון ההיסטורי בדרבי היורוליג הראשון, יש לי תחושה שעודד קטש פחות מתחבר.

אמצע 1986. אנחנו מדברים על זמנים שבהם בימי חמישי בערב, השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם. אם תלך לאורך הטיילת, הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים. כזאטוט עוד לא בן 7 עם שם דפוק שקיבלתי בירושה חסרת טאקט מסבא מת, ניגשתי לסלון כדי לפגוש באבא מגרען גרעינים. בטלויזיה משחק כדורסל. - "מה זה? מה אתה רואה?" - "זה דרבי. מכבי תל אביב הפועל תל אביב" - "ומי מנצח?" - "מכבי ינצחו" - "איך אתה יודע?" - "כי תמיד אנחנו מנצחים" - "ולמה שהפועל לא ינצחו?" - "כי הם תמיד מפסידים" בפועל, אבא שלי כבר ידע את התשובה. זה לא היה שידור ישיר, רק איזה תקציר עלוב בקריינותו הרצינית מדי של יורם שמרון. אבל במחי שיחה של 10 שניות בלבד, אבא שלי הניח בחוסר הזהירות האופייני שלו את היסודות המכביסטים עליהם גדלתי וחונכתי. אנחנו תמיד מנצחים, הם תמיד מפסידים. זה לא משנה אם זה גביע בנדל, חצי גמר הפלייאוף בעונת 85/86 או גמר גביע המדינה. אנחנו מנצחים, הם מפסידים. אלו החוקים, אלו הכללים, כך זה היה וכך תמיד יהיה. לאורך השנים קיימתי יחסי אהבה שנאה עם המושג הזה, מכביזם. האם אני יכול להעיד על עצמי שאני הכי טוב, הכי מהיר, הכי חזק? מה זו היהירות הזו? מצד שני, המציאות מכה בך פעם אחר פעם. אתה תמיד תנצח. תמיד. ברוב המקרים אתה טוב יותר, חזק יותר, מהיר יותר וכשזה לא קורה, אתה גורם לזה לקרות, במגוון הדרכים היצירתיות. ואם זה 10 תעשה את זה 20. ואם זה 20 תעשה את זה 30 כי לרמוס ולדרוס זה חלק מה-DNA שלך, גם אם לא תמיד אתה מרגיש איתו מספיק נוח. מכביזם זה גם להיות הכי עשיר. זה גם לגרום ליריבות שלך להיות הכי עניות שאפשר. זה לקחת את השחקנים הכי טובים ולייבש אותם על הספסל רק כדי שלא ישחקו ביריבה שלך. זה להרכיב סגל של 20 שחקנים במסווה של עומק, זה לקחת מהיריבה שחקנים באמצע העונה, זה לייצג את ישראל ואפילו ללבוש את החליפה הזו באושר ובשמחה, לנגן את ההמנון ולהביא דגלים למשחקים אבל בתכלס לקחת אליפות אירופה עם 80 אחוז זרים. זה לשים זין ענק על כולם רק כדי לנצח, כי זו האידיאולוגיה. לנצח. כי זה הדבר היחיד שחשוב. זה ללכת תמיד בתפר שבין גאוני לבין כשר אבל מסריח. כן, זה מכביזם ואנחנו אוהבים את זה. ועכשיו אני האבא. בתחילת השנה הסברתי לבן שלי שזהו, אני מרשה לו להגיע לדרבי. אחרי 14 שנים של שירי שואה, זריקת אבוקות וקללות שהאוזן לא מסוגלת לקלוט, זה נגמר. הגרעין הקשה בחוץ ותודה לאבא עופר, אפשר להגיע עם הילד. אנחנו מדברים על ילד שבגיל 3 צרח בבית שהוא אלוף אירופה, שהאדומים אוכלים את הלב ושגיא פניני הוא מלך העולם. בשנות ה-2000, היסודות המכביסטים שעליהם הוא חונך היו על אקסטזי. ובדיוק כשהגענו לרגע שהוא מוכן ומזומן להגיע למשחק החשוב ביותר, אני לא רוצה שהוא יראה אותו, והאמת – גם אני לא רוצה לראות אותו. כי השמיים הספורטיבים נפלו. כמעט 40 שנה קדימה, והחוקים השתנו. הדרבי, מה שפעם היה גן עדן הפך להיות רכבת אל הגהינום. צד אחד עבר תהליך איטי, כואב, כמעט ישנוני וללא התנגדויות מהפיסגה היהירה והדורסת לחוסר אונים על גבול האימפוטנציה. לצד השני לקח עשרות שנים לעלות על השיטה, אבל כשהגיעה הרכבת הוא פשוט זרק ממנה את כל המזוודות המרופטות והעמיס אותה בזהב. ומי שיש לו בעיה, שילך לחרבן קוביה. אבל הם, הקבוצה מסופיה שלבושה בכתום והופיעה מתוך החושך, לא הסיפור כרגע, מיד נגיע גם אליהם. המכביזם הזה, שכמעט בלתי אפשרי היה להגדיר אותו, תמיד התיישר עם המילה רוח. רוח המועדון, הרוח של הקבוצה, הרוח של השחקנים. הרוח שיש בהיכל. זו תמיד הרוח. היא זו שגרמה לכדור של דריק שארפ לצלול פנימה, שמאות אלפים יצאו בזכותה לרחובות, היא זו שמלכדת את כולם למען המטרה. והמטרה היא ניצחון, בכל מחיר. הרוח הזו, כמו פנצ'ר קטן כמעט בלתי מורגש ששמו עליו פלסטר, איבדה את האויר לאט לאט, עד שהיום המועדון הגיע למצב שהוא חורק עם צמיגים קרועים לחלוטין ובלי שלנהג יהיה אכפת. כי מישהו הולך נגד הרוח והמדרכה מתנדנדת. המועדון הזה הוא כמו מהלך של ג'ימי קלארק. שיכור, שרועד מקור ונכנס עם הראש בקיר רק כדי לקבל את האופנסיב. היא תמונה של המאמן שלה, שמקבל/מסכים לסגל שחקנים כ"כ לא מוכשר, לא מתאים, לא פיסי וללא אופי עד שהוא מבין את זה מאוחר מדי ומתייצב לראיונות בשפת גוף של זומבי. ואתה רוצה ללכלך על בניית הקבוצה השערוריית ועל עבודת הסקאוט הפושעת של קלאודיו קולדבלה והצוות שלו (מי אלה?) אבל אתה קולט שאם תעשה את זה, אתה משרת את ההנהלה ומספק להם את השכפ"ץ שעליו הם כ"כ אוהבים לדרוך. אבל קלארק וקטש וקולדבלה הם לא באמת האנשים שהולכים נגד הרוח. נכנס עם הראש בקיר, ג'ימי קלארק (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) את מכבי תל אביב מנהלים אנשים שהמשיכו את רוח המועדון שנוצרה אי שם בשנות ה-70. יש להם את כל הזכויות לטעון לבעלות על המותג שהיה בשיא כוחו על פני עשור בערך, ואפילו הציץ שוב לשנתיים לא מזמן. הם היו שם לכל אורך הדרך כדי לאפשר למועדון הזה לממש את החזון המכביסטי. הם עשו את מה שצריך כדי שהמועדון יהיה הכי עשיר, כדי שיהיה לו את הכוח להשתמש בכל תכסיס אפשרי בספר בשביל המטרה. הם היו מכבי. אבל הם כבר לא מכבי. כי הדרך הזו מתה וכשאתה ממשיך בכוח ובעקשנות ללכת בדרך לא רלוונטית, במקרה הטוב זו תהיה דרך ללא מוצא, אבל במקרה הרע אתה תיפול לתהום. ואני, כאוהד, אני נאבק לנשום. כי ברור לי שלא צריך הרבה בשביל להחזיר את מכבי תל אביב להיות רלוונטית. הזמנים השתנו, היא כבר לא חייבת להיות הכי עשירה, היא גם לא צריכה להיות אותה מכבי. אין שום צורך להפסיד 100 מליון שקל בשנה כדי להעמיד קבוצה תחרותית ואין צורך להעמיד סגל של 20 שחקנים. כל מה שההנהלה הזו צריכה לעשות, זה לנהל את העסק הזה טוב יותר, אחראי יותר. לא לשלוח את המנכ"ל העוזב לספר על התקציב הגבוה בתולדות המועדון שהוא במקום ה-16 ביורוליג במספרים שלו. לא להנחית מנהל מקצועי בחודש מאי אחרי שחלק נכבד מההכנה לעונה נפגם. לא להחליט על בניית קבוצה שבה כל השחקנים שלה מעולם לא שיחקו בליגה הראשונה בטיבה בעולם (סורי האוזמן, אתה עוד תבין שזה נכון). כמות הדוגמאות לניהול המזעזע של המועדון הזה יכולה למלא טור שלם. האנשים שמנהלים אותה כרגע פשוט צריכים לעשות את זה טוב יותר, ואם הם לא יכולים, הם חייבים לתת את ההזדמנות הזו למישהו אחר. כי הם, ורק הם, הולכים נגד הרוח. אם לפני 4 שנים, הייתם אומרים לי שהערב אני אחזה בדרבי במסגרת היורוליג, לא בטוח שהייתי יודע אם השאלה היא אמת או חלום. אם הייתם אומרים לי שאחזה בדרבי במסגרת היורוליג בו הפועל פייבוריטית ואני האנדרדוג זה כבר ברמת הצ'יזבאט. קודם כל מה זאת אומרת ביורוליג? זה הרי המפעל שלי ורק שלי. מה אתם עושים בו בכלל ומי הכניס אתכם? למה הכניסו אתכם? מה אתם יכולים לתרום לאירוע הזה? ובכלל, אנדרדוג? בדרבי? אני? אני זה הבחור שעושה את זה 20 ואחרי זה 30 ואחרי זה 40, אני לא אנדרדוג, אני לא יודע להיות אנדרדוג. ולכן הדרבי הזה הוא פסגת המהפכה, הוא שיא השיאים, הוא הסיוט הגדול ביותר שכל מכביסט אי פעם יכול לחשוב עליו, הוא אסון ספורטיבי, הוא התוצאה הברורה של הזנחה פושעת של הדרך והפגיעה ברוח. זה במשמרת שלכם. ולמרות כל זה, ניצחנו. זאת אומרת, המכביזם ניצח. כי מה זה מועדון ספורט אם לא זהות, אם לא רעיון. תשאלו את דורטמונד, את ליברפול, את ריאל מדריד וכן, גם את מכבי והפועל. מה זה מועדון ספורט אם לא סט ערכים מקודש שמתפעל ומסובב את הגלגלים של האוהדים, רק כדי להמשיך ולפעול ולהשאיר את העסק חי. וסט הערכים של מכבי ת"א, אותו מכביזם יהיר ודורסני, הוא זה שבסוף ניצח. הסט השני, של הפועל, הפסיד, כמו שהוא תמיד מפסיד. הדרך היחידה של הפועל להפוך לטובה יותר ממכבי היה לאמץ את המכביזם. הרעיון הוא הניצחון הגדול שלנו. זה שהם מוציאים אותו לפועל יותר טוב כרגע, אוקיי, נשארה בנו תקווה שזה נקודתי. ואם במקרה הטוב זה יהפוך לריאל וברצלונה, שכל שנה התואר הולך לצד אחר, אנחנו ניאלץ לחיות עם זה. האליפות תהיה מתוקה יותר. אבל הדרך של שימון ניצחה, ועל זה אי אפשר להתווכח, וזה יהיה לנצח. בסוף, הפועל ת"א היתה צריכה להחליף את כל סט הערכים שלה בסט הערכים של מכבי, כדי שתהיה לה אפשרות לנצח. יותר ניצחון מזה? אין. ובצורה כמעט סימטרית, גם ההוא שם, הולך נגד הרוח. כל דוגמאות המכביזם שנכתבו בתחילת המניפסט הזה, הם מנת חלקה של הפועל תל אביב, אם ירצו או לא ירצו, אבל על ספידים. הכסף הכי גדול ביבשת, סגל שחקנים ארוך כפי שלא היה מעולם, 5 שחקני נבחרת ישראל שמשחקים אולי פעם אחת בשבוע ולא רואים דקה ביורוליג. זה לקחת מקבוצות הליגה שחקנים באמצע העונה, זה לדרוש את כל מה שלא מגיע לך, זה להיכנס בכל הזדמנות ביריבה ולנסות להחליש אותה והכל הכל בשביל הדבר הקדוש ביותר למכביזם – ניצחון. ועצם העובדה שגרעין האוהדים הקשה, האידיאולוגי לא משתף עם הדבר זה פעולה, זו ההוכחה החזקה ביותר לניצחון המכביזם. ניצחון הרעיון. הניצחון של רוח אחת על האחרת. אז כשתשבו על הספה ותבכו מאושר כשתראו את מיציץ' הופך מ-10 ל-20, ואוטורו לוקח 20 ועושה אותם 30, תנשמו לרגע ותבינו - ברכות, אתם מכביסטים. ועדיין, תקווה היא דבר מסוכן, אבל גם חשוב. מי שחושב שמכבי תוכל לנצח את הדרבי הזה, כנראה לא שפוי בדעתו אבל אפשר להעריך אותו על התקווה ואולי כולנו נופתע, שלא לומר נקבל שוק, לטובה. ובמאקרו, אמר כבר מישהו חכם: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. הדרבי הזה הוא שיא השיאים של החושך. הבעיה עם שיא, זה שתמיד יבוא מישהו שישבור אותו ולך תדע אם עכשיו הכי חשוך רגע לפני השחר, או שיש עוד לאן להחשיך. בכל מקרה, אם אתם אוהדי מכבי ת"א, חשוב שתדעו וחשוב שההנהלה תדע - אנחנו מחכים למשיח. ובשאיפה ובתקווה, הוא יגיע עוד בגלגול הזה. ואחרי מעל 1500 מילה, כדאי לזכור שאנחנו מקשקשים ומבלבלים את השכל על הדבר הכי לא חשוב בעולם. בזמן שיש 48 חטופים בעזה ובימים שבהם תקווה היא כנראה הדבר הכי חשוב לאחוז בו, בואו נרכז את כל המאמץ, האנרגיות והמחשבות שלנו על איך הם חוזרים הביתה, בואו נוריד אמוציות ממשחק כדורסל וננסה להבין כמה זה בלתי נתפס שאנחנו כותבים על כדורסל ואידיאולוגיות ובריזות של רוח וכל זה כשהם עדיין לא כאן. ואולי עוד כמה שנים, כשהם יהיו בבית, ישבו על בירה בפאב עם החבר'ה ביום חמישי בערב או על הספה עם המשפחה, הם ישפשפו את העיניים כשהם יבינו שהם צריכים לבחור מה לראות מבין שלוש קבוצות ישראליות ביורוליג. תחזירו אותם הביתה, עכשיו. דובי יעקובוביץ', מכביבול - פודקאסט האוהדים של מכבי תל אביב

מכירים את זה שהקבוצה שלכם חוצה את השלולית המקומית, ואחריו את האגם הגדול, כדי לשחק בברקליס סנטר בברוקלין? אה, לא? אז שמעו סיפור. זה לא יהיה סיפור על כדורסל, לא יהיה פה ניתוח מקצועי מדוקדק או נהי על תזמון רע של בין פתיחת עונה אירופית קריטית לליגה מקומית וגמר גביע ווינר. זה יהיה סיפור על שייכות, זהות ועל חוויית אוהד אמיתית. רק כדי להוציא את זה מהמערכת, כי אחרת מה אנחנו עושים פה אם לא מדברים כדורסל, אומר שבאופן די צפוי המשחק מול הנטס לא לימד אותנו הרבה לקראת ההתמודדות הקרובה בה נפגוש את לובליאנה של מיטרוביץ' במחזור השני של היורוקאפ כבר ביום רביעי הקרוב, משחק בית! בבלגרד. אחרי ניצחון די משכנע בהמבורג שהוכיח שאנחנו מסוגלים להשאר עם סגל מלא ובריא (בערך), כמה שעות התארגנות בישראל ועם ג'ט לג מפואר, הבחורים ינחתו בסרביה להמשך הקמפיין האירופי – יש שיאמרו שהשנה היא השנה לקחת יורוקאפ. בהנחה וקאשיוס ווינסטון יחזור לפרקט לחיזוק הקו האחורי של הארפר וקרינגטון, ואוסטין וויילי ימשיך להראות יכולת טובה מתחת לסל עם 11 כדורים חוזרים ב18 דקות משחק, יש לנו סיבות להשאר אופטימיים. לעומת האוריינטציה של הפועל שהשתנתה בעונה וחצי האחרונות, זו של לובליאנה נשארה זהה כמו המאמן שלה. בעונה שעברה עוד היינו במיינדסט ההגנתי שגררנו איתנו מימי דז'יקיץ', והעונה, עם תוספות התקפיות, הקצב השתנה והפך למהיר יותר. לובליאנה לעומתנו נשארה קבוצה הגנתית מובהקת עם שלד שנשאר בחלקו מהעונה שעברה (ד"ש לברינטון למאר), דבר שברוקלין בפרט וה-NBA בכלל לא מסוגלות להכין אותנו אליו עם תצוגות הגנתיות די מביכות, ועם אלכסי ניקוליץ' שכבר הספיק לתפור אותנו ביורובאסקט האחרון ויגיע במטרה לנסות ולאתגר את ההגנה שלנו. כמו בכל משחק הריבאונד יהיה המפתח, אנחנו נהיה חייבים להראות עליונות בשני צידי המגרש כדי לא לסיים עם הפסד מתסכל כמו האחרון בסמוקוב. מצד שני זכיתי להיות בקהל גם במשחק ההוא, אז אולי זאת אני? יש סיבות להישאר אופטימיים. צילום: איציק בליניצקי, הפועל ירושלים בין טיסה לטיסה, בין משחק בית-לא-בית וחוץ, הפועל ירושלים תמיד ייחסה חשיבות רבה לחיבור לקהילה, לקהל ולייצוג. בשבילי הפועל ירושלים היא המשפחה שלי, ולא בקטע קלישאתי אלא ממש המשפחה שלי. לא הופתעתי כשהאופציה לשחק משחק ראווה מול הברוקלין נטס הונחה על השולחן, במיוחד כשהוא חלק מאירוע של קהילת יהודי צפון אמריקה בזמנים בהם היחס בעולם כלפי מדינת ישראל הוא… ובכן, אתם יודעים. כמישהי שהגוף שלה מגרד אם היא לא מחתימה דרכון לפחות פעם בחצי שנה, היה לי די ברור שגם אני אגיע לכאן כדי לתמוך במאמץ לא להיות מושפלים יותר מדי מול קבוצת NBA. אמריקה! וכך יצא שרגע לפני יום הכיפורים ארזתי את עצמי, השארתי את המכביסט והטרולים שלי בבית, והמראתי אל ג'ונגל המבטון שבו נולדים החלומות. חלומות על ד"ר ג'יי ופטרוביץ', על ג'ייסון קיד וברוק לופז, אבל בעיקר על בן שרף ודני וולף שלנו. הכי שלנו. אני תוהה האם רועי פריצקי אי פעם העלה על דעתו שהוא יגיע לשחק בברקליס סנטר? או כשרועי הובר חתם על הטרייד הזה לפני הפלייאוף בשנה שעברה, הוא חלם על דבר כזה? האם ניר פרי, הידוע בכינויו סטף פרי, קיבל פס מצה"ל כדי להגיע לפה? אני צריכה תשובות! למי מכם שעוד לא היה באולם הבית של הנטס, אגיד שההגעה לכאן היא מהנוחות שחוויתי. מצד שני, אני נוהגת שעתיים וחצי מהרצליה פיתוח לפיס ארנה בירושלים באמצע שבוע כדי לראות את הפועל משחקת מול הקבוצה הארורה ההיא מראשון לציון בשלב הבתים של גביע ווינר, אז זו לא חוכמה גדולה. חמושה בחולצה עם הסמל על הלב ודרכון בתיק (טיפ: אם אתם מעוניינים לשתות משהו שהוא לא ליטר וחצי ספרייט ב11 דולר, קחו איתכם דרכון אחרת תשארו מיובשים), שתי תחנות בסאבוויי, התחמקות זריזה מההומלס השכונתי, והגענו. האבטחה כאן לא רואה מאינץ' את יד אליהו בימים של דרבי עירוני, עם צלפים על הגגות, גלאי מתכות ובדיקות קפדניות, וגם ההפגנה שתוכננה לנו הסתכמה בשני אנשים עם שלטי מחאה על.. החרמת Emirates? ברצינות? אני בטוחה שמשטרת ניו יורק תשמח לחזור לשגרה שלה מחר בבוקר. בעולם ה-NBA הכדורסל הוא רק חלק קטן מהסיפור, הבונוס. הסיפור הוא חוויית הלקוח החל מההגעה, דרך התור בכניסה, השירותים, אפשרויות הבידור הנלוות, המזנונים, והחנות. אומרים שאסור להשוות, אבל באמת שזה גובל בבלתי אפשרי. האם יש סיבה שחוויית האוהד בישראל חייבת להיות כל כך נמוכה? איזה ענף ספורט שמכבד את עצמו מאפשר אולמות ללא שירותים מוסדרים לכל הקהלים, בית וחוץ? האם לנצח נעמוד ביציע האורחים באולם הספורט של נס ציונה וננשום את עשן הסיגריות של המאבטחים? על רכבות ותחבורה ציבורית אני בכלל לא מדברת. יש לנו הרבה מה ללמוד, ולא רק מהאמריקאים. בתוך המתחם תמצאו קומות שלמות של דוכני אוכל, שתייה, חנות מרצ'נדייז רשמית של ברוקלין, וגם דוכן קטן ומתוק באדום-שחור יחד עם פנים ידידותיות של עובדי המועדון ושותפים ליציע שכבר הפכו לחלק משמעותי בחיי. הפרובנציאליות שלנו ניכרת, הברק בעיניים לא יכול להסתיר את ההתרגשות, ואנחנו בדרך למצוא את הכיסאות שלנו באזור 13. בשלב הזה אני עוד חיה באשליה שיתנו לי לעמוד במדרגות כמו תמיד, אבל לעולם ה-NBA חוקים משלו ולא באתי לריב. בהמשך ישיר לחוויית היורובסקט בקטוביץ', היה מרענן מאוד לשיר את ההמנון הלאומי מבלי לחשוש מקולות בוז או ממחאות לא צפויות בקהל. במיוחד בשבוע בו אנחנו מחכים ומתפללים להודעה על סיום המלחמה והחזרת החטופים והחטופה שלנו. מוקפת בישראלים שהגיעו במיוחד מרחבי ארה"ב, יהודים מהשכונה, תיירים אקראיים ומשפחות של שחקנים, כולם הבינו את המשמעות של הרגע הזה, בטח ובטח כשהדי ג'יי הרים את הקהל בווליום ששמור רק למנהלת ליגת ווינר סל, והיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. ובאשר לכדורסל עצמו, על הפרקט לא היו הפתעות גדולות. אמנם הייתה ריצה יפה ברבע הרביעי והמשחק נגמר רק ב-35 הפרש, אבל מי שנראה טוב בהכנה המשיך להיראות טוב, ומי שלא – עדיין לא. האם צעקתי על השופט הקירח היחיד? לא אשקר. האם התעצבנתי מכל הטחת כדור חסרת אונים של נמרוד לוי מקשת השלוש? בהחלט. לפחות בן שרף שפתח עם ארבע עבירות כבר ברבע השני ודני וולף שעלה רק במחצית השנייה הוכיחו שהם כוכבים עולים. שרף עם הביטחון לנסות שוב ושוב, ווולף עם אסיסטים נהדרים שבהחלט יכולים לפתח אצלנו תקוות לקראת אליפות העולם ב-2027, בתקווה שיזומנו ויתייצבו. צילום: איציק בליניצקי, הפועל ירושלים קאט לטרמינל B בניוארק. החלום בברוקלין הסתיים, והמציאות הישראלית עוד רגע תחזיר אותי אל שגרה אחרת לגמרי. הכדורסל שלנו לא משוחק באולמות הביתיים המוכרים, והחברים מהיציע עדיין במילואים. הלחץ, הדאגה והתקווה הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. אבל גם בתוך כל זה, אני לוקחת איתי את העובדה שלא משנה מתי ואיפה, אני ארגיש הכי בבית בעולם ושאני חלק ממשהו גדול יותר. התוצאה לא ממש משנה וכנראה שלא נלמד כלום מההפסד המרהיב הזה, אבל הוא נתן לי את הכוח לחזור ולזכור שגם בתוך הטירוף, אנחנו הפועל, גם בטוב וגם ברע. יאללה! עדי מינקוביץ, אוהדת הפועל ירושלים

"הדרבי הוא מעל הכל" הוא אחד הקונצנזוסים הגדולים ביותר בקרב אוהדי הפועל תל אביב על ענפיה. אליפות היא חלום, גביע הוא מטרה, וכל משחק חשוב. אבל הרגע הזה שבו אוהד הפועל תל אביב נכנס ליציע, עולה במדרגות ורואה את הצהוב-כחול מול העיניים - שם את הכל בצד לשעתיים. וכשהרציונל יספר שניצחון נגד מכבי שווה אותו מספר נקודות כמו ניצחון על קריית אתא - הלב תמיד יכריע, וייתן לדרבי מעמד של משחק-על, שחשוב יותר מכל דבר אחר. הדרבי, למעשה, טומן בחובו את תמצית המהות שלנו כאוהדים. הוא מביא לידי ביטוי את רגשות האהבה והשייכות החזקים ביותר לסמל, לצבע, לשחקנים ולחברים ביציע - שהם היחידים בעולם שחולקים את אותם הרגשות - ואת רגשות השנאה לצד השני, שמהווה עבורנו התגלמות כל הרוע בעולם. ומכאן, שהמשמעויות של הפסד, הכעס וההשפלה שמגיעים איתו, יחד עם המשמעויות של ניצחון, האושר והאופוריה שנלווים אליו - הופכות לרגע אחד לתחושה אמיתית של חיים או מוות. ובסופו של דבר, מה שבאמת מחבר אוהד למועדון זה רגעים. הם לוקחים את הגוף ואת הנשמה שלנו לנקודות קיצון - שמחות או עצובות - ונצרבים בזיכרון לנצח. אנחנו נעביר יממות שלמות בדיונים חסרי תוחלת בקבוצות וואטסאפ על הבנייה בקיץ, על ההתאמה של המאמן, על השיפור ממשחק למשחק ועל הסיכויים לתואר. אבל הרגעים עצמם, בהם אנחנו חווים התפרצות רגש אדירה שאין דומה לה - הם ה"ריל שיט" שבועט בבטן או מרים לגבהים שאי אפשר לדמיין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל החיים של אוהדי הפועל מלאים ברגעים: לנצח 25 הפרש בדרבי באוסישקין ושלוש שנים אחרי לראות אותו נחרב מול העיניים, לעלות לליגת העל בבאר יעקב, לשיר את שיר השחקן של אורי שלף ז"ל ביציע במשך עשר דקות רצופות, לשמוע את שריקת הסיום בבית מכבי אחרי דרבי של בר טימור, להתרגש עם תומר שבחר בלב וחזר הביתה, לנצח דרבי ב-38 הפרש, לצרוח בעליית השחקנים נגד ונציה, להפסיד למכבי אליפות בגמר שנתיים ברציפות, לבכות בטקס הראשון אחרי ה-7 באוקטובר, וכן - גם הסל של מרקוס פוסטר והזכייה ביורוקאפ שהגיעה בעקבותיו. ודרבי, כמובן, הוא תמיד פוטנציאל לרגע בלתי נשכח. מכבי תל אביב היא הרשע הנצחי של הספורט הישראלי, לכל הפחות עבור אוהד הפועל ממוצע. היא כל מה שאנחנו לא מאמינים בו, היא הפחד הכי גדול שלנו והאויב הכי גדול שלנו. היא זו שחושבת שהיא הכדורסל הישראלי, ושכולנו - אוהדי קבוצות אחרות, ערוצי תקשורת, עיתונאים, שחקנים - קיימים רק כדי לשרת אותה. אז ברור שההפסדים והניצחונות בדרבים תמיד היו ותמיד יהיו הרגעים החזקים ביותר שלא עוזבים אותנו - לטוב או לרע. והנה אנחנו עומדים בפני הדרבי הראשון של עונת 25/26, ואולי בפעם הראשונה אני לא מצליח אפילו לדמיין איך הרגע הזה ייראה. כי הדרבי הספציפי הזה הוא משהו שעולה על כל דמיון. הפועל ביורוליג, הפועל עם 2/2 ביורוליג, הפועל עם פאקינג איטודיס, פאקינג מיצ'יץ' ופאקינג ים מדר - ועכשיו יש דרבי ביורוליג, שהפועל מגיעה אליו, רחמנא ליצלן, פייבוריטית. ולרגע הזה יש לכאורה את כל המרכיבים כדי להיות רגע יוצא דופן - כזה שניקח איתנו לנצח, נשמור את שער העיתון מהבוקר למחרת ונספר עליו לילדים ולנכדים שלנו. הרגע המושלם. ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר ניצחון בדרבי הזה, ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר את הרגע המושלם הזה. פאקינג איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אבל הדרבי הזה לא יכול להיות מושלם. כי הפועל תל אביב, נכון להיום, היא הכול חוץ ממושלמת. היא הקונטרסט החד ביותר בין הצלחה מקצועית לבין התפוררות קהילתית, בין גאווה לבין בושה, בין אושר לעצב. האם ניצחון באמת ירגיש גדול יותר, כי הוא יסמל שינוי אמיתי במאזן הכוחות בכדורסל הישראלי - כמו שלא היה מעולם? האם הפסד ישלח אותי לעבודה בבושת פנים, כי עם כל המיצ'יצים והבראיינטים - בסוף וויל ריימן זרק אותנו חזרה לקרקע? ומה זה בכלל דרבי בלי קהל מעודד? ומה זה בכלל דרבי בפאקינג סופיה? ומה זה בכלל דרבי, שאולי לראשונה בהיסטוריה - שובר את הקונצנזוס שלפיו הדרבי מעל הכל? כי ה"הכל" הזה - שהוא למעשה כל מה שקורה בחיים שלנו, שכידוע חלק גדול מהם שייך להפועל תל אביב - מביא אותנו לדרבי יורוליג כשאנחנו לא ביחד. ומבחינתי, אף רגע בהפועל תל אביב לא יכול להיות מושלם כשאנחנו לא ביחד, כשאנחנו מחולקים ל"בעד" ו"נגד", כשאנחנו מטנפים אחד על השני ברשתות, וכשאנחנו שוכחים מי האויב האמיתי. לא חשוב כמה נספר לעצמנו שהדבר היחיד שחשוב זה התוצאות וההישגים, או הקהילה והערכים - אנחנו חיים בשביל הפועל ובשביל הרגעים שהיא נותנת לנו. והרגעים האלו לעולם לא יהיו מושלמים כל עוד לא נמצא את הדרך לתקן את מה שנשבר בנו. אבל יש דרבי. ביורוליג. ואני אראה אותו מהבית. ואני מתרגש, ואני לחוץ, ואני כועס, ואני מבולבל. אבל בדבר אחד אני בטוח: דרבי זה דרבי. והדרבי הוא מעל הכל. תביאו ניצחון, הפועל. ואם יש דבר שהוא באמת מעל הכל, זו חזרה הביתה של כל החטופים והחיילים מעזה. עכשיו. טל גרשנמן, אמרו לו - פודקאסט אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל

לא היה כדרבי הזה. גם בגלל הבמה. גם בגלל יחסי הכוחות. גם בגלל היחס האמביוולנטי של אוהדי שתי הקבוצות לקראתו. ברמת הבמה, דרבי יורוליג ראשון. ברמת יחסי הכוחות, מעולם – בימי חיי – לא התעוררתי ליום של דרבי שבו הפועל תל אביב פייבוריטית גמורה. ברמת היחס, יחסי אהבה-שנאה (ובמקרה של מי מהאוהדים האדומים – אדישות מסוימת) כלפי הבעלים של הקבוצה שלהם. אבל אנחנו כאן כדי לדבר כדורסל. בואו נדבר כדורסל. בואו נדבר מאצ'אפ. כתבנו כאן לפני ונמשיך לחפור: נכון שהשמות היותר נוצצים של מוליכת היורוליג הנוכחית מעטרים את הקו האחורי שלה, אבל חלק גדול במיוחד מהרושם הראשוני והמרשים שהיא מספקת עד כה נעוץ באיש אחד מהקו הקדמי. באוטורו. וזה הרבה מעבר ל-15 נקודות פלאס 6.5 ריבאונדים. הרבה יותר מ 68.4% ל-2. זאת הנוכחות של האיש הגדול והחדש של האדומים בשני צידי המגרש. ואולי בכלל בעיקר הגנתית. גם כשהפועל תל אביב מחליפה על הכדור וגם כשלא. בצד השני של המאצ'אפ יש את רומן סורקין, שהמשחק מול פריז חשף את הקבוצה שלו בכלל ואותו בפרט אל הדברים שהם והוא לא אוהבים. אל הדברים שגורמים להם להיראות רע. פריז נשכה את הצהובים. היא נגחה גם בסורקין. זה הוריד אותו לכדי 13 דקות משחק בלבד עם 4 זריקות מהשדה ומדד יעילות שלילי. כי הוא לא בנוי לזה. כי הוא לא רוצה בזה. כדי לקבל אינדיקציה ראשונית לאופן שבו יראה הדו קרב המסוים הזה אפשר לנסות וללכת אל העונה שעברה. שם, ודאי שבמשחק אחד מבין השניים אשר בין אנדולו אפס לבין מכבי תל אביב, קיבלנו מספר פוזשנים של מפגש ישיר. כלומר, בעיקר בכל הנוגע למהלכים שבהם סורקין שומר על אוטורו. את המאצ'אפ ההפוך לא ראינו מספיק. אין טעם לנחש אם השניים יצוותו האחד על השני בשני הצדדים. האמת? מי בכלל ה-5 הצהוב? בכל מקרה, גם אם זה לא יהיה הכיוון ההתחלתי, ודאי שנגיע אליו בהמשך. הסכנה הגדולה של האדומים והתקווה המרכזית של הצהובים נוגעת למצב שבו ההתקפה של קטש מופעלת ופועלת. חלק מרכזי ממנה נוגע או בא לידי ביטוי ביכולת להפעיל את סורקין אחרי פיק נ' רול. אם יש חילוף, הנעילות של סורקין בפנים. אם אין חילוף, הכשרון באמצעותו הוא מעניש בשלשות כשהוא יוצא החוצה בפיק נ' פופ או מתגלגל פנימה עם או בלי יצירת מגע. זאת האומנות, וסורקין הוא אחד הסממנים המרכזיים ליכולת לגלות אם מכבי רוקדת אם לאו. ו-וואלה, היה משחק כזה בעונה שעברה בין שתיהן. מפגש אחד שבו מכבי תל אביב גם ניצחה וגם הבליטה משחק של 22 נקודות שכלל גם 2 שלשות וגם 8/12 מהשדה. וכן, הרוב המוחלט של זה ארע כשהשומר שלו בצד השני הוא דווקא ונסן פואריה. הקו הקדמי של הפועל תל אביב הנוכחית רחוק מלהיות יציב. מלבד אוטורו, יש בעמדה 4 את וויינרייט. שהוא בהחלט נהדר עד כה אבל גם מועד לעבירות וגם פחות חזק בקטע של הגובה. הוא יצטרך לשים את הגוף העבה שלו על מי מבין סורקין את הורד. שזה קשה. כל האופציות ההגנתיות מעבר לכך, קרי מוטלי, אודיאסי וגינת – היכולות ההגנתיות שלהם בכלל והתמודדות אפשרית מול סורקין לא מרשימות במיוחד. וזה לפני שדיברנו על השומר שסורקין אמור לפגוש יותר מכל – שהוא מלקולם/ מיציץ'/ בראיינט, אחרי חילוף הגנתי. הפועל תל אביב מוליכה כרגע את היורוליג במדד הרייטינג המצטבר. כי היא אחת מהטובות במפעל בשלב זה גם בהתקפה וגם בהגנה. המודל הכי קרוב שהיא קיבלה עד כה לכשרון של סורקין הגיע בדמות אוסמאני, אותו פגשה במשחק הקודם. והתקשתה. ובמיוחד התקשה איש וויינרייט, כי הטורקי הגדול קלע מולו גם מבחוץ, גם עם הגב לסל וגם כשהוא לוקח אותו בדריבל אלי טבעת. רומן סורקין הוא לגמרי האיש שיכול לעשות את זה בעצמו. שיכול לעורר מחדש את שאלת עמדה מספר 4 בסגל של הקבוצה העשירה של תל אביב. שמורכבת כרגע מאחד שבכלל שיחק 3 ביורוקאפ, אחד שלא באמת משחק יותר או בכלל אופציה של שני סנטרים (למשל אודיאסי ומוטלי) – שאם תולחם מחדש הערב, אל תתפלאו אם מכבי תחגוג עליה בשני צידי המגרש. ושימו לב שאנחנו מדברים כאן במיוחד על ההתקפה הצהובה וההגנה האדומה. כי הנחת העבודה היא שאם מכבי תל אביב מנצחת, זה קורה דרך האופן שהיא מתקיפה. זה קורה באמצעות סחיטת עבירות מאוטורו. זה קורה כשרומן סורקין עושה קסמים. כשמפעילים אותו באופן שמאפשר לו לעשות את הקסמים שלו. לשרטט את האופן שבו הפועל תל אביב, להבדיל, עושה את זה, מרגיש כרגע הרבה יותר קל. האמת? אני מודע לליין, ליחסי הכוחות וכו וגו ודו. בכלל לא בטוח שהמשחק הזה ילך כמו בתכניות המוקדמות. 4 הערות לסיום החמישיות – נכון לתחילת אוקטובר, לאיטודיס יש חמישיה שאיתה הוא רץ. נכון לתחילת אוקטובר, לקטש אין. מעניין מאוד לראות עד כמה יברח למקומות של גימיקים (דיברתולומיאו? ריימן?) בהתחלה. עד כמה ילך על בלאט, כשהוא יודע מצד אחד שזה האיש שיכול להריץ את ההתקפה שלו קדימה, כשמצד שני הוא יודע עד כמה איטודיס (ודדאס) ישאף לרכב עליו הגנתית מההתחלה. הקצב – גם כאן, ושוב – למרבה התדהמה – להפועל תל אביב הזאת יש כמה קצבים שבהם היא יכולה לנצח. האם תשאף מכבי תל אביב לרוץ מולה? אין לי ספק שכן. ולא רק אחרי שהביג גאי שלה יוצא בחילוף ופשוט ממשיך לרוץ אל הטבעת השניה. מיציץ'. ווקר – היה שלב שבו שקלתי לכתוב כאן על מאצ'אפ שבו מעורב מיציץ'. ויתרתי, כי אין. גם בהתקפה המסודרת וגם כשהיא מבולגנת, הכדור וההחלטות זה קודם כל הוא. מצד שני, אין ספק שהוא יכול להפוך ליעד מועדף שאליו תלך ההתקפה של מכבי תל אביב. מצד שלישי, במרבית החמישיות הנוכחיות של קטש כיום יש על מי להחביא אותו. מצד רביעי, ווקר. אולי הביטוי הבולט ביותר עד כה לקיץ הגרוע שעבר על המועדון הזה בכלל ועל שדרת מקבלי ההחלטות המקצועיים בפרט. מצד חמישי, ווקר הוא לגמרי השחקן שיכול להשמיד את ההגנה האדומה שעומדת ממול. לאו דווקא כי יעשה דברים אחרת, אלא יותר כי יהיה את המשחק הזה שבו יקבל החלטה מודעת שלא להחטיא. ולצורך העניין, זה בכלל לא רלוונטי מי מופקד עליו מהצד השני. איזה דרבי, יא אללה. איזה כיף. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

בליל שבת, רגע לפני שמכבי ת"א המריאה חזרה מבלגרד הביתה - עם מטען חורג של 101 נקודות על הראש מפריז, 18 קבוצות על הכתפיים בטבלת היורוליג וכמה שעות עיכוב בטרמינל - נטל קלאודיו קולדבלה במפתיע את שפופרת הכריזה של הדיילות וסוג-של-התנצל בפני האוהדים שטסו. "זה היה מסע ארוך עם בעיות בהמראה ומזג האוויר לא היה מחמם במיוחד. לא היה לנו יום גדול, והפסדנו במשחק", אמר במקום להציע בוטנים או לעשות תנועות מוזרות של ניפוח מצופים. "אבל אנחנו מעריכים את התמיכה וההתלהבות שלכם, ואת העובדה שאתם תמיד לצידנו. אני רוצה להגיד לכם שיש לנו קבוצה חדשה, ואנחנו נעבוד קשה ונעשה הכל כדי להסב לכם אושר. זה לא יום קל למסע שכזה, וכולנו רוצים להגיד לכם תודה גדולה. אז תודה רבה. אתם מיוחדים ומביאים לנו גאווה. שבת שלום". דבריו של המנהל המקצועי האיטלקי התקבלו במחיאות כפיים, ובצעקה שבקעה מאחת השורות האחריות במטוס: "תנצחו בדרבי!". לכאורה, זו תגובה מיידית וטבעית של אוהד שמבין מה חשוב לו באמת. לפחות כרגע. למעשה, אין לו ולדומיו יותר מדי תקוות, מעבר לניצחון על הפועל ת"א ביום רביעי; כזה שיביא להם גאווה רגעית, אפשרות לטראשטוק ברשתות החברתיות (חשוב ביותר, אני יודע) ואולי קצת אוויר לנשימה. תקוות ארוכות טווח להישגיות? אפילו לתחרותיות? נכון לעכשיו, הסנטימנט הכללי פשוט לא שם. הייאוש לא סתם כירסם במכבי ובסביבתה, אלא בלע אותה בזמן קצר מאוד. ב-48 שעות לתוך פתיחת העונה הרשמית, ליתר דיוק. הבנה והפנמה מהסוג הזה מחלחלות בדרך כלל אט-אט, בתהליך שנמשך חודשים, והפעם הן שטפו והציפו ברגע. שני הפסדים להפועל ירושלים בטורנירי ההכנה של ישראל, ועוד שניים במחזור הכפול ביורוליג, הציבו רף ציפיות ברור ונראה לעין. כל כך ברור, שהוא לא נראה לעין. כי הוא בכלל לא קיים. הסיבות לייאוש הזה מגוונות. הן לא מנותקות מההתנהלות המתמשכת של המועדון, מהכעס של חלקים נרחבים בקהל על האדישות והבינוניות של מקבלי ההחלטות, מהיחסים הפנימיים בין הבעלים לבין עצמם, מהמצב הכלכלי והתזרימי העגום, מהיעדר השקיפות לגביו ("התקציב הגבוה בתולדות", שם, שם), מהמחאה שהייתה או לא הייתה ושתהיה או לא תהיה, מחומר השחקנים שרק הולך ומידרדר, ולא פחות מכך (אפרופו הדרבי) מהמבט לעבר היריבה העירונית - שמעמיד באור מגוחך את התירוצים שנשמעים כל העת לגבי השפעותיו הבלתי נמנעות של "המצב". כל אחת מהנקודות האלה היא בעיה בפני עצמה במרקם המורכב והמסובך שביחסים בין מועדון לאוהדיו. אבל אנחנו כאן כדי לדבר על מי שאמור להיות האחראי המרכזי להחלטות המקצועיות, ולשאול מה מידת האשמה שלו במצב. במציאות רגילה, קולדבלה היה הכתובת ללא מעט חיצים על הסגל שנבנה הקיץ ביד אליהו. ובואו - גם במידה לא מבוטלת של צדק: מה זה הקו הקדמי הזה, שמורכב מסוללת פאוור פורוורדים, סנטר אחד שהוא לא יותר מסנטר שלישי, ועוד רוקי שלא מבין היכן נחת ולעולם לא ילבש צהוב? ומי אמור לנהל את ההצגה הזאת ולהיות הרכז ובעל הבית? ועל גינוני הכוכבות המוגזמים של לוני ווקר לא היה אפשר לדעת מראש? ואיך יכול להיות שהקהל כבר מספיק להתגעגע מהר לדמויות שלפני רגע הצעידו את קבוצתו למקום ה-16 (מתוך 18) ביורוליג בעונה שעברה? והאם ביום מן הימים תצליח מכבי ת"א להנחית מחליף לבונזי קולסון? בשנים קודמות ובפלטפורמות אחרות כבר היינו משחיזים את המקלדת, ואיכשהו קולדבלה מצליח להישאר יחסית נקי מול הביקורת הזו. למה, בעצם? ולאן זה מוביל, בעצם? ראשית, המנהל המקצועי החדש צלל מראש לסיטואציה כמעט בלתי אפשרית, והרחוב הספורטיבי בישראל (איזה מונח יפה וחסר משמעות) מספיק אינטליגנטי וישר כדי להבין זאת. זה לא רק השילוב הקטלני שבין היעדר כסף לבין היעדר בית לבין היעדר הנהלה שמסוגלת לתפקד - אלא גם האיחור הכל כך לא אופנתי שבו הוא נזרק לזירה. בטור הפתיחה שלי להדיסקו הבאתי את הצמד נייג'ל וויליאמס-גוס ומוזס רייט כדוגמה מוחשית לצרה שאליה הכניסה את עצמה מכבי ת"א. הכותרת שעל פיה היא הפסידה בקרב על השניים הללו לז'לגיריס קובנה הקטנה היא מביכה; המציאות - שעל פיה בכלל לא התנהל שום קרב - היא כבר ממש מעליבה. המועדון הליטאי לא גייס את שני האקסים של אולימפיאקוס בנקודת זמן נדירה או בלתי מקובלת. זו פשוט הייתה נקודת זמן שבה קבוצות נורמליות עסקו בגיוס שחקנים, ומכבי עסקה בלהיות מכבי. אבי אבן התפוטר ב-17 בספטמבר אשתקד. ב-16 באפריל השנה, מקץ שבעה חודשים, הפצצתי בכותרת אצל האקסית ש"קולדבלה החל לעבוד ונחת בישראל". בפרק הזמן הזה, ממלא המקום היה דייויד בלאט, והמועדון כולו קלע את עצמו לסחרור מטורף. הוא נע סביב הניסיונות שלעולם לא תמו לתקן את הסגל של אותה עונה, ובעיקר סביב מלחמות הבעלים. אחת מהן הייתה על קולדבלה: ככלות הכל והתמונה, מדובר במנהל המקצועי הראשון שלא מזוהה במידה כזו או אחרת עם הצד (המיליציה, האוזמן. המיליציה) של משפחת פדרמן. לא כולם אהבו את זה, וגם דאגו להביע זאת. נחשו מי. רק נחדד את זה, ברשותך. בדיוק כמו המנהלים המקצועיים הקודמים, קולדבלה לגמרי מזוהה עם מיליציה. רק, כאמור, עם המיליציה השנייה. ליתר דיוק, עם תת-מיליציה. או עם החלק שהופרד מהמיליציה. עזבו, הבנתם לבד. כשקולדבלה החל לעבוד בפועל, וויליאמס-גוס ורייט כבר היו חתומים בז'לגיריס. והם רק דוגמה, כמובן. תנאי הפתיחה שלו היו קשים כאמור, ומכבי ת"א - כמו בשנה שלפני - החלה את מלאכת הבנייה בשלב מאוחר, אפשר לומר אפילו אחרי הבאזר, למרות שידעה איזו עבודה מצפה לה. באיזשהו שלב בקיץ, עם או בלי קשר לשרירים שארגון "הגייט" החל לנפח (עם קשר, עם קשר), הבעלים הבינו שאין להם ברירה אלא לשדר שהם פותחים את הכיס, והנחיתו את ווקר באחד החוזים הכבדים בהיסטוריה של המועדון. עד כאן הכל נכון, רק שבפועל, החתמתו של ווקר הובילה לשינמוך של השחקנים האחרים שלצידו. עובדתית, האחרים הובאו בפרופיל נמוך ובכסף קטן. ג'יילן הורד נשאר במיליון דולר, טי.ג'יי ליף הובא בסכום דומה (אולי קצת נמוך יותר), ואף אחד מהזרים החדשים לא מרוויח יותר מאזורי החיוג של 600 אלף דולר בעונה, ויש כאלה שמסתפקים גם בחצי או שליש מכך. אז האם קולדבלה הוא הראש ולכן הוא אשם, או שפשוט לא העירו אותו בזמן? לפחות במקרה הזה, נראה ששתי התשובות נכונות. במובן מסוים, הוא עצמו והמועדון שסביבו משלמים כעת בריבית על חוסר ההיכרות שלו עם המערכת שאליה הגיע. עם ה"ערסיוּת" שעוד לא גילה בעצמו, והיא כל כך קריטית ונדרשת כדי לרבע מעגלים, לחרוג מתקציבים ולעשות עוד כל מיני דברים שיובילו לשורה התחתונה - לבנות סגל טוב, או לפחות ראוי. קולדבלה, גם אם לא עבד באחד ממועדוני הפאר של אירופה, נחשב עדיין לאישיות מקצועית מוערכת - כמעט ברמת הקונצנזוס. וככזה, וגם לאור האלטרנטיבות, הוא ראוי לתקופת חסד. יחסי העבודה שלו עם מעסיקיו, וגם עם המאמן עודד קטש, נותרו חיוביים וטובים עד כה, לא מעט בגלל האישיות של האיטלקי עצמו. הנה, בסעיף הזה מכבי ת"א התקדמה והבריאה: בניית הסגל נעשתה בהרמוניה יחסית, בלי הנחתות מתוקשרות וללא מאבקי אגו. לפחות על פני השטח. רגע, אלה חדשות טובות? ביחס למה שהתרגלנו מהמועדון הזה - בוודאי. אבל מנהל מקצועי לא נמדד רק ביכולתו להנחית גניבות או להביא שחקנים מתאימים (טוב, בזה הוא פחות הצליח). הוא נדרש גם למקסם את הסיטואציה ולשפר אותה. בזה, אגב, ניקולה וויצ'יץ' היה לא רע בכלל. ואת זה ה-GM הנוכחי לא עשה. אולי הוא באמת ג'נטלמן ואיש מערכתי, שרוצה לשדר לבעלים את מקצוענותו ולעמוד ביעדים הכלכליים שהוצבו בפניו. אבל אם זה כך, יסלח לנו הקלאודיו, הוא פשוט לא מפנים לאן הגיע. מרסיו סנטוס. סנטר אחד שהוא לא יותר מסנטר שלישי (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) ועם כל הכבוד לנסיבות המקילות, בסוף, תקופת המבחן שלו מתחילה עכשיו. והיכן הוא יימדד? היכן שכל קודמיו נכשלו. נהוג לומר שרוב העבודה בעונת הכדורסל נעשית בכלל בקיץ, בשלב הבנייה. ובשלב הזה, אפשר לומר כבר די בוודאות, מכבי ת"א לא בדיוק הצליחה. עד כדי כך אנחנו עדינים. הבעיה של הצהובים היא שהיסטורית, שלב התיקונים היה תמיד נקודת התורפה שלהם. תסתכלו על טרביון וויליאמס ומריאל שאיוק, ותבינו. או על ג'ו תומאסון. או על סולימאן בריימו. וזה רק משלוש השנים האחרונות. אפשר להמשיך בניים-דרופינג הזה גם עשורים לאחור. רק שהפעם נראה כי המצב חמור בהרבה. כדי להציל את העונה הזו, תידרש מכבי להצליח היכן שנכשלה במשך כל הקיץ האחרון. והיכן שנכשלה בכל אחד מעשרות החורפים הקודמים. העניין הוא שהפעם הכישלון היה מפואר במיוחד, ולכן בדיוק בנקודה הזו יבוא הטסט המרכזי של קולדבלה. איזה תקציב יצליח לגייס כדי להנחית לפחות שני שחקנים (סנטר ורכז) שיהפכו את הקבוצה שלו לתחרותית? מי השמות ומה האיכות שיביא אל הפרקט? ומתי, אם בכלל, זה יקרה? מה שמכבי ת"א צריכה כרגע זה GM ערס. אחד שיהפוך שולחן, ולא יידבק לכיסא. הוא חייב, והיא חייבת, לראות אותו מתחרפן, וצועק, וזועק, והופך שולחנות, ומסביר שככה אי אפשר להמשיך, והוא יודע, כי הוא גדל באיטליה של וארזה וטרוויזו ובולוניה וטרייסטה וסיינה, ומבין איך הקריסה הזאת נראית ונשמעת. האם הוא מסוגל לפשוט את חליפת הג'נטלמן ואת כובע הדיילת ולעשות את זה?

עם שני ישראלים בדראפט, שהיו צפויים להיבחר בחצי השני של הסיבוב הראשון, יכולנו לפנטז לרגע על שחקן ישראלי שמגיע לקבוצה טובה ב-NBA, אולי אפילו מגיע לארץ המובטחת האסורה שנקראת הפלייאוף. אז לא, במקום זה שניהם הגיעו לברוקלין, בעיצומו של תהליך בנייה משונה שלא הולך לעניין יותר מדי אנשים מחוץ לארץ הקודש. אנחנו נאלצים להתעניין, אז לכבוד משחק ההכנה מול הפועל ירושלים, הנה מדריך ראשוני על מי זו ברוקלין נטס וכמה מסקנות ראשוניות מהמשחק. נתחיל מאיך הגענו עד הלום. מאז המעבר מניו ג'רזי ב-2012 ברוקלין עברה מספר גלגולים. הנסיון המעניין ביותר ליצור קבוצה גדולה היה בתחילת העשור הנוכחי, בו קווין דוראנט, קיירי אירווינג וג'יימס הארדן חברו כדי ליצור את השלישייה התיאורטית הגדולה ביותר אי פעם. השלישייה הזאת, כדאי מדי פעם להזכיר, הייתה במרחק סנטימטר של כף הרגל הענקית של דוראנט מלהדיח את מילווקי ב-2021. זה אמנם קרה בסיבוב השני, אבל מילווקי המשיכה לאליפות שכנראה הייתה הולכת לברוקלין אם הסנפיר של KD היה מעט קצר יותר. זה היה אולי המשחק הגדול בקריירה של דוראנט (48 נקודות במשחק 7) ואולי הסדרה הגדולה בקריירה שלו בזמן שהארדן וקיירי היו פצועים במהלכה. בואו ניזכר רגע באחד מרגעי ה-מה אם הגדולים של העשור האחרון, רגע שהיה יכול להוביל להשלכות היסטוריות נרחבות, המשמעותית מכולן היא שהכתבה הזאת הייתה נראית אחרת לגמרי: מעבר לרגע ההוא, השלישייה התיאורטית נותרה בתיאוריה ואחריו היא התפוגגה במהירות מאוד לא צפויה מכל מיני סיבות שונות ומשונות (זוכרים את ענייני קיירי והקורונה?). תוך פחות משנתיים מהסרטון הזה אף אחד מהשלושה לא היה בניו יורק, והנטס נכנסו לתהליך בנייה מחדש לא שגרתי, בו הם עדיין חייבים את הבחירות שלהם בשנים הקרובות ליוסטון בגלל הטרייד על הארדן. המצב הזה הותיר את ברוקלין בלי הכלי החשוב ביותר של בנייה מחדש: היכולת להיות גרועים ולהשיג בחירות דראפט גבוהות. יחד עם כמה שחקנים די טובים שהגיעו בטריידים על הכוכבים, ברוקלין נקלעה לאיזור הדמדומים המפחיד ביותר ב-NBA (מחוץ לשיקגו): בינוניות שקשה מאוד לזוז ממנה. הג'נרל מנג'ר שון מרקס נאלץ להיות אקטיבי ויצירתי כדי לצאת מאיזור הדמדומים הזה. כחלק מהטרייד שהעביר את מיקל ברידג'ס לניקס בקיץ שעבר, הוא עשה מהלך בו החזיר מיוסטון את הבחירות של ברוקלין ב-2025 ו-2026 בתמורה לשורה של בחירות עתידיות. מכל הסמטוחה הזאת ברוקלין, שלא הייתה רלוונטית בדראפט שנים, מצאה את עצמה עם חמש בחירות סיבוב ראשון ב-2025, ומרקס אכן בחר חמישה רוקיז שכולם יהיו בסגל לעונה הקרובה. השחקנים הוותיקים והבכירים יותר בסגל הם כל מיני שאריות מטריידים ושחקנים שמרקס לא הצליח להעביר בקיץ, הם לא חלק מהעתיד של המועדון והם בטח לא מרכיבים סגל קוהרנטי. ברוקלין תהיה אחת הקבוצות החלשות בליגה השנה, ומקווה שזה יעזור לה להשיג בחירה גבוהה מאוד בדראפט 26', ההזדמנות האחרונה שלה להשיג כוכב בדראפט לזמן הקרוב (ב-2027 ליוסטון יש אפשרות להחליף בחירה עם ברוקלין). אז את הסגל של ברוקלין צריך לחלק לשניים: הרוקיז ועוד כמה צעירים שעשויים להיות רלוונטיים לעתיד ושחקני הסגל הבכירים. נתחיל דווקא מהשניים, שבתמונה הגדולה פחות מעניינים. הסגל הבכיר לחמישה שחקנים בסגל של ברוקלין יש נסיון NBA משמעותי. מהם, קאם תומאס בן ה-23 הוא זה שהיה יכול להתאים לטיימליין של בניה מחדש. אבל אחרי קיץ בו היה אחד מהשחקנים החופשיים המוגבלים שלא קיבלו הצעה שנראית להם ראויה, ובסוף חתם על הצעת ההגשה שתהפוך אותו לשחקן חופשי לא מוגבל בקיץ הבא, ניתן לומר די בוודאות שהרומן בין ברוקלין לתומאס יסתיים תוך שנה. הבעיה היא שבשנה הזאת הוא ינסה לשכנע את שאר הליגה שכדאי לשלם לו, ויעשה את זה בדרך היחידה שהוא יודע: לקלוע עוד ועוד ועוד נקודות. חשבתם שראסל ווסטברוק היה מעצבן בעונת הרוקי של דני אבדיה? חכו ותראו את קאם תומאס לוקח 25 זריקות למשחק השנה, גם מול דאבל טים. מטרה מרכזית של המאמן ג'ורדי פרננדז תהיה להבין איך למנוע מתומאס להפריע לשחקנים שהוא כן רוצה לדעת מה קורה כשהכדור אצלם ביד. עם מייקל פורטר ג'וניור כנראה לא תהיה בעיה דומה. השם הגדול ביותר בסגל מצא את עצמו בברוקלין לאחר שדנבר החליטה לשלם כדי להיפטר ממנו ומהחוזה העצום שלו ולקבל במקומו את קאם ג'ונסון. לעומת תומאס, ל-MPJ יש פחות חשק להוכיח משהו למישהו, או לשחק כדורסל באופן כללי. לא תהיה לו בעיה להעביר את רוב העונה ביציע, מתאושש מפציעה כלשהי ולומד להכיר את חיי העיר הגדולה מעבר לאובר. השחקן שעשוי להיות הכי טוב בסגל הוא הסנטר ניק קלקסטון, שקצת מפתיע ששון מרקס לא מצא טרייד עבורו הקיץ. מדובר ברים ראנר עם סיומת שהולכת ומתגוונת ליד הטבעת, שבהגנה יודע גם להגן על הטבעת וגם לשמור על שחקני חוץ בחילופים, הוא אמור לעורר עניין אצל קבוצה עם שאיפות שחסר לה סנטר (מה שלא בטוח שיהיה, פתאום הליגה מוצפת בסנטרים ראויים). גם הוא עשוי להעביר חלקים מהעונה על אזרחי. עוד שניים שנקלעו לסיטואציה אחרי שכבר צברו רזומה פלייאוף הם טרנס מאן והייווד הייסמית'. מאן חתם על חוזה ארוך ומעט מעיק אז מובן יותר איך הגיע למצב שהוא מעביר את זמנו ב-NBA בלי לעשות שום דבר משמעותי, הייסמית' נראה כמו מועמד טוב לסיים את העונה במקום אחר, בדרך זו או אחרת. בכל מקרה, כל עוד הם כאן וכשירים הם טובים מכדי לא לקבל דקות בסגל הנוכחי. הרוקיז ושאר ירקות צרפתי, רוסי, ישראלי, אפרו אמריקאי ויהודי אמריקאי שאנחנו מתעקשים להתייחס אליו כישראלי לכל דבר נכנסו לאולם כדורסל. השאלה אם זו התחלה של בדיחה תהיה השאלה שתעסיק את ההנהלה, צוות האימון והאוהדים של ברוקלין לאורך העונה. בדיחה זו כנראה המילה שמתארת את היחס ששון מרקס זכה לו לאחר שהתברר מי השחקנים שהוא בחר בחמש הבחירות שלו. מומחי הדראפט מאוד לא אהבו את הבחירות האלה. מאוד. מפתיע כל פעם מחדש לגלות באיזה בטחון אנשים מדברים על תחום שכל שנה מחדש מתברר עד כמה לאף אחד אין מושג לגביו, אבל לתחושה הרווחת הרבה פעמים כן יש משמעות. אני לא מתיימר להמר איך תיראה קריירת ה-NBA של חמשת הרוקיז של ברוקלין, מה שאני כן יכול לעשות זה לנסות להסביר את ההגיון של מרקס כפי שאני מבין אותו. הוא ניצל את ריבוי הבחירות כדי להמר על שחקני הכל או כלום, שחקנים עם תקרה גבוהה וסיכוי יחסית נמוך להגיע אליה. זה נכון לארבע מחמש הבחירות, פחות לדרייק פאוול שהאיכויות שלו הן של שחקן משני. כל ארבעת האחרים הם שחקנים יצירתיים ומיוחדים שאם כל הכוכבים יסתדרו נכון יוכלו להיות שחקנים משמעותיים מאוד בליגה, אבל שורה של כוכבים תצטרך להסתדר לשם כך. אם אחד מהארבעה יגשים את הפוטנציאל שלו, זה כנראה ייחשב נצחון עבור מרקס. לכן לא אכפת לו לבחור שלושה רכזים, הוא לא צריך שהם ילמדו לשחק ביחד (למרות שמבחינת הממדים הם מסוגלים), הוא צריך שאחד מהם יתפתח לרכז מוביל. מבין שלושת הרכזים, המסקרן ביותר הוא איגור דמין, הבחירה השמינית בדראפט. הרוסי הוא רכז לכל דבר בגובה 2.06 מ', ואחרי שבקולג' קלע שלשות ב-27.3 אחוזים, בליגת הקיץ זינק פתאום ל-3.3 שלשות ב-43.5 אחוזים. הבעיה היא שבליגת הקיץ הוא לא ממש עשה שום דבר אחר חוץ מלזרוק שלשות. הוא פותח את העונה מעט פצוע, וכשייכנס לעניינים יהיה מהשחקנים שהכי קשה לדעת מה הגיוני לצפות מהם ב-NBA. נולאן טראורה הצרפתי היה פרוספקט של טופ 5 עד שהתחילה העונה שעברה, בה לא הרשים ביכולת לפתח את משחק ההתקפה שלו. בן שרף נכנס לפנקסים בעיקר בזכות אליפות אירופה לנוער בקיץ שעבר ובזכות היכולות שלו כסקורר, אבל בלי קליעה אמינה מבחוץ היכולות האלה יהיו מוגבלות מאוד. דני וולף הוא עוד תעלומה, שחקן שהתפתח בעונת המכללות האחרונה למן פוינט פורוורד שיכול לעשות הכל, כולל פיק נ' רול עם הסנטר, אבל לא ברור מה מכל זה הוא יכול לעשות ברמת NBA. כל הארבעה, וגם פאוול, יקבלו לא מעט הזדמנויות השנה, גם אם חלקם יפתחו את העונה מחוץ לרוטציה. כל חצי פציעה של שחקן בכיר תגרור השבתה, ובחודשים האחרונים של העונה לא בטוח שמישהו מהם יראה פרקט. עבור שחקנים עם כל כך הרבה פוטנציאל גולמי, טוב להיות בסיטואציה בה אין ציפייה לנצח. חמשת הרוקיז יקבלו הזדמנות לטעות, לבחון את קצה גבול היכולת שלהם, להתנסות דווקא במה שקשה להם ולהיתקע בקיר הרוקיז. יהיה מעניין לבחון איך הכיוון הזה של קבוצה בבנייה ישתלב עם התחרות ביניהם על דקות, במיוחד שלושת הרכזים שעשויים להיאבק על שני מקומות ברוטציה. אישית, אני מחכה לשלב בעונה בו שלושה-ארבעה מהרוקיז יהיו ביחד על הפרקט, לראות האם הם מסוגלים גם להרוויח מהיצירתיות המשותפת. לא אצא ידי חובתי אם לא אזכיר גם כמה שחקנים משכבת הביניים של ברוקלין, שחקנים בני 21-24 שיילחמו על דקות ברוטציה וחלקם כנראה ישחקו גם לפני חלק מהרוקיז. השמות המעניינים יותר בחבורה הזאת הם הגארד קובי בפקין, שחקן הכנף זאיר וויליאמס, הפאוור פורוורד נואה קלאוני והסנטר דיארון שארפ. אף אחד מהם לא יהפוך לשחקן בכיר בליגה, היחיד עם סיכוי ריאלי להתפתח לשחקן חמישייה הוא קלאוני, אבל הם יכולים להשתלב ברוטציה של קבוצה בבנייה ואולי אפילו לתרום משהו אם וכאשר היא תתחיל להצליח. מסקנות זריזות מהמשחק מול ירושלים כזה עוד לא היה לנו. משחק הכנה בין קבוצה ישראלית לקבוצת NBA שמייצגת את האיזור היהודי ביותר בעולם מחוץ לישראל, ויש לה שני רוקיז ישראלים בסגל. רק חסר היה צוות שידור ביידיש וזה היה מושלם. ומכיוון שמדובר במי שכנראה תהיה אחת משתי הקבוצות החלשות ב-NBA, טיול הבר מצווה של ברוקלין היווה תזכורת לפערי האיכות, הגודל והאתלטיות בין שני העולמות. ניתן לשער שבמחצית הראשונה ג'ורדי פרננדז נתן הצצה לרוטציה המסתמנת שלו בפתיחת העונה, בהיעדר דמין והייסמית' שלא כשירים כרגע. ברוטציה הזאת, הרוקיז הולכים לשחק רק בעמדת הרכז. קאם תומאס, טרנס מאן, MPJ וקלקסטון ישלימו חמישייה של שחקני NBA ראויים, כאשר וויליאמס, קלאוני ושארפ יעלו מהספסל לעמדות הפורוורד והסנטר. סביר להניח שבפקין ימצא לעצמו דקות, לפחות עד שהייסמית' ייכנס לעניינים. זאת רוטציה שכנראה תנצח משחקי NBA פה ושם, אבל, כאמור, סביר להניח שיהיו לא מעט היעדרויות לאורך העונה. פרננדז מסתמן כמאמן יצירתי שיודע להתאים סגנון ותרגילים לשחקנים שיש לו, ויודע להוציא מהם יותר מהרגיל. בשנה שעברה החודשים של דניס שרודר בברוקלין היו מהטובים בקריירת ה-NBA שלו והוא הוביל את הנטס להרבה יותר נצחונות מכפי שמישהו ציפה. כבר במשחק הזה ניתן היה לראות את MPJ משתתף בסטים ועושה דברים שלא עשה בדנבר, יהיה מעניין לראות לאן זה מתפתח. וכעת אפלוש לרגע לטריטוריה של רואי נחום ואגיד משהו על הישראלים. במשחק שהבליט את הפערים בין איך נראים שחקני NBA ואיך נראים שחקנים בקבוצה יחסית בכירה באירופה, בלט במיוחד שבן שרף נראה לחלוטין כמו שחקן NBA, נראה שייך. עושה רושם שהוא התחזק הקיץ ואולי אפילו גבה, כשעמד ליד קלקסטון ו-MPJ הוא לא נראה רחוק מהם. לגודל שלו יש משמעות בהגנה על גארדים, ונראה שאם הוא יפתח בחמישייה הוא יקבל את אחד משחקני החוץ הבכירים של היריבה. האם הוא יפתח בחמישייה? קודם כל, נראה שהדיבור על כך שהוא מפתיע לטובה, שהחל מהיום הראשון של האימונים, לא היה דיבור סרק. הוא פותח את משחקי ההכנה מעל טראורה בהיררכיה, ולפחות מהמשחק מול ירושלים יש לכך סיבה. הוא משחק יותר בשליטה מהצרפתי והמשחק זורם יותר טוב כשהוא על הפרקט. כשאיגור דמין יחזור סביר להניח שתהיה לו הזדמנות להשתלט על תפקיד הרכז הפותח, אבל זה לא מובן מאליו שהוא ייקח אותה. ואולי בכלל עדיף לשרף להיות הרכז של החמישייה השנייה, בה יותר מהמשחק יעבור דרכו והיריבים יהיו פחות מאיימים. עמדת הפתיחה של דני וולף פחות טובה. הוא כנראה לא יפתח את העונה ברוטציה ויחכה להיעדרויות בעמדות 4-5, בשתיהן הוא עשוי להיות האופציה השלישית. עושה רושם שבאימונים הוא מתפקד בעיקר כ-4, אבל בהגנה הוא יתקשה מאוד לעמוד בדרישות הזריזות של פורוורדים ב-NBA כיום. קל לי יותר לראות אותו מתפתח כסנטר עם נוכחות הגנתית כלשהי. בכל מקרה, מדובר בשחקן מרתק, שמכניס ממד של הפתעה לכל פוזשן שהוא מעורב בו, רואה מסירות שאף אחד אחר לא רואה. הוא עוד יעשה דברים מעניינים העונה, בין אם הוא יתחיל לפתח יעילות של שחקן NBA או לא.

שלוש דקות לסיום הרבע האחרון. פסק זמן. ברוקלין נטס ביתרון מבטיח, אבל אותי זה לא מעניין. אני באטרף. נכון ששעת לילה מאוחרת, ונכון שאני גמור, אבל אין כמו מנת אדרנלין מזוקקת של פרובינציאליות כדי להישאר ער. דני וולף ובן שרף ערכו בכורה בלתי-רשמית במדי NBA. והם שיחקו וקלעו ומסרו ואיבדו והרביצו. זמן טוב, חשבתי, לזקק תובנות כדורסל מחכימות על השניים, ולנבא נבואות מאירות עיניים על העונה שבפתח. אבל אז הוא הגיע. ששון שאולוב. באותו פסק זמן הוא נשמע בקולי קולות ברמקולים של הברקלייס סנטר. הוא הסביר שהשם יתברך תמיד אוהב אותו. ותמיד יהיה לו רק טוב. ואלפי היהודים מברוקלין צולמו צוהלים ביציעים. תודה לששון שעזר לי לקבל פרופורציות. אין דבר יותר מסוכן מלהסיק מסקנות מקצועיות ממשחקי אימון. אין דבר יותר מסוכן מלהסיק מסקנות מקצועיות ממשחקי אימון של קבוצות NBA מול קבוצות יורוקאפ. למשחק הזה היו לא מעט משמעויות בעיניי, בייחוד לאור התקופה המורכבת שבה אנחנו נמצאים. לשמוע את התקווה על אדמה זרה זה דבר שנהיה בכלל לא מובן מאליו. סורי על השמאלץ, אבל זו המציאות שאנחנו חיים בה. למרות הציונות הפועמת, אם נשים משמעויות פוליטיות-תרבותיות בצד, הרבה כדורסל לא היה כאן. הפועל ירושלים היא מועמדת בכירה לזכות ביורוקאפ ועשתה קיץ נהדר, אבל אין באמת ציפייה שתהווה תחרות אמיתית מול קבוצת NBA כמו הנטס. ועדיין, למרות הסכנה, אין דבר כיפי יותר מלקפוץ למסקנות אחרי משחק אימון אחד. אז יאללה, בואו ניתן בראש. בן שרף טפו טפו טפו, בלי עין הרע. עד כה, כל הכוכבים מסתדרים לרכז הישראלי הצעיר. מהקולות שעולים מתוך ברוקלין, דומה ששרף קצת עולה על הציפיות המקצועיות של מי שבחר בו. תראו למשל את המילים החמות של ג'ורדי פרננדס: "הוא תמיד בשליטה. הגודל שלו ביחס לעמדה והיכולת ליצור מצבים מרשימים מאוד. הסייז עוזר לו גם בהגנה, והוא שיחק נגד בוגרים בליגות מקצועניות במשך שלוש שנים. בשנה שעברה בן שיחק ברמה גבוהה בליגה הגרמנית וביורוקאפ. הוא היה מרשים אז כשהיה בן 18. זו הסיבה שהוא קר רוח". אז נכון, קדם העונה הוא הזמן שבו כולם אוהבים את כולם בהרמוניה מופתית של קבוצתיות ופרגון, ועדיין - אי אפשר להתעלם מהדברים האלה. תוסיפו לכל זה גם את הפציעה של איגור דמין, יריבו המרכזי על דקות משחק בעמדה 1, ותקבלו יופי של סיטואציה להתחיל לצבור בה ביטחון. פרננדס חילק עומסים בקפידה, ולראיה אף שחקן לא חצה את רף 20 הדקות. בכל זאת, הוא פתח בחמישייה עם התותחים הכבדים - קאם תומאס, מייקל פורטר ג'וניור וניק קלקסטון, כאשר בן עולה בעמדה 1 לצידו של טרנס מאן ב-2. הדבר הראשון שקופץ לעין עם העלייה לפרקט הוא השדרוג הגופני של שרף, שהעלה לא מעט מסת שריר בקיץ הזה. סביר להניח שהתהליך עדיין בעיצומו, אבל כבר עכשיו רואים תוצאות ראשוניות. למה אני חופר על זה? כי זה מה שהכניס אותו למשחק. בתחילת הרבע הראשון שרף הלך בלא מעט פוזשנים לניצול יתרון הסייז ליצירה מאזור החצי-פינה, על הראש של ג'ארד הארפר וקאדין קרינגטון. הנה דוגמה טובה לכך: ובכלל, המאפיין המרכזי של שרף הלילה הוא ה-CourtVision. שימו רגע את הנתונים היבשים בצד (6 אסיסטים על איבוד בודד) - ראיית המשחק וקבלת ההחלטות בפיק-אנד-רול שלו הן תכונות כמעט ייחודיות ברוסטר הזה. תכונות שככל הנראה יקנו לו הרבה דקות. בואו נעבור אחד-אחד (מהחמישייה, אין לי כוח לכולם): מאן הוא שחקן אוף-בול שתלוי באחרים שייצרו לו (בשנה שעברה פחות משליש מסלי השדה שלו הגיעו ללא אסיסט); תומאס לא רואה שום דבר חוץ מטבעת כשהוא עם הכדור; פורטר קלע בדנבר בעיקר מהפינות, אך בקבוצה הזאת סביר להניח שיעשה מה בא לו; קלקסטון הוא רים-ראנר בלי זכות קיום עצמאית בהתקפה העומדת. בכל הנוגע לנולאן טראורה (טוב, לא רק חמישייה, שיקרתי), אני לא פוסל תסריט שבו הוא יתפתח להיות פחות מקבל החלטות והרבה יותר פינישר ב-NBA. במשך דקות ארוכות במשחק הוא שיחק בעמדה 2 כשטייריס מרטין ניהל את ההתקפות. אם פרננדס ירצה לראות איזשהו בסיס לכדורסל מסודר העונה, בניגוד לחבורת שחקנים שלוקחים כדור לטבעת בתורות (היי וושינגטון), התפקיד של שרף יהיה חייב להיות משמעותי. למשל, כמו בפוזשן הזה שבו הוא חודר לצבע אחרי פיק-אנד-רול ומזהה את קובי באפקין פנוי לשלשה מהפינה: בגזרת סימני השאלה, אני מסרב להתרגש במיוחד מחמש עבירות ב-18 דקות במשחק ראווה, אבל אולי בעצם אני כן צריך להתרגש מחמש עבירות ב-18 דקות במשחק ראווה. 5:52 לסיום המחצית הראשונה, השופט הדביק לשרף את החמישית, והוא ירד לספסל וקיבל נזיפה מפרננדס. אז כן, הארפר הוא סוחט עבירות סיטונאי גם ברמת NBA, אבל ההתאמה בין הכדורסל האירופי לכדורסל עונה סדירה בקבוצת טנקינג צריכה להתבצע גם במישור הזה. ברומא תהיה רומאי, אחי. בגזרת השלשות, כאן דיברנו על החשיבות של ההתפתחות של שרף כאיום קליעה אמיתי. הלילה, או הבוקר, הוא זרק וקלע שלשה בודדת, ובמשחקי טרום העונה נמשיך לעקוב אחרי מפת הזריקות שלו כדי להבין, במישור הנפח והאיכות, את מצב הקליעה. דני וולף היוניקורן היהודי ישב בסבלנות על הספסל וחיכה להזדמנות. פרננדס זרק אותו לפרקט רק במחצית השנייה, 6:43 דקות לסיום הרבע השלישי, והנוכחות ההתקפית שלו הורגשה למן הרגע הראשון. במובן הזה, השוני בינו לבין שאר הגבוהים של ברוקלין הוא ממש בבחינת שמיים וארץ. דיירון שארפ וקלקסטון הם בהחלט גבוהים איכותיים בלבל השני-שלישי של הליגה, אבל כמו שכבר חפרתי לכם לפני - הם מאוד פסיבים ולא תלויים בעצמם. הזאב מייצר לעצמו ולאחרים באופן שהופך את ההתקפה של ברוקלין לבלתי צפויה. זה מתחיל במהלך Give and go מגניב עם בן שרף, שחותך לצבע על הראש של יובל זוסמן המבולבל ומקבל את הכדור חזרה ללייאפ קל; וממשיך במהלכים כאלה: הקלילות שבה הוא מוריד כדור לרצפה ונכנס לטבעת, על הרגליים של שומר זריז ועירני כמו ג'סטין סמית', פשוט מהפנטת בהתחשב בסייז. תראו גם את חצי-ההטעיה הקטנה לקראת הסוף שמאפשרת לו לחמוק תחת היד המושטת של סמית'. השאלה הנשאלת היא ביחס להתאמה הנכונה בקו הקדמי - עד כמה יהיה לדני חופש לעשות מהלכים כאלה לצד גבוה נוסף שלא מרווח. הנה, תראו את קלקסטון מתחיל תנועה לתוך הצבע, מעט לפני שוולף מתחיל בשעיטה. נראה שהוא ציפה שיקבל את הכדור בלואו פוסט, והעמיס את הצבע בעוד שחקנים אדומים. מה שעוד ראינו מדני זה את אותה יכולת מסירה שציפינו לראות. כרגע זה קריטי לבניית הכימיה הקבוצתית, גם אם זה מגיע נגד שחקנים ברמה נמוכה יותר. היו גם פוזשנים שבהם הוא העביר את החצי, עבר על שתי חסימות וקיבל את ההחלטה, ממש כמו רכז. אני צופה שבמשחקי כדורסל אמיתיים, לפחות בשלבים הראשונים של העונה, לא נראה הרבה מהלכים מהסוג הזה. חצי הכוס הריקה טמונה בצד שבו שומרים. תראו דוגמה להייטר שלוקח ברצינות (כמעט כמוני) משחק קדם עונה לקהילה היהודית: מרגיש שלא פרגנתי מספיק לסמית' (הטוב שבשחקני ירושלים), אז הנה אני ממשיך: הוא שחקן עם אתלטיות ברמת NBA. במובן הזה, זה היה אחלה מבחן בעבור וולף, שאם ישחק בעמדה 4 יתמודד בליגה עם פורוורדים ניידים ואתלטים לפחות כמוהו. והוא התקשה. הגבוה הקופצני מהבירה הרגיש חופשי להיכנס עליו לטבעת, לסיים בפלואוטרים האופייניים ולעשות נקודות. שימו את כל הכוכביות הרלוונטיות: משחק אימון בטמפו נמוך + רבע אחרון + הגנה שלא באמת מעניינת אף אחד. או.קיי, אז מה? אותי זה מעניין. נכון שבציוותים עם קלקסטון/שארפ יהיה מאחוריו רים פרוטקטור שיוכל לחפות בצבע, אבל וולף לא יוכל להסתמך על זה באופן קבוע. נתנחם בזה שזו דאגה לטווח הבינוני-ארוך וממש לא לעכשיו. טוב, אז זה רק משחק קדם עונה. ויש שגידו הכנה לקדם העונה. סיכוי גדול שלקחתי את העסק יותר מידי ברצינות, הכוכביות באחריותכם. בכל זאת, אף פעם לא מוקדם מידי להתחיל לסמן מגמות.אז מה הלאה? צמד משחקים מול פיניקס ועוד מפגש מול טורונטו, לקראת הדבר האמיתי שיתחיל ב-23 באוקטובר. שיהיה בהצלחה.

פרק זמן ארוך למדי חלף מסיומו המעשי של המשחק בין הפועל תל אביב לאנאדולו אפס לבין הרגע שבו התיישבתי לכתוב עליו. בדרך היה את משחק הנפל של היריבה הצהובה וגם לא מעט זמן למחשבות. אז משתף אתכם. ניסיתי לחשוב מהו האלמנט הכי מרשים ב-40 הדקות אשר הותירו את האדומה גם בלתי מנוצחת וגם במקום הראשון בליגה השניה בטיבה בעולם. ונראה לי שהדבר הכי מרשים הוא שקשה לבחור. קשה לדעת ממה או ממי להתחיל. אז אתחיל במיציץ'. שווה את הכסף? איך מודדים אם מישהו שווה את הכסף? כלומר, על פי פרסומים זרים, שווי העיסקה של וסיליה מיציץ', אם לוקחים בחשבון ענייני בעלות, מניות, בונוסים, שכר שוטף, תנאים מסביב וכו וגו ודו, הוא משהו כמו 48351354564 מיליון משהו ליום. ואין שום דרך בעולם, כמעט, שבה אפשר להצדיק את הכסף. ו-וואלה, מה שראינו בתקופת ההכנה מהאיש שפתאום כולם קוראים לו ואסה, בטבעיות, כאילו נולדו לצידו בעיירה הציורית קרלייבו אשר במרכז סרביה, הזכיר אנשים מבוגרים שמגיעים לספורטק כדי להתחמק מעבודות בבית. כמו הדמות של אדיר מילר ברמזור. אין שום דבר מרשים במיוחד במספרים של מיציץ' מול האקסית מאיסטנבול. 9 נקודות ב 2/8 מהשדה זה בערך ההיפך ממרשים. אבל יש להפועל תל אביב אבא, ואבא בבית. וברצף של פוזשנים בתוך הרבע השלישי אמש, אבא ואסה עשה את כל ההבדל. וכן, כל זה לא היה קורה אלמלא השופטים שורקים את העבירה הבלתי ספורטיבית לקאי ג'ונס במצב 48-38 (היי, שאווט אווט לחבר היווני הפחות מוכר בסגל, מיסטר מאנוס פאפאדופולוס, מנהל קשרי חוץ ואסטרטגיה?). ולא, למי בכלל איכפת. במינוס 3, ארבע דקות אל תוך רבע 3, לוקח מיציץ' את השומר שלו קורדיניה לטיול (איטי) בתוך הצבע. כשמגיעה העזרה, מעיף אל בראיינט בפינה. דריבל דריבל ומינוס 1. פוזשן אחרי, שוב הכדור אצל אבא ואסה. שבוחר ללכת ריג'קט, כלומר נגד כיוון החסימה שסיפק לו אוטורו, בדרכו הבטוחה והמכדררת אלי צבע, עם קורדיניה על הגב. והיי, הנה שוב העזרה, מהצד של בראיינט. מסירה לפינה. טריצה. פלוס 2. הלאה, התקדמנו מעט – אולי אל המהלך הכי חשוב מבחינתי במשחק. כשהוא מנסה לקבל את הכדור בחזרה מוויינרייט, נתקל מיציץ' בקושי. קורדיניה האתלטי במיוחד מונע ממנו קבלת הכדור. משכך, חותך הסרבי היקר פנימה, ללא כדור, כמו שהוא אמור לעשות. לפי הספר, כולל הספר של איטודיס, במצב הזה אמור מיציץ' להמשיך ולנוע פנימה, בעוד בראיינט, ההוא מהפינה? ישלים את מקומו ויקח במקומו את הכדור. לא ישלים, לא יקח ולא כדור. מיציץ' חוזר – בכוח – למעלה ואל וויינרייט. אוסף את החפץ העגול אל חיקו. דריבל דריבל, ושלשה בתוך הפרצוף של הצרפתי. פלוס 5. ואני אגיד לכם למה זה הקטע החשוב ביותר במשחק, אבל עוד רגע. בינתיים, עוד מהלך אחד וזהו. התקדמנו טיפה, ועכשיו אנחנו ב 57-52. הכדור אמנם אצל בראיינט בצד, אבל מיציץ' מזהה שהירידה להגנה ציוותה לצידו את שמיטס. כן, ההוא שפירק את מכבי. והוא מסמן לאלייז'ה שיביא הכדור. תביא הכדור. תביא כבר הכדור. עד שמביא הכדור. מיציץ' אוסף אותו, עם כל הדאווין הנלווה. 8 דריבלים אל תוך הארוע, ויש אסיסט למלקולם שמתחבא בלואו גאפ כדי לסיים. להפועל תל אביב יש חבילות של כשרון. כשרון בכמויות בלתי סבירות בעליל. אבל יש שחקנים מצוינים ויש את מיציץ'. הוא יודע, הוא לוקח – וכולם יודעים ונותנים. אני מניח שלא מעט גבות הורמו עד לא מזמן למראה האיש הלא מרשים שהגיע אחרי יורובסקט כושל ונראה עם פוטנציאל להיות כושל לא פחות. שני משחקים אל תוך העונה, וסביר להניח שהגבות של חבריו לקבוצה כבר חזרו למקום. אבא מיציץ' מנהל את כל ההצגה האדומה. הצגה. גם בלעדיו עד כמה הפועל תל אביב הזאת מרשימה? כל כך מרשימה, שאחרי דקות השליטה המוחלטת של הסרבי שלה, היא הסתדרה נהדר גם בלעדיו. כלומר, הרגעים הראשונים היו קצת מטרידים מבחינתה. כריס ג'ונס, שכל הקריירה שלו הסתדרה נהדר מרגע שהפסיקו לצעוק לעברו דיגידי דיגידי, המשיך בפאזת הגו טו גאי שבה הוא נמצא כרגע. ובלייקני לקח את הזמן שלו עד שהתחיל לעשות בלייקני. אבל איטודיס נשאר איתם על הפרקט, בלי מיציץ' ובראיינט, וזה הסתדר. הפועל תל אביב התחילה את המשחק עם התקפה לא אינטיליגנטית במיוחד (אגב, להבדיל ממה שראינו בתחילת המשחק הקודם של הטורקים מול מכבי), באופן שלא ניצל נכון את הכבדות ההגנתית של צמד הגבוהים פאפאיאניס וקאי ג'ונס. שאגב, אם תרצו, אפשר למתג אותם כצמד פאפא-ג'ונס. תגיד, בוזוקי-אהרלוס, איך משחק המילים בשבילך? אה. סליחה. אתה לא זמין בשבת. כשהדברים התחילו לנוע בכיוון הנכון, זה כבר לא שינה על הרגליים של מי משחקים. הפועל תל אביב כל כך טובה ומוכשרת, שהיא מנצחת את אחת הקבוצות הכי חזקות במפעל כשהיא משחקת את מרבית הדקות ברבע הרביעי ללא הקו הקדמי המוביל שלה. יש את ג'ונס, כאמור. ויש את בלייקני. למשחק הוא נכנס לקראת סיום המחצית הראשונה, דרך מסירה יפה של מיציץ' בתרגיל יפה שאליו הגיעו לאחר פסק זמן. במחצית השניה הוא כבר לא צריך היה שום תרגיל או מסירה. מה שעבד ביורוקאפ, מה שעבד בסין, מה שעבד בבאר שבע, עבר נהדר גם מול כל איזה ג'ורדן לויד שניצב בדרכו. וכן, קראתי את הסטטיסטיקה המופרעת. האיש סחט 5 עבירות בזריקות ל-3 ב-2 המשחקים הראשונים. זה די פשוט, האמת. הפאניקה מהיכולת שלו לעלות בכל רגע נתון, דרך כדרור, מעל השחקן שלו, מאלצת את השומר לנסות להתערב. וההתערבות הזאת כוללת שליחת ידיים ועבירות. והנה הוא לוקח את השומר שלו עד לטבעת, במהלך אחד על אחד. והנה הוא מסיים שוב כטופ סקורר. אנטוניו בלייקני שיחק עד כה, לאורך כל קריירת היורוליג שלו, טיפה פחות מ 36 דקות. והלך לקו 23 פעמים. וקלע בסה"כ 37 נקודות. וכל זה בטח מרגיש לכם נורמאלי. מפלצות נכון, אפס חצתה את ה-80 נקודות מול הפועל תל אביב. היו במשחק בכלל ובמחצית הראשונה בפרט רגעים שבהם הרגישה בנוח עם משחק ההתקפה שלה. החל מהפוזשן הראשון של המשחק, שבו סימן קורדיניה את מיציץ' ולקח אותו לסל, והמשך בלא מעט קטעים שבהם נעה יפה בלי כדור וניצלה הרדמויות שונות של שחקנים שונים בלבן-אדום. אבל להפועל תל אביב יש הרכבים שמורכבים משחקני הגנה בלתי נתפסים. למשל הרביעיה בראיינט-מלקולם-וויינרייט-אוטורו אשר בחמישיה הראשונה. אלייז'ה בראיינט עשה דברים הגנתיים ברבע הראשון של מחיאות כפיים. וברבע השלישי, שבו חונקים את הטורקים לכדי 13 נקודות וגם זה בקושי, אפשר היה להתרשם גם ממנו וגם מהשלישיה שלצידו. ומי שהכי התרשם כנראה היה בן הזוג לשעבר של מיציץ'. אגדת כדורסל בשם שיין לארקין. במהלך הראשון של הרבע השלישי ניסה לארקין להרים להגבהה AKA אלי הופ של ג'ונס, אבל נתקל בדרך בידיים המושטות של אוטורו. איבוד. כשהוא ניסה לקחת את קולין מלקולם באחד על אחד עד לטבעת, חטף ממנו וואחד גג. כשניסה להתקיף את העזרה הגבוהה של אוטורו ולעקוף אותו בדרך לסל, חטף גם מאוטורו וואחד גג. מיד אחר כך, כשהדם כבר עלה לראש מהקריזה, ניסה שוב את מזלו מול אוטורו. ואפילו סוג של עבר אותו בכדרור. והיי, הנה שוב מגיע לו מלקולם. ומיד לאחר מכן גם אוטורו. אין לאן ללכת. אין לאן לברוח, מיסטר לארקין. וזה קרה עוד פעם אחת, רק ברבע הזה. אין לאן ללכת, אין לאן לברוח. שיין לארקין (תמונת AI) ולא רק לארקין. פאפאיאניס מנסה לנצל את יתרון 25 הסנטימטרים שלו על וויינרייט במהלך גב לסל? שיהיה לך בהצלחה, יא אח שלנו גיבור. ג'ורדן לויד, שמכאיב ליהודים כאידיאולוגיה, מנסה להוריד כדרור מול הלחץ של בראיינט? הדרך חסומה. הפועל תל אביב סיפקה במשחק הזה כמה דקות מפחידות. כמה דקות של מפלצות. ויכול להיות שרק התחלנו. 5 נקודות לסיום איזה איש – קשה מאוד להסביר את העניין הזה. איש וויינרייט היה שחקן של 23 דקות בממוצע. ביורוקאפ. כשחלק גדול מהדקות הללו היו בכלל בעמדה מספר 3. והנה מגיע לו היורוליג, והדקות מאמירות לכדי מעל ל 30. והוא בכלל הגבוה השני. והכל נראה כמו משהו שמסתדר. ההגנה ודאי. השלשות. הפיק נ' פופ. הנינוחות. יא ראבי. מחלקת הפיתוח – אני יודע שזה נראה כמו זכרון רחוק, אבל כריס ג'ונס ואלייז'ה בראיינט היו פעם צהובים. בדקתי כדי לוודא. ואפילו היו ידועים באיזה תרגיל התקפי – מבית מדרשו של יאניס ספרופולוס, שעבד להם פעם אחר פעם. אם תרצו, הייתה זאת מחלקת הפיתוח של הצהובים שעזרה להם להגיע למועדון עם הכסף. האדום. כשחקנים מלאי נסיון ובטחון, שסגורים לגמרי על הכדורסל שלהם. ואגב סגורים לגמרי: לכו תראו שוב את המהלך של בראיינט מהרבע הראשון, כשעשה שם איזשהו ספליט מאחורי הגב בין לארקין לבין קאי ג'ונס, עבר ביד שמאל את וויילר באב וסיים בשמאל מול אוסמאני. מה זה? מה זה?! אוטורו – ספק רב אם אנשי הפועל תל אביב עצמם חשבו שזאת החבילה השלמה שהם יקבלו עם ההחתמה של אוטורו. שני משחקים לתוך העונה, וממוצע של 15 + 6.5, עם 68% ל-2 ומדד יעילות 19. והגנה שלא בהכרח באה לידי ביטוי בסטטיסטיקה. הרבה קרדיט מגיע לאיטודיס על לא מעט דברים, אבל אולי ההחלטה אמש לקחת סיכון עם אוטורו ולהישאר איתו קצת חרף 3 העבירות, היא זאת שסייעה לעשות הבדל. איטודיס – אפרופו הקואץ' הנרגן, בינתיים שום דבר זולת כפיים. שיחק קצת עם הרוטציה הפעם. נתן הזדמנות לאניס, שלא ממש לקח, ולאודיאסי, שגם לקח וגם קיבל בתמורה יותר מ 13 דקות, כולל בהרכב שני גבוהים טיפה מוזר ביחד עם מוטלי האבוד. וכרגע, אי אפשר לטעות לגבי כמות נסיון היורוליג העצומה שיש להפועל תל אביב גם על הפרקט וגם על הקווים. אלאל – ובסוף, שותפו אמש 10 זרים לפני שנכנס פנימה ישראלי אחד. בשם תומר גינת. ששיחק פחות מ-6 דקות. 6 דקות יותר מבר טימור, שהפעם כן התלבש. יש אנשים שזה מפריע להם. יש אחרים שרק רוצים לנצח. שכל אחד יחליט מה הוא מעדיף. שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

לצורך התרגיל המחשבתי, בואו ניקח את הסגלים של פריז ושל מכבי כמות שהם ונלביש אותם במדים של קבוצות אחרות, אשר מאומנות על ידי מאמנים אחרים. פריז, נניח, תהיה אולם הגרמנית ומכבי תהיה טורק טלקום, אהה, הטורקית. עם המאמנים שיש לשתי אלו כיום, טורק תנצח. כלומר, מכבי הזאת תנצח. כי יש לה שחקנים יותר טובים. גדולי המאמינים בעודד קטש, וכאלו יש המון, טוענים במידה רבה של צדק שבלעדיו, מכבי תל אביב של השנים האחרונות מתרסקת, כלומר מגיעה למצב אפילו גרוע יותר מזה שאליו נקלעה. ושוב, במידה רבה של צדק. אתמול, הקבוצה שלו הפסידה בגלל שהמאמן של הקבוצה השניה עושה עבודה טובה יותר. ובגלל שהוא, עודד קטש, עושה עבודה פחות טובה מזו של המקביל שלו מפריז. טקטיקה שמקטיקה מי שקרא כאן אתמול את טור ההכנה למשחק, ודאי ידע בדיוק מה מצפה למכבי תל אביב. פריז הזאת, בהמשך ישיר לגרסאות הקודמות שלה החל מעידן איזאלו, היא קבוצה שמשחקת בסגנון ייחודי. תקראו לזה פראי, תקראו לזה שכונה, אבל היא יודעת מה היא רוצה מעצמה. גם מכבי תל אביב יודעת מה היא רוצה מעצמה. וכל עוד נשארים בתוך החוקים הרגילים, היא יודעת בדיוק מה לעשות. מול חילוף הגנתי, היא תעשה איקס. אחרי ריסקרין בפיק נ' רול, היא תעשה וואי. רואים אזורית? היא תעשה זד. יענו Z. על אוטומט. כל זה בתפריט. מה שאין למכבי תל אביב בתפריט הוא פתרון למצב שבו הקבוצה השניה מגיעה עם נונצ'קות ואגרופנים. עזבו רגע כדורסל, עזבו רגע טקטיקה שמקטיקה. מה עושים כשהקבוצה היריבה משחקת כדורסל של בעיטות לביצים? אני לא רוצה להזכיר לכם אירועים של משחק מספר 5 בסדרות פלייאוף שונות, למרות שזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו – וזה היה מול יריבות מפוארות כמו מונאקו ופאו. פריז איננה מפוארת. מה שכן, פריז יודעת להיות מכוערת. היא שולקת, היא נוגחת, היא בלתי נסבלת. איזאלו, זה שייבא או המציא את השיטה, צוטט כאומר, בתרגום חופשי למדי, שהוא רוצה שמי שתשחק מול ממפיס שלו (הקבוצה אותה הוא מאמן כיום ב NBA), תרגיש כמו בטיפול אצל רופא שיניים. דובי, חבר שלנו, צייץ שממפיס הזאת, פריז הזאת, משחקת כמו קבוצה מהעתיד. לי זה הזכיר את השיר האלמותי "בעתיד, אנשים לא בהווה". של להקה בשם ויתרתי. וזו, וזה, מבחינתי, הסיפור של מכבי תל אביב הזאת. סבבה, כשמשחקים קליני, אז הדברים יכולים לעבוד. העניין הוא שהדרך לנצח קבוצה כמו פריז לא עוברת בקליני. היא עוברת בשני אלמנטים חשובים יותר. קשיחות ופאסון. פאסון אפשר להשיג באמצעות רכז אלפא. מכבי תל אביב, בהגדרה, ויתרה על האופציה והסתפקה בשחקנים מוכשרים פחות או פחות, שאף אחד מהם איננו המאת'ר פאקר שיקח את הכדור ויעשה שקט. קשיחות? קשיחות זה עניין שקשור בבניית סגל. ובדרישות מהקווים. אז נכון, קטש יודע לשלוף מדי פעם איזה ריימן מהשרוול, כדי שיחולל אנדרלמוסיה. או דיברתולומיאו. בשורה התחתונה, מכבי תל אביב הזאת מורכבת, לפחות כרגע, מחבורת השחקנים הכי לא קשוחה (חשבתי על מילה אחרת, אבל גם אני ויתרתי) שיש לליגה הזאת להציע. חבורה שחושבת על זוויות וריווח. שלא מסוגלת ולא באמת רוצה להתמודד פיזית מול כנופיה שבאה לדפוק בה מכות. אולי טריפונוביץ', אחד שיודע איך לקבוע עם מישהו סשן פיצוצים בחניה, יוכל להושיע ולשנות את המשוואה. הפתרונות הרגילים קטש הגיע עם הפתרון הקבוע למדי שלו בתחילת המשחק. מאחר שלפריז יש בכל רגע נתון בדיוק שחקן מוכשר אחד, כלומר או רובינסון או היפי, הוא שם עליו את הפורווארד הפיזי התורן שלו (במקרה הזה בריסט), מתוך כוונה לבצע חילופים וכו וגו ודו. כל אלו פתרונות שעובדים לעיתים בכדורסל קונבנציונאלי. זה לא עובד מול כח הרצון של פריז הזאת. זה לא עובד מול מי שפעם היינו מגדירים פרחח כדורסל, כמו רובינסון, שאין לו שום בעיה ללכת למהלכים לוליינים כשבא לו. ובא לו. כל מה שהצרפתים רצו לעשות, הם הצליחו. לחץ משתק על כל המגרש, משהו בין ראן נ' ג'אמפ לבין ראן נ' נגחה, נעילות הגבוהים (יענו גורטאט) כדי לפנות את הגארדים על מנת שיחדרו בקלות את הטבעת, מול הגבוהים הרכים של הצהובים, מסירות על עיוור לשחקנים שנעים ללא כדור, ריבאונד התקפה. אוהו ריבאונד התקפה. את המחצית הראשונה, היחסית תחרותית, סיימה האורחת עם 22 החטאות מהשדה. ולקחה 11 כדורים חוזרים בהתקפה. מכבי מנסה להראות את הלחץ הפסיבי הקבוע שלה על כל המגרש? הידד, הכדור עף קדימה חיש חש, הישר אל שלשה קלה של ווטארה. כל מה שצריכים לדעת בסוף, סיפור המשחק הזה והקיץ הזה של הצהובים בא לידי ביטוי בחמישיה הפותחת. במשחק הבכורה שלה העונה בליגה השניה בטיבה, בחר קטש להחביא את שחקניו החדשים. הפעם הוא שינה כמה דברים. ועדיין, ג'ימי קלארק שחקן חמישיה. שוב. למה? נכון, אחלה ג'ימי שבעולם. הוא סופר אתלטי, הוא סופר חיובי, הוא גם כרגע סופר בינוני. בינוני שלא מהסס להעיף שלשות בכיף שלו, כשהוא יכול, אבל בינוני. וכן, היה נסיון להכניס את ליף ג'וניור לעניינים באמצעות הצבתו בחמישיה, במקום סורקין, אבל למרות המספרים שסיפק, ליף הנוכחי נראה בעיקר מגושם. וסורקין? לא היה ולו רגע אחד שבו הוא היה אמש בעניינים. מכבי תל אביב עוד החזיקה מעמד במחצית הראשונה, למרות 5/19 ל-2 (!!) – אני חוזר – 5/19 ל-2, בעיקר בזכות 7 שלשות שקלעה ב-50 אחוזים. שזה נחמד. אבל כל מי שצפה במשחק הבין שהיא על זמן שאול, למרות היריבה הלא מרשימה. וכן, היו כמה מהלכים של בלאט שסוג של כאילו של החזירו אותה לעניינים, עד שאיבוד טיפוסי הוביל לשלשת באזר טיפוסית של היפי הספקטקולרי. והיו אפילו 2 שלשות שכן נכנסו לווקר, במסגרת משחק של 3/13 מהשדה, שנחשב כרגע יחסית כמשחק לא רע של האיש. והייתה בעיקר הבנה שמכבי תל אביב מוצאת עצמה בבור עמוק אפילו יותר מוקדם ממה שהיא תכננה. בור שיכול להפוך ל (מה יותר גרוע מבור?), עת תפגוש את היריבה באדום לדרבי היסטורי ביום רביעי הקרוב. אני לא זוכר מתי הגיעה מכבי תל אביב כאנדרדוגית כל כך מובהקת כשהיא פוגשת את הפועל תל אביב, אם בכלל היה דבר כזה אי פעם. וכן, זה בדיוק הסיפור כרגע. מי היה מאמין? 3 נקודות לסיום בואו נדבר על דאוטין – המספרים של הגארד הצהוב החדש היו אחלה לגמרי אתמול. 16 נקודות ב 4/5 מחוץ לקשת. 6 אסיסטים מול 0 איבודים, שזה מעולה. ובלי שום כריזמה נראית לעין. שימו אותו ליד או מאחורי איזה גארד שיודע לשחק כדורסל ברמה הזאת, והדברים יראו אחרת. גם איתו וגם עם הקבוצה שלו. בואו נדבר על הורד – גם המספרים של הצרפתי היו לא רעים בכלל מול היריבה מצרפת. 15 נקודות, 4 אסיסטים, 4 חטיפות. ו – 0 נכונות להיכנס ו-ודאי שלא לנצח בקרבות מגע. מרשה לעצמו להינעל על ידי היריבים שלו בסיטואציות שונות וחוזרות על הפרקט. ניגוד משווע בינו לבין כל מיני דוקוסי'ם של העולם. בואו נדבר על לו"ז – אם נניח לרגע את הליגה בצד, המשחק הבא של מכבי תל אביב – כאמור – מול החבורה של איטודיס. ואח"כ ברצלונה ואח"כ אולימפיאקוס ואח"כ ריאל מדריד ואח"כ פנתינאיקוס. אם יש רגע נכון להניח את היד מעל כפתור הפאניקה, זה בדיוק הרגע הזה. שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

סליחה, אני רוצה לפתוח עם התנצלות לכל קוראי הדיסקו ושונאי הקלישאות כאחד. זה פשוט כל כך מתבקש שהייתי חייב לבחור כזאת כותרת. מחילה. המרחק בין תל אביב לסופיה הוא 1590 ק״מ בערך. המרחק, בהרגשה הכללית בכל פתיחת העונה הזאת, ואחרי המחזור השני של היורוליג בפרט, הוא כמו הביטוי הנדוש "שמיים וארץ". אין צורך להכביר במילים על התחושות שיוצאות מערב שכזה. אפשר רק להסתכל על שפת הגוף של שני המאמנים של הקבוצות מישראל שמייצגות אותנו בליגה השנייה בטיבה בעולם. מצד אחד, איטודיס בראיון אחרי המשחק מחמיא לשחקניו על חצי שני מצוין, יודע להסביר בדיוק איפה היו הנפילות (והיו) בחצי הראשון. ומהצד השני, עודד קטש נראה משלים עם הסיטואציה. שמונה דקות לסיום המשחק אאוטרה קלע שלשה שקבעה 20 הבדל לחבורת השחקנים האנונימיים למדי מפריז. קטש לא מניד עפעף, נשאר בעמידה קפואה עם ידיים משולבות. כאילו לא אומר כלום, אבל אומר הכל. ספליט. מה עולה בראש שלכם כשאתם שומעים את המילה ספליט? לי עולה ספליט בפיק אנד רול. לאנשי הכדורסל של שנות ה־80 ותחילת ה-90 תעלה יוגופלסטיקה הגדולה. אבל כשמדובר ביורוליג, ספליט הוא בעיקר מה שקורה לרוב הקבוצות במחזורים כפולים. הם עושים ספליט בתוצאות. הפסדת את הראשון? תנצח את השני. רקדת על המגרש בראשון? לא לדאוג, מיד תגיע הכאפה המצלצלת. לא ייאמן, זה אפילו קרה במחזור הכפול הראשון של היורוליג. 14 מתוך 20 קבוצות סיימו את המחזור השני במאזן של 1–1. המרחק בין סופיה לתל אביב הוא 1590 קילומטר. המרחק בין שתי הקבוצות מתל אביב הוא שני נצחונות. כן, זה רק המחזור השני, אבל בקרב אנשי הכדורסל בארץ (אתם) כבר אפשר להתחיל להריח את ההבדל המהותי בין שתי התל אביביות. מכבי הגיעה למשחק הכי קשה להכנה ביורוליג. אל תנסו לחשוב יותר מדי על המשפט הזה - אני חותם עליו. זו קבוצה ששיטת המשחק שלה מזכירה לי חבר מהצבא, ששיחק בלם בספורט המשני בליגות הנמוכות: ״אני הולך הכי חזק על הכדור. אם אני לוקח כדור - מה טוב. אם אני לוקח רגל - עוד יותר טוב״. קשה להתכונן לקבוצה כל כך לוחצת, אבל בגדול צריך לקבל החלטה: לשחק הכי לאט שאפשר, או לנצח אותה במשחק שלה ולתקוף מהר. העניין עם פריז הוא שלפעמים, כשאתה לא מספיק איכותי, אתה תלוי בהם יותר משהם תלויים בך. מי שרוצה להבין את זה לעומק – שיגש לטור של האוזמן על פריז, הוא לא מחטיא שם. האם עודד קיבל החלטה? להגיד את האמת - אני לא בטוח. פריז עשתה את מה שהיא יודעת ושיבשה עד כדי כך את המשחק של היריבה, שהיה קשה להבין מה מכבי רוצה מעצמה. דבר אחד בהקשר של ההכנה למשחק ששמתי אליו לב: מכבי התכוננה לדאבל-אפים בחצי המגרש שלה, ביקשה מהגבוהים להישאר קרוב לבלאט או קלארק, ואפילו הנחתה אותם לקדם את הכדור לא בכדרור אלא במסירה. נשאר קרוב לגארדים כדי לקדם את הכדור, רומן סורקין. צילום: Djordje Kostic מכבי פתחה טוב. ליף נכנס לחמישייה במקום סורקין, פריז שיחקה הכי חזק שהיא יכולה ויודעת, ואיבדה שלושה כדורים בתוך שתי דקות וארבעים שניות. מכבי פתחה עם 9:2, כצפוי מול הקבוצה עם הסגל הכי חלש ביורוליג. אבל אז הגיע חילוף מחומש - כי למה לא ופריז חזרה למשחק. עד סוף המחצית היא המשיכה בלחץ הבלתי מתפשר שלה, וגם בזריקות שהחטיאה היא הייתה הראשונה לריבאונד. בחצי הראשון היו לה 14 נקודות מהזדמנות שנייה, לעומת אפס עגול של מכבי. קל להאשים את זה רק ברצון או מוטיבציה, אבל האמת היא שזה לגמרי תוכנית משחק מצד אחד, וחוסר ביצוע מהצד השני. לקראת סוף המחצית קרו דברים שלדעתי אוהדי מכבי תל אביב חיכו להם. ווקר ודאוטין לקחו פיקוד. היי, הנה שחקני ה־NBA של מכבי, והיי, הם יכולים לשים נקודות על הלוח. 20 נקודות משותפות על הלוח, ובעיקר תחושה כשהכדור אצלם, תמיד יש סיכוי שהמהלך יסתיים בנקודות. אבל יחד עם ווקר ודאוטין מכבי לא מסוגלת להישאר מרוכזת עם קלעים ומקבלת עוד שלשה מחיפי המטורף לטובה והמחצית מסתיימת עם 7 הפרש שמרגיש הרבה יותר. במקום אחר ביבשת הישנה שיחקה קבוצה על ענן בשם הפועל תל אביב. רק לפני כמה ימים היא דפקה 20 הפרש על ברצלונה. הפועל, ובצדק גמור, הגיעה למשחק עם הררי ביטחון, ולעומת מכבי יכלה להתכונן בצורה נורמלית יותר למשחק מול יריבה קצת יותר, איך נאמר, מוכרת. על לארקין, לויד, קורדינייה ואוסמאני אפשר לכתוב בדף הסקאוט הרבה יותר מאשר על שחקני פריז. וב5 דקות הראשונות של המשחק? הפועל נראתה כמו קבוצת ההגנה הטובה באירופה. חילופים בסוף שעון עם כולם חוץ ממיציץ׳ שבאמת רוצה אבל פשוט לא יכול. 11-6 בסיום 5 דקות להפועל תל אביב שכל 6 הנקודות על מיציץ'. הנה קורדינייה לוקח אותו לטיול, הנה חילוף מול אוסמאני שאומנם מחטיא אבל אוטורו מתחייב בעזרה וקאי גונס בדאנק קל. היתה גם חדירה של לארקין שמיציץ' היה צריך לתת סטאנט אבל העדיף להיצמד לשחקן שלו. הררי בטחון עצמי להפועל תל אביב. אלייז'ה בראיינט. צילום: הפועל IBI תל אביב בדקות האלה הפועל שיחקה הגנה פסיכית בהובלת אלייז'ה בראיינט, וגם איש ויינרייט המשיך את היכולת מהמשחק ביום שלישי והראה שאפשר לסמוך עליו בעמדה מספר ארבע. למרות ששיחקה עם ארבעה שחקנים בהגנה, הפועל נראתה מחויבת כאילו יש לה חמישה שומרים אמיתיים על המגרש. היא הכריחה את אנדולו לזריקות קשות, ובהתקפה כל שחקני החמישייה קלעו נקודות. פתיחה אדירה למשחק, שהולך להיות קל נכון? טעות. את חמש עשרה הדקות הבאות הפועל צריכה ללמוד ולהפיק מהן תובנות. ההתקפה הייתה תקועה מאוד. אניס, ג׳ונס ובלייקני עשו תורות מי מנסה אחד על אחד, וזה נראה רע. עד סיום הרבע בריאנט וג׳ונס עוד הוסיפו כמה נקודות, אבל אוסמאני פשוט עשה בית ספר לכל מי שניסה לשמור עליו. וזה כולל כמה סלים יפים על אותו ויינרייט, שרק לפני רגע החמאנו לו על ההתאמה לעמדה מספר ארבע. ברבע השני אנדולו פתאום שינתה סגנון בהגנה על פיק אנד רול, ובמיוחד מול מיציץ׳. הפתרון היה מה שנקרא "weak" – להוביל את השחקן עם הכדור הפוך מהחסימה, גם אם החסימה במרכז המגרש. במהלך הראשון מיציץ׳ ניסה לתקוף את הפתרון הזה, אבל טאי אודיאסה נשאר מאחור ולא היה למי למסור את הכדור, מה שהוביל לאיבוד. בהגנה אף אחד לא הצליח להתמודד עם לארקין, שהיה אדיר. הוא בעיקר עשה ריג׳קטים לחסימות, סחט עבירות או הגיע בקלות לטבעת. ביחד עם לויד, אנדולו נראתה בשליטה מלאה, 11 הבדל לטורקים במחצית והספליט המפורסם נראה קרוב מתמיד. שתי הקבוצות הגיעו לחצי השני עם סוג של מבחן, שיחקו לא טוב במחצית הראשונה, לא היו קרובות למטרות הטקטיות שלהן, איך יגיבו? איך יעלו לחצי השני? על מי אפשר לסמוך? המרחק בין סופיה לתל אביב הוא 1590 קילומטר, המרחק בניסיון היורוליג בין מיציץ׳ לווקר הוא שנות אור. מה יש לספר על הרבע שלישי של מכבי תל אביב? לא הרבה, פריז היא אותה פריז, מכבי היא אותה מכבי. ציפיתם שלוני ווקר יקח עליו את המשחק? לא היום. מה עם דאוטין? הראה קצת רגש ואכפתיות בסוף המחצית הראשונה, טוב זו היתה המחצית הראשונה. בלאט עם סיום רבע חזק כאשר הוא מנהל פיק אנד רולים הלוך ושוב ומחלק אסיסטים טובים וגם קולע, רחמנא ליצלן, שני סלים ל-2 נקודות. אבל בלאט עם האובר ביטחון מאבד כדור די קריטי בסוף הרבע וחיפי מספיק לקלוע שלשה שקובעת 11 הבדל לפריז שמרגיש כמו 25. איך הפועל פתחה את הרבע השלישי? בשתי דקות ראשונות לא ראינו שינוי משמעותי אבל אחרי שתי דקות פעולה לא ברורה של השופטים שהחליטה להדביק עבירה בלתי ספורטיבית לקאי ג'ונס שינתה את כל המשחק. איך אני יכול להיות כל כך בטוח? כי ככה הדברים העובדים. אחרי המהלך הזה ועד הסוף בעצם הפועל פשוט לא הסתכלה אחורה. ברוכים הבאים למופע של ואסיליה מיציץ׳, יש סיכוי שראיתם אותו פעם. הוא כבר לא מופיע שנתיים בשעות נורמליות אבל השנה חזר למוכר והטוב. על 15 נקודות מתוך ה-26 של הפועל היה אחראי מיציץ׳ בין אם זה בנקודות או באסיסטים. ביחד עם הטירוף בהגנה של אוטורו, ויינריט, ברייאנט ומלקולם הפועל דהרה ל26-13 מהדהד. איזה שחקן יא רבנן. הכל זורם, הכל במקום והכל בזמן. עזבו שהוא בהפועל כי זה פחות מעניין אותי, אני אוהב אותו עוד שקרע את אירופה עם אנדולו. כיף שהשנה אולי אראה אותו באולם הקטן בזיסמן. חוויה. המרחק בין סופיה לתל אביב הוא 1590 קילומטר, המרחק בין הביטחון שיש לאיטודיס בסגל שלו, לקטש בסגל שלו הוא המרחק בין כדור הארץ לירח, מרחק גדול. מאוד. הרבע האחרון של הנציגות שלנו הראה בצורה מאוד בולטת מה חושבים שני המאמנים של הסגל שלהם. עודד זרק חמישיה ישראלית בחיזוק הורד, כאילו אמר זה מה יש לי, הזרים כרגע לא לרמה ולפחות נשלב ישראלים. איטודיס לעומת זאת הוריד בכיף שלו את מיציץ׳ ובראיינט לספסל ונתן לבלייקני לעשות את שלו. מצטיין המשחק האחרון להזכירכם. מכבי עם החמישייה הזאת נראתה רע לתפארת. טיים אאוט מהיר של קטש, דקה לאחר פתיחת הרבע, והחלפה מהירה של כולם חוץ מהורד, הראו שאפילו הוא נלחץ מהמהלך שהוא עצמו עשה, וחשש לקבל חבילה של 30 הפרש. אוקיי, זהו. הזדמנות אחרונה. שחקני מכבי, קדימה, סטפ אפ, אנחנו מחכים. גורנישט. עד סיום המשחק ליף וקלארק צברו נקודות והורידו את ההפרש ל-9 אבל באמת שזה היה נראה רחוק. ווקר עם עוד איבוד כדור או החטאה לשלוש, סנטוס עם החטאה ממצב נוח ופאול של תסכול רק חתמו את הגולל. זה לא היה משחק שמכבי תנצח. לפחות לא הערב. הפועל לעומת זאת החליטה שאין תורות יותר וכשבלייקני על המגרש הכדור אצלו. בלייקני סחט פאול אחר פאול, תסכל את ספסל אנדולו ובעיקר קלע את העונשין בקלילות מתסכלת מבחינת היריבה. הפועל עוד החזירה את מיציץ׳ ובראיינט אבל זה כבר לא שינה הרבה. אוטורו וויינרייט עוד אספו קצת נקודות אבל הניצחון לא היה נראה בסיכון בשום שלב. ניצחון עצום של כל הסגל המאוד רחב של איטודיס ואבא עופר. איטודיס משקיף על מלקולם. צילום: הפועל IBI תל אבי המרחק בין סופיה לתל אביב הוא 1590 קילומטר, המרחק לדרבי יורוליג הוא רק כמה ימים וכל הסימנים מראים שהוא יהיה אדום בוהק. קצת כתום בגלל התלבושת של הפועל אבל מאמין שאבא עופר יסדר, או שלא. תובנות לסיום: ● לא לשחק סט התקפי ספציפי כשיש לך שחקן כל כך מיוחד כמו בלייקני זה אימון ברמה גבוהה. לדעת לא להפריע היא מעלה. ● קלארק של מכבי תופס הרבה יותר נפח מהחשיבות שלו. הוא שחקן טוב, לטעמי רכז שני ביורוליג לגמרי אבל הוא חייב להיות יותר סולידי. ● פעמיים יצאה הפועל תל אביב מטיים אואט טוב. פעם אחת עם התאמה של אודיאסה ל-weak של אנדולו ואסיסט לגינת. פעם אחרת עם תרגיל לקליעה של בלייקני (הסל היחיד בקריירה שלו מתרגיל). ● סנטוס על מגרעותיו מוסר טוב מהשורט רול וכנראה זה מה שקטש רואה בו. אל תישנו עליו. ● אוהדי הפועל כואבים את דקותם של הישראלים ובצדק. ים מדר כשיחזור יאזן את זה. תומר גינת יפתיע לטובה. ● אוהדי מכבי כואבים את הסגל החלש, אתם צודקים. רכז וסנטר או שאתם לא עושים מקום 14. ● קולטים שישירו I feel devotion בדרבי תל אביבי. קולטים? מדהים. זהו, מזכיר לכולם, האמור לעיל אינו מהווה המלצת השקעה או המלצה, הכל, אבל הכל הוא אמת לשעתה. שנה טובה.