תוצאות חיפוש

יאניס אנטטוקומפו במיאמי. באיחור של לפחות שנה, מילווקי נפרדת מאחד משני השחקנים הגדולים בתולדותיה, מי שהביא לה אליפות 50 שנה אחרי שקארים עבדול ג'באר עשה את זה. אחרי סאגה ארוכה ורוויה בשמועות, ציטוטים מלאי רמיזות ונרגנות הדדית, הבאקס לוקחים את ההצעה המתבקשת ביותר, זו שכנראה הייתה על השולחן, בקונסטלציה מסוימת, לאורך כל השנה הזאת. אולי הם ציפו להצעה שתטרוף את הקלפים ולא קיבלו כזו, גם בגלל שיאניס כבר בן 31 והיה פצוע רוב העונה שעברה. בוסטון התקרבה, עם הצעה שהייתה עושה הרבה יותר רעש, עבור עבור מילווקי ההצעה של מיאמי הרבה יותר הגיונית. אכתוב בזריזות על הצדדים הרלוונטיים, ובסוף אתייחס לעוד מהלך שקרה הלילה.

עברו כבר כמה ימים ובתווך קיבלנו מיני מלחמה עם איראן וסדרת גמר יוצאת מן הכלל. הפלייאוף התחתון הסתיים מעשית ואיתו נפרדנו לשלום מרעננה ומנתניה. אבל הסיפור המרכזי של הפלייאוף הזה ומושא הטור היא - הפועל גליל עליון.

אמרנו לפני ואכתוב את זה שוב. יכול להיות שלעונה הרעה הזאת לא מגיעה הסדרה הנהדרת שאנחנו מקבלים, אבל לנו, כן לנו – היא הכי מגיעה בעולם. אחרי משחק 1 חד צדדי ששידר שהולכים לטרחה, הגיע אחלה של משחק 2 ואחלה של משחק 3, בין שתי הקבוצות הכי טובות במדינה. גיים 3, כמו בקלישאות אמריקניות חבוטות, הרגיש כמו משהו שהלך לטובת הקבוצה שרצתה יותר. שהייתה רעבה יותר. שניצחה בקטגוריה על שם משחקי הרעב. גיים 4, זה שמתחיל בערך 46 שעות אחרי סיומו של הקודם, יילך לטובת זאת שתנצח במשחקי העייפות.

ואסילייה מיציץ'. בואו נדבר על ואסילייה מיציץ'. 26 נקודות במשחק שסגר את הסדרה מול הפועל ירושלים. 23 נקודות במשחק שסגר את הסדרה מול מכבי ראשל"צ. 18 נקודות במשחק שסגר את הסדרה מול ריאל מדריד. ועכשיו, 29 נקודות במשחק שאיים לסגור את הסדרה מול מכבי ת"א. זו הייתה, זו עדיין, עונה מלאת תהפוכות ומהמורות עבור המאני-מן של הפועל ת"א. הוא כבר לא טוב ועקבי ויציב כשהיה. אבל הוא עדיין ואסה מיציץ'. ההוא עם הגביעים וההצלחות והעיטורים והשלדים על החגורה. ואסה מיציץ'.

כל מי שנקלע לאואקה בימי התהילה המפוארים של פנאתינייקוס, מכיר כבר את כללי הטקס. כרבע שעה לפני הטיפ אוף, בערך רבע שעה אחרי שהשחקנים עלו להאדל ולחימום, מפציע ז'ליקו אוברדוביץ' מהמנהרה ועובר בצידי המגרש בדרך למקומו על הספסל. 20 אלף צופים נעמדים על רגליהם, מוחאים כפיים בקצב אחיד ושרים בקול ניחר "אוברדוביץ', פורופורופופרומפרו, פורופורופופרומפרו, פורופורופופו". ב-14 השנים האחרונות זה קרה מעט מדי, רק פעם בשנה, ו"זוץ" (כפי שהוא מכונה ביוון) היה מקבל את אותה רמת תשואות, אבל מתיישב על הספסל הלא נכון, של הקבוצה האורחת. ועכשיו הוא חוזר. בגיל 66, כשחלק מסימני הקריאה סביבו הפכו לסימני שאלה. כשרבים ממתינים ומחכים לנפילה. כשעולים דמיונות מטרידים כיצד זה ייראה, יישמע וירגיש בינו לבין דימיטריס ינאקופולוס בעיתות משבר. אבל הטייטל "מאמן פנאתינייקוס, ז'ליקו אוברדוביץ'" הוא הרבה מעבר לכדורסל, והוא חשוב הרבה יותר מכל מיני ניסיונות להשליך אירועים מהעבר על העתיד. את הטור הזה אני רוצה לקחת לפן האישי. עיתונאי הוא לעולם לא הסיפור, של שום דבר, אבל בואו, אני האחרון שיתיימר לעיתונות או אובייקטיביות באירוע הזה. הרומן ביני לבין פאו החל ב-1994, כששתי הקבוצות של אתונה הגיעו לפיינל פור היסטורי מבחינתן ביד אליהו. עבורי, כנער בן 13, הצבע האדום היה אז מוקצה. אז התיישבתי ביציע הירוק, והתאהבתי. לסגנון העידוד היווני, שהיום מכירים בחלק גדול ממגרשי הכדורסל והכדורגל בארץ, התוודענו אז מקרוב בפעם הראשונה. ודווקא אחרי ההפסד הכואב לאולימפיאקוס בחצי הגמר המוקדם, כשעל הפרקט החום הכהה פיזזו ברצלונה ובדאלונה, יכולת לשמוע רק את שירי ה"פאו אולה". השנים חלפו, כולנו התבגרנו, ובאואקה התאספו לא מעט דמויות שהערצתי. אוברדוביץ' היה הראשון. ההזדהות עם עודד קטש הייתה מובנת מאליה. והיו גם דיאן בודירוגה, פרנקי אלוורטיס, ז'ליקו רבראצ'ה, יאקה לאקוביץ', דימיטריס דיאמנטידיס, מייק באטיסט (עוזר המאמן החדש, ככל הנראה), שרונאס יאסיקביצ'יוס, סאני בצ'ירוביץ'... כאילו פאבלוס ותנאסיס ינאקופולוס החליטו לבנות בכל פעם מחדש את קבוצת הפנטזי הפרטית שלי; לא לפי מדדים סטטיסטיים, אלא לפי מדד האהבה האישית. האיחוד של אהרל'ה בין ז'ליקו לקטש, שלושה ימים לפני 7 באוקטובר כששואלים אותי איזה ראיון שביצעתי הכי ריגש אותי בסו-קולד קריירה שלי, אני לא יכול להתעלם מיאניס אדטוקומבו מכל סיבה שהיא, אבל הפגישות עם אוברדוביץ' (אחת לבד, בשעת לילה מאוחרת כשהגיע לישראל עם פנרבחצ'ה; ואחת באיחוד שקיימתי בינו לבין קטש, שלושה ימים לפני 7 באוקטובר הארור) היו מבחינתי הפסגה. פסגה מקצועית, ופסגת הרגש. 14 שנים חלפו מאז נפרד ז'ליקו מהאואקה. הסצנה האחרונה שאני זוכר ממנו המחישה כל כך הרבה: אחרי הפסד לאולימפיאקוס בגמר הפלייאוף, בעונה שבה האדומים זכו גם ביורוליג, מיהרו אלפי אוהדים למלון שבו שהתה פנאתינייקוס במרכז אתונה. הם לא הסכימו לעזוב עד שהמלך שלהם ידבר, וכשאמר שהוא מאמין שימשיך לעונה מספר 14, פרצו שם חגיגות שהשכיחו שהיריבה השנואה היא זו שזכתה בתואר. אלא שאז דימיטריס ינאקופולוס קיבל את המועדון מידי אביו ודודו, והעונה ה-14 של השועל הסרבי תתחיל רק עכשיו. אומרים שדינם של קאמבקים להיכשל. זה אפילו נשמע די הגיוני. אבל ההיסטוריה מלאה גם בדוגמאות הפוכות. אנחנו על זה שיורגוס ברצוקאס נמצא כרגע בעיצומו של קאמבק באולימפיאקוס? ושדושאן איבקוביץ' הביא שני גביעים לפיראוס בפער של 15 שנים? ושפיני גרשון לקח שני גביעי יורוליג עם מכבי ת"א בקדנציה השנייה שלו? ושארגין עתמאן (עוד נחזור אליו) העניק לאנאדולו אפס שני תארים היסטוריים, 21 שנים אחרי שלקח אותה לפיינל פור, ועשור לאחר שנפרד ממנה בשנית? היינו ילדים וזה היה מזמן אז נכון, אוברדוביץ' אינו צעיר. כשנאלץ לנטוש את פנאתינייקוס ב-2012, הוא עמד על שמונה גביעי אירופה ב-20 שנות קריירה, ומאז לקח רק עוד אחד, והשנתיים האחרונות עמדו בסימן כישלון, מאז הנגיעה בפיינל פור שנמנעה בקטטת הענק נגד ריאל מדריד, והקריסה שבאה בעקבותיה. הכדורסל השתנה, וגם גדול המאמנים בהיסטוריה נדרש להשתנות. את קטש, בודירוגה, רבראצ'ה, דיאמנטידיס ובאטיסט היה לו קל לאמן, ועם טיפוסים כמו קנדריק נאן ונייג'ל הייז-דייויס זה מורכב ושונה, כפי שחווה על בשרו מטייריק ג'ונס ושאר המורדים בפרטיזן בלגרד. העיתונאי והפרשן שבי היה בוודאי מנתח לכם את הסיטואציה על פני אלפי מילים, עם נתונים לכאן ולשם. למי בכלל אכפת. את פנאתינייקוס עזב מאמן שאני בז לו באופן אישי. איש שהכניס פוליטיקה לתוך הספורט, ושדאג להביע בדרכו הלא קלאסית את חוסר חיבתו כלפינו, הישראלים. איש שדווקא הזדעק נגד פוליטיזציה כשהקהל היווני קילל את טורקיה. איש שזרק את שחקניו מתחת לגלגלי האוטובוס בכל פעם שמשהו השתבש. איש שמעולם לא הפסיד בלי שהשופטים יהיו אשמים. במקומו חוזר ה-GOAT. המאמן שיסגיל פנים ויקלל את הכוכבים שלו בפסקי זמן (דווקא את הכוכבים, ולא את שחקני הספסל החלשים), אבל אחר כך יישב איתם לכוס בירה ותמיד ישמור על כבודם. מאמן שלמרות חזותו המפחידה, הוא איש שיחה מרתק, נעים, מעניין, נחמד ומלא כריזמה. לפעמים חלומות מתגשמים. אוברדוביץ', פורופורופופרומפרו, פורופורופופרומפרו, פורופורופופו.

עודד קטש עשה אתמול המון דברים. אימן, תימרן, ניהל, החליף, הגה, סימן, הנהיג, הוביל, ניצח. רק פעולה אחת הוא לא ביצע: להוציא את אושיי בריסט. מאמן מכבי ת"א הכניס אותו לראשונה 2:45 דקות מהפתיחה, והשאיר אותו על המגרש עד המחצית. החזיר אותו 3:45 דקות לתום הרבע השלישי, ולא הוריד אותו עד סוף המשחק. גם ביום שבו פגע ב-0 מ-5 לשלוש, הקנדי הפך לעוגן בכל כך הרבה מובנים. והוא גם היה יכול להיבחר ל-MVP בכל כך הרבה מובנים (אלמלא אלמנט דני אחד, אבל אליו עוד נגיע).

כמות הארועים מהם אפשר להתלהב ואותם שווה לנתח, בשתי הדקות האחרונות, מספרת בעצמה את סיפורו של משחק פלייאוף אחד עצום שקיבלנו אתמול בגיים 2. אפשר להתחיל מהשלשה של בלייזר מהצד, שהורידה ל-1 ושלחה לטיים אאוט. והשלשה הפסיכית של סורקין. והדרייב של ג'ונס. והתשובה של הורד, בתנועה אחרי הפיקנ'רול. והשלשה של מדר. והחדירה העצומה לסל של לונדברג, עם הזיהוי של ההחלטה ההגנתית של אותו המדר. וסאגת פסק הזמן והחטאת העונשין. וכו. וגו. ודו. איזה משחק כדורסל עצום קיבלנו אתמול ביד אליהו הישן. שבו ניצחה הקבוצה.

אימון בוקר בתל אביב: אסיפה טקטית לפני שיוצאים להשליך קצת לסל. שחקנים שעוד לא התעוררו מול מאמן ועוזרים שצופים בווידאו של המשחק הראשון. מה אתם הייתם אומרים שם?

21 שנים חלפו מאז חזה הכדורסל הישראלי בסדרת גמר של הטוב מחמישה. ואם צריך לזקק את אירועי אמש בהיכל מנורה לסיטואציה אחת, נראה ש"הטוב מחמישה" תמחיש אותה בצורה מושלמת. ג'ון דיברתולומיאו לשלוש. ג'ימי קלארק לשלוש. וויל ריימן לשתיים. אושיי בריסט לשתיים. זאק הנקינס בהטבעה. פוזשן אחד של 12 שניות, שבו כל החמישייה של מכבי ת"א זרקה לסל. כל אחד החטיא בתורו, אבל אז הגיעה עוד הזדמנות, ועוד, ועוד (ועוד), עד שנסגר העניין בדאנק על פרצופו האפאטי של ג'ונתן מוטלי. ככה מגיעים לקרב על האליפות. וממול - ככה הכי לא.

חיכיתי לסדרה הזאת, ממש. התעלמתי מכל מה שהיה לפני, קצת בכוח. ראיתי שהיציעים לא מלאים, ברמת הכ-8,000 איש ואשה, ודפדפתי (לעת עתה) הלאה. הכל, כדי לקבל את מנת כדורסל הפלייאוף שמגיעה לנו. כמה דקות אל תוך הארוע, בין טיול בהתקפה של הצהובים בצד אחד לבין נעילה צהובה בצד השני, הבנתי שאין כאן ארוע. יש כאן דומיננטיות חד משמעית של קבוצה אחת שיודעת מה היא רוצה לעשות, אל מול אחת שלא. 0-1 צהוב קל ומרשים. פלייאוף? אולי במשחק הבא.

סדרת הגמר, הפועל נגד מכבי, הצהוב נגד האדום. אני קצת מרגיש כאילו סוף סוף קיבלנו בעונה הזאת משהו שציפינו לו. אחרי כל הטרלול שעברנו השנה, לפחות כרגע, סדרת הגמר היא בדיוק מה שקיווינו לקבל, ואם האיראנים לא יהרסו לנו, אולי אפילו תהיה לנו הכרעה.

סדרת גמר הפלייאוף של עונת 2025/26 כבר כאן, ואם אתם מסתכלים על המפגש הנוכחי בין מכבי להפועל תל אביב ותוהים למה הידיים של כולם רועדות, כדאי שתבינו את גודל השעה והמשקל ההיסטורי. כבר למעלה מארבעה עשורים – כל מפגש פלייאוף בין שתי האימפריות התל-אביביות הסתיים בשליטה צהובה מוחלטת. כן, לפעמים זה היה טיפה יותר צמוד, אבל מכבי תמיד ידעו לקחת את מה ששלהם, והפועל נאלצה להסתפק במחמאות.