תוצאות חיפוש

היה זה מאמנה הטרי יחסית של נבחרת ישראל, אריאל בית הלחמי, שהצהיר בפרק ישן של שוט שים מדר הוא הרכז הראשון שלו. כלומר, של נבחרת ישראל. אמירה בעייתית אולי, שיצרה בזמן אמת משבר אמיתי במערכת היחסים מול תמיר בלאט (ושחקן אמיתי). הנחת היסוד הייתה שבית הלחמי מעדיף את מדר גם כי אותו הוא כבר אימן ומכיר ובמיוחד, כנראה, שאיתו מרגיש יותר בנוח ברמת הכדורסל. התזזיתי, האינסטינקטיבי, החתולי וכו וגו ודו. בעצם עזבו. למה ללכת סחור? כי הוא חשב וחושב שים מדר שחקן כדורסל יותר טוב מתמיר בלאט. כמעט שנתיים וחצי לאחר מכן ומסתבר שגם עודד קטש מסכים. אולי הסכים תמיד. אולי הפנים רק לאחרונה. לא בגלל הכדורסל של, כי הרי תמיר בלאט הוא המוציא לפועל המושלם של הרעיונות ההתקפיים העצומים של קואץ' קטש. לא בגלל מערכות היחסים, כי הרי זה תמיד הרגיש שם משפחה. לא בגלל הכסף, אליו נגיע בהמשך. עודד קטש, כמו אריאל בית הלחמי, חושב שים מדר הוא שחקן הכדורסל הטוב יותר, ובכך הכריע סופית את הדיון, לפחות נכון לחודש יולי 2026. עכשיו, בשוך המהלך שפוצץ כאן את התרדמת סביב הענף ויצר גלי הדף כמותם לא ידענו, צריכים לבדוק מהן המשמעויות של ההכרעה. במהלך הטור הזה נשים בצד סיפורים/ פושים/ רכילות סביב פרשת המו"מ. מכמה טעמים: קודם כל, אני לא באמת יודע מי אמר מה, עם כל הכבוד לאלו שכתבו בפסקנות. שנית, טבעו של משא ומתן ללכת לכיוונים שמקבלים פרופורציה מעוותת כאשר מציגים אותם באופן חלקי. בטח כשמדברים כסף. כשהכסף מדבר הצדק שותק, נהג לומר אבי זילברמן ז"ל, גדול הסוכנים בכחול לבן. כמה שאני מתגעגע למונאמי. סליחה, סטיתי לרגע. בחזרה לענייני מדר. לא משנה הטקטיקה של הקבוצה או השחקן או הסוכן שהובילה אותנו עד הלום – הנה מספר עובדות: ים מדר עומד להרוויח סכומי כסף בלתי נתפסים, שהופכים אותו לשחקן מכבי תל אביב היקר אי פעם (ואני מדבר על עלות השחקן למועדון ולא על שכר נטו). האמת? לא יאמן מה שקרה כאן. לא יאמן ברמת הסיפור. לא יאמן ברמת הדרמה. לא יאמן ברמת הכספים. אני חוזר: ים מדר הופך להיות שחקן הכדורסל (ושוב, במונחי עלות) היקר ביותר בתולדות מכבי תל אביב. אני חוזר שוב: ים מדר, ולא קרלוס ארויו או לוני ווקר או אנתוני פארקר או שארונאס יסיקיביצ'יוס או ניקולה וויצ'יץ' או ברוך סמולר או איציק כהן הגדול, הוא זה שעליו תשלם מכבי תל אביב, אחת מהקבוצות והמועדונים הגדולים ביבשת הישנה, אחד מהמועדונים המעוטרים בעולם, הכי הרבה ששילמה אי פעם. מה לעזאזל. מה דה פאק. מה פה קורה פה? ים מדר ויתר על סדר גודל של כמיליון דולר לעונה כדי לשחק במכבי תל אביב. נראה לי שהמשפט הזה דורש חזרה וחיזוק. זה לא שים מדר מרוויח כמיליון דולר, שזה המון, אלא שים מדר מוותר על כמיליון דולר. נטו. לעונה. ועוד משהו: החוזה הנוכחי שלו בצהוב משקף שדרוג מינימלי לחוזה הקודם שלו באדום. עוד לפני ההצעה המשודרגת והפסיכית מבית עופר ינאי. תמיר בלאט קיבל את מבוקשו ברמה הכספית, כשהוא כמעט ומכפיל את שכרו מהעונה שעברה, מה שהופך אותו לשחקן הישראלי השני הכי יקר בהיסטוריה של ליגת העל. הכל, אגב, ברמת משק כנפי הפרפר. אלמלא המחלוקות הגדולות בין מכבי תל אביב לבין תמיר בלאט, שבשל הצעה עלומה (מעניין ממי) דרש ממנה כספים שהיא לא מוכנה לשלם, הוא כבר מזמן מאריך, משדרג את חוזהו וממשיך בצהוב, ברמת עולם כמנהגו נוהג. על פי פרסומים זרים, בלאט ג'וניור התעקש על 1.5 מיליון דולר לעונה, בעוד שהצהובים נעצרו באזור החיוג של בלטה יחידה. משם, אולי בעצם משום מקום, נולדה לפתע אופציית מדר. שבמקרה שלו, אותה מכבי תל אביב כן הסכימה לשלם ואף לחצות את רף 2 המיליון לעונה. יא ראבי. עכשיו זמן סימולטור. מאחר שהמנצח בדו קרב בין שני השחקנים הנהדרים האלו הוכרע, נתחיל כמובן בים מדר ומכבי תל אביב. לאחר ההחתמות של קולסון, בריסט, דיברתולומיאו (על פי פרסומים זרים) וים מדר, זמן לעדכן. ולא רק את הנתונים של השחקנים החדשים או ההחתמות החדשות, אלא גם את תקציב היעד של מכבי תל אביב, שכבר כעת חוצה ובהרבה את התכניות המוקדמות. אם כן, בהתעלם משער הדולר, ואחרי שהצבנו תקציב יעד שמשקף עליה של 30%, עכשיו מדברים 50% צפונה. הרבה צפונה. הנה הסימולטור שלנו, בגרסת מכבי תל אביב. אתם יכולים להיכנס אליו ישירות כאן, או אם מספיק נוח, להתעסק בו ממש כאן בטור, כאן למטה. מה שבטוח שכדאי לשתף ברשתות החברתיות את מה שיצרתם איתו, לתייג אותנו, להסביר איך כמה ולמה ואנחנו גם נשמח להתייחס. הוראות בגדול למי שלא זוכר: תגררו שחקנים מחתומים לפוטנציאלים וההיפך, תוסיפו שחקנים חדשים ותבנו את הקבוצה על פי התקציב שגדל כאמור, ב-50% מהעונה שעברה, לפחות. ואם בא לכם, גם את התקציב אתם יכולים לשנות וגם את המחירים של השחקנים, רק שימו לב לענייני נטו מול עלות. אני לא יודע מה היה יותר דומיננטי בהחלטה של מדר ללכת אל הצהוב. האם הרצון לעזוב את הפועל תל אביב? האם הרצון לברוח מדימיטריס איטודיס? האם הרצון לשחק עבור עודד קטש? אני לא יודע מהי הדעה שלכם, אבל כן יכול לצטט דברים שכתב לי חבר שמבין: סיבת העזיבה – מאמן סיבת החתימה – מאמן בקיץ אחד הפך עודד קטש להיות מכבי תל אביב. זה לא שהוא מציל אותה, אלא שהוא היא. או שהיא הוא. בקיץ אחד הפך להיות עודד קטש מאמן של מיליון דולר. וכזה שעבורו מוותרים על מיליון דולר. לא היה כדבר הזה. ואם קטש הפך להיות הגורו שבעקבותיו הולכים כעת כולם, כלומר גם הבוסים וגם הקהל וגם השחקנים, אז צריכים להתייחס ברוב קשב להחלטה שלו ללכת אול אין על השחקן שפמליית בלאט כל כך שונאת מזה כל כך הרבה שנים. אם קטש אומר, כנראה שכבר אין שאלות. אם כן, זמן לעבור לשלב השאלות. שאלה א': האם עמדת רכז של ג'ימי קלארק + ים מדר + איפה לונדברג (??) חזקה יותר מג'ימי קלארק + תמיר בלאט + איפה לונדברג (??). התשובה, גם אם תתעכב בשל קשיי השתלבות, אמורה להיות שכן. ברור שכן. קלל שכן. התקפית והגנתית. יודעים מה? לא מרגיש אפילו צורך להסביר, מרוב שזה ברור. זה ברור לקטש. זה ברור למכבי תל אביב. זה ברור, נו. עד לא מזמן, הנחת העבודה הייתה שלפחות ברמת הקליעה יש כאן יתרון משמעותי לטובת הרכז שהיה צהוב לבין זה שעכשיו צהוב. גם עכשיו? שאלה ב': האם עמדת רכז כזאת מרגישה כמו משהו של טאפ יורוליג? לא בטוח בכלל. לא יודע בכלל. לא. ים מדר הוא פאקינג שחקן. הוא רוקסטאר. הוא פצצת כשרון. הוא יוצא דופן. סבבה? סבבה. שהיה סופר דומיננטי בהעפלה של הפועל תל אביב ליורוליג. שלקח שתי אליפויות בניכר. שנבחר לכוכב העולה של היורוליג. שלקח אליפות אירופה 20U. שנבחר בדראפט. מניח שגם שכחתי מספר דברים. עם כל הכבוד, ויש המון, אין כאן שום נתון מוכח של שחקן שפיץ מוכח. לפחות כרגע. האם שניהם פלאס מדר זה טאפ יורוליג? (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) שאלה ג': בעלות של ים מדר, שהיא מעל 4 מיליון דולר לעונה, אי אפשר להביא משהו יותר טוב? ואם לא יותר טוב, אז לפחות (הרבה) יותר מוכח? לכו לכל החתמה של רכז ביבשת, כולל קודי מילר מקינטייר, ותגידו לי בעצמכם. אני מניח שאם נשאל את מרבית אנשי המקצוע ביבשת הישנה עצמה, אלו שפחות מתרשמים ממאבקים פנימיים בין אנשים עשירים שמדברים עברית, התשובה תהיה חד משמעית, ועל הדרך תלווה בגלגול עיניים. שאלה ד': מה זה אומר לגבי שארית הסגל? בעידן השטילמני החדש והלא ממש מוכר או ברור, לא בטוח שאנחנו יודעים למה לצפות ברמת היכולת לשמר או לשפר בעמדות הנוספות. פשוט לא יודעים. מה שאנחנו בוודאות כן יודעים הוא שלמהלך כספי כזה יש השלכות. את חלקן מרגישים בהתחלה. את רובן בהמשך. אם ים מדר חוצה את רף 2 המיליון, שחקנים אחרים בכלל ורומן סורקין בפרט עלולים להרגיש איזו צריכה בצד של האגו בואכה חשבון הבנק. ועדיין צריכים סנטרים. ועדיין צריכים להשלים קו אחורי. אחרי שאמרנו את זה, צריכים להגיד דבר מה נוסף: לכסף יש משקל. תג המחיר החדש ירחף סביבו של מדר. לתג המחיר הזה יש משקל. כשמנצחים ומצטיינים, הכל טוב. כשלא, ידאגו להזכיר לו את זה. ולקבוצה שלו את זה. כשלא, הוא והם יחושו אותו מרחף מעל. טובי השמאים אשר ביציע וטובי המצקצקים אשר מול המיקרופונים יתהו, במידה מסוימת של צדק, איך הגענו למספרים האלו – ומה המחיר אשר שולם במזומן ברמת בניית הסגל. פשוט זה לא. מצד שני, רובנו או כולנו היינו מתחלפים בשמחה עם טרדות מסוג זה. מצד שלישי, למעטים מאיתנו יש האופי יוצא הדופן של ים מדר. שיתכן ויתקשה מול הביקורות. שיתכן מאוד שיגחך ויזמין את המבקרים לסשן קריוקי ומועבט. ביחד איתו, עם בריסט, עם קלארק, עם קולסון, מכבי תל אביב יכולה לשנות פניה. לייצר פתאום קבוצה אתלטית, שמתחרה גם בצד ההגנתי. להיות רעה. להיות ערסית. לפרטים, מוזמנים לפנות לטור שכתבנו כאן אחרי הצירוף המחודש של קולסון. אני לא יודע אם ומתי יראה יד אליהו הישן משחקי יורוליג השנה. אני יודע שאם כן, רמת הציפיות והדריכות תהיה גבוהה משמעותית מזו של העונות האחרונות. כי יש יותר כסף. כי יש יותר אופציות. כי יש מאמן שהקהל שלו הולך אחריו בעיניים עצומות ומאמין שהגיע הזמן, אומרת אמי, לפלייאוף בואכה פיינל פור. כי יש שחקנים חדשים או חדשים-ישנים שאהבת הקהל אליהם תגדיל עוד יותר את תחושת החיבור. כי יש כוכב ישראלי חדש שאולי מסמן, בעיניים של מי משוכני היציע, שמכבי תל אביב שלו חוזרת לשאוג. ככה, לפחות, זה נראה בתחילת חודש יולי. מענין מאוד מה מזה ישאר כשיתחיל הכדורסל. מכבי תל אביב חוזרת לשאוג? שלוש נקודות לסיום רק בריאות – לא ניתן לנתק מהארוע הכללי את העניין הבריאותי. מי אם לא קטש יודע מה טיבן של פציעות טריקיות באזור החיוג של הברכיים. אני לא רופא, אבל כו-לם יודעים שיש כאן סימן שאלה מסוים ברמת היכולת של ים מדר להשלים קריירה ארוכה ומוצלחת. כן מכבי לא מכבי, כן הפועל לא הפועל, רק בריאות. הקהלים – המהלך הזה, ההצרחה הזאת = לא יאמן. לא חווינו דבר כזה מעולם. ואין שום סיכוי בעולם שכל זה היה עובר בשקט ובקלות אלמלא הפועל תל אביב מתנתקת באופן מלא או חלקי מחלקים משמעותיים מהקהל שלה. שבמקום לרדוף את השחקן שמאיים לערוק לשורות הצהובים, אפילו מבינים או קצת מעודדים אותו. בלאט – כאמור, ברמת התחושה, ברור שלא נעים להפנים שהאבא הלא ביולוגי שלך מעדיף את היריב המיתולוגי שלך. וברור שממש נעים לראות איך משכורת נטו החודשית שלך, זאת שנכנסת לעו"ש, מסתובבת באזורים של חצי מיליון שקלים חדשים. לחודש! כמובן שאת כל המקצועי שלו ושל הקבוצה שלו עוד ננתח ונלוש במרוצת הזמן. אני רוצה לדבר על מורשת. תמיר בלאט הוא סיפור הצלחה יוצא דופן. אף אחד, כולל אף אחד (אוקיי, למעט בלאט וטים בלאט) לא חשב שיגיע אפילו קרוב למה שעשה עד כה במסגרת קריירה פשוט פנומנלית. לא פחות מזה. מצד שני, לא יודע עד כמה הותיר חותם כלשהו במקום כלשהו. עד כמה, אם בכלל, הצליח להתנחל בלבבות. הפועל תל אביב, חולון, ירושלים, אלבה ברלין, מכבי תל אביב. יש שחקנים שעוזבים ומשאירים מאחוריהם שובל של דמעות. יש שחקנים ששוברים לבבות. יש שירי שחקן מהם קשה לאוהדים להשתחרר. ויש שחקנים טובים יותר או טובים פחות שלא מצליחים לגעת. שלא משאירים מאחוריהם מורשת. בחסות מהלכים שחלקם הגדול לא קשור בו, תמיר בלאט הצליח להעשיר את חשבון הבנק שלו ביגטיים ולהעביר את המשך הקריירה שלו לקבוצת יורוליג מצוינת. מעניין אם שם, במחנה היווני, כן יצליח גם לרגש. רגע. אמרנו יווני, אמרנו בוזוקי אהרלוס. קח רגע הפסקה מהחופש שלך, חבר שלנו, וסכם לנו את הארוע. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

יש מעט אתגרים קשים יותר לאומן מאשר לעלות מול קהל מבואס. מהבחינה הזו, ההופעה של הוו-טאנג קלאן במחצית המשחק הרביעי של גמר ה-NBA הייתה אחד מהאתגרים הגדולים שעמדו בפני ההרכב הוותיק הזה. זה דווקא היה אמור להיות ערב חגיגי: ה'קלאן' הוזמנו לחגיגה כפולה. גמר ה-NBA הראשון בניו יורק מאז 1999 במקביל להכנסת ההרכב להיכל התהילה של הרוק אנד רול, כבוד עליו הכריזו בסמוך לפתיחת הפלייאוף. הטור שאתם קוראים לקוח מתוך ספרי החדש "ניו יורק טיים" – שמביא את הסיפורים הכי טובים מעונת 2025/26 ב-NBA. פרטים נוספים בסוף הטור. הניקס הגיעו לניו יורק אחרי שני ניצחונות חוץ בסן אנטוניו. הספרס ידעו שהם נמצאים עם הגב אל הקיר ולקחו את המשחק הראשון בגארדן. אף אחד לא דמיין שזה יהיה קל, אבל הקהל המקומי עדיין האמין שהניקס ייקחו את המשחק הרביעי ויחזרו לסן אנטוניו עם יתרון 3-1 - יתרון שנחשב לכמעט בלתי-שביר בפלייאוף. המציאות - והספרס - היכו באוהדים. סן אנטוניו ירדה למחצית כשהיא ביתרון 27, והקהל ההמום לא היה במצב-רוח להופעות, חגיגיות ככל שיהיו. לחברי ההרכב היו רק חמש דקות להכניס את כולם לאווירה, וגם דרך המסך אפשר לחוש את התסכול שלהם כשהם לא מצליחים לקבל תגובה מהקהל המבואס של הגארדן. אפילו קריאות ה'וו-טאנג' הקצובות שלהם, אלו שלרוב גורמות לכל הקהל לצעוק איתם, נתקלו בקיר השקוף. ואז, אחרי שהביט הסתיים וחברי הוו היו בדרך לפנות את הפרקט, זרק מת'וד מן - כנראה החבר המפורסם והכריזמטי ביותר של ההרכב - את המשפט "הניקס ינצחו בחמישה (משחקים), על מה אתם מדברים?" המשמעות, למי שלא מבין, היא שמת' חוזה לא רק ניצחון של הניקס בסדרה - אלא קאמבק של הניקס עוד במשחק הנוכחי, ואז ניצחון בסן אנטוניו. איך זה נגמר? זה בכלל אהוד בנאי. אנחנו פה בשביל הוו-טאנג 36 החדרים, רצועה 1 (Bring The Ruckus) שיעור קצר בהיסטוריה מוזיקלית: וו טאנג התגבשו בסטייטן איילנד, ניו יורק, בתהליך של כמה שנים עד לצורה הסופית שלהם ב-1992. ההרכב נחשב לפורץ דרך הן בפן המוזיקלי והן בפן העסקי. החזון של מנהיג ההרכב - RZA - היה לייצר שלם שגדול מסך החלקים שלו. כל אחד מהראפרים בהרכב ייצג דמות ייחודית ומובדלת מאד לעומת חבריו. חלק מה'אני מאמין' של RZA היה שכל אחד מחברי ההרכב רשאי - ואף מעודד - לייצר קריירת סולו שאינה תלויה בהרכב, לא מבחינה מוזיקלית ולא מבחינה חוזית: כלומר כל אחד מחברי ההרכב מוזמן לפנות לאיזו חברת תקליטים או לייבל הפצה שהוא מעוניין על מנת למקסם את פוטנציאל הרווח שלו. חלק מחברי ההרכב ייצרו קריירות סולו מוצלחות, אבל אין ספק שכולם באו לידי ביטוי בצורה המוצלחת ביותר כשהם ביחד, באלבומים המשותפים. מוזיקלית, וו-טאנג הביאו שילוב חדשני של סאונד ניו-יורקי מלוכלך עם השפעות מתרבות הקונג-פו, כולל סימפולים מסרטים מהמזרח. לא חסרים ראפרים אגדיים שיצאו מרחובות ניו יורק, אבל אף אחד מהם לא זיקק את הסאונד הקשוח והמלוכלך של העיר כמו וו-טאנג. העובדה שהנסיקה שלהם הקבילה לקבוצות הניקס הקשוחות של שנות ה-90 ישבה כמו טימברלנד פתוחה על רחובות בטון. תשעה חברי הרכב, ועוד כאלו עם חלומות על קריירות סולו ומיקסום פוטנציאל הרווח האישי, זה פוטנציאל למלחמת אגו בקנה מידה אסטרונומי. כדי להתמודד עם זה RZA החתים את כל חברי ההרכב על חוזה לחמש שנים שבו הם נתנו לו סמכות דיקטטורית מלאה. הוא היה המנצח על התזמורת המבולגנת הזו, והיחיד שידע לקחת את האנרגיות המפוזרות שלהם ולזקק אותן לכדי סאונד אחיד ומזוהה. את האגו RZA ניתב למקום של תחרותיות: היה מייצר ביט, משמיע אותו לחברים באולפן, ומכריז שמי שכותב את הבית הכי טוב – ייכנס לשיר. זה יצר מצב שבו החברים דחפו אחד את השני לקצה. התוצאה הייתה אנרגיה מתפרצת של "באטל ראפ" בתוך השירים של עצמם. מייק בראון כנראה לקח דף מהמחברת של RZA כשהגיע לאמן את הניקס הנוכחיים. אחרי שתום ת'יבודו פוטר בגלל שלא ידע להוציא את המקסימום מכל שחקני הסגל, בראון הגיע כדי להוציא את המיטב, לגוון את המשחק, לתת לכל אחד מחברי הקבוצה את ההזדמנות להביא את הייחודיות האינדבידואלית שלו לטובת כלל הקבוצה. אחרי הזכייה באליפות בראון סיפר "זה היה חוזה שהחתמתי עליו את כולם בארוחת הערב של פתיחת העונה, והוא עדיין ממוסגר אצלי. החתימה של כולם נמצאת שם – ממר דולן ועד ליאון רוז, כל המאמנים, כל השחקנים, כל אנשי הצוות שהיו שם באותו ערב חתמו. ביסודו של דבר, זה היה לגבי מחויבות להקרבה, רוח תחרותית, להיות מחוברים, להאמין אחד בשני, בתהליך, ותוך כדי כך לדרוש אחריות מכולם – כולל מעצמי". בשורה התחתונה בראון דרש מהם לשים את טובות הקבוצה לפני טובתם האישית. הדרישה הזו לא טריוויאלית - לא עבור אמנים ולא עבור שחקני כדורסל. גם אלו וגם אלו רגילים להסתמך על הכישרון שלהם והחוזקות שלהם כדי להתקדם. באופן מובן מאליו אנחנו מאמינים שאף אחד לא ידאג לאינטרס האישי שלנו כמונו, ככה שהדרישה להעביר את השליטה מאיתנו לאדם אחר מכניסה אותנו אוטומטית למגננה. אבל מי שנמצא מבחוץ - מי שבאמת רואה את טובת הקבוצה - יכול לפעמים למצוא דרכים בהם חבר כזה או אחר יכול לתרום לאו דווקא בדרך המובנת מאליה. זה היה תפקידו של RZA, וזה בדיוק מה שעשה בראון, והדוגמה שאולי ממחישה את זה הכי טוב היא זו של ג'ורדן קלארקסון. קלארקסון הגיע לניו יורק בקיץ האחרון כשהוא סוחב אחריו 11 שנות קריירה בהן היה אחד מטובי הסקוררים מהספסל ב-NBA. המיתוג הזה היה מה שקליבלנד דרשו ממנו בקבוצה שהגיעה לגמר ב-2018 ומה שהוביל אותו לקבל את תואר השחקן השישי של העונה בשנת 2022 במדי יוטה. ככל שקלארקסון הלך והתבגר הוא הסתמך יותר ויותר על הקליעה מבחוץ. הנקודות נרשמו בדפי הסטטיסטיקה אבל היעילות הייתה מוטלת בספק. לניו יורק היו כבר קלעים על הספסל: לאנדרי שאמט ומיילס (דוס) מקברייד שקלעו בסביבות ה-40% מחוץ לקשת השלוש. במהלך ינואר קלארקסון התחיל לאבד את הדקות שלו, ונדחק החוצה מהרוטציה. את הדרך חזרה הוא עשה באופן מאד לא קלארקסוני, ודווקא בשיאו של משבר קליעה: לאורך כמעט חודשיים - ממרץ עד למשחק הראשון של הגמר האזורי - קלארקסון לא הצליח לקלוע אפילו שלשה אחת, אבל הוא כיפר על כך בהגנה, בהאסל, בהגעה לטבעת ובהוספת פוזשנים לקבוצה שלו דרך הריבאונד, בדיוק המחויבות לקבוצה שבראון ציפה לראות כשהוא החתים את השחקנים על החוזה בארוחת הערב ההיא, ערב פתיחת העונה. קלארקסון, שאמט ומקברייד מתחרים על אותן דקות משחק, כר פורה לבעיות אגו. "אנחנו כולנו נלחמים על החוזה הבא שלנו", אמר שאמט בראיון לפודקאסט אחרי הזכיה באליפות, "אבל איתנו לא הייתה אף נקודה במהלך העונה שבה שבה אמרנו "אני מקווה שלJC [ג'ורדן קלארקסון] לא ילך היום" כדי שאקבל את ההזדמנות. במקום ידענו שאם אחד מאיתנו מתפוצץ זה שם אותנו בנקודה טובה [לנצח] והספסל שלנו היה דלת מסתובבת של אקס-פקטורים. אתה יכול לסמן את 'המשחק של דוס', 'המשחק של מיטש', 'המשחק של חוזה', וזה מאד מיוחד שכולנו קיווינו לזה". וו-טאנג לנצח, דיסק 1, רצועה 2 (Reunited) רוח המאמן היא דבר אחד, אבל כדי שקבוצה תאמץ באמת זהות השחקנים המרכזיים צריכים להכתיב את הדרך. אחרי שבטרייד דדליין של 2023 הניקס צירפו את ג'וש הארט - חברו ושותפו לחדר של ג'יילן ברונסון במכללת וילאנובה - בקיץ 2025 הניקס עשו מהלך משמעותי נוסף. הם משכנו לא פחות מחמש בחירות ראשונות עתידיות כדי לצרף את מיקאל ברידג'ס, יוצא נוסף של מכללת וילאנובה, שזכה יחד עם ברונסון בשתי אליפויות מכללות (הארט, המבוגר יותר, זכה רק באחת). המסע של ברידג'ס מעניין במיוחד: אחרי שנבחר בדראפט 2018 הוא התחיל בתור מומחה הגנתי בפיניקס, והגיע איתם לגמר ב-2021. עונה לאחר מכן הוא היה התמורה המרכזית שברוקלין קיבלו כששלחו את קווין דוראנט לאריזונה. אחרי עונה וקצת עם ממוצע של קצת יותר מ-20 נקודות למשחק ברידג'ס הבין שהתפקיד הזה של הכוכב הראשי לא בשבילו. בניו יורק הוא חזר להיות שחקן משלים - בכיר, אבל משלים - שמתפקד בעיקר בתור השומר על מוביל הכדור הראשי של היריבה. את החותמת הראשונה לקבלתו של מיקאל ברידג'ס לקבוצה קיבלנו כבר כמה שבועות אחרי הטרייד, וגם בשבילו צריך לחזור אחורה. בנובמבר 1999, כמה חודשים אחרי הפעם האחרונה שהניקס הגיעו לגמר, נייקי הוציאו מהדורה מיוחדת של ה-Nike Dunks בצבעי שחור-צהוב (המזוהים עם הוו-טאנג קלאן), עם הסמל האייקוני של וו-טאנג על גבי הנעל. הנעליים יצאו במהדורה מוגבלת - 100 יחידות בלבד - ומהר מאד המחיר שלה נסק לשמיים. ב-2024, לרגל חגיגות ה-25 לנעל, נייקי חיפשו את הפרזנטורים הנכונים להשיק מחדש את הנעל. יחד עם חזרתם של הניקס למרכז הבמה הפור נפל על ג'יילן ברנסון, ג'וש הארט ומיקאל ברידג'ס - עם הופעה של ג'ון טורטורו, ובדיחה על חשבונו של ברידג'ס. החיבור של ברידג'ס לקבוצה התבטא גם על המגרש: בפלייאוף הראשון שלו עם הניקס, ב-2025, ברידג'ס חתם שני קאמבקים של הניקס מפיגור 20 מול בוסטון במהלכים הגנתיים שהוציאו את הכדור מג'יילן בראון וג'ייסון טייטום. את פלייאוף 2026 הוא התחיל בכושר קליעה נוראי, ראה את התפקיד שלו מצטמצם בשני משחקי החוץ הראשונים באטלנטה, אבל אז הוכיח את הערך שלו. ברידג'ס הופקד על ניקייל אלכסנדר-ווקר, השחקן המשתפר של העונה, והוציא אותו מקצב המשחק. מול פילי הוא נטפל לטייריס מאקסי ובסדרה מול קליבלנד גם ג'יימס הארדן קיבל את הטיפול של מיקאל. ההגנה שלו לא השפיעה רק על התפוקה של הסקוררים (שקלעו מולו, מצרפית, ב-33% מהשדה וסיימו עם יותר איבודים מאסיסטים) - כל הקבוצה יצאה מהקצב. בהתקפות בהן מיקאל הופקד על מוביל הכדור העיקרי היריבות המזרחיות קלעו ביעילות של פחות מנקודה לפוזשן, מה שהעניק לניקס את הרייטינג ההגנתי הטוב בפלייאוף. ג'וש הארט, מצידו, הוא התגלמות הדמות שלא מצאה את עצמה עד שנחתה בסביבה הנכונה. הארט נבחר ללייקרס של אחרי הפרישה של בראיינט, אחרי שנתיים נשלח לניו אורלינס בטרייד שהביא את אנתוני דיוויס לעיר המלאכים, משם עבר לפורטלנד ואחרי שנה, פורטלנד החליטה לוותר עליו ושלחה אותו לניו יורק. הוא הגיע לניקס במהלך שנתו השישית בליגה, כשתום ת'יבודו הוא המאמן השישי שלו ובאמתחתו אפס הופעות פלייאוף. בתחנות הקודמות הארט קיבל תוויות של בחור משונה: בעונותיו הראשונות בלייקרס הוא נתן ביטוי ויזואלי לכימיה הקבוצתית הרעועה כשאחרי זריקות עונשין היה צריך לתת כיפים לעצמו. בניו אורלינס הוא התפרסם בעיקר בזכות הבעות הפנים המוגזמות שלו. הארט לא התאים לאף אחת מהקופסאות אליהן נכנסים רוב שחקני הליגה. בניו יורק התפקיד שלו כבר כתב את עצמו: הארט מצא את עצמו בתור היאנג ליין שהוא ג'יילן ברונסון. הוא השלים את המנהיגות השקטה של ברונסון באמצעות אנרגיה בלתי מרוסנת על המגרש. הוא השתטח על הפרקט כדי לחלץ כדורים אבודים ומתחת לסל הארט - שמדגדג את ה-2 מטרים מלמטה - נאבק על כדורים חוזרים מול שחקנים שגבוהים ממנו בראש. על הדרך הוא הפך לאהוב הקהל במדיסון סקוור גארדן, זה שדואג להכניס את הקהל ולהעיר אותו ברגעי המפתח, וגם אם מדי פעם התפלקו לו מחוות לא מקובלות - נניח כשבאמצע טקס הענקת תואר השחקן המצטיין של גביע הקומישינר, לעיני אולם מלא ומצלמות ששידרו לכל העולם, תחב את אגודלו לישבן של ג'יילן ברונסון - הניקס ידעו להכיל את זה. גם להארט לא היו אשליות בנוגע למקום שלו בקבוצה. "אני שחקן כדורסל טוב, ואני יכול לעזור לקבוצה לנצח", אמר בפודקאסט שלו ושל ברונסון, "אבל אם אני (צריך להיות) האופציה הראשונה בקבוצה הזאת, או האופציה השנייה זאת לא קבוצה מדהימה. כאילו, אופציה רביעית? מגניב, אנחנו קבוצה טובה... אופציה שנייה? תכינו כבר את כדורי הלוטרי, בייבי". הארט וברידג'ס אפיינו את הרוח של הניקס העונה: לשניהם היו הבלחות התקפיות במהלך העונה, כולל בפלייאוף, אבל הם לא היו הכוכבים והזריקות שלהם הגיעו בצורה אורגנית, מתוך התנועה והאפשרויות שההתקפה הקבוצתית פתחה להם. הם תפסו בדיוק את הנישה שהניקס היו צריכים שיתפסו. 36 החדרים, רצועה 8 (C.R.E.A.M) C.R.E.A.M = Cash Rules Everything Around Me ג'יילן ברונסון הוא המנהיג הבלתי-מעורער של הקבוצה. את הויתור שלו הוא לא עשה העונה ולא בכמות הזריקות או הנגיעות - למרות שאלו ירדו מעט - או בכלל על הפרקט, אלא בקיץ 2024 ובדולרים. 113 מיליון דולרים, אם רוצים לדייק. בתחילת שנתו הרביעית בדאלאס ברונסון ביקש הארכת חוזה של כ-56 מיליון דולר לארבע עונות. דאלאס התמהמהו. לקראת פגרת האולסטאר ברונסון משך את ההצעה שלו ואמר שיחכה לקיץ. ב-2022 הוא חתם בניקס על חוזה ארבע שנתי על סך של כ-102 מיליון דולר, שכלל אופציית יציאה בקיץ 2025. שנה קודם הוא היה רשאי לחתום על הארכת חוזה אך בגלל חוקי השכר של הליגה, החוזה החדש יכל להכניס לו 'רק' 156.5 מיליון דולר לארבע עונות. אם הוא היה מחכה עד לאותה אופציה בקיץ 2025, הייתה לו אפשרות לחתום על חוזה יקר יותר, של כ-269.1 מיליון לחמש עונות. ברונסון החליט לקחת את ההצעה הנמוכה יותר. לא כי 113 מיליון דולר הם סכום שקל לוותר עליו, אלא כי החיסכון בחוזה עזר לניקס להשאיר שחקני מפתח כמו או.ג'י אנונובי ומיקאל ברידג'ס (שבעצמו לקח בקיץ האחרון סכום נמוך יותר מהמקסימום שיכל לקבל) ולצרף את קארל-אנתוני טאונס, תוך הימנעות מכניסה אל הסקנד אייפרון. הויתור הזה עזר לניקס לחזק את נקודת התורפה המשמעותית מהשנה שעברה: עומק הרוטציה. ג'ורדן קלארקסון שוחרר מיוטה וחתם כשחקן חופשי, לאנדרי שאמט הוחזר וגרשון יאבוסלה - שהשאיר כמה עשרות אלפי דולרים על שולחן המו"מ כדי לא לחנוק לניקס את המקום מתחת לתקרה - חתם ועבר בפברואר בעסקה שהנחיתה בסופו של דבר את חוזה אלוורדו. לשלושת הגארדים היו מניות משמעותיות בזכיה של הניקס באליפות השנה. ברונסון, מעשית, שם את האינטרס הקבוצתי לפני זה האישי. את הדיווידנדים של הרוטציה הרחבה שנוצרה הניקס גזרו בפלייאוף. ריבוי הכלים והרגליים הטריות איפשרו למיק בראון וצוות האימון למצוא את הפתרון המדויק לכל יריבה, כשכל אחד מתשעת שחקני הרוטציה המרכזיים של הניקס בא לידי ביטוי במהלך הריצה הזו. לניקס היו הרבה מאד ניצחונות מרשימים בפלייאוף הנוכחי. הם קבעו הפרשי שיא לסדרות משחקים ועמדו בשורה אחת יחד עם - ומעל - קבוצות היסטוריות כמו שיקאגו של עונת 72 הניצחונות, הווריורס הגדולים עם קווין דוראנט או הלייקרס הדומיננטיים של תחילת שנות האלפיים. למרות זאת, בכל פעם שבה אחד משחקני הסגל נשאל לגבי המשמעות של ניצחון מרשים כזה או אחר על המשחק הבא, התשובה הייתה זהה: המשחק הבא מתחיל בתוצאה 0-0. העבודה לא הסתיימה. סדר העדיפויות השונה של ברונסון לא התבטא רק בדיונים שערך עם הניקס על החוזה. ברשימה השנתית שערך מגזין קומפלקס לפני הפלייאוף רשומים 27 שחקני NBA שלהם יש קו נעליים על שמם, כולל כל זוכי תואר ה-MVP של הגמר ב10 העונות האחרונות. ג'יילן ברונסון לא בינהם. "ג'יילן סירב ליצור קו נעליים על שמו", סיפר ריק מסטר -צלם סניקרס, שעובד גם עם נייקי - "הוא אמר לנייקי ,פשוט תתנו לי לנעול נעלי 'קובי' לשארית הקריירה ואני מסודר". הקשר בין ברנסון לקובי התחיל עוד כשג'יילן שיחק בתיכונים: אחרי משחק בין הלייקרס לשיקאגו בדצמבר 2014, ברנסון קיבל גישה אל חדרי ההלבשה ושם פגש את בראיינט ושוחח איתו כמה דקות. שני דברים ג'יילן לקח איתו מהמפגש: את המשפט "למה לעבוד, אם אתה לא מנסה להיות הטוב ביותר?" שאמר לו קובי וגם זוג נעלי קובי 9 גבוהות, בצבעי חג המולד. באופן מקרי קובי וג'יילן גם נעלו אותה מידה. ברנסון נעל את הנעליים בטורניר הבא של הקבוצה שלו וזכה באליפות. הוא המשיך לנעול נעלי קובי בכל מקום בו הוא זכה: באליפות התיכונים, באליפויות המכללות, בגמר גביע העונה ועכשיו גם בגמר הליגה, אליו עלה עם נעלי קובי 6 במהדורה מיוחדת בצבעי פסל החירות. 36 החדרים, רצועה 9 (Method Man) מתוך שלל הקולות באלבום הראשון של הוו-טאנג, נמצאת רצועה יוצאת דופן. Method Man הוא שיר הסולו היחיד באלבום שכולו שיתופי פעולה, ועוד כזה שנושא את שמו של הראפר שמגיש אותו. השיר יצא במקור כ'בי-סייד' - רצועת בונוס - על הסינגל הראשון של ההרכב, אבל מהר מאד הפך לקלאסיקה בפני עצמו. גם היום, 33 שנה אחרי, מת'וד מן הוא כנראה עדיין הפנים המזוהות ביותר בהרכב, כשהפך גם לאמן סולו מצליח. האגדה מספרת שכדי לבחור מי מחברי ההרכב יזכה בשיר סולו באלבום, RZA ערך טורניר קרבות ראפ - הדבר הקרוב ביותר לטורניר אחד על אחד של שחקני כדורסל. באותו האופן גם העובדה שהחוקים של מייק בראון חלים על כל שחקני הסגל במידה שווה, לא אומר שכולם שווים זה לזה.למרות שהשיטה של מייק בראון התרחקה מעט מסגנון המשחק ההליוצנטרי שאפיין את תקופת תום ת'יבודו, כשהניקס היו צריכים סל - וזה קרה לא מעט בפלייאוף הזה - הם פנו שוב ושוב לג'יילן ברונסון שיחלץ אותם מהבוץ. המשחק הראשון בסדרת הגמר האזורי מול קליבלנד היה דוגמה טובה לכך: ברונסון רשם משחק רגיל בסטנדרט שלו עד פתיחת הרבע הרביעי, ועמד על 21 נקודות בשלושת הרבעים הראשונים, בזמן שיתר הניקס התקשו למצוא את הטבעת. קליבלנד כבר עלתה ליתרון 22, אבל ריצת 11-2 אישית של ברנסון עזרה להוריד את ההפרש, והוא זה ששלח את המשחק להארכה עם שלשה. סך-הכל ברבע הרביעי וההארכה ברונסון הוסיף 17 נקודות למאזנו. כך גם היה בקאמבק הגדול במשחק הרביעי מול הספרס, בו ברונסון קלע 17 נקודות במחצית השניה, כולל שלשה שתיכנס לכל סרט היילייט של הליגה מעתה ועד עולם מעל ידיו המושטות של ויקטור וומבניאמה. וכמובן - המשחק החמישי בסן אנטוניו בו קלע 45 נקודות - שהן 48% מסך הנקודות שהניקס קלעו - כדי לחתום סופית את הסדרה ואת הדיון על תואר ה-MVP של הגמר. בניגוד לגארדים אחרים ברונסון לא השיג את הנקודות שלו בזכות אתלטיות מתפרצת או קליעה יוצאת דופן. כוח העל של הגארד שמכונה "קפטן קלאץ'" הוא עבודת הרגליים השיטתית והחיפוש המתמיד אחרי זוויות תקיפה. ברונסון - שחבריו מתבדחים על חשבון גודל הראש שלו באופן קבוע - מזכיר מעט פיטבול במבנה הפנים. וכמו פיטבול הוא מסרב לשחרר את הלסתות כשהן ננעלות על הטרף. הוא חסר פחד ומסרב לוותר: כמה גארדים בגובה 1.90 היו מחליטים שתכנית העבודה ההגיונית בגמר מול סן אנטוניו היא לנסות ולתקוף דווקא את וומבניאמה? העובדה שהניקס חזרו פעם אחר פעם מפיגור גדול מעידה על כך שהרוח שלו מדבקת. ולמרות הכל ברנסון וגם מת'וד מן מבינים שההצלחה האינדיבידואלית משנית: "לא היה לי סינגל אחד שהיה קרוב להצלחה של C.R.E.A.M", הגיב מת'וד מן לטענה שהוא 'הכוכב' של וו טאנג. "כקולקטיב, הם עשו אותי מצוין". ברנסון נשאל שאלה דומה, אבל מהצד ההפוך: "חלק מהכוכבים נפגעים כשמוציאים את הכדור מהידיים שלהם, אבל לא נראה שאתה נפגעת, למה?". נשאל ברנסון הסוויפ על פילדלפיה, ולא המתין יותר משניה לפני שענה: "אחד: אני לא כוכב. שתיים: אני רוצה לנצח". המצוינות הגיעה מהקולקטיב. וו-טאנג לנצח, דיסק 1, רצועה 5 (Visions) "בכנות? אני עדיין לא יודע", ענה קארל-אנתוני טאונס לעיתונאים ערב פתיחת העונה, כשנשאל על תפקידו במערך ההתקפי של המאמן החדש מייק בראון. כשבראון דיבר במהלך מחנה האימונים על החזון שלו לגבי השימוש בטאונס, הוא ענה שלשיטתו טאונס אמור לשחק בשתי עמדות: עמדה 4, שהיא בפועל עמדה של שחקן חוץ, כזה שנע ללא כדור, וגם עמדה 5, בשתי וריאציות: שחקן שחוסם ומסתובב לסל (או יוצא אל מחוץ לקשת) או שחקן שמתפקד כהאב-התקפי מההייפוסט, באופן דומה לתפקיד שהיה לדומנטאס סאבוניס תחת בראון בימיו כמאמן סקרמנטו. קשיי ההתאקלמות של טאונס היו ברורים לעין. השילוב של השיטה החדשה, שמתבססת על קבלת החלטות מהירה יותר ומשלבת קריאת מצבי משחק (בניגוד לתרגילים מובנים) יחד עם פציעה ביד הקולעת שטאונס סחב בחודשים הראשונים של העונה, הובילו לפתיחת עונה רעה מאד בסטנדרט של הסנטר. אחרי חודש משחקים, הסנטר - שהגדיר עצמו בעבר כ'ביג מן הקלעי הטוב בהיסטוריה' - עמד על 42.9% מהשדה ו-31.8% מחוץ לקשת, מספרים רחוקים מאד ממוצעי הקריירה. גם אחרי שחזר לעצמו, בריצה של הניקס לזכייה בגביע הליגה, סימני השאלה המשיכו להיות תלויים מעליו. אחרי הזכיה הגיע חודש ינואר, נקודת השפל בעונה של הניקס, בו הפסידו תשעה מ-11 משחקים. לקראת פגרת האולסטאר מייק בראון הבין שדרושים שינויים בסגנון המשחק, כאלו שיאפשרו לטאונס למצוא את עצמו במצבים נוחים עבורו. גם אם מספרי הנקודות שלו נשארו צנועים - הוא סיים את העונה עם 20.1 נקודות למשחק, הממוצע הנמוך ביותר מאז עונת הרוקי - לפחות היעילות חזרה. חוסר הדומיננטיות של טאונס העונה, שהתבטא גם באי-בחירתו לאחת מחמישיות העונה, הביא את הניקס מהמקום השלישי לפלייאוף כשהם לא באמת נחשבים למועמדת בכירה לזכייה בתואר. שלושה משחקים לתוך סדרת הסיבוב הראשון מול אטלנטה, המפקפקים טפחו לעצמם על השכם. אטלנטה סחבה את המומנטום מסיום העונה הרגילה והובילה 2-1, כשהניקס מפסידים שני משחקים ביתרון נקודה. בערך באותו הזמן יצאה ידיעה שלפיה תפקידו של מייק בראון במועדון לא מובטח בעונה הבאה גם אם הניקס יגיעו לגמר.זה היה השלב שבו טאונס ביקש להפגש פנים אל פנים עם בראון והציע את השינוי ששינה את העונה - יודעים מה, את ההיסטוריה - של הקבוצה. טאונס הציע לבראון לחזור לתוכנית המקורית: לתת לו את הכדור מחוץ לקשת ולנהל את המשחק. לקבל את ההחלטות. האימפקט של ההחלטה היה כפול: לטאונס היה יתרון פיזי ברור על כל שומר שהופקד עליו. מול שחקני הכנף של ההוקס היה לו יתרון גובה וכוח, ומול אוקונגו, הסנטר של אטלנטה, טאונס הרגיש בנוח להוריד את הכדור לרצפה ולתקוף אותו משם. אם אוקונגו ניסה למנוע את החדירה ולתת לטאונס מרחק, טאונס פשוט קלע מחוץ לקשת השלוש. הצד השני של לשים את הכדור בידיים של טאונס היה שהגנת היריבה הייתה עכשיו צריכה להתמקד בג'יילן ברונסון כשהוא רחוק מהכדור. הוצאתו של הביג מן מהצבע, יחד עם התנועה ללא כדור של יתר השחקנים, השאירו לטאונס נתיבי מסירה פנויים והוא ניצל אותם. עשרה אסיסטים היו לטאונס בשלשות המשחקים הראשונים מול אטלנטה. עשרה אסיסטים היו לו גם במשחק הרביעי לבדו. זה היה הספתח של הניקס לריצה של 13 נצחונות רצופים בהפרש ממוצע של 21 נקודות, הגבוה ביותר בהיסטוריית הפלייאוף. הנוכחות של טאונס מחוץ לצבע והתנועה ללא כדור של ברונסון פתחו את ההתקפה של הניקס גם ליתר השחקנים: מיקאל ברידג'ס שפתח את הפלייאוף בכושר קליעה בעייתי איפס כוונות בסוף הסדרה מול אטלנטה ויצא לרצף של שמונה משחקים בהם קלע 19.1 נקודות בלמעלה מ-69% מהשדה, אבל המרוויח העיקרי משינוי שיטת המשחק היה או.ג'י אנונובי. אנונובי - שמשחק בנבחרת ניגריה תחת מייק בראון - בכלל קנה לעצמו שם של מומחה הגנתי בתקופתו בטורונטו, וזה גם היה הטיקט שלו תחת תום ת'יבודו בעונה שעברה ותחת מייק בראון העונה. במערך החדש הוא מצא את עצמו יותר בעמדה בה הוא צריך לקלוע, והוא נענה לקריאה: את הפלייאוף כולו הוא סיים עם ממוצע של 20.1 נקודות ב-72.1% טרו שוטינג - נתונים שאף שחקן אחר ששיחק יותר מסדרה אחת לא הגיע אליהם. במקביל הוא המשיך להיות משחקני הניקס המשמעותיים בהגנה, כשבסדרת הגמר הוא הופקד על הרכז דיארון פוקס וכמה התקפות אחר-כך על ויקטור וומבניאמה. את התצוגה ההתקפית הטובה ביותר שלו הוא שמר לרגע השיא: במשחק הרביעי מול הספרס קלע 19 נקודות מתוך ה-33 שלו במשחק במחצית השניה, כשהוא מדייק בכל חמשת הנסיונות שלו מחוץ לקשת במהלך הקאמבק ההיסטורי של הניקס, והיה חתום על שני מהלכי המפתח של הניצחון: הצ'ייס-דאון בלוק על דיארון פוקס 11 שניות לסיום ואז הטיפ-אין המנצח, שהיה ריבאונד ההתקפה היחיד שלו בסדרה. וו-טאנג לנצח, דיסק 2, רצועה 2 (Triumph) המקור לשם '36 החדרים', שמו של אלבום הבכורה של הוו-טאנג, לקוח מהסרט The 36th Chamber of Shaolin שראה אור ב-1978. לפי עלילת הסרט, שבעצמו מבוסס על אגדות סיניות, במנזר שאולין קיימים 35 חדרים, שכל אחד מהם הוא מעמיד מבחן אחר לכוח הפיזי או המנטלי של הנזיר. רק מי שעובר את כל 35 החדרים מגיע לדרגת מאסטר בקונג-פו. לאחר שגיבור הסרט, סאן טה, משלים את כל 35 שלבי האימון המפרכים. הוא מבקש מהנזירים הבכירים להקים חדר חדש – החדר ה-36, שמטרתו היא להפיץ את סודות הקונג-פו החוצה, לאנשים הפשוטים והרגילים כדי שיוכלו להגן על עצמם מפני השלטון המושחת. המסע של הניקס לא היה קל: מההסתגלות לשיטה החדשה של מייק בראון, שרשרת ההפסדים בחודש ינואר והרושם - לעיני המתבונן, לפחות - שהכימיה הקבוצתית לא בשיאה עם הכניסה לפלייאוף. ואז הפיגור בסדרה מול ההוקס, הפיגור במשחק הראשון מול קליבלנד, בו הניקס הפכו לקבוצה הראשונה בהיסטוריית הפלייאוף שהפכה פיגור 20 לניצחון. ואז הגמר בו בכל אחד מהמשחקים הניקס פיגרו בהפרש דו ספרתי, אבל ארבע מתוך חמש פעמים חזרו כדי לנצח. הניקס הפכו את הפלייאוף הזה למסע של התגברות על קשיים והפיצו אותו לעולם, בפלייאוף הנצפה ביותר מזה שנים. רחובות מנהטן הפכו לרחבת ריקודים אחת גדולה. "אתה רשאי לחשוב על התרחיש הרע ביותר, אבל אתה חייב לצאת ולעשות משהו בנוגע לזה", אמר ג'יילן ברונסון במסיבת העיתונאים על הפרקט בסיום המשחק הרביעי של סדרת הגמר, בציטוט של קונג-פו מאסטר אמיתי. הניקס שילבו השנה את הקשיחות של הקבוצה משנות ה-90, זו שייצגה את הרחובות של ניו יורק, יחד עם התקפה עדכנית וקצב משחק מהיר, תוך שהיא מתגברת על מכשול אחרי מכשול וסיפקה ריצת פלייאוף שתישאר עם האוהדים לנצח. ויקטור וומבניאמה אולי התאמן בשנה שעברה במנזר שאולין, אבל הניקס החזיקו בפינה שלהם את וו-טאנג ולפחות נכון לעכשיו הראו שגם הניו יורק ניקס Ain't Nuthing ta F' Wit הטור שקראתם עכשיו הוא גרסה מורחבת (ולפני עריכה) של אחד הפרקים שלי מתוך "ניו יורק טיים" – ספר חדש שמביא את הסיפורים הכי טובים מעונת 2025/26 ב-NBA. הספר נמצא כרגע בשלבי עריכה אחרונים וצפוי לצאת בשבועות הקרובים. חוץ ממני, תמצאו שם פרקים של נבחרת כותבים רצינית: ערן סורוקה, אודי הירש, אורן לוי, רועי ויינברג, איציק גרינוולד-מבטח, שגיא רפאל, רם סלומון, שחר צ'קוטאי, מיכל קארו ויונתן קריא. אם אתם אוהבים את הליגה (או מכירים מישהו כזה), נשמח מאוד אם תתמכו, תרכשו או תשתפו. הרכישה מתבצעת דרך הלינק הזה, וקוראי הדיסקו נהנים מ-12% הנחה עם הקופון: hadisco. לשאלות ופרטים מוזמנים לחפש אותי תחת insignifistats ברשתות החברתיות.

נגמרה העונה? לא ב-NBA. הימים הראשונים של יולי תמיד מלאים בהתרחשויות, והשנה עוד יותר מהרגיל, עם שורה של מעברים של שחקנים די בכירים. וזה עוד לפני לברון וההחלטה 4: זקנים חסרי מנוח. אז הזעקתי את עצמי מהחופשה שאני לא נמצא בה כדי להתייחס בקצרה (בסטנדרטים שלי) להתרחשויות הבולטות של הימים האחרונים, במיוחד לטרייד אחד שמשגע את הרשת. ג'יילן בראון בפילדלפיה רגע, מה? זה כנראה הטרייד שעורר הכי הרבה תמיהה מאז הטרייד על לוקה. ובזמן שאז ניתן היה להסביר את זה בהיבריס של ניקו האריסון ולהמשיך בחיינו, כאן זה קשה יותר. זה מהלך של בראד סטיבנס, מהדמויות המוערכות בליגה, שבנה לבוסטון קבוצת אליפות, והוא לא שלף פה מהלך אלא חיפש טרייד יותר משבוע. איך זה מה שיצא בסוף? איך שחקן בן 29 שהיה ה-MVP של הגמר וסיים שישי במירוץ ה-MVP האחרון עובר בתמורה למעט שנשאר מפול ג'ורג' וכמות לא מדהימה של בחירות? יש לסיפור הזה כמה זוויות. הראשונה היא עצם הצורך בטרייד. מאז שפורסם שבוסטון שיווקה את בראון בנסיון להשיג את יאניס, נוצרה מן מוסכמה שבראון חייב לעבור. למה זה חייב להיות ככה? כוכבי NBA באמת לא מסוגלים להתגבר על כך שניסו להעביר אותם בטרייד תמורת שחקן טוב יותר? מה היה קורה אם פשוט היו ממשיכים בסגל הקיים? יכול להיות שחלק מהסיפור זה שבראון לא רוצה להרגיש יותר מספר 2 של ג'ייסון טייטום אחרי עונה בה תפקד נהדר כמספר 1, אבל אי אפשר לפחות לתת להם הזדמנות לפתור את זה ביניהם? שני שחקנים שמשחקים ביחד כבר עשור והשיגו כל כך הרבה ביחד? אם זה הטרייד, האפשרות של לא לעשות אותו אמורה להיות אופציה. השנייה היא החוזה. המערכת הנוכחית הופכת להיות כזאת שחוזי הסופרמקס של שחקנים וותיקים (ששווים 35 אחוז מתקרת השכר) מעוררים חשש אפילו אצל שחקנים בקליבר של בראון. היכולת לבנות קבוצה איכותית סביב צמד כמו טייטום ובראון בעידן האפרונים היא כבר על סף הבלתי אפשרית, והחוזים שלהם רק הולכים וגדלים. כך, שחקן שהוא לא טופ 10 מובהק בליגה הופך לסוג של נטל אפילו בשיא הקריירה שלו. הרבה קבוצות בליגה היו שמחות לקבל את בראון, אבל מעט היו מוכנות לקבל אותו עם החוזה הזה ועוד פחות היו מוכנות לתת משהו משמעותי בתמורה. זה לא מקרה שדני אבדיה לא היה על השולחן מבחינת פורטלנד, גם אם הוא יקבל חוזה מקסימום בעוד שנתיים זה יהיה חוזה נמוך משמעותית מזה של בראון. השלישית היא התמורה שבוסטון מקבלת. לתחושתי הנכס המרכזי הוא הבחירה של 2028 שתהיה כנראה של הקליפרס, שלא הולכים לבנות קבוצה ראויה בזמן הזה. בחירה כזאת יכולה להיות שווה יותר משלוש-ארבע בחירות של קבוצה חזקה שכנראה יהיו נמוכות. הנכס השני הוא גמישות. בעוד שנה לפול ג'ורג' יהיה חוזה גמור, שיחד עם הבחירות שקיבלה ובחירות שלה שהיא תוכל לתת יוכלו להפוך את הסלטיקס למועמדת חזקה להביא את הכוכב הבא שיבקש טרייד, בתקווה שהוא יהיה יחסית צעיר ועם חוזה פחות כבד. נראה שבכל קיץ צצות אפשרויות כאלה. ואם לא תבצע טרייד לפני כן, בקיץ 2028 בוסטון תוכל לפנות מקום מתחת לתקרה להחתמה משמעותית בשוק החופשי. אוקיי, שכנעתי את עצמי, אני מוכן לחכות שנתיים עם ההערכה הסופית של הטרייד הזה מהצד של בוסטון וסטיבנס. נתראה ב-3/7/28. בינתיים, בוסטון עדיין תהיה קבוצה טובה. אם טייטום יחזור לעצמו (ואם הוא לא כלום לא משנה גם ככה), זו אמורה להיות קבוצה יותר טובה מזו שניצחה 56 נצחונות בעונה שעברה. החוזה של פול ג'ורג' הוא מהגרועים בליגה, אבל עדיין מדובר בשחקן מועיל כשהוא כשיר, ומיטשל רובינסון יוסיף עומק הכרחי לעמדת הסנטר. הצוות המסייע הסימפטי נשאר והצעירים שבו צפויים להשתפר. העניין הוא שבוסטון הייתה יכולה להיות קונטנדרית די בכירה ומחלישה את עצמה בעיצומן של שנות השיא של טייטום. זאת, לטעמי, הבעיה הכי גדולה בטרייד הזה בסופו של דבר. פילדלפיה תהיה מרתקת. ג'יילן בראון רצה קבוצה משלו? במקום הוא מגיע לקבוצה של אמביד ומקסי, כשגם וי ג'יי אדג'קומב ידרוש תפקיד יותר משמעותי בעונה השנייה שלו. זאת רביעייה עם כשרון של מועמדת לאליפות, אבל צריך לראות איך כל זה עובד ביחד. מפתח מרכזי יהיה שאמביד יאמץ את התפקיד של מספר 3 שכנראה מתאים יותר למה שהגוף שלו מסוגל לספק. פילדלפיה החתימה את דין וויד ואנפרני סיימונס ויש לה על הספסל עוד שחקן וחצי עם עניין, אבל היא תזדקק לקפיצת מדרגה של שחקן-שניים כדי שיהיה לה עומק סביר. פילדלפיה שווה התעמקות שתקרה כבר בשלב מאוחר יותר, זה יותר מדי בשבילי כרגע. קוואי לאונרד בטורונטו קוואי מגיע אחרי עונה בריאה ואיכותית במיוחד, אבל קשה מאוד לבנות עליו כשחקן פלייאוף משמעותי. עברו שנים מאז שהוא שרד יותר מסדרה, ואפילו בעונה שעברה ניתן היה לראות את הדעיכה שלו לקראת סוף העונה, במשחקים ההם מול פורטלנד שדני היה טוב ממנו בהם ובפליי-אין. לכן המחיר שטורונטו שילמה על השחקן בן ה-35 נראה גבוה מאוד. אפשר להבין את הרצון של הקנדים להחזיר את השחקן שהביא להם אליפות ולהפוך את עצמם להרבה יותר רלוונטיים בצמרת המזרח, אבל עם החבילה הזאת ניתן היה להשיג שחקן צעיר ואמין יותר. ג'יילן בראון, למשל. הקליפרס ממשיכים לצבור נכסים עתידיים ולא נראה שיהיו תחרותיים בשנים הקרובות, לשמחתן של OKC ועכשיו גם בוסטון שיקבלו את הבחירות שלהם בשנתיים הקרובות. מפה לשם, המזרח נהיה מעניין מאוד. הניקס, דטרויט שעושה כל מיני מהלכים וסביר להניח שתשאיר את ג'יילן דורן, מיאמי עם יאניס, פילדלפיה עם בראון, אינדיאנה שחוזרת מהמתים, בוסטון שכאמור תישאר חזקה, קליבלנד, טורונטו עם קוואי. יש כאן שמונה קבוצות שחושבות מאוד בגדול, ומאחוריהן עוד שלוש-ארבע צעירות שיכולות להתעלות. במבט ראשון זה נראה צפוף ומסקרן כפי שהמזרח לא נראה שנים. לאמלו בול במינסוטה אומץ לא חסר בהנהלה של מינסוטה. טים קונלי משתמש בקלפים האחרונים שנשארו לו, ומשתמש בהם כדי להמר על לאמלו, שמגיע עם סימני שאלה בריאותיים, מקצועיים ומנטליים. אבל זה לאמלו, פצצת כשרון נדירה, ואם זה יעבוד, והוא יתחבר, השילוב שלו עם אנתוני אדוארדס יכול להיות מרהיב. מינסוטה תהפוך לקבוצה נמוכה עם הרבה מאוד יכולת יצירה, שונה מאוד מהקבוצה הגבוהה מהשנים האחרונות, ותצטרך להמציא את עצמה מחדש ולייצר ספסל כמעט מאפס. הבעיה היא שאם זה לא יעבוד, לא בטוח שיהיה לזאבים מה להציע לאנט שישכנע אותו שניתן לרוץ פה לאליפות. המהלך הזה בו זמנית חיזק את הסיכויים של מינסוטה וחיזק גם את הסיכויים לתחילת כדור שלג שיסתיים בכך שאנט יהיה השחקן הגדול הבא שמבקש טרייד. עם הוויתור על לאמלו ולאחר מכן גם מיילס ברידג'ס, שארלוט בונה את עצמה מחדש סביב קון קנופל וברנדון מילר. היא מקיפה אותם בשחקנים שמתאימים לסגנון של צ'ארלס לי ובהרבה מאוד קליעה מבחוץ. נאז ריד יהפוך סוף סוך לשחקן חמישייה בעמדה 4, וייתן ללי גם אופציה של הרכבי חמישה קלעים. שארלוט תוכל לפנות מקום מתחת לתקרת השכר בשנים הבאות, יש לה טרייד אקספשן עצום שיוכל לעזור לה להביא גארד נוסף והיא צברה הרבה מאוד בחירות דראפט. היא מסכמת קיץ נהדר ששם אותה בעמדה מצוינת לעתיד, עם הרבה מאוד גמישות שמסתמנת כמילת המפתח בכתבה הזאת, גם אם יתברר שהיא נחלשה מעט בהווה. ג'ה מוראנט בפורטלנד גם הקבוצה של דני אבדיה החליטה להמר על רכז מוכשר ועמוס בסימני שאלה. לעומת מינסוטה, היא לא שילמה כמעט כלום ולא נגעה בנכסים עתידיים. זה נראה כמו מהלך מקדים למשהו שלא קרה, בעיקר טרייד על ג'יילן בראון, ואם שום דבר גדול גם לא יקרה פורטלנד תישאר עם סגל לא מאוזן שכולל חמישה גארדים בכירים. ג'ה יקבל הזדמנות להתחלה חדשה בחדר ההלבשה של דמיאן לילארד, עם מאמן שנראה כמו דמות אב מכילה ובמעמד שלא יאפשר לו לעשות מה שמתחשק לו. זאת עמדה טובה עבורו מבחינה מנטלית, לכן בתחום הזה אני לא מאוד מודאג. בתחום המקצועי יש יותר סימני שאלה. דיים וג'ה זה שילוב משונה מאוד של שחקנים שצריכים שההתקפה תעבור דרכם ולא ברור איך הם ייראו ביחד ואיך תיראה ההגנה כששניהם על הפרקט. אה, ולידם יהיה מי שהפך לכוכב הקבוצה ולאולסטאר בעונה שעברה. לפחות ניתן לשער שדיים וג'ה לא ישחקו ביחד המון, פורטלנד אמורה להיות מאוד זהירה עם הדקות והמשחקים שלהם. דני כנראה ישחק הרבה יותר ליד אחד מהם מאשר ליד שניהם ביחד. עם ג'רו הולידיי וסקוט הנדרסון על הספסל, בכלל לא בטוח שג'ה יהיה זה שמסיים את רוב המשחקים. אם לא יהיה שינוי ג'רו יהפוך לסוג של סמול פורוורד במשרה כמעט מלאה. יש פה פוטנציאל לשקם סופרסטאר והמחיר מינימלי, אז שיהיה. יש הגיון בלא להתייחס לדיים במהלך שיכול להשפיע שנים קדימה. הלייקרס בונים את עצמם מחדש תוך כמה דקות ביום רביעי הלייקרס הודיעו על הסיין אנד טרייד על ווקר קסלר וההחתמות של סנדרו ממוקשווילי, קוונטין גריימס וקולין סקסטון. כולם שחקנים חביבים שיהיה להם מה לתרום, כולם גם די צעירים ויחד איתם כל הרוטציה של הלייקרס תורכב משחקנים בני 25-28 שרובם ירוצו ביחד בשנים הקרובות. זו הזדמנות לבנות משהו מעניין סביב לוקה דונצ'יץ' ולתת לו זמן הרצה הכרחי, ואני יותר אופטימי מאחרים לגבי הסגל הזה. יש פה כמויות של יצירתיות מכל מיני סוגים, יהיה קשה לעצור אותם. אבל למייקאובר של הלייקרס יש שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא שזו עוד קבוצה ששמה את כל הז'יטונים על המהלכים האלה ולא השאירה לעצמה כמעט מרחב תמרון. במיוחד במהלך על קסלר. כדי להשיג את הסנטר החופשי המוגבל, רוב פלינקה נתן לו חוזה עצום ונתן ליוטה שלל בחירות דראפט, גם בגלל שהסיין אנד טרייד השאיר לו מקום לשאר ההחתמות. הלייקרס יהיו תלויים מאוד בקסלר הלא מוכח, שהספיק לעבור כמה פציעות, כעוגן הגנתי, כי לא יהיה הרבה מי שישמור סביבו. ההגנה היא הבעיה השנייה בסגל שנבנה סביב לוקה ואוסטין ריבס, בעצמם שני שחקנים שהם נטל הגנתי. לכן לא מאוד אופתע אם ג'ארד ונדרבילט יעלה בחמישייה על תקן הסטופר. בכל מקרה, וכרגיל במקרה של הלייקרס, משעמם לא יהיה פה. טוביאס האריס בסן אנטוניו מבין שלל המהלכים הבינוניים והקטנים, מי שעשוי להיות החשוב מכולם לשאלת האליפות בשנתיים הקרובות זו החתימה של טוביאס בסן אנטוניו. הוא כבר מעבר לשיא, אבל בפלייאוף היו לו כמה שבועות גדולים, בהם היה מספר 2 איכותי בדטרויט. האריס סותם את החור בעמדה 4 של הספרס ועושה קצת מהכל, כולל יכולת לשים גוף על שחקני פנים רבים (כולל על קארל אנתוני טאונס). סביר שיפתח בחמישייה ושמפני יירד לספסל, מה שיאזן גם את החמישייה וגם את הספסל. נאמר זאת כך: אם הוא היה בסן אנטוניו השנה, סביר להניח שהיא הייתה מנצחת את הגמר.

נכון לעכשיו, זה הקיץ של אוהדי מכבי תל אביב כדורסל. הקיץ שמיד לאחר אליפות בתנאים ובעמדת מוצא כמותה מעולם לא הכירו. הקיץ שבו הוכיחו שחוכמת ההמון שלהם גדולה מזו של ההנהלה שלהם או מלהגים כלשהם, אלו שכבר שלחו הביתה את קואץ' קטש, בעוד הקהל שאוהב אותו וידא שמכאן הוא לא יזוז. קיץ שבו המאבק שלהם במיליציות שמנהלות את העסק הובילה לשינוי במחנה פדרמן ולהופעתו של עופר ינאי משלהם, לפחות ברמת ההתנהלות התקשורתית, שמפזר הבטחות בכלל ותקציביות בפרט. קיץ שבו הם מסוגלים להחזיר הביתה שחקנים אובדים, יקרים ואהובים כמו בונזי קולסון. קיץ שאולי אולי מסמן שינוי מגמה, אחרי שנים של התבוססות. קיץ שאולי מסמן, עם החתמה שכזאת, שאהבה לעולם לא נכשלת. ברמת הכדורסל הטהור, המקרה של בונזי קולסון חוזר למכבי תל אביב הוא מעט יוצא דופן, כל עוד אושיי בריסט נשאר בצהוב. בריסט, עת הגיע לארץ הקודש, לוהק מיידית כסוג של כפיל. כסוג של בונזי קולסון השני 2.0. הכפיל, כידוע לכל, בד"כ כושל. החל מקווינסי לואיס, למיטבי לכת, שפעם השווה אותו בלאט לאנתוני פארקר. לא זה המקרה של בריסט. ועכשיו אמורים לשחק ביחד גם המקור וגם גרסת ההמשך. קולסון האורגינל, זה שאליו התגעגעו כל כך, זה שככל הנראה התגעגע לא פחות מכך גם למעמדו ולדקותיו, חוזר לסיטואציה שבה יתכן שהוא והן כבר אינן אוטומטיות. כי כבר יש בריסט. כי קשה עד בלתי אפשרי לשחזר במדויק את הסיטואציה הקודמת, זאת מפעם. עוד מעט נחזור לעניין המסוים הזה. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל אז מה נשתנה אצל הבונזי, שנתיים אחרי? קודם כל, הלו, אלוף אירופה. מן הסתם, האיש הפך בפנר לשחקן דומיננטי הרבה פחות. אם בעונתו השנייה והאחרונה במכבי תל אביב פתח קולסון בכל 40 משחקי הקבוצה בליגה השניה בטיבה, כולל במשחק 5 הנורא שלו מול פאו (4 נקודות, 1/11 מהשדה), שיחק בממוצע 28 דקות וחצי וקלע 12.6 נקודות, הרי שאת הקדנציה הטורקית שלו מסיים כשחקן ספסל בכשני שלישים מהמשחקים, שמשחק פחות מ-17 דקות וקולע 7.1 נקודות למשחק. טרם עזיבתו את ארץ הקודש, טענו מצקצקים למיניהם שקטש לא משתמש בקולסון בצורה מגוונת מספיק, כי האיש יכול לעשות הרבה יותר מאשר להיות רק שחקן פינה ואנרגיה. ובכן, הדברים לא השתנו אצל שאראס בפנר. אז נכון, בטורקיה, בסיסטם שונה לגמרי, קולסון הגיע ליותר פאנצ'ים ביציאה מחסימות. מצד שני, במכבי תל אביב העניש הרבה יותר במצבי חיתוך לסל ובפוטבאקים, כחלק בלתי נפרד מהחתירה הבלתי פוסקת שלו ושלהם לריבאונד התקפה. אוקיי. אז ורסטיליות לא. אולי התמקצעות כן, בקליעה מבחוץ. נכון, דקות המשחק וקצב המשחק ייצרו הרבה פחות הזדמנויות וזריקות, אבל את עידן פנרבחצ'ה מסיים הפורווארד כאחד מקלעי השלשות הטובים במפעל, כשהוא נושק מלמעלה ובסוף מלמטה לרף 50% בקליעה. בהערת אגב, זוכרים את הנטייה הברורה של קולסון, בימיו כשחקן מכבי תל אביב, לקלוע טוב בהרבה מצד ימין? ובכן, איסנטבול תיקנה את הנטייה. אם מחפשים, בכל הקשור לקליעה, את ההשוואה לכפיל בריסט, הרי שאת עונתו הראשונה של קולסון ביורוליג הוא סיים עם כ 38% בקטגוריית הטריצות. את עונתו הראשונה במפעל אירופאי, ב BCL, סיים עם 32% ל-3. שזה בדיוק האחוז שאיתו מסיים בריסט את עונתו האירופאית הראשונה. אז קליעה זה חשוב ואפילו מאוד, אבל שובו של קולסון לתל אביב עשוי להחזיר מבחינתה אלמנט חשוב לא פחות, מפעם. לאורך שנים מוצלחות רבות, משלה בכיפה תאוריית האתלטיות. כלומר, היו קבוצות עמוקות או חזקות או גבוהות או פיזיות יותר מאשר אלו של פיני גרשון או דיוויד בלאט וכו, אבל מכבי תל אביב אחזה ביתרון אתלטי שייצר עבורה עליונות. אם יש קלארק ויש בריסט ויש קולסון ויש הורד, אז יש כבר משהו שעליו אפשר לדבר, בפרופורציות אחרות כמובן, גם בגרסת 26/27. והגנה? בונזי קולסון רחוק מלהיות שחקן הגנה מבריק. כמות טעויות הזיהוי שלו, כמות הפעמים בהן הוא מחליט לא נכון, מרשימה במיוחד. מצד שני, מאחר שהוא לא מפסיק לרגע, מאחר שהוא חבילת אנרגיה, פיזיות ורצון, אפשר לא רק למזער נזקים אלא גם לייצר יתרונות. כמו בריסט, כמו הורד, הוא זה שנבחר על ידי קטש להיות השומר הגבוה של הגארדים הקטנים והמסוכנים. עכשיו תארו לעצמכם הרכב של קלארק-בריסט-קולסון-הורד ביחד, עם או בלי סוויצ'ים על הכל, עם או בלי סוויצ'ים רק בין שלישיית הפורווארדים, ותקבלו חזון שבו הקבוצה של קטש גם מסוגלת לעשות משהו בצד שבו היא מקפידה מזה שנים שלא לשמור. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל זה, עוד לפני שדיברנו על המטען שכן התקבל ונלמד בשנתיים שחלפו. בניגוד לקטש, אצל שאראס מקפידים ומענישים על החלטות הגנתיות. על יציאות. על מיקום. על חוסר ריכוז. משהו מזה ודאי נקלט. משהו מזה ודאי נלמד. וגם ההיפך, אצל שאראס, בניגוד לקטש, משחקים בקצב אחר לגמרי. מריצים תרגילים בסדר גודל אחר לגמרי. משחקים בשליטה. הכי בשליטה שיש. שליטה שלא בטוח עד כמה מתאימה לשחקן מפוזר ובעל נפש חופשית כמו זאת של קולסון. עכשיו, כמו בסצינת הסיום של אושן 11, יוצא קולסון משערי בית האסורים הדמיוני של פנרבחצ'ה, בעוד קטש, בקוליות אופיינית, מחכה לו בחוץ כדי לקחת אותו הביתה. או בעצם, אולי זה שטילמן הנונשלנט שממתין לו ביציאה, ומכוון אותו לרכב שבו מחכה לו הקטש, בחיבוק ובנשיקה. תבחרו אתם. זה הרפרנס, אגב. שלוש נקודות לסיום עמדות זה דרעק – רגע, איזו עמדה בונזי קולסון? 3?4? לא יודע להגיד לכם. לא יודע עד כמה זה רלוונטי או חשוב למישהו. ביחד איתו ועם בריסט, יש למכבי תל אביב מרחב תמרון משמעותי בתפקידים. שחקנים שהם עמדות פלואיד שיכולים לשחק גם וגם וגם. אם ראינו, כבר העונה, חמישיות של בריסט ב-2 או ב-4, אז פאק איט, אפשר עכשיו עם עוד שחקן כזה. מצד שני, אם מתווסף עכשיו פורווארד ומוסיף תקן על עמדה שלא הייתה קיימת בעונה שעברה, לקבוצה שבה יש כבר בריסט, ריימן, גור לביא ובמידה מסוימת הורד וליף (ואפילו סורקין?), אז זה עלול להיות מעט צפוף. עוד לפני שדיברנו ישראלים. ישראלים – אם אכן נשאר הבריסט, ואין לי כל מידע אחר בנושא, ושדרת הפורווארדים מתנפחת יופי טופי, יתכן שחוק הישראלים הקיים מחייב את מכבי תל אביב לחזק את עמדות הגארד (או הסנטר) בישראלי משמעותי מעבר לסורקין או דיברתולומיאו. מה שמחזיר אותנו לדיון תמיר בלאט, למשל. כסף. תקציב. עניינים – בואו נחזור לסימולטור, ברשותכם, אחרי שהזזנו ימינה את 1.5 מיליון הדולר נטו של הקולסון, שבעלות זה יוצא 2.25, על עמדה שלא הייתה רעה במיוחד גם ככה. עכשיו, כשצריך עוד ישראלי משמעותי אחד; עכשיו, כשצריך עדיין כסף משמעותי על זרים בפנים ובחוץ, אפשר לייצר כסף כזה גם אם לוני ווקר נשאר? אומרים שמכבי תל אביב מחפשת מנהל מקצועי, נוכח העניין של קלאודיו קולדבלה מאיטליה. אם הנישה פנויה, בואו תבנו אתם את הסגל עם הכסף שנותר. שתפו אותנו. תראו לנו איך עושים את זה נכון. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

עונה אירופית ארוכה ומפרכת הגיעה לסיומה. חודש יוני הבטיח וקיים עם התעוררות בשוק השחקנים, סידורי העבודה הקבועים במפעלים האירופיים, וולקאמים ראשונים ופרויקטים חדשים ומסקרנים שמתחילים להיבנות. אבל האמת שבניגוד למה שציפיתי מראש, הפלייאופים המקומיים בליגות השונות באירופה הצליחו לייצר איכות ועניין ברמה שהורידה משמעותית את הצורך לרפרש בכל רגע את עמודי הטוויטר של הכתבים הגדולים. הניסיון לאחוז בכל שבריר קטן של כדורסל לפני שהמונדיאל (רחמנא ליצלן) מרים הילוך והופך למונופול על המסך – צלח. בעוד הפלייאוף הישראלי - באופן שמאוד תואם את מצב הענף בארץ ואת הדרך שבה התפתחה העונה הסדירה - היה מפגן ארוך של חוסר תחרותיות, חוסר עניין, נתוני שפל בקהל ומעט מידי דרמה, בלא מעט מקומות באירופה קיבלו פלייאוף איכותי ומרתק. כזה שמאזן בצורה נכונה בין רמה, הפתעות ורמת כדורסל טובה. יש המון סיפורים לספר, אז למי שלא החתים דרכון הרבה זמן, בואו נצא לסיבוב קצר ביבשת. זו שעולה וזו שיורדת: ספרד – ולנסיה סדרת הגמר הספרדית בין ברצלונה לוולנסיה עניינה תחילה במי שלא הייתה שם. הההדחה של ריאל מדריד ברבע הגמר – לראשונה מזה שנים ארוכות – על ידי טנריפה של מרסליניו הוארטס הייתה הפתעה גדולה שזיעזעה את הפלייאוף כולו. המועמדת הטבעית והראשונה לאליפות הגיעה אחרי עונה סדירה טובה ויציבה וסגנות ביורוליג. כשהיא יצאה מהתמונה, הרעב נפתח לשאר המתמודדות. גם בסקוניה עפה ברבע הגמר, אחרי שבדאלונה עברה אותה בתוצאה 1-2. בסופו של דבר, סדרת הגמר הפגישה בין שתי קבוצות שנמצאות במומנטום הפוך לגמרי ובנקודה שונה לגמרי במעגל החיים הארגוני שלהן. ולנסיה הגיעה בנקודת שיא: היא הציגה השנה את הכדורסל המלהיב באירופה שמבוסס בעיקרו על קצב רצחני ושלשות בכמויות מסחריות, מציגה לראווה את השחקן הטוב בעולם מחוץ לארה"ב – ז'אן מונטרו, הגיעה לפיינל פור היסטורי ביורוליג ונהנית מעדנה מחודשת של פדרו מרטינז שמשנה לחלוטין את הנרטיב סביבו. לעומתה, ברצלונה הגיעה לגמר כאובר אצ'יברית שנמצאת בדעיכה ברורה. מאמן שמסוכם במועדון אחר, סגל מבוגר ושבע, הנהלה מבולבלת ובעיקר שום כיוון לעתיד. ברצלונה הצליחה לגנוב את המשחק הראשון בחוץ, הודות לקלאס של וויל קלייבורן וההתרגשות של המארחת. זה היה ניצחון בהארכה אחרי רצף שלשות קטלני בדקות הסיום, ופעולה הגנתית אחת טובה של קלייבורן על טיילור בסיום הזמן החוקי. לרגע אחד קטן הצלחתי להאמין שצ'אבי פסקואל יכול לסיים את הקדנציה הזאת בברצלונה עם צלחת. אם כבר מישהו – אז הוא. אבל מהר מאוד התחושות האלה התבדו. משחק מספר שתיים היה נוקאאוט מוחלט והמחיש את פערי הרמות בין הצדדים עם 102-75 כתום מהדהד. האינטנסיביות של לוח הזמנים בסדרת הגמר (משחק כל יומיים) הכריעה את הכף לחובת השחקנים המבוגרים של בארסה שפשוט נגמרה להם התחמושת במחסנית. 19/38 ל-3 במשחק מספר 1 המשיכו ל-30% קבוצתי עלוב מבחוץ בשאר הסדרה. שחקנים כמו קלייברן (36) יאן וסלי (36), ניקו לפרוביטולה (36), קווין פאנטר (34), תומאס סאטורנסקי (35) וטוקו שנגאליה (35) לא הצליחו להחזיק מעמד מול השטף, הקצב והאנרגיות של ולנסיה הזאת, שרשמה העונה נתון אדיר של 123.8 נקודות בממוצע לכל 100 פוזשנים. התקפה מפלצתית שלברצלונה אין את הכלים לתת לה מענה. פערי הרמות הורגשו היטב גם כשהסדרה עברה לפלאו בלאוגרנה בברצלונה, והאליפות של ולנסיה הרבה יותר ממוצדקת. הדבר המעניין הוא שלמרות הפער העצום במקומות שבהם שני הפרנצ'ייזים האלה נמצאים, שניהם כנראה הולכים לפירוק והרכבה מחדש בעונה הבאה. ולנסיה תיפרד משלל נכסים מרכזיים כמו מונטרו, באדיו וברקסטון קי. גם הכישרון הצעיר דה לראה יתחיל בעונה הבאה את קריירת ה-NBA שלו בדאלאס. הקבוצה הזאת הולכת לגלגול חדש בהנהגה של טי.ג'יי שורטס. ברצלונה, מנגד, צריכה חריש עמוק כדי לנקות את כל בית האבות מהסגל ולנסות לייצר משהו בטווח הזמן הבינוני. אה, והיא צריכה גם מאמן. ומנהל מקצועי. וקונספט. בהצלחה. האסיסט הגדול של השנה: טורקיה - פנרבחצ'ה שאראס קוטף עם פנרבחצ'ה אליפות שנייה ברציפות, אחרי סדרת גמר קשה מול בשיקטאש. העונה הסדירה בטורקיה עברה די חלק לפנר, אבל ביורוליג היא לא הצליחה להגיע למטרה ולהיות בפיינל פור. אבל ברשותכם, אני אמנע מניתוחי מאקרו בחלק הזה ואקח אתכם לאמ-אמא של המיקרו: המסירה המטורפת ביותר שאני ראיתי בימי חיי. כן כן. אם לוקחים את הרגע, את דרגת הקושי, את המעמד, את קור הרוח, את היצירתיות ואת המשמעות – זה הכי גדול שאפשר לחשוב עליו. האסיסט של ווייד בולדווין לטאריק ביברוביץ' לשלשה על הבאזר בסיום משחק מספר ארבע, שהעניק 3-1 וצלחת אליפות לפנרבחצ'ה, הוא אסיסט שאסור לשכוח. אז קודם כל, בואו רגע נעצור ותראו אותו בעצמכם. היו לא מעט מחלוקות ביני לבין אנשי כדורסל שדיברתי איתם על הרגע הזה; חלק אמרו שזה מאולתר, חלק אמרו שזה סתם מזל. אני חושב שיש פה דיוק ותכנון מוקפד להפליא: המיקום של ביברוביץ', התנועה שלו על הקשת אל מול החדירה של בולדווין שמכווצת את כל השומרים עליו, העלייה ללייאפ והשינוי המפתיע ברגע האחרון, כשהשומרים מתקרבים אליו לחסימה. ואז - השחרור המהיר של ביברוביץ' והשלשה. תראו את שאראס, הוא בשוק. קחו עוד זווית. ואם מדברים על שחקנים שמביאים אליפות, מביאים אליפות גם במהלכי מיקרו כאלה. פנרבחצ'ה ממשיכה להיות השליטה של טורקיה, וזה סטטוס שלא צפוי להשתנות בשנים הקרובות עם חילופי השושלת באנאדולו וגם לאור ההתחזקות של בשיקטאש, שמצידה מפסידה גמר שני העונה. לשמחתה, זה לא מונע ממנה להתקדם לליגה של הגדולים ולהיות בשנה הבאה ביורוליג. אל תקראו לנו לוזרים: גרמניה - אלבה ברלין במשך לא מעט שנים, אלבה ברלין הייתה שק החבטות של היורוליג ושל לא מעט אוהדים בכדורסל האירופי. ארגון רך, נאיבי, בלי אספירציות לנצח (או לפחות מהלכים שמלמדים על כאלה), שמתגמל בינוניות והאריך יותר מדי זמן את הקדנציה הכושלת של המאמן ישראל גונזאלס. בשנה שעברה הגיעה נקודת השפל עם מקום שביעי בעונה הסדירה והדחה בסוויפ עלוב ברבע גמר הפלייאוף. לאור שינויים תקציביים והבנה שהיורוליג עושה לה יותר נזק מתועלת, ברלין נטשה את המפעל הבכיר ועברה לשחק ב-BCL. אני לתומי חשבתי שנראה פה תהליך באמברגי קלאסי, על שם הקבוצה ההיא מדרום גרמניה. ארגון שהיה ברמות הגבוהות, טעם וניסה להצליח, השתנמך מהיורוליג ל-BCL ונעלם בסופו של דבר לתהומות הנשייה של מרכז הטבלה בליגה הגרמנית. הופתעתי לגלות שאלבה ברלין, לפחות בטווח הקצר, הצליחה להרוויח משינוי התפיסה שלה: היא שמרה על הליבה הצעירה מסגל היורוליג, הרכיבה חבורה אנרגטית בלי שמות מפוצצים ובאה על שכרה. בעיקר כי היא נתנה את המפתחות לפדרו קאלס, המאמן הספרדי בן ה-42 שהופך להיות אחד השמות המעניינים ביבשת. בליגת האלופות היא אמנם נעצרה בסדרת רבע הגמר, אבל בליגה הגרמנית היא הצליחה להישאר צמודה לבאיירן בצמרת. הפלייאוף הזה מבחינתה יכול להתברר בעתיד כסוג של נקודת מפנה. האליפות הזו היא האליפות הכי לא "אלבה-ברלינית" שיכלנו לצפות: חזרה מפיגור 2:1 ל-3:2 בסדרת רבע הגמר מול רסטה וכטה; ניצחון בחצי הגמר על באמברג ב-5 משחקים אחרי אובדן יתרון של 2:0; וחזרה נוספת מפיגור 2:1 ל-3:2, הפעם בגמר מול באיירן, ואחרי שפיגרה במשחק החמישי בחוץ כבר ב-20 הפרש. 15 משחקים ב-3 סדרות. קשוח. במשחק החמישי, אלבה ייצרה רבע אחרון לא פחות מסנסציוני של 31-15 על באיירן הקורסת, כל הדרך להנפת צלחת מתוקה במיוחד. דווקא בגלל שהאליפות הזאת מנוגדת לכיוון הכללי שהארגון הזה הולך אליו - כיוון של דעיכה, של צמצום תקציבי ושאיפות מוצנעות במפעלים האירופיים - ההתמודדות מול באיירן במאצ'-אפ הזה וקטיפת התואר אחרי קאמבק מפואר היא לא פחות ממדהימה. שימו לב לקלעים המובילים באותו משחק: ג'סטין בין (18), יונאס מאטיסק (18), מלטה דלו (14). שום שחקן שמישהו מפה היה שמח אם היה חותם בקבוצת היורוקאפ/BCL שלו. הישג אדיר, ומעניין יהיה לראות האם הוא יפתח את התיאבון לאלבה להתחזק ולהתעצם לקראת העונה הבאה ב-BCL. שכונת יוקרה: צרפת – מונאקו מונאקו מתפרקת בדרך הכי קלאסית שיש, ועל הדרך לוקחת אליפות בצרפת. תענוג אה? הקבוצה מהנסיכות מייצרת כבר חודשים ארוכים כותרות במדורי העסקים והפיננסים ופחות בכדורסל. עם סגל של 9 שחקנים מקצה לקצה, היא צלחה את העונה עם המקום הראשון בעונה הסדירה ואליפות שמרגישה מתוקה יותר מהכל. שיא הביזאר הגיע במשחק החמישי והמכריע בסדרת גמר הפלייאוף מול פריז. מייק ג'יימס ששובת החל מתחילת מאי בשל ענייני אי תשלום השכר, זעם על השעייתו של מתיו סטראזל וטס במיוחד מהריביירה לפריז כדי ליטול חלק במשחק האליפות. כן, אחרי שלא שיחק כמעט חודשיים. כן, כשהוא לובש את הגופיה של סטראזל. שכונה, אבל שכונת יוקרה. 7 נקודות ו-7 אסיסטים הוא הספיק לתרום ב-24 דקות מהספסל, אבל זה לא העניין. האירוע הוא היכולת של הסגל המצומצם של מונאקו להתעלות מעל רעשי הרקע וחוסר הוודאות הכלכלית ולייצר פלייאוף שכזה דווקא בסיטואציה המורכבת הזו, ולאחר שנתיים עקרות בשליטת פריז בזירה המקומית. בלוסומגיים, אוקובו, דיאלו, הייז, סטראזל והחבורה עשו הרבה כבוד למועדון שלא מעט אנשים, כולל כותב שורות אלה, שמחים בנפילתו. הם יתפזרו להם ברחבי היבשת ואת המדים של הקבוצה מהנסיכות ילבשו בעונה הבאה ביורוקאפ שחקנים בלבל נמוך יותר. ריספקט.

"אני מלא הערכה למה שמכבי ת"א עשתה העונה. אני מוחא לה כפיים על מה שהצליחה להשיג, למרות כל הקשיים. אני שמח בשביל חברי עודד קטש. כאוהב ואוהד כדורסל, וגם כמאמן, אני יכול רק להצדיע לעבודה שלו. כששיחק אצלנו בפנאתינייקוס, הוא היה רכז שהבין את המשחק, ואני שמח שהוא מצליח. ההרגשה לראות שחקן שלך לשעבר מגיע למקום הזה היא מיוחדת. לכל אלו שהופכים למאמנים או למנהלים, אני תמיד נוהג לומר: ברוכים הבאים לעבר השני של הנהר. עכשיו אתם חייבים לחשוב על עוד 15 אנשים, ולא רק על עצמכם. זו גישה אחרת ופרספקטיבה שונה". את הדברים הללו אמר לי דימיטריס איטודיס לפני יותר משנתיים, כשעוד לא דמיין שיאמן אי פעם את הפועל ת"א. ועכשיו הוא בוודאי מזדהה עם כל אות ממילותיו שלו. טורים, כתבות, פודקאסטים, דיונים וניתוחים אינספור הושחזו כבר על הסגל הקצר של הצהובים בגמר הפלייאוף, ועל המצ'אפים בין הזרים ובין הישראלים בדרבי, ועל האופי והרוח וה-DNA הבלתי שביר של מכבי ת"א. אבל לפני הכל, ודווקא בגלל כל האזכורים המרומזים האלה, צריך לדבר על קרב המוחות בין המאמנים, שהסתיים בנוקאאוט לצד אחד. חשוב להבהיר ולהדגיש: בכלל לא כדי להקטין או להנמיך את הצד המפסיד, שניסה לשנות ולתמרן ולהפתיע, וגם כמעט הצליח לאזן את הסדרה. אבל השחקן שלו לשעבר נמצא כבר בספרה אחרת. לפני אי אלו שנים זכיתי לטבוע את המונח "אלכימאי" בהקשר של קטש. שזה, בהגדרה המילונית, מי שלוקח מתכת פשוטה והופך אותה לזהב. וזה, בהגדרה הכדורסלנית, מה שעושה המאמן מספר 1 בישראל כבר לא מעט שנים. קצת נמאס לו מהתווית הזאת, והוא גם מדבר על כך. "אני בשל להיות הפייבוריט, ולעבוד עם התקציב הכי גבוה ביורוליג", אמר אמש, ולא בקטע שחצני. האמת היא שחלק גדול מקהילת הכדורסל בישראל לא יכול כבר לחכות לרגע שבו הוא יקבל את התנאים כדי להצליח באמת. אבל באמת. שי האוזמן (מכירים?) זיקק את זה בעבר בצורה יפה: הוא אמר שקטש הוא המאמן הכי שמרן מבין היצירתיים, והכי יצירתי מבין השמרנים. ובאמת, הייתה מין תחושה ש"הכדורסל הקטשי" הוא כדורסל כזה של אלכימאי. עם חלוק לבן. בתנאי מעבדה. עם דיוקים, ונתיבים, וחוקים, שמנפקים מוצר יפה לעין. נקי ויפה לעין. וזה בדיוק מה שיפה באליפות המרשימה של מכבי ת"א: היא הייתה הכל חוץ מיפה ונקייה. הכי רחוקה מהמעבדה. הכי לא שמרנית. החלוק הלבן של קטש כבר לא לבן. הוא מלא כתמי דם ובוץ. ככל שנקפו הדקות והפוזשנים בסדרת הגמר הזו, האלופה שבדרך הלכה והתרחקה מהמדיניות, מהפילוסופיה ומהשיטה שלה. היוצרות התהפכו אתמול באופן כמעט סופי: הפועל, זו שאמרנו עליה כאן לאורך כל העונה שהכישרון ייקח אותה לאן שייקח, הייתה לפתע לקבוצה הקבוצתית והשוטפת והזורמת; מכבי, זו שחיפתה על היעדר עומק וכישרון בעזרת חיבור ואיחוד ושילוב ידיים, התמכרה עד כדי אובססיה למשחקי בידודים ולהתקפות שבהן שחקן אחד נוגע בכדור. אז למה התהפכו באופן "כמעט" סופי? כי בסוף, איכשהו, הקבוצה הקצרה יותר, והמוכשרת פחות (כנראה), והקבוצתית פחות (מתברר), היא עדיין זו שמניפה צלחת וחובקת אליפות מספר 58. האליפות הזו מגיעה לקטש. זה שכמעט פוטר אחרי חודשיים בתפקיד בעונתו הראשונה, וזה שכמעט פוטר אחרי חודשיים בעונה הנוכחית, וזה שעומד לשבור שיאי ותק שלא היה למאמן ביד אליהו מאז יהושע רוזין ז"ל. ושכבר שבר שיאי פופולריות שלא חווה מאמן בהיכל מאז דייויד בלאט יבדל"א. או בעצם שבר שיאי פופולריות שלא חווה אף אחד במקום הזה מאז עודד קטש השחקן, ההוא שהוכתר במקור ל"מלך ישראל" של האוהדים. והאליפות הזו מגיעה גם לרומן סורקין. כן, דווקא לו. מאז קליעת העונשין שהבטיחה את ה-0:2 הצהוב, אי אז לפני שנים רבות ביום חמישי האחרון, עד שעל השעון היו אתמול 31.9 שניות העמיד כוכב מכבי ת"א את השורה הסטטיסטית הבאה: 52 דקות ושנייה אחת על הפרקט, 4 נקודות, 1 מ-13 מהשדה ומדד מצטבר של 2-. ואז השלשה מהפינה. דווקא הפינה שממנה החטיא תומר גינת את השלשה המכרעת בגמר ההוא של ווייד בולדווין. ואז האליהופ מג'ימי קלארק. ואז, זהו. 31.9 שניות, 5 נקודות, 2 מ-2 מהשדה, מדד 6. שיחות מזדמנות עם אוהדי מכבי לפני הסדרה, במהלכה ובעיקר אחריה הסגירו התקף חרדה מתמשך שהם נתונים בו. אבל לא מהסיבות הנכונות: שום אוהד של שום קבוצה לא רוצה לדמיין את היריבה המושבעת שלה חוגגת לו אליפות על הראש. ככה מרגישים אוהדי פאו כשאולימפיאקוס זוכה, ואוהדי הכוכב האדום בלגרד כשפרטיזן בלגרד מניפה וכו'. רק שזכייה פוטנציאלית של האדומים בישראל הייתה מכאיבה לנמסיס הצהובים שלהם בצורה אחרת. למה? בגלל ה"כתם". הכתם הוא לא עצם ההפסד, אלא הפסד לקבוצה שלא אמורה לנצח. אף אחד מאנשי המועדון ומי שסביבו לא רוצה להיזכר בתור זה שאיבד את האליפות להפועל אחרי 57 שנים. רק שזו חשיבה אמוציונלית ולא מציאותית. אם נחזור ליוון (איך אני תמיד חוזר לשם, מוזר), הזכייה של אולימפיאקוס הכאיבה מאוד לפנאתינייקוס, אבל לא הייתה משפילה, כי היא נתפסה כלגיטימית. ככה זה בספורט בריא: אתה מנצח וחוגג, אתה מפסיד ועצוב. ועדיין, אתה יודע שההפסד הוא הגיוני. שהקבוצה הטובה יותר ניצחה. אני עומד על מה שכתבתי כאן בשלב מוקדם של העונה: בעולם נורמלי ואוטופי, הפועל ת"א הייתה אמורה להיות האלופה. רק שהיא עשתה לא מעט טעויות ניהוליות שעלו לה בתואר הזה. ייבוש הישראלים בקמפיין האירופי הותיר אותה רק עם שניים וחצי מקומיים (תבחרו אתם למי התכוונתי ב"חצי") רלוונטיים לשלבי ההכרעה בזירה המקומית. הזלזול במשחקי ליגת העל מנע ממנה את יתרון הביתיות. המסר שהאליפות פחות חשובה הוביל לרכבת אווירית הפוכה - כזו שבגללה חלק מהכוכבים הגדולים והעשירים הרשו לעצמם לטייל בארה"ב, לעזוב את הקבוצה ולצאת לחופש כבר לפני חודש וחצי. מישהו משחקני 7 הקבוצות האחרות בפלייאוף של היורוליג הרשה לעצמו להתנהג כך? צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הפועל ת"א מתנהלת כקבוצה גדולה, אבל מונעת מעצמה להתקדם. עופר ינאי ממשיך להאשים את השופטים ואת מנהלת הליגה ואת איגוד הכדורסל ואת התקשורת ואולי גם את היועמ"שית. ולא לוחץ ידיים לשחקני היריבה על הפרקט. ושולח מכתבי התראה לפני תביעה לאוהדים ביום של המשחק הכי חשוב. כאילו הוא רוצה לפרוץ גבולות ולנפץ תקרות, ומשהו בתוך תוכו - מין מנגנון הרס עצמי - מושך אותו לאחור. ובצד השני, הרציונלים שבקרב אוהדי מכבי ת"א מבינים שהמציאות שהכירו כבר אינה רלוונטית. מנקודת מבטם, לפחות בזירה המקומית, זו הייתה עוד עונה טובה לקבוצה (בזכות הדאבל) ורעה למועדון (לא צריך להסביר למה, ועכשיו הוא גם נתקע בלי מנהל מקצועי). האם הפועל החמיצה הזדמנות חיים לנצח את הצהובים בגירסה הכי קצרה ופצועה ופגיעה וחלשה שלהם? או שזה היה רק עוד צעד במגמה שרק תלך ותשתכלל בשנים הבאות, ובסוף גם תתהפך? צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל "תמיד תהיה לנו העונה הבאה", אומרת הקלישאה. ובלי קשר למכבי ת"א, הפועל ת"א, הפועל ירושלים או הפועל העמק/גלבוע/עפולה/מחק את המיותר: טוב שהעונה הזו הגיעה לסיומה. טוב שהיא הסתיימה כך, בסדרת גמר איכותית ומרתקת, שקצת משכיחה וממתיקה את הדרך המחרידה שהובילה אליה. הלוואי שבעונה הבאה כדורסלנים ייכנסו למכוניות, ופשוט ייסעו הביתה אחרי משחקים באירופה. שראשי המועדונים ימצאו שוב את הדרך ללב של אוהדיהם. שאוהדים יקבלו יחס של אוהדים, ולא של לקוחות. שהאולמות יהיו מלאים. שלא יכופפו חוקים. שלא ייעצרו משחקים באמצע. שלא יהיו שביתות. ובבקשה בבקשה שלא יהיו טרגדיות. שיהיה קצת פחות שיטשואו. שנעסוק רק בכדורסל. הגזמתי, הא?

פטרסון. המנצחת הגדולה של הדראפט היא יוטה ג'אז. הטנקינג של ראשי הקבוצה, דני איינג' ובנו, הגיע לאבסורדים כמו הושבת כוכבים כשירים על הספסל ברבע הרביעי כדי להפסיד. חוסר הבושה הוביל, במישרין או בעקיפין, למחאה ציבורית נגד תופעת ההפסדים בכוונה ולרפורמה של הליגה שמפחיתה מאוד את הסיכויים של קבוצות גרועות לזכות במקומות הראשונים בדראפט - ותיכנס לתוקף בעונה הבאה, למשך שלוש שנים. ליוטה זה כבר לא ישנה. אחרי טרייד שהביא להם באמצע העונה שעברה את ג'ארן ג'קסון ג'וניור מממפיס (כמובן שהאול סטאר נשלח מיד לניתוח חשוד, שהשבית אותו), ליוטה כבר היו חמישה שחקנים שאפשר לבנות סביבם: לורי מרקאנן, קיונטה ג'ורג', הסנטר ווקר קסלר ואייס ביילי. החוליה היחידה שהייתה חסרה הייתה סקנד גארד, קלע חוץ שיכול לסייע בהובלת הכדור. נחשו מי נפל לידיהם כפרי בשל במקום השני בדראפט? דארין פיטרסון, שעונה בדיוק, אבל בדיוק, להגדרה הזאת. פיטרסון לא נופל בכישרון מאיי ג'יי דיבנטסה, הנבחר הראשון שהלך לוושינגטון. הדבר היחיד שהפריד ביניהם הוא עונה מוזרה של הראשון בקנזס. הגארד נעדר מחלק מהמשחקים עקב התכווצויות מוזרות (לאחרונה טען שנגרמו עקב רגישות לתוסף התזונה קריאטין). פיטרסון גם איבד משהו מהאקספלוסיביות ויכולת החדירה שאיפיינה אותו בתיכון. ועדיין, מדובר בקלע חוץ פנטסטי ואתלט אדיר, שזכה להשוואות לקובי בריאנט. חשוב מכל, הוא מגיע לסיטואציה מושלמת. ליוטה יש מאמן צעיר ויצירתי, וויל הארדי, יחד עם החמישיה הכשרונית שכבר הזכרנו (ביילי יהפוך כנראה לשחקן השישי). המערב אמנם עמוק ורווי בקבוצות חזקות, אבל אל תופתעו למצוא את הג'אז בפלייאוף, אולי אפילו בלי פליי אין. הג'אז רצחו וגם ירשו – אולי את השחקן הכי טוב בדראפט. דאסטי. הסיפור המייצג ביותר של דראפט 2026 ב-NBA הוא דווקא של מאמן, דאסטי מיי. האיש שהוביל את מכללת מישיגן לאליפות מונה במפתיע למאמן דאלאס מאבריקס, ימים ספורים לפני הדראפט. מיד אחר כך קבוצתו בחרה באחד מכוכביו בקולג', מורז ג'ונסון, במקום התשיעי. אחריו נבחרו שני בוגרים אחרים של מישיגן, יקסל לנדבורג (גולדן סטייט, 11) ואדאי מארה (12, אוקלהומה סיטי). הוותק של שלושת השחקנים האלה ורמות השכר שלהם בעונה שעברה מסבירים מדוע מאמנם החליט לעזוב את המשרה הבטוחה יחסית בוולברינס, לקחת סיכון ולעבור למקצוענים – וגם מדוע הדראפט הפך לאירוע עם צמרת מרשימה אבל גם מעט עומק וסיבוב שני כמעט מיותר. מיי לקח עם מישיגן אליפות כשבחמישיה לא פחות מארבעה שחקנים שהגיעו מקבוצות אחרות רק בקיץ הקודם (השלושה שהוזכרו והרכז אליוט קאדו). זהו הסממן המובהק ביותר של עידן ה-NIL (תשלום עבור פרסום) והשכר בליגה האוניברסיטאית החובבנית בעבר, שהפכה מהפך מושלם למקצוענות בתוך עונות ספורות. כיום, פורטל ההעברות מאפשר לכל שחקן לעבור למכללה אחרת לכל המרבה המחיר. ברוב המכללות המאמן הוא למעשה גם הג'נרל מנג'ר. המשמעות עבור מי שהעונה שלו נמשכה עד למשחק הגמר, כמו מיי, היא שמיד עם תום חגיגות האליפות עליו להתחיל בשיחות עם סוכנים שמייצגים שחקנים בפורטל שנפתח עוד באותו לילה. המאמן-ג'נרל מנג'ר הביע בתקשורת את תסכולו מהתהליך הזה, ובדאלאס הוא יוכל להתרכז במה שהוא אוהב – לאמן כדורסל, בעוד מאסאי יוג'ירי יופקד על בניית הקבוצה. שלושת כוכבי מישיגן, שהפכו לבחירות לוטרי, יצאו לדראפט רק כשהיו בטוחים שייבחרו גבוה מאוד. מארה עבר למישיגן אחרי שנתיים חלשות ב-UCLA; ג'ונסון הגיע אחרי עונה באילינוי; ולנדבורג שיחק לא פחות משש עונות (!) בשלוש מכללות שונות. אם בעבר כוכבי מכללות היו יוצאים לדראפט בהזדמנות הראשונה, אפילו אם היה סיכוי שלא יבחרו כלל, כדי לנסות לפרנס את המשפחה – עכשיו שום דבר לא בוער להם. צמרת הדראפט, עד המקום השמיני, הורכבה מפרשמנים שהשכר שיקבלו ב-NBA עדיין גבוה ממה שמציעים במכללות. לשאר השחקנים, שאינם סופרסטארים, משתלם להישאר באוניברסיטה כמה שיותר, ולהרוויח סכומים שמגיעים למספרים שהוצעו לים מדר ב-LSU – כ-5 מיליון דולר, יותר מרוב הרוקיז. שחקני סיבוב ראשון בפוטנציה כמו בריילון מולינס מקונטיקט או תומאס האו מפלורידה העדיפו להישאר בליגת ה-NCAA לעונה נוספת של כסף בטוח, וכך רמת הכישרון והעומק בדראפט ירדה פלאים, לפחות מהמקום ה-25 ומטה. התוצאה: תחזיות הדראפט פגעו באחוזים גבוהים מאוד, כמעט בלי הפתעות, והאירוע עצמו היה אנטי קליימקס. לקראת סוף הסיבוב השני נבחרו שמות אלמוניים, כמו ההרוסי וסוולוד איבצ'נקו (דאלאס). בניגוד לעבר, האמריקנים הבכירים - וגם כוכבים זרים שמעדיפים את הכסף הבטוח שהמכללות - פשוט לא היו שם. הישראלים. בדראפט בוחרים את השחקן הכי טוב שזמין, בלי קשר לצרכי הקבוצה. זו לפחות הטענה הרווחת בליגה. וזה בדיוק מה שעשו הברוקלין נטס, כשבחרו את מיקל בראון, בוגר מכללת לואיוויל, במקום השישי בדראפט. למרות שהיה פצוע למשך חלק מהעונה, הרכז-סקורר הפגין די פוטנציאל בעונה היחידה שלו במכללות כדי להצדיק הימור עליו, וממילא הדראפט היה גדוש בעיקר ברכזים וקלעים. זו כמובן בשורה לא טובה לבן שרף. אם בעונה שעברה הקו האחורי הגדוש ברוקיז, עם יגור דיומין ונולאן טראורה, היה תחרותי ואף הוביל להורדתו של הישראלי לג'י ליג, העונה העומס בעמדה יהיה רב עוד יותר. גם מספר הכדורים הפנויים בהתקפה של הנטס צפוי להיות מוגבל, כשג'וליוס רנדל ממינסוטה מצטרף למייקל פורטר ג'וניור בעקבות הטרייד עם מינסוטה. אז מה עושים? שרף בעיקר צריך לשפר את האחוזים הקטסטרופליים משלוש (21.1%), ולהראות שהוא שווה מקום בסגל של קבוצת NBA. כפי שהוא כבר למד, אף אחד לא יפרוש בפניו שטיח אדום כדי לשרוד בליגה. הסיטואציה של עמנואל שארפ דווקא נראית פשוטה יותר. אם יצליח למצוא מקום בסגל של סקרמנטו, אולי כשחקן two way שישחק גם בג'י ליג, הוא צפוי לקבל הזדמנויות להוכיח את יכולת הקליעה ואת ההגנה שלו בקבוצה שלא תנצח הרבה בעונה הבאה. ואם זה לא יילך, במוקדם או במאוחר, יהיו לשניהם קונים בצמרת הכדורסל בארץ הקודש. בינתיים, עדיף לשמור על אופטימיות. בואו נקווה ששרף ושארפ לא יזדקקו לאופציה הישראלית בקרוב.

עונת 2025/26 מתקרבת, איכשהו, לקראת סיומה. עבור מרבית האוהדים והאוהבים של הענף, המאני טיים הוא דווקא החלק שאחרי ההנפה. החלק שבו מתחילים הוולקאמים. רגע, זה לא מדויק: החלק שלפני הוולקאמים. השלב של הספקולציות. השלב שבו לא מצליחים להבין למה ההנהלה הקמצנית, עם כל התקציב שלה, לא מצליחה לסגור בקבוצה את השחקן שהלך בסוף למקום אחר. ובכן, הקיץ הזה יכול להיראות אחרת. מערכת הדיסקו משיקה את הסימולטור. סימולטור תקציב שבו מציינים את מסגרת התקציב של העונה הקודמת ומאפשרים לכם לבנות קבוצה על בסיס נתונים אשר מפורסמים בחוץ, עם תקציב. אז איך זה עובד? לפני התכלס, קצת הסברים על מה אתם רואים. הסימולטור עובד לפי עלות כוללת, אבל אם אתם רוצים, יש לכם גם כפתור נטו שדרכו אפשר לבצע את החישוב/ההמרה, כולל הפאי והסיכום. התקציב של עונת 2025/26 מבוסס על הנתונים בהתאם לפרסומים זרים. התקציב של עונת 2026/27 לוקח את זה של העונה הנוכחית ומוסיף לו 30%, לפי ההערכות שמדברים עליהם בעיר הבירה. אם כך ואם 30%, אנחנו מגיעים לתקציב מקצועי בגובה של כ-15 מליון דולר. אבל, אם אתם לא קונים את זה ולא רוצים לעבוד על פי 15, נתנו לכם את האופציה לשחק עם המספר הזה. להגדיל אותו או להקטין אותו, על ידי לחיצה. חילקנו את הסימולטור לשתי קוביות. שחקנים חתומים, שיש להם חוזה לעונה הבאה, ולעומת זאת שחקנים פוטנציאלים, שאין להם חוזה לעונה הבאה. הסכומים שאתם רואים מתחת לכל שחקן מייצגים את העלות הכוללת שלו למועדון, ע"פ השכר הנטו שפורסם, כאמור, במקורות זרים. אם לדעתם אנחנו טועים או אם תרצו לשנות את הסכום מכל סיבה אחרת, פשוט לחצו עליו ותכניסו את הנטו החדש. המערכת תחשב אוטומטית את העלות הכוללת של השחקן. השכר של השחקנים הפוטנציאלים שאין להם חוזה, מוגדר ע"פ חישוב שלנו, אבל גם כאן, תוכלו לשנות בהתאם לרצונות שלכם, ובהתאם, תשתנה גם עוגת התקציב. במידה ושחקן יחתום או יקבל חוזה חדש, אנחנו נעדכן את נקודת הפתיחה של הסימולטור בנתונים החדשים. בכל שלב תוכלו לגרור שחקנים מהחתומים לפוטנציאלים וההיפך. אם אתם חושבים שהפועל ירושלים תעדיף שלא לשמור אצלה את רועי הובר, תגררו אותו לפוטנציאלים. אם אתם חושבים שתומר גינת יחתום בקבוצה, תגררו אותו לחתומים. עוגת התקציב תתעדכן בכל רגע נתון לפי הסגל שאתם בונים בקוביית החתומים. אנחנו מאפשרים חריגה מהתקציב המוגדר אבל ממליצים שתנסו להיות כמה שיותר הגיוניים בהרכבת הסגל שלכם. ובנוסף, הסימולטור מאפשר לכם להחתים שחקן חד, או לצרף אותו לקוביית הפוטנציאלים. כתבו את שם השחקן, בחרו אם הוא זר או ישראלי, אם הוא מצטרף לחתומים או לפוטנציאלים וכמובן כתבו את השכר שלו נטו. אם אתם ממש רוצים, תוכלו גם לתת קישור לתמונה של השחקן, כדי לעשות את זה טיפה יותר אסתטי. בחלק העליון יש כפתור "נקה", הוא יחזיר את הסימולטור לנקודת הפתיחה שלו. כפתור "שמור" יוריד לכם למחשב/טלפון תמונה של הסגל שבניתם, עם כל הנתונים החשובים. נשמח שתשתפו אותנו. הסימולטור מוטמע כאן בטור הזה, אבל אתם יכולים גם לגשת אליו באופן ישיר דרך הקישור הזה, כאשר אנחנו ממליצים לעבוד עליו במחשב, במסך גדול, לצורך הנוחות. בקרוב נשיק סימולטורים דומים לקבוצות נוספות. והכי חשוב: שתפו אותנו בסגלים שלכם. בואו נראה מי יותר טוב בעבודה שלו, דן שמיר או גולשי הדיסקו. אז נכון, הפוקוס של כולנו בימים האחרונים היה על סדרת גמר הפלייאוף שלנו. וכן, גם על מה קורה במשחק המרתק בין פנמה למרכז קונגו. הרפובליקה הדומיניקנית של קונגו. עכשיו תמשיך. אבל בינתיים, אהרלוס, יש קבוצה מבירתנו הקדושה שעושה מובים. הלו, אוברדוביץ' השני. הלו, ג'יילן סמית'. הלו, משאירים כאן ובכסף אמיתי את ג'ארד הארפר. הצגה? הצגה. ורגע לפני אנחנו מדברים כסף, חייבים לתת כאן פרספקטיבה יותר רחבה. הפועל ירושלים נקלעה השנה למשבר זהות אמיתי. מילא שהיא שיעממה אותנו. היא שיעממה ואיבדה את תמיכת הקהל שלה, שלא האמין לה שהיא באמת בעניין. שהיא באמת רוצה לנצח. כולל מערכת היחסים הבעייתית עם יונתן אלון. כולל תקרית הלידה וההדחה מול טורק. כולל הזר שלא הגיע ושידרג. כולל הכל. ההחתמה של הארפר, שלא באמת אמור להישאר כאן, היא הצהרת כוונות מרהיבה מצידה של הפועל ירושלים. ביחד עם הקואוץ' הרוטן על הקווים, כמו ההוא שהיא אהבה פעם, היא מסבירה החוצה ובעיקר פנימה שהיא אמיתית. וכן, שהיא משלמת. פייר? לא חשבתי שהארפר יישאר. פייר? הייתי די משוכנע שזה הזמן שלו ללכת. שהוא מיצה את האירוע. היכולת להשאיר אותו מהווה ראיה מכרעת לעוצמתו של המועדון. וליכולת שלו לשלם כשהוא באמת רוצה. How much 👀?? על פי פרסומים זרים, הארפר קופץ ב-70 אחוז לשכר של 1.7 מיליון דולר בעונה. שבוא נודה על האמת, הרבה יותר הולם את מידותיו הצנומות. ובוא נעריך שההעלאה היותר מסמלית הזאת מרמזת על כך שהסכנה לבריחתו הייתה ברורה, מיידית ומוחשית, והצריכה מהפועל ירושלים להגיב בחדות ובמהירות. וסחתיין עליה, היא עשתה זאת. כמו לפני שנה. רק שנותר לשאול איך ייראה המשך הקיץ שלה. ובשביל זה אנחנו כאן. מזכיר. ברמת הסימולטור. הלכנו כאן על תוספת של 30 לעומת התקציב של העונה שעברה. כבר בעמדת המאמן יש כאן שדרוג משמעותי. ובעמדת הגארד שליד (סמית' על ווינסטון). ואני מזכיר לך, על פי החישובים שלנו, שקפיצה של 700 נטו = קצת יותר ממיליון דולר בעלות מעסיק. שזה לא מעט כסף, לדעתי, ולא משנה מה שער הדולר. זה בכסף. בכדורסל, יש כאן שינוי מגמה ברור. במקום חתול רחוב התקפי כמו קאש, לצידו של הארפר עכשיו יש גארד פיזי, קשוח ואמין הרבה יותר בדמותו של האיש שפעם, על פי פרסומים זרים, אבי אבן כמעט הנחית במכבי תל אביב. עד שנציגים ממשפחה כלשהי חטפו את הג'ננה. לכאורה. לכאורה. אלג'דלי. תגיד, הארפר-סמית'-הובר-בורג-זוס, בעמדות 1-2 וסוג של 3, זה מספיק טוב בשביל לקחת יורוקאפ פסיכי שכזה? או, אז כאן שאלת שאלה באמת טובה ושאלתית, ואין תשובה לה. כי ככה זה הולך: כמעט 26 דקות, 14.5 נקודות, 45% לשלוש. את הדבר הזה ירושלים איבדה. ואת המספרים האלה לא העמיד קאדין קרינגטון בליגה, שבה יש לו יתרון מובנה ומוחלט כישראלי, אלא ביורוקאפ - ששם לאף אחד לא מזיז מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך (כל עוד הוא בא. ואנחנו יודעים לאן הוא הולך). לכן, את שאלת שדרוג הקו האחורי נדחה ונשאיר ליום שבו נגלה מי הגארד שמצטרף להארפר וסמית', ומי הפורוורד שיהיה ה-3 המוביל. אלא אם ה-3 המוביל יישאר יובל זוסמן. קרינגטון, שאני כבר לא זוכר אם אמור להיחשב מעכשיו כמתאזרח גרוע עבור נבחרת ישראל או זר מעולה עבור הקבוצה שלו, היה שווה - בכסף - 850 אלף דולר נטו, שזה משהו באזור החיוג של 1.8 מיליון דולר עלות. שזה חבילות של כסף שהתפנה, סוג של, באופן שמשלים כרגע קצת נוכח השדרוגים במקומות האחרים (גם אחרי החוזה החדש יחסית של בורג). מצד שני, אני מניח שברור לכולנו שחסרה כאן יכולת ייצור מכדרור. אולי מקו אחורי, בטוח שמעמדה מספר 3. עכשיו ככה: 3 מייצר וקולע, ברמה משדרגת ביורוקאפ, זה אמור להיות חבילות. עוד לפני שדיברנו על מה קורה ביום שאחרי וויילי בפנים. עוד לפני שדיברנו מה קורה אם במקרה במקרה יש כאן ארוע תומר גינת בירושלים. הקיצר, נראה לי שיש כמה מסקנות שאפשר להסיק, בשלב המוקדם הזה: כן, אדלסון מבין שהגיע הזמן, אומרת אמי, לשלם. כן, זה בא לידי ביטוי בהחתמות עד כה. לא, זה לא יספיק. דברים משמעותיים עוד צריכים לקרות. אני חושב שאתם בערוצי התבהלה שוב ממהרים להסיק מסקנות. הפועל ירושלים פתחה באופן דומה את הקיץ הקודם. הפתיעה ושדרגה משמעותית את הארפר. שמרה על קרינגטון, וויילי וג'יי סמית' השני (ג'סטין). והביאה את אנתוני לאמב ברמת טופ יורוקאפ נכון לרגע ההחתמה. בסוף, היא נפלה בחוסר היכולת לתקן טעויות תוך כדי תנועה, ובהתפשרות גדולה מדי על הזרים הפחות בכירים (AKA JJJ) (וסקפינצב כמובן). אז לקיץ הזה היא מגיעה עם בשורה אחת סופר סופר משמעותית, והיא נעילתו של הארפר, שבעיניי אינה מובנת מאליה ואמורה לשמח ולהדליק את טרחני פיד כיפות. ועם בשורה אחת מאוד מאוד מסקרנת ומעודדת, בדמות מאמן כמו סשה אוברדוביץ'. ועם בשורה, או לפחות מגמה, מטרידה: מצבת הישראלים. נכון לעכשיו, ואני מת על זוסמן, אין לירושלים ישראלי אלפא. שיוכל לסחוב אותה ושהיא תוכל לסמוך עליו. רומן סורקין משלה. ים מדר משלה. ועל כך בפרקינו הבאים, בואכה גינת לאן, תמיר בלאט לאן. או במילים אחרות: זה בדיוק הזמן שלכם לפנטז, לשחק, להציע, לפנות, לסכם ולהחתים בעצמכם. תעשו את זה מעניין. פתאום מתברר שלבנות קבוצת כדורסל עם תקציב זו לא משימה קלה או פשוטה. ובדרך להשלמת העבודה הזו נדרשות לא מעט החלטות שאינו מובנות מאליהן. כאלו שאתה לא יודע אם הן מוצדקות או שגויות, וגם לא תדע - אלא רק במבט לאחור. אז למה שלא תשחקו גם אתם במשחק הזה? בואו לסימולטור שלנו. תעבדו לפי התקציב הקיים, תתחשבו בכוחות השוק ובמחירים הריאליים, ותנסו להרכיב בעצמכם סגל.

החזרה של הפועל תל אביב לעניינים בסדרת הגמר הזאת עברה (גם) דרך ההחלטות ההגנתיות שלה בכלל וההתמודדות שלה מול רומן סורקין בפרט. שזה אומר, בעיקר, איש וויינרייט. האיש והקבוצה שלו דייקו להפליא אל מול הפרנצ'ייז פלייר הצהוב. בפנים, בחוץ, ברמת האחד על אחד, עם עזרות מדודות, נכונות ומדויקות. שהוציאו מסורקין את הגרסה הרעה ביותר שידענו ממנו מזה שנים. כל זה נכון עד 40 שניות לסיום המשחק, אחרי קליעת העונשין המוצלחת של טאי אודיאסי, שעשתה שיוויון. אז, דווקא אז, נרדם לרגע הוויינרייט. בחסות ההיסוס של מיציץ', שלא בטוח שמצא או זכר את מי הוא שומר, איבד הווינרייט לרגע אוריינטציה ועבר לשמור על האיש הלא נכון. ושכח שאת רומן פאקינג סורקין לא מניחים לנפשו. המסלול המנצח בסדרת הגמר ההיסטורית, שהציגה לראשונה שתי קבוצות יורוליג תל אביביות, עבר דרך שתי שלשות שוברות שיוויון של רומן סורקין. שפגע כשחשוב. שסימן לכולם, עם ידיו, מהם האיברים שאיתם לוקחים אליפות, עם כל הכבוד ללב ולרגש. האיברים. רומן סורקין. צילום: אלן שיבר, כל הזכויות שמורות אני יודע. חלקכם הגדול מדבר על נוקאאוט מכריע בעמדת המאמן. עודד קטש סיפק, עוד לפני האליפות הזאת ובטח שעם ההנפה, את עונתו הטובה בקריירה. הוא הוכיח, למי שהטיל ספק (אהמ) שדמות הכדורסל שלו עגולה יותר מכפי שאפילו הוא, כנראה, האמין. הוא גדל כאיש מקצוע. הוא הפך ממאמן שיודע למאמן שיודע לנצח. הוא הפך ממאמן שדורש שהקבוצה שלו תשחק את הכדורסל הנכון, שאותו הוא פיצח, למאמן שיודע שמה שנכון הוא לנצח. הוא הפך ממאמן שיודע לרתום אליו את שחקניו למאמן שיודע איך לנצח עם שחקניו. האמת? מרגיש צורך לסייג קצת את הפיסקה הזאת, כי בכל זאת, הגנה וכו, עניינים וגו, אבל לפחות כתכנית עבודה, כתובנה שהוצאה אל הפועל, זה מרגיש לי כמו משהו שאפשר לכתוב אחרי עונת אימון כל כך, אבל כל כך טובה. מצד שני, דל"פ. נכנסנו כאן (אהמ) באיטודיס הלוך וכנס במהלך העונה הזאת. בסוף, באמת של המיקרו, הפערים בין שני המאמנים בסדרה הזאת, לעניות דעתי המרודה, אינם גדולים. בסוף, בטח בשני המשחקים האחרונים, שתי הקבוצות הלכו סופר מיקרו, באופן שמקשה מאוד לזהות פערים משמעותיים בתכניות המשחק של שני המאמנים. ואם אפשר לדבר על משחק התקפה שכן שטף, באופן יחסי, הרי הוא דווקא בצד של האדומים. הלו, אפילו סטטיסטית, מכבי תל אביב מסיימת את משחק האליפות שלה עם 10 אסיסטים לעומת 11 איבודים. שוטף זה לא. הכדורסל של – זה לא. למי איכפת? זה כן. עונתו הטובה בקריירה, עודד קטש. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל איטודיס ניהל באופן אקטיבי את סגל הזרים שלו במהלך הסדרה, ועל כך ראוי למחמאות. וגם לאלמנטים ושינויים בצד שבו אמורים לשמור. נוכח ההתאמות ההגנתיות של איטודיס, בטח עם אותו קרוסמאץ' של וויינרייט על סורקין + הסטאנטים היפים של ים מדר, לאור העייפות המצטברת וכן הלאה, מה שנשאר מהסכמה של הצהובים הייתה בעיקר ללכת על החוליות החלשות בצד השני. כלומר, בעיקר על וסיליה מיציץ'. והאדומים? וואלאק, דומה להפליא. מחפשים, בכל הכוח, שוב ושוב, להביא לארוע את לונדברג ואז את סורקין. סה טו. ככל שהתקדמה הסדרה, ידעה כבר הפועל תל אביב לזהות, כמעט על אוטומט, את הנטיות וההחלטות של הצהובים בהגנה, כולל את ההימור המתמיד שהיא לוקחת בכל הנוגע לשחקנים מהם היא חוששת פחות. כך, היא ידעה כבר למצוא על עיוור את וויינרייט כשהוא בפינות. כך, היא ידעה לאתר את גינת בפנים אל מול הורד העוזר. שני הדברים הללו, אגב, ביטלו במהלך אחד את השימוש החוזר שעשתה מכבי תל אביב באזורית בסדרה הזאת. כשניסתה שוב בגיים 4, הכדור עף פנימה לגינת וחיש חש החוצה לפינה, בדרך לטריצה מההוא שבסוף ישכח את סורקין. ראוי למחמאות, איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ועדיין, אם מתעקשים להסתכל על המנצחת דרך הפריזמה של המאמן שלה, אפשר לטפל במשחק מספר 4 דרך כמה החלטות קטנות. למשל ההגנה של ים מדר. מעבר להצטיינות היתרה שלו בהתקפה, מדר הוא גם זה שנשא בעול של ההיצמדות אל שחקני ההתקפה המרכזיים של מכבי תל אביב (לונדברג, קלארק ודו). פתאום, בחסות חמישיות ספציפיות של הרבע השני, מצא עצמו שומר – ומעשית נח – מול דיברתולומיאו. ראה זאת הקואץ' הצהוב ושיגר את הקפטן שלו החוצה, באופן שהכריח את מדר להמשיך ולעבוד קשה. דיברנו אחרי המשחק הקודם על משחקי העייפות. גם דברים קטנים כאלו מייצרים עוד שכבה של לאות שיכולה לעשות את ההבדל במהלך אחד בסוף. תשאלו את מדר. או למשל ניהול הדקות. שתי הקבוצות השתמשו, פחות או יותר, באותן הרוטציות. מקסימום הדקות אצל קטש היה הורד עם 34, כולל יציאות וכניסות תכופות יותר. קשה להגיד את אותם הדברים על איטודיס, גם ברמת הדקות וגם ברמת מינוני הדקות. או למשל השינוי בחמישיה של מכבי תל אביב בתחילת הרבע השלישי. הנקינס במקום סורקין. על פניו, סתם מהלך מתבקש שבו מתחילים בלי הסנטר הפותח שמחפש ולא מוצא עצמו. מעשית, אלמנט שמיד יצר תהיה הגנתית אצל המתנגדת. האם עדיין קרוסמאץ'? האם עדיין ה-3 שומר על ה-5? ואם כן, למה? האם זה מה שייצר את ההבדל בין שתי הקבוצות? לא. האם נקודות קטנות כאלו יכולות לסייע להכריע משחק וסדרה שהלכו על הקשקש? אולי. אלמנט שמיד יצר תהיה הגנתית אצל המתנגדת, הנקינס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל כי בסוף, שהרי קלישאות הן בעצמן כמו עשן, יש כאן כל כך הרבה דברים קטנים שעשו כל כך הרבה הבדל. העונשין, מן הסתם. מכבי תל אביב עם 15/19. הפועל תל אביב עם 14/25, כולל 4 החטאות של שני הביג גאיס בדקות הסיום, אם ספרתי נכון. שוט מייקינג, כלומר הדרך האמריקנית להגדיר את ההבדל בין זריקה שנכנסת לבין כזאת שלא. שתי הקבוצות קלעו וייצרו סלים גדולים בזמנים חשובים. האלופה קיבלה, למשל, שתי שלשות עוקבות וקשות, בזמן מומנטום, מהורד ולונדברג. וסורקין כבר אמרנו. היכולת של מכבי תל אביב, עם עזרה גדולה של התקפת האדומים, למנוע מים מדר לקחת כל פאקינג כדור לסל בדקות האחרונות. כי כשזה קרה, למעט זריקה אחת סופר חשובה, עשה הסופר סטאר באדום כל מה שבא לו. היכולת הזאת באה לידי ביטוי בבחירות ההגנתיות הפרסונליות, במובן מסוים, אבל במיוחד בדיניי (כלומר, מניעת כדור) של לונדברג ממדר ברגע אחד חשוב. קיבל דיניי ברגע אחד חשוב. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אה, ויש את עניין הפאול. זה שהאדומים לא ביצעו במהלך האחרון. שהסתיים בהגבהה של קלארק ובהנחתה של סורקין, שסגרה את הסיפור וכיבתה את האור. מכבי תל אביב ניצחה את המשחק האחרון של העונה בלי שהיא מנצחת בקטגוריות הקלאסיות שלה. אסיסטים כבר אמרנו, כביטוי למשחק השוטף שלא היה כאן. ריבאונד התקפה? גם לא. לא הפעם, כשהמארחת של המשחק ביד אליהו הישן היא זאת שגם ליקטה יותר וגם סיימה עם יותר נקודות מהזדמנות שניה. אז אם לא זה ולא זה, אחרי שסיימנו לנתח את הדברים הקטנים, הגיעה העת לדבר על דבר אחד גדול. מכבי תל אביב, באש ובמים, בנצחונות ובמשברים, הצליחה למצוא את הדרך להישאר ביחד לאורך כל העונה הזאת. באימון, בחדר ההלבשה ועל הפרקט. עם מנהיג אחד מובהק שהוא גם זה שמוביל אותה מהקווים. הפועל תל אביב התייצבה לסדרה הזאת כמו לפרק האחרון בסדרה על קרקס נודד. אחרי ותוך כדי שהיא חווה כמעט כל תקרית אפשרית במרובע שחקנים-מאמנים-בעלים-אוהדים. עם שחקנים שבאים והולכים. עם מוטיבציה שבאה והולכת. חבורה סופר מוכשרת, שהלכה והתדלדלה לקראת הסיום. כתבתי את זה אחרי גיים 2 ואחזור על העניין בשוך עונת המשחקים הזאת: בשורה התחתונה, מבלי ללכת סביב וסחור, ניצחה הקבוצה. ניצחה הקבוצה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל חמש נקודות לסיום הזרים שצריכים – חתכת משחק של ווינר על סיפק אתמול איפה לונדברג. המספרים עצומים (21 נקודות, 4/4 ל-2, 3/6 ל-3 וכן הלאה), אבל הגדולה של המהלכים ודרגת הקושי שלהם לא באה לידי ביטוי במספרים היבשים. חתכת סדרה עצומה סיפק כאן אושיי בריסט. שהזריקות שלו מבחוץ איימו על שלמות הקונסטרוקציה של הסל. שהכניסות שלו פנימה איימו על הטבעת המסכנה הרבה יותר. כן, יש לא מעט סימני שאלה לגבי מעמדם בעונת המשחקים הבאה. לא בטוח שאמור להיות ספק לגבי מידת החשיבות שלהם מבחינתה של מכבי תל אביב. הישראלים של הפועל תל אביב – מה שים מדר עשה בסדרה הזאת ראוי לדיון בדבר מיקומו בהיסטוריה של הופעות ישראלים בסדרת פלייאוף או סדרת גמר. מה זה הדבר הזה? שליטה מוחלטת בארוע. יכולת לטעת את התחושה שהוא עושה מה שבא לו. החל מהפוזשן הראשון, כמו במשחק הקודם, שבו הוא לוקח את דיברתולומיאו לסל באהלן אהלן. המשך בהתאמות שלו אל מול שומר כמו ג'ימי קלארק, שאיתו הוא מתחיל דווקא אוף בול וגם משם מעניש. וכמובן, הדומיננטיות שלו לא רק בצד שאליו מתקיפים. כן, החטיא שתי זריקות גדולות בסדרה הזאת. כן, איזו סדרה מופלאה ויוצאת דופן לשחקן מופלא ויוצא דופן. ויש את תומר גינת. שבניגוד לרושם הגופני, דווקא הלך והתחזק כאן ממשחק למשחק. וקלע. ומסר. ואפילו הסתדר לפרקים עם בריסט. ואפילו, נוכח העבירות של וויינרייט, מצא עצמו שומר ומסתדר מול סורקין. הישראלים של הפועל תל אביב היו סיפור גדול העונה. נראה שיהיו סיפור גדול גם בקיץ הקרוב. הקפטן – אני לא יודע אם זה היה המשחק האחרון של ג'ון דיברתולומיאו, בצהוב או בכלל. אני כן יודע שהעונה הזאת מוסיפה עוד שכבה למיתולוגיה של האיש שהגיע מכלום ומצא עצמו כיורש הלגיטימי של דרק שארפ הגדול. היכולת של ג'ון די למצוא את הדרך לדחוף שלשת מומנטום, מכלום, בתוך הפרצוף של היריבה שלו, היא כזאת שקשה להסביר או לשכפל. היכולת שלו להביא את עצמו כשחשוב, ולא משנה אם יש רגליים או כוח, היא כזאת שאמורה להישאר לעד כחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה הצהובה. אני לא יודע להגיד אם דיברתולומיאו שווה את הכסף ברמת בניית קבוצה בפנטזי, על פי נתונים יבשים. היי, אני גם לא יודע מי בכלל בונה את הקבוצה הזאת או מי יהיה מנהלה המקצועי בעונה הבאה. אני כן יודע שבמקרה של ג'ון דיברתולומיאו, הסיפור מעולם ולעולם לא יופיע רק על גבי הבוקסקור או אפילו באנליטיקס. ועל זה קשה מאוד לוותר. ואת זה כמעט ובלתי אפשרי לשחזר. האייקון – בשורה התחתונה, למרות משחק מספר 3 מופלא, וסיליה מיציץ' מסיים את סדרת הגמר הזה עם יותר משחקים רעים מטובים. זאת האמת. זאת השורה התחתונה. אתמול, כשהכי חשוב שיש, 2/12 מהשדה, 7 נקודות, 7 אסיסטים ו-5 איבודים. והפקיר את הקו האחורי, כמעט לחלוטין, לידיים (המדהימות) של מדר. זה לא מספיק. טוב שנגמר – הייתה עונה קשה מאוד. כזאת שאמורה להוביל למסקנות שספק אם יוסקו. שמסתיימת עם עננה כבדה בחסות הסרטונים שעברו אצל כולנו בוואטסאפ, לגיטימיים יותר או פחות, שעליהם יתקשו לתת מענה יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד השופטים ויו"ר איגוד הכדורסל. הכדורסל הישראלי זקוק לחשיבה מחודשת לגבי נושאי הליבה שלו. על כמות המשחקים, כמות הקבוצות, כמות הזרים, כמות הישראלים. הכדורסל הישראלי הוא שלנו, ואנחנו צריכים להיות ישרים איתו. כבוד גדול למינהלת הליגה שהצליחה, תחת סערות רבות, להשיט את הספינה הזאת עד לקו הסיום. ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. עכשיו צריכים להיות אמיצים ולקבל החלטות אגרסיביות, מתוך הבנה שיש כאן בעיה חמורה שבה צריכים להכיר, כדי שניתן יהיה אותה לפתור. עד כאן עונת 2025/26. שיהיה לנו טוב.

יאניס אנטטוקומפו במיאמי. באיחור של לפחות שנה, מילווקי נפרדת מאחד משני השחקנים הגדולים בתולדותיה, מי שהביא לה אליפות 50 שנה אחרי שקארים עבדול ג'באר עשה את זה. אחרי סאגה ארוכה ורוויה בשמועות, ציטוטים מלאי רמיזות ונרגנות הדדית, הבאקס לוקחים את ההצעה המתבקשת ביותר, זו שכנראה הייתה על השולחן, בקונסטלציה מסוימת, לאורך כל השנה הזאת. אולי הם ציפו להצעה שתטרוף את הקלפים ולא קיבלו כזו, גם בגלל שיאניס כבר בן 31 והיה פצוע רוב העונה שעברה. בוסטון התקרבה, עם הצעה שהייתה עושה הרבה יותר רעש, עבור עבור מילווקי ההצעה של מיאמי הרבה יותר הגיונית. אכתוב בזריזות על הצדדים הרלוונטיים, ובסוף אתייחס לעוד מהלך שקרה הלילה. מיאמי פט ריילי הצליח להביא למיאמי עוד סופרסטאר שעדיין, כנראה, נמצא בתוך שיא הקריירה. התחושה היא שזה קורה אחרי שנים של דשדוש, אבל זו רק תפיסת הזמן המעוותת שלנו, מיאמי הייתה בגמר לפני שלוש שנים. ריילי מחפש את המהלך הזה כבר כמה שנים טובות. בזמן שג'ימי באטלר הוביל את הקבוצה לשני גמרים והפך לאגדת ההיט (למרות האופן בו זה נגמר), הוא לא הגיע כשחקן טופ 5. יאניס כן. מיאמי צברה בשנים האלה מספיק נכסים צעירים כדי להיות זו שמציעה את החבילה הטובה ביותר עבור מילווקי מבין הקבוצות שהיו רלוונטיות עבור יאניס. השאלה הגדולה לכל קבוצה שמביאה שחקן כמו יאניס היא אם אחרי הטרייד נשאר לה סגל מספיק טוב כדי לרוץ לאליפות בשנים הקרובות. זו גם השאלה הגדולה של הטרייד הזה. התגובות הראשוניות סקפטיות מאוד. גם בהנחה הדי וודאית שנורמן פאוול יישאר עם חוזה חדש, אין בסגל הנוכחי של ההיט עוד שמות נוצצים ויותר מדי קליעה מבחוץ. השילוב של יאניס ובאם אדבאיו כשני השחקנים הבכירים ידרוש בחינה ומצבת הגארדים שתהיה לאריק ספולסטרה מאוד לא מרשימה כרגע. אני הרבה יותר אופטימי לגבי מיאמי הנוכחית. גם אם היא כנראה לא תפתח את העונה הבאה כפייבוריטית במזרח, היא יכולה להפוך לפקטור מאוד משמעותי בקונפרנס שסוגר פערים. חלק חשוב מאוד בטרייד היה שריילי והצוות שלו הצליחו להנדס אותו כך שהם גם משאירים את אנדרו וויגינס וגם מקבלים את בובי פורטיס (בזכות טרייד אקספשן שיש להם). הם יצטרכו לעבוד כדי להחתים את פאוול בהתאם לחוקי האפרונים, ואולי מה שיעזור זה שוויגינס ייצא מהחוזה הנוכחי ויחתום על חוזה ארוך בשכר התחלתי נמוך יותר, אבל קשה לראות תסריט שהם ביצעו את הטרייד בלי לוודא שיש להם דרך להשאיר את פאוול. החמישייה המסתמנת של מיאמי תכלול את דביון מיטשל, פאוול, וויגינס, יאניס ובאם. על הספסל ניתן למצוא את פורטיס, ניקולה יוביץ', פלה לארסון ודרו סמית', שני האחרונים הם שמות שלא אומרים הרבה לקהל הרחב אבל היו שחקני רוטציה לא רעים במיאמי בשנה שעברה, במיוחד לארסון המגוון. האפשרות ההגיונית ביותר לאיזון הסגל תהיה לנסות להעביר את יוביץ' או פורטיס תמורת גארד. ליוביץ' יש חוזה ארוך בטווחי הביניים שהוא עוד לא הצדיק, אבל הוא בן 23 והראה מספיק אפסייד כדי שניתן יהיה לדמיין קבוצה שתרצה להמר עליו. כדי להיות אופטימיים לגבי מיאמי הזאת כדאי להיזכר בחלק הראשון של העונה שעברה. קודם כל, כדי להיזכר כמה טוב יאניס היה בפתיחת העונה. הוא הוביל סגל מגוחך של הבאקס למאזן 5:8 חיובי עם ממוצעים של 32.6 נקודות ב-63.2 אחוזים מהשדה, 11.5 ריבאונדים ו-7.3 אסיסטים. לאחר מכן הפציעה הנגררת החלה להשפיע עליו. אם הוא לא מסוגל להישאר בריא לאורך זמן שום דבר לא משנה, הטרייד הזה הוא הימור על כך שיש לאל היווני עוד כמה שנים בריאות לתת. וכשהוא בריא, הוא עדיין אחד מחמשת השחקנים הטובים בעולם. הסגל הנוכחי של מיאמי, עוד לפני שפצורים שכנראה יגיעו, הוא בקלות הסגל הטוב ביותר שהיה ליאניס מזה שנים, אולי מאז העונה שאחרי עונת האליפות, מאז שכריס מידלטון החל לגרור פציעה וג'רו הולידיי החל להזדקן. הסגל הזה בעצמו פתח את העונה שעברה נהדר, היה אחת מהפתעות החודש הראשון עם מאזן של 6:13. זה קרה כאשר טיילר הירו היה פצוע והחזרה שלו דווקא סיבכה את ההיררכיה ואת ההתאמה לסגנון הייחודי שספולסטרה הטמיע בקבוצה. פאוול סיפק בתקופה הזאת מספרים של אולסטאר והוביל את פתיחת העונה הזאת יחד עם באם ו-וויגינס, כאשר גם למיטשל ולארסון היה תפקיד חשוב. אם מיאמי תצליח למצוא מחדש את הקסם שעבד לה אז, עם יאניס במקום היימה האקז וקלאל וור שעברו בטרייד, יש פה פוטנציאל למשהו גדול. במבט ראשון, הסגנון שמוותר כמעט לגמרי על פיק נ' רול ומתבסס על יכולת יצירת מצבי זריקה באחד על אחד תפור על יאניס. הוא יגיע לחמישייה בה כל אחד מסוגל ליצור משהו, ובזכות היכולת הזאת יווצרו יתרונות קטנים שהאחרים יוכלו לנצל. הוא לא רק ימשוך תשומת לב כדי לאפשר לאחרים הרבה יותר פתחים מכפי שהם רגילים, גם הם יוכלו ליצור עבורו יתרונות ראשוניים שהוא לא רגיל שיש מי שיכול ליצור עבורו. בשיטה של ספולטסרה הכדור יכול להגיע ליאניס אחרי 15 שניות של התקפה ושלוש חדירות והוצאות. גם הגנות שינסו להתכווץ ולהמר על השלשות יתקשו מאוד להתמודד איתו בסיטואציות כאלה. קצב המשחק הגבוה הוא אחד ממאפייני הסגנון החדש של ספולסטרה. מיאמי בשנה שעברה שיחקה בקצב השני הכי מהיר בליגה ב-30 השנים האחרונות. היחידה ששיחקה מהר יותר? מילווקי של עונת 2019-20, בה יאניס זכה ב-MVP. מיותר לציין כמה קטלני יאניס במשחק המעבר, והוא מגיע לקבוצה שזה חלק מהזהות החדשה שלה. ספולסטרה יצטרך להזכיר לעצמו שאז יאניס היה בן 25 והיום הוא בן 31, מה שאומר שכדי שישחק בקצב הזה כדאי שיקבל גם לא מעט מנוחה. מה לגבי השילוב של יאניס ובאם? קשה מאוד להעריך איך זה ייראה, גם כי באם משתנה תוך כדי תנועה. ברוק לופז למד להפוך את עצמו לסנטר מומחה שלשות ליד יאניס, באם כבר זורק שלשות אבל זה רחוק מלהיות הדבר המרכזי שהוא עושה. אבל מה שהוא כן עושה זה לשחק על קו השלוש עם הפנים לסל, הדרך המרכזית שלו להשיג נקודות בעונה החולפת הייתה בחדירה מבחוץ פנימה. בתקציר משחק 83 הנקודות שלו (זוכרים שזה קרה?) ניתן לראות איך את הרוב המכריע של הנקודות הוא משיג במהלכים שמתחילים בכך שהוא מקבל כדור על קו השלוש: סנטר שההגנה לא יכולה להתעלם ממנו כשהוא עומד על קו השלוש, שיודע לנצל הגנה לא מאוזנת כדי להגיע לטבעת, עם יכולת מסירה גבוהה שמאפשרת להמשיך את משחק הנעת הכדור? לא נשמע לי כמו מישהו שלא מתאים לשחק לצד יאניס. וזה רק בהתקפה. עם כל הכבוד לאותו משחק 83 נקודות, באם אדבאיו הוא קודם כל אחד משחקני ההגנה הטובים ב-NBA בעשור הנוכחי, כאשר הגיוון שלו הוא חלק חשוב מהגדולה שלו. אחרי שהתרגל לשחק לצד סנטר כבד שיכול לתפקד רק בדרופ (ובשיאו עשה את זה ברמה הכי גבוהה בליגה), יאניס יקבל לצידו סנטר שיכול לשמור על חמש עמדות בחילופים וגם להגן על הטבעת במידת הצורך. מה שניתן לעשות בהגנה עם השילוב של באם ויאניס צריך להפחיד כל יריבה. וויגינס ומיטשל הם עוד שני שומרים נהדרים בחמישייה, כך שיש פה בסיס להגנת טופ 5. נחכה להתפתחויות בקיץ. אבל בהנחה וריילי דואג להשאיר את וויגינס ופאוול, לאזן קצת את הספסל ואולי לשלוף עוד תגלית מהסוג שמיאמי מתמחה בו, מיאמי תהיה קבוצה שצריך לקחת מאוד ברצינות ברשימת המועמדות להגיע רחוק בעונה הקרובה. מילווקי (וקצת בוסטון ופורטלנד) החבילה שמילווקי קיבלה כוללת את טיילר הירו, קלאל וור, היימה האקז, קספארס יאקוצ'יוניס, הבחירה ה-13 בדראפט הנוכחי, בחירות לא מוגנות ב-2031 ו-2033 ואפשרות להחליף בחירה ב-2030. אין בחבילה הזאת שם מפוצץ או נכס בכיר במיוחד כמו בחירת דראפט גבוהה מאוד. ג'יילן בראון, שלפי הדיווחים בוסטון הציעה יחד עם שתי בחירות סיבוב ראשון, זה שם הרבה יותר גדול. אבל למילווקי לא היה מה לעשות עם בראון, אין להם סגל ראוי להקיף בו שחקן בשיא הקריירה שהיה מועמד לגיטימי לחמישייה הראשונה של העונה. הבחירה של הבאקס בהצעה של מיאמי הגיונית מאוד. בוסטון תהיה כעת הקבוצה שמתמודדת עם המצב בו כוכב המשנה שלה, שבדיוק סיים עונה בה קיבל הזדמנות לתפקד ככוכב ראשי, יודע שהקבוצה הייתה מוכנה לוותר עליו. האם בראד סטיבנס ינסה להחזיר הכל למקומו ולפתוח את העונה הבאה עם טייטום ובראון ביחד, או שבראון יהפוך לזמין יותר מהצפוי גם לטריידים אחרים? זו עוד אחת מהשאלות המעניינות של הקיץ. נחזור לחבילה שמילווקי קיבלה. כל ארבעת השחקנים שהיא קיבלה בני 26 ומטה, כאשר שלושה מהם הם כבר שחקני NBA טובים. יחד עם ראיין רולינס ומיילס טרנר, יש למאמן החדש טיילר ג'נקינס חומר לעבוד איתו (אוקיי, קייל קוזמה, גם אתה). אבל קשה לדמיין את הסגל הזה תחרותי במזרח המתחדש, שלא נראה שתהיה בו נמושה של ממש בעונה הבאה (עוד על כך עוד מעט). לכן השאלה הגדולה היא אם מילווקי תנסה לבנות משהו סביב הסגל הנוכחי או תחפש טריידים על הירו, טרנר ואולי גם האקז בהנחה שהתוכניות הן לעתיד הרחוק יותר. זו נשמעת אופציה הגיונית כי אני לא בטוח מה הטעם לתת לסגל הנוכחי לרוץ לשום מקום, במקום להשיג נכסים עתידיים נוספים על שחקנים שיהיה להם ביקוש בליגה. היו שמועות על עניין של דטרויט בהירו ועל כך שהטרייד יהיה משולש, זה לא יפתיע מאוד אם זה יקרה בסוף. טרנר אכזב מאוד בעונה הראשונה שלו במילווקי, אבל סנטר עם קליעה מבחוץ והגנה על הטבעת שכבר הוכיח שיכול להיות סנטר פותח בקונטנדרית זה לא משהו שיהיה קשה למצוא לו קונים. האקז אמנם בן 25, אבל סיים רק שלוש עונות בליגה ועדיין מתפתח, כך שאותו קל יותר לראות כחלק מהעתיד, או לפחות מקבל הזדמנות לנפח מספרים ואת ערך הטרייד שלו במילווקי. מבחינת פוטנציאל עתידי, השם המעניין ביותר שהגיע בטרייד הוא קלאל וור, שחקן פנים בן 22 שלרגעים נראה כמו אולסטאר בהתהוות ולרגעים איבד לחלוטין את האמון של ספולסטרה ונפלט מהרוטציה. הוא חבילה שלמה של גודל, קליעה, ליטוש בצבע, הגנה על הטבעת וריבאונד ותהיה לו הזדמנות לספק מספרים מפלצתיים בעונה הבאה, במיוחד אם טרנר יועבר. אחד המשחקים הגדולים שלו בעונה שהסתיימה היה נגד האלופה הנכנסת: יאקוצ'יוניס בן ה-20 הראה כרוקי ניצוצות של גארד מעניין, הבחירה ה-13 בדראפט הנוכחי היא בעלת ערך כי זה נחשב דראפט עם עומק ב-16-17 בחירות הראשונות (למילווקי תהיה גם הבחירה העשירית). הישג חשוב במיוחד מבחינת הבאקס הוא ששאר הבחירות יהיו בשנות ה-30', כולל בחירה ב-2033, אז יאניס יהיה כבר בן 38. בהנחה שאין לו כלים לשמר את קריירה בטופ כמו שחקנים עם קליעה מבחוץ, הבחירות המאוחרות האלה עשויות להיות בעלות ערך רב. זה גם מסמן שהדגש של מילווקי בטרייד הוא על העתיד הרחוק יותר. המשפט האחרון מוביל אותנו למרוויחה פוטנציאלית מהטרייד שמעניינת אותנו במיוחד. פורטלנד תקבל או תוכל להחליף עם מילווקי בחירות בכל אחת מהשנים 2028, 2029 ו-2030. בהתאם לטרייד שהתבצע, ולאיך שהמזרח נראה, עם שורה של קבוצות איכותיות שבנויות טוב שנים קדימה, האפשרות שמילווקי תהיה בין עשר הקבוצות החלשות בליגה בכל אחת מהשנים האלה נראית ריאלית מאוד. לא אכנס עכשיו לדקויות של השפעת שינוי שיטת הלוטורי, בתמונה הגדולה זה הופך הכל ליותר רנדומלי, אבל כשמדובר בשלוש שנים רצופות הסיכוי לצאת לפחות עם בחירה אחת גבוהה מאוד די גבוה. זה נהדר עבור קבוצה שמתכננת להתקדם לצמרת בשנים האלה ותוכל להוסיף שחקנים משמעותיים מהדראפט, או להשתמש בבחירות האלה, שיהיה להם ערך גבוה, לטריידים. ג'וליוס רנדל בברוקלין במהלך העצוב של הלילה, מינסוטה שלחה את ג'וליוס רנדל לברוקלין, שבתורה העבירה את ניק קלקסטון לשיקגו. היו גם החלפות בחירות לא מאוד משמעותיות בטרייד המשולש הזה. עצוב, כי מינסוטה, אחת הקבוצות הטובות והחשובות במערב בשנים האחרונות, מוותרת על שחקן מרכזי שלה ללא תמורה, אפילו משלמת קצת, רק בגלל שיקולי שכר ואפרונים. היא מיד סיכמה עם איו דוסומו על הארכת חוזה, ושיפרה במעט את הגמישות שלה, אבל בגדול היא נחלשת. בקיץ שעבר מינסוטה העבירה את קארל אנתוני טאונס לניקס תמורת רנדל ודונטה דיווינצ'נזו. אז בזמן שקא"ט היה שחקן מפתח באלופה, רנדל אכזב בפלייאוף והועבר תמורת כלום ודונטה נפצע ויחמיץ את העונה הבאה. נאזר ריד יוקפץ לחמישייה, רודי גובר וג'יידן מקדניאלס עדיין שם, אבל בזמן שאנתוני אדוארדס נכנס לפריים שלו הסגל סביבו לא מספיק עמוק ואיכותי כדי להתמודד בעקביות עם הענקיות הצעירות שבמערב. בטח כשגובר כבר לא צעיר ולא בטוח כמה שנים נשארו לו כשחקן הגנה בכיר. ברוקלין משיגה סקורר משמעותי, שיצטרף למייקל פורטר ג'וניור. בשתי עמדות הפורוורד יהיו עכשיו שחקנים דומיננטיים מאוד, מה שיקשה על שורת הרכזים הצעירים, שכוללת את בן שרף, לבוא לידי ביטוי. רנדל יושב על העמדה של דני וולף, שלפחות כרגע אולי יזוז לעמדת הסנטר המחליף אחר דיארון שארפ. זה לא בהכרח רע, אבל כדאי לחכות עם מסקנות לגבי ברוקלין. סביר להניח שיהיו עוד מהלכים הקיץ, כולל בדראפט הלילה. לנטס יש את הבחירה השישית, איזור בו יש בעיקר עוד רכזים. לא אופתע אם היא תעשה ריץ' ותבחר בסנטר אדיי מארה, או תבצע טרייד שמוריד אותה כמה מקומות כדי לבחור בו. ואם היא כן תבחר רכז נוסף, סביר שהיא לא תשמור על כל הרכזים הקיימים. הרבה מאוד דברים מכל מיני סוגים יכולים לקרות בגזרת הקבוצה עם שני הישראלים הצעירים, נחכה להתפתחויות נוספות כדי להבין איך הקיץ הזה משפיע עליהם. שיקגו, בהנחה שתבחר בקיילב ווילסון במקום הרביעי בדראפט, בדרך לחמישייה גבוהה מאוד שתכלול את ג'וש גידי, מטאס בוזליס, ווילסון וקלקסטון, שהוא סנטר לא מוערך מספיק עם יכולת מסירה משופרת. ברוקלין ושיקגו היו אמורות לחבור למילווקי כנמושות המזרח, היחידות שלא אמורות להיאבק על מקום בפלייאוף השנה, העובדה ששתיהן מתחזקות ונראה שמכוונות לעונה תחרותית הופכת את המזרח לעמוק ושוויוני מאוד. זו הצלחה גדולה של שיטת הלוטורי החדשה, נראה שהטנקינג האגרסיבי כבר הולך ונמוג, לפחות בתהליכי בניית הקבוצות. נראה איך זה ישפיע על השבועיים הקרובים, שצפויים להיות עמוסים במהלכים, כולל הלילה בסיבוב הראשון של הדראפט.

עברו כבר כמה ימים ובתווך קיבלנו מיני מלחמה עם איראן וסדרת גמר יוצאת מן הכלל. הפלייאוף התחתון הסתיים מעשית ואיתו נפרדנו לשלום מרעננה ומנתניה. אבל הסיפור המרכזי של הפלייאוף הזה ומושא הטור היא - הפועל גליל עליון. הייתי צריך כמה ימים כדי לעכל, ותשומת הלב שלי, כפי שהבנתם, הופנתה למקומות אחרים. אבל מגיע לקבוצה והשחקנים טור שמוקדש רק להם ולסיפור שלהם, עם הרבה קלישאות ואיך על הדרך, הם בישלו אותי טוב טוב. כך כתבתי בסיכום אמצע הפליאוף התחתון: "גליל מפסידה לרעננה במשחק פושר של עמיר ושניידרמן שהזכרנו קודם, ושל רועי פריצקי שהגיע מירושלים. מהזרים במילא אין ציפיות לתרומה משמעותית, וכך, במשחק על החיים שלהם מול היריבה העיקרית על ההישארות, גליל נעצרה על 64 נקודות בלבד". הטקסט עוד המשיך והסביר למה גליל עלולה או צפויה לרדת ליגה. בעיקר חיזקתי את מה שכתבתי וחשבתי עליהם לאורך רוב העונה. אבל כדי להבין באמת את הסיפור של גליל, צריך לחזור להתחלה. ואני לא מדבר על הקיץ ובניית הסגל, על גוני יזראעלי, או על המלחמה בצפון - אני מדבר, כמובן, על היום הטראגי שבו הלך לעולמו רז אדם. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל איך אפשר בכלל לתפוס השפעה של מוות בתוך קבוצת כדורסל? הרי כל תרחיש שנקבל ייראה לנו הגיוני בדיעבד. התפרקות מוחלטת של הקבוצה נלקחה לחלוטין בחשבון, אבל גם התעלות והתאחדות תחת הטרגדיה, עם סיום הוליוודי מהסרטים - לא נשמעו מופרכים בכלל, נכון? במשחק הראשון מאז הטרגדיה, גליל ניצחה את קריית אתא עם משחק אדיר של יובל שניידרמן, שמילא כל סטטיסטיקה אפשרית בדיוק כשהיו צריכים אותו יותר מכל. יובל חטף ממני לא מעט העונה. בואו לא נטעה - מעולם לא טענתי שאין לו מקום בליגת העל, אבל לגמרי לא חשבתי שהוא מסוגל להוביל קבוצה כרכז ראשון להישארות. הייתי בטוח שהתסריט ידוע מראש: אחרי פטירתו של הקומבו גארד שחלק איתו את הובלת הכדור, חשבתי שהעסק גדול עליו ושהוא פשוט יקרוס תחת העומס. טעיתי. שניידרמן פיזר קצת מלח והכניס אותי ישירות למים הרותחים. וזו הייתה רק תחילת הבישול. כמה ימים לאחר הניצחון על אתא הגיע ניצחון על נתניה, בפתיחתו של הפלייאוף התחתון. שוב היה זה שניידרמן שהוסיף עוד כמה תבלינים, הוביל את גליל לניצחון, ואותי, להשלמה עם מר גורלי בתוך הסיר. בישל אותי טוב, יובל שניידרמן. צילום: יעל אוראל קמחי, באדיבות ליגת ווינר סל כנראה שההשפעה של הטרגדיה איחדה אותם, עזרה לאנשים לקבל פרופורציות ולהבין שאנחנו זמניים פה ועוד קלישאות שאמנם נקראות קלישאות, אבל במקרה כזה הן פשוט נכונות. איך עוד אפשר להסביר שני ניצחונות כאלה במאני-טיים, אם לא כהתעלות מנטלית והתמודדות אדירה עם האסון? אי אפשר. סיפור אדיר זה גליל עליון. מהמקום הכי נמוך שיש, להבטחה כמעט ודאית של עוד עונה בליגת העל. אבל אז הגיעו שני משחקים שהזכירו שבסוף, עוד לפני האסון של אדם, הסגל של גליל היה חלש להחריד. עכברי הכדורסל הכי "כבדים" בישראל לא באמת יודעים איזה זרים שיחקו שם העונה - חוץ מדי.ג'יי קנדי, כי הוא תמיד משחק שם. והישראלים? אדם, עמיר, שניידרמן ומלמד. בלי חכמה שבדיעבד, מדובר בסגל שערורייתי. העובדה שזה בכלל מפתיע שהם הצליחו לגרד 7 ניצחונות מתוך 26 בעונה הסדירה, רק מחזקת את התחושה לגבי איכות הסגל הזה. סיפור טוב זה נחמד, ומלחמה במכשולים של החיים זה אחלה, אבל פה זה ספורט וקשה להחזיק תסריט כזה לאורך זמן. מה גם שרעננה, המתחרה הישירה של גליל, נראתה מעולה וניצחה אותה בצדק גמור. הסיפור של גליל, שהתחיל בטרגדיה של החיים עצמם, כבר נכנס בשלב הזה אל שלבי הטרגדיה הספורטיבית. כעוף החול, גליל התרוממה מהעפר והחליטה שהיא פשוט לא יורדת. היא ניצחה את אותה רעננה כשהיא עוצרת אותה על 68 נקודות בלבד. גליל באה לטרוף את הרעננים: היא ניצחה אותם בכל קטגוריית רצון אפשרית - ריבאונדים, חטיפות ונקודות מהזדמנות שניה. היא באה אגרסיבי והתעללה בחבורה מהשרון בצבע, היא לא השאירה ליריבה שלה סיכוי. היא התאבדה על המגרש, והשאירה עליו הכל. קלישאות ועוד קלישאות, וזה בדיוק - מה שהשאיר אותם בליגה. החליטה שהיא לא יורדת, גליל עליון. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל היא המשיכה לנצח, הפעם את נס ציונה חסרת העניין, וכך הבטיחה סופית את הישארותה בליגת העל. היא אפילו הספיקה לנצח במשחק חסר חשיבות את נתניה – אבל בעיקר, היא המשיכה לבשל אותי. הפועל גליל עליון נשארה בליגה. הקבוצה שבה פתחתי את הקריירה המקצוענית שלי, לפני יותר מ-20 שנה, שרדה. ואיתה שרד אזור שלם מוכה מלחמה, שרק רוצה קצת שקט וכדורסל טוב. זה ריגש אותי מאוד, וכל שנותר הוא לקוות שזה ריגש גם את רז אדם ז"ל, שם למעלה. הטור הזה מוקדש לזכרו של סמ"ר יואב קליין ז"ל מהרצליה, לוחם שריון בגדוד 52, עוצבת 'עקבות הברזל' (401), שנפל בקרב בדרום לבנון ב-19 ביוני 2026. יואב, שהיה בן 21 בנופלו, אהב כדורסל בכל ליבו. הוא היה אוהד של בני הרצליה ואף שיחק במחלקת הנוער של המועדון. המשחק לא תמיד בא לו בקלות, אבל יואב מעולם לא ויתר, התמיד ונלחם על המגרש – בדיוק כפי שנלחם עבור כולנו. יהי זכרו ברוך.

אמרנו לפני ואכתוב את זה שוב. יכול להיות שלעונה הרעה הזאת לא מגיעה הסדרה הנהדרת שאנחנו מקבלים, אבל לנו, כן לנו – היא הכי מגיעה בעולם. אחרי משחק 1 חד צדדי ששידר שהולכים לטרחה, הגיע אחלה של משחק 2 ואחלה של משחק 3, בין שתי הקבוצות הכי טובות במדינה. גיים 3, כמו בקלישאות אמריקניות חבוטות, הרגיש כמו משהו שהלך לטובת הקבוצה שרצתה יותר. שהייתה רעבה יותר. שניצחה בקטגוריה על שם משחקי הרעב. גיים 4, זה שמתחיל בערך 46 שעות אחרי סיומו של הקודם, יילך לטובת זאת שתנצח במשחקי העייפות. מכבי תל אביב הלכה שוב אול אין על השמיניה שלה. הפועל תל אביב הלכה כמעט ואול אין על השמיניה שלה, פלוס 4 דקות משותפות של פלטין וטימור. טקטיקה זה חשוב. ניהול משחק גם. עכשיו יש שני פרמטרים שמרגישים חשובים יותר: שוט מייקינג, כלומר גרסת הכדורסל של השפיץ של הנעל, פלאס היכולת למצוא את הרגליים, את האנרגיה, את הכוח. בעצם, הנקודה השנייה היא זאת שתכריע גם את הראשונה. ואת המשחק. ואת הסדרה. מה שיהיה? אז רגע, בואו נישאר לרגע רק על הנקודה הזאת. מבחינת רגליים וטריות, הפועל תל אביב כבר עשתה את המוב שלה, כשהחליטה שקוק כן וג'ונס לא. אז כן, קוק שיחק כולה 11 דקות, סיים עם מספרים לא מרשימים ועם מדד פלוס מינוס שלילי, אבל האפקט שלו הורגש, אבל הנוכחות שלו הייתה משמעותית. אם חושבים על מהלך נוסף של רגליים ורעננות, מה שנראה רלוונטי כרגע הוא אוטורו, אם הוא במצב של לשחק כדורסל, במקומו של מוטלי, שטור הדקות שלו בגמר ירד מ 23 ל 19 ל 10, כשבכל אחד מהמשחקים עד כה מצא דרכים מרשימות במיוחד להזיק לקבוצה שלו. נחזור לנקודה הזאת בסיום הטור. אם הוא במצב של לשחק כדורסל, אוטורו. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל ומה לגבי מהלכים שמכבי תל אביב יכולה לבצע? אלא אם יכולה להגיע הפתעה בריאותית מכיוונו של תמיר בלאט, האופציות על הספסל הן של ווקר וסנטוס. נתחיל מהשני: אין סיבה מרכזית להניח שהנקינס עייף, עם כל הכבוד ל 15 הדקות בממוצע שהוא מספק עד כה. ואם הסדרה הזאת הולכת לכיוונים הפיזיים שראינו אתמול, גם לא מרגיש שיש ערך מוסף כלשהו לשילובו של הברזילאי החביב. מה לגבי ווקר? כאמור, אם אין בלאט, אז שני המכדררים היחידים הם קלארק ולונדברג. וכן, הדני החביב שחק עצמו אמש עם 33 דקות של מאמץ מרוכז, אבל ללכת בלעדיו זה ריסק גדול מאוד של הצהובים. אלא אם מישהו שם מרגיש מספיק בטוח או נואש להמר על משחק 4 כדי לקבל את הרוסטר החזק ביותר האפשרי במשחק החמישי. רגע, גם לנקודה הזאת נחזור בסוף הטור. יהיה שינוי? לוני ווקר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל מה שהיה עד כאן מה שיהיה. עכשיו נחזור למה שהיה. בכדורסל, קיבלנו המשך ישיר לאלמנטים שהושקו במשחק מספר 3. איטודיס, שוב, עם הקרוסמאץ' שבו וויינרייט על סורקין וגינת על ריימן. דקה וחצי אל תוך המשחק, אותגרה הקונספציה היוונית כאשר וויל.פאקינג.ריימן נפצע. ואז נכנס בריסט, שהתעלל בכל אדום בסדרה עד כה בכלל ובגינת בפרט. והפעם לא. הפועל תל אביב שוב ברחה מחילופים הגנתיים. אפילו במצבים של פיקנ'רול ופיקנ'רול חוזר. כן, זה עלה לה שוב בכמה ג'אמפרים של הורד מאזור העונשין/ האלבו, אבל זה מחיר שהיא שילמה בכיף. וכן, היא פתאום זרקה לרגע אזורית, אחרי סימון ספציפי של תרגיל, אבל נקודות קלות גרמו לה לחזור בה ולחזור אל הרעיונות המוקדמים והמקוריים. שעבדו יופי טופי. גם מכבי תל אביב הגיעה עם רעיונות מוכרים. גם כי לא מחליפים מה שלא שבור. גם כי אין יותר מדי מה לשנות, באמת של החיים. אותו הגיון הגנתי. אותן עזרות על המכדררים. שתי שלשות מוקדמות, אחת של גינת החופשי ואחת של וויינרייט החופשי לא פחות, מהפינה, היו העונש הראשוני של האדומים, אבל לא כזה שגורם לצד השני לרדת מהעניין ולחזור לשולחן השרטוטים. כלומר, עד לכניסה של הנקינס שהובילה איתה גם מעבר לאזורית שהצליחה לפרקים (כולל במהלך הראשון, עם שלשה מהירה ו-ותרנית של מוטלי). מעבר להרכבים הממש גדולים, מכבי תל אביב הלכה גם על חמישיה נמוכה יחסית (ריימן ב-4 והורד ב-5). כל הדברים הללו לא באמת שינו, כי עם כל הכבוד לענייני הגנה, מכבי תל אביב נבנית מהשטף ההתקפי שלה, שאותו היא לא מצאה כך או כך או כך. 37 דקות של מאמץ אדיר, ווינרייט. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל וויינקוק. קוקרייט. פלייאוף מנצחים בכוח. תשאלו את סורקין בניגוד למשחק מספר 2, הפעם זה כבר לא הלך לפי יכולות וכשרון (כלומר למעט אלו של מיציץ', אליו נגיע עוד מעט). פלייאוף, או לפחות משחק הפלייאוף הזה, הולך למי שדוחף ומכאיב. כולל מהלך הטכני הכפול של גינת ובריסט, שדאג מבחינת האדומים גם לייצר קצת בלאגן וגם להרחיק את בריסט עם הרביעית שלו, לפחות לפוזשן וקצת, ממיציץ'. כאמור, ההרצה של ווינרייט על סורקין כבר נוסתה במשחק 2, ואפילו בהצלחה חלקית. סורקין לא מצליח לקחת את האיש הרחב, בכדרור, עם הפנים לסל. הוא גם מתקשה הרבה יותר לקפוץ רגע החוצה כדי להרים משם את השלשה הפנויה. הוא גם מתקשה לדחוק אותו פנימה, פיזית, במהלכי גב לסל, עם או לפני שהוא מקבל את הכדור. ומה לגבי ענייני הפינה? הרי עודד קטש – במהלך שהוא לא פחות ממבריק – השתמש נהדר בסורקין כ-זה שנמצא בפינה ומשם מעניש (בקליעה או בחיתוך). גם זה נלקח ממנו. קודם כל, בגלל הפסיביות של סורקין עצמו, שלא יכול להשתמש רק בענייני ריווח או עניינים התקפיים קבוצתיים שלא קשורים רק בו כתירוץ. מעבר לכך, כאמור, וויינרייט. כאן היה לו קצת קל יותר, סורקין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ובכן, קרדיט עצום לוויינרייט, ש-37 דקות של מאמץ עצום מצידו עשו כאן הבדל. כולל בהתקפה, עם 5/6 מהשדה ואפילו שני אסיסטים, כשהאחד מהם מלאכת מחשבת של משחק קבוצתי, במצב של קאצנ'דרייב מהפינה, שהובילה לטריצה אדירה של מיציץ'. כשהשני מהם, אחרי שלונדברג עזב אותו כדי לעזור על מדר, סייע לווינרייט להניע את הכדור הכתום עד לאודיאסי, שקבר ג'אמפר מהפינה שעשה 78-72 וסימן שתם הטקס. במובן מסוים, חשוב להגיד, גם ההצבה של לונדברג עליו, כחלק מההתאמות הצהובות, עושה לו נוח וקל. ועכשיו קוק. מה שנראה היה בבוקר המשחק כמהלך של מה.דה.פאק? הסתבר בערב כשיחוק בן שיחוק. כן, אפילו בחמישיה מוזרה פתאום שבה הוא ה-2, כלומר כשאיטודיס נשאר רק עם אחד שיודע מה זה דריבל. קוק עשה את המוות ללונדברג. קוק חסם את קלארק. כמו הילד המסכן בגן השעשועים (כן, ככה קראו לזה פעם) הפועל תל אביב של הסדרה הזאת התרגלה להיות מכופכפת. ועכשיו הגיע הדוד קוק ונתן לה גב. ובטחון. ורוע. ופאולים. הערה מתודית: ספק רב אם למכבי תל אביב היה זמן אמיתי להתכונן לקוק, לפני המשחק הזה. בכדורסל ובגישה. זה אמור להיראות אחרת מבחינתה אחרי שלוקחת קצת זמן למחשבה על ההיבטים השונים שקשורים בשילוב שלו בסגל הזרים של איטודיס. שיחוק בן שיחוק, קוק. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הדקות הכי חשובות הן הדקות הכי רעות. תשאלו את מיציץ' את המחצית הראשונה סיימה הפועל תל אביב עם יחס אסיסטים איבודים חיובי. ברבע השלישי היה לה רק אסיסט 1 אל מול 5 איבודים. והיא עדיין הובילה. דברים דומים אפשר להגיד, אגב, על האופן שבו סיימה מכבי תל אביב מחצית ראשונה ונוראית כשהיא רק במינוס 7. ובכל זאת, הפועל תל אביב שרדה 10 דקות שבהן היא אבודה. שבהן החדירות לסל של מיציץ' מקבלות גם מענה ראשוני מצוין וגם רוטציה הגנתית שמספקת שכבת הגנה מצוינת. והוכיחה, ביציאה לרבע הרביעי, שהדקות הכי חשובות הן הדקות הכי רעות. אחרי שהמגמה הבעייתית של האדומים זלגה אל תוך הדקות הראשונות של הרבע האחרון, זה כבר הפך להיות מגרש המשחקים (כן, ככה אפשר לקרוא לזה) של וסיליה מיציץ'. עם השלשה הקשה בתוך הפרצוף של הנקינס, שעשתה 58-59. עם השלשה האדירה, אחרי חדירה והוצאה של גינת, שעשתה 69-71. עם השלשה מהעיגול של המינהלת, כשאהרלה ואדלשטיין רואים שהשעון הגדול מסמך 227, שעשתה 69-74. עם החטיפה, הריג'קט והאסיסט לפינה בדרך לשלשת וויינרייט שעשתה 63-65. עם האסיסט לאודיאסי במצב של 66-67. ובמיוחד, בין לבין, האסיסט לתומר גינת שעשה 63-67. מגרש המשחקים של מיציץ'. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל כי האסיסט הזה היה הנצחון המוחלט, או לפחות הנצחון הקטן, של איטודיס על קטש. שהשתמש עד כה בסדרה בהורד, כידוע, כשחקן הגנה חופשי שמניח את גינת/ בלייזר וכו לנפשם, בעוד הם נמצאים מחוץ לקשת שלוש הנקודות ובמקרה הטוב (מבחינתו) מטילים את הטריצות. הפעם, כאשר הורד מייצב עצמו בתוך הצבע כדי להתכונן לחדירת מיציץ', גינת מיקם עצמו באזור שבו רק צריכים לקבל את הכדור ולהניח בפנים. מקרוב. קל. איזה משחק פסיכי של ואסה מיציץ', שלקח את כל ההחלטות ברבע הרביעי על עצמו. שהבין שעכשיו הצבע צפוף ושאין ברירה אלא לנצח באמצעות הזריקה מבחוץ. באמצעות זיהוי השחקנים הפנויים שהם לא הוא. איזה משחק קאמבק של תומר גינת, שעד כה הרגיש פצוע, מוגבל ומפריע. שהתחיל את המשחק הזה כשהוא שוב נראה גם כמי שלא יכול לסיים שום דבר מבפנים וגם כמי שלא יכול להתמודד הגנתית עם אף אחד אחר. בקרב שבינו לבין סורקין, כאשר הפועל תל אביב רוצה רק להתקיף את ההגנה של סורקין ומכבי תל אביב רק רוצה להתקיף את ההגנה של גינת. גינת ניצח בנוקאווט. וגם בריבאונד. וגם בהתקפה. וגם בכלל. מה שכן, אם הוא נראה ככה, יהיה לו קשה בהרבה להסביר היעדרות אפשרית מחלון הנבחרת, כן? ניצח בנוקאאוט, תומר גינת. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ארבע נקודות לסיום 2<3 - את משחק מספר 1 סיימה מכבי תל אביב עם 8/26 ל-3. את משחק 2 עם 7/22. את משחק 3 עם 9/33. סה"כ 24/81, שזה 29.6%. ומכבי תל אביב, למי שהספיק לשכוח, היא קבוצת הקליעה הכי טובה בארץ, עם 40.9% ל-3 בממוצע. זוכרים את הדיון על השינויים שמכבי תל אביב כן יכולה לבצע לקראת משחק 3? הטיעון (הקלוש) בעד לוני ווקר בגיים 4 עובר גם דרך הרובריקה הזאת. מדר – בסטנדרט אליו הרגיל אותנו העלם, המשחק אמש הוא די סטנדרטי. כולה 11 + 5 אסיסטים + 5 איבודים + 5 ריבאונדים. זאת בדיוק הנקודה, אגב. שזה הסטנדרט. ים מדר הוא רוטוויילר. שסיפק עבור הקבוצה שלו 38 דקות מלאות תשוקה. שכיוון לא אחת את המהלכים, גם אלו של מיציץ', אפילו בלי לגעת בכדור. שניצח את ג'ון דיברתולומיאו בקרב של רצון על ריבאונד הגנה קריטי. שהראה לנו שוב עד כמה הוא מיוחד. אקס פקטורס – נסיים עם מה שהתחלנו. משחקי העייפות. מתוך 80 הנקודות של הפועל תל אביב, 75 נקלעו על ידי החמישיה הפותחת. רק 5 נקודות משותפות נכבשו על ידי מוטלי, קוק, בלייזר, טימור ופלטין. במכבי תל אביב, אגב, ולא במפתיע במיוחד, הספסל קולע יותר מאשר החמישיה. כשחושבים גם על זה ואם מדברים התאמות נוכח פתיחות המשחקים הקודמות, מהלך של קלארק במקום דיברתולומיאו בחמישיה מרגיש סופר הגיוני מבחינת הצהובים. והפועל תל אביב? משהו שם צריך לקרות בגזרת הגבוה הנוסף. תחליטו אתם מה. גיים 4 – בכל מקרה, איזה כיף שהגענו עד הלום. הביאו כבר את גיים 4. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.