איטודיס בא עם החלטות ידועות מראש. סקריולו עם קמפאסו, גארובה והילוך נוסף

באחד מהראיונות התכופים למדי בהם שבר עופר ינאי שתיקה, סיפר הבוס האדום על ההתנהלות שלו אל מול נייג'ל הייז-דיוויס, רגע לפני שזה בחר סופית פאו או הפועל תל אביב. ינאי שיתף את טיעון המפתח מול הטאלנט, לפיו את הזכייה שלו ביורוליג עם פאוור האוס הוא כבר ביצע. עכשיו, האתגר האמיתי (והכסף האחושילינג) הוא להצליח בזה עם קבוצה חדשה. בסוף, הלך ההייז דיוויס אל זרועותיו הפרושות לרווחה של דימיטריס יאנאקופולוס, איש של נועם, אנדרסטייטמנט ומחוות עדינות. בסוף, הלך אל הקבוצה הגדולה. עם הערך המוסף. עם ההילוך הנוסף ששמור לאלו ששייכות למועדון הפיינל פור. ההילוך הנוסף שיש לריאל מדריד, מלכת המפעל. ההילוך הנוסף, לפחות נכון לעכשיו, שאין לפרויקט של ינאי.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

10:08

https://www.youtube.com/watch?v=JQqagOmLONY

ולא, אני לא מייחס את כל הסיפור של גיים 2 לענייני רוח המועדון. ריאל מדריד היא קבוצה ביתית אימתנית. ריאל מדריד היא קבוצת כדורסל מצוינת. לריאל מדריד יש את היכולת לשחק בכמה קצבים. לריאל מדריד יש את פאקונדו קמפאסו. אבל רגע, עוד מעט נחזור אליה ואליו. קודם כל הפועל תל אביב ואיטודיס. 

הצ'קליסט של איטודיס

כשועל ותיק של סדרות פלייאוף, הגיע איטודיס אל הסדרה עם כמה רעיונות בבחינת סימון וי בצ'קליסט, למשל:

• בוא נביא איזו הגנה מפתיעה

• בוא נעשה איזה שינוי ברוטציה

אוקיי. אז כבר במשחק הראשון ראינו את ההגנה האזורית המתחלפת (המסומנת ומעתה תיקרא) 22. וראינו את הניסיון לעדכן טיפה את הרוטציה בכלל ולראות מה אפשר לעשות עם מוטלי בפרט. העניין הוא שמוטלי, ככל הנראה, סומן כג'וקר ספציפי מול טבארס. כשאין טבארס, השילוב של מוטלי במשחק הראשון היה מאולץ ורע. ובשני כבר לא. מכאן הולכים לשלב הבא והמתבקש, בניהול סדרה, והוא העדכון בחמישיה האדומה כשבלייקני אין ומלקולם אאוט. כל אלו שינויי מיקרו, כיאה למאמן המיקרו היווני. כל אלו עזרו להפועל תל אביב לצמצם פערי מאקרו בחלקים מסוימים של המשחק. לא מעבר לזה.

כי אם נישאר במיקרו, הפועל תל אביב כן הצליחה לקחת מריאל מדריד כמה דברים שעבדו לה מצוין במשחק הראשון. היא לקחה ממנה את הפוסטאפ הבלתי נגמר של הזוניה, ליילס ודק. הרבה בזכות ה-22. חלק גם בזכות העזרות דמויות האזורית שהיא הראתה ברגע שהכדור הלך פנימה. היא הפחיתה ממנה, במחצית הראשונה, חלק מנקודות הריצה שלה. היא הפכה, לא בטוח שבמחשבה תחילה, את קמפאסו מהמוסר הפסיכי שהוא לשחקן שהוא קודם כל סקורר. את המשחק הראשון סיים העלם נמוך הקומה עם 1 אסיסט ו-1 איבוד. את המחצית הראשונה אמש עם 2 אסיסטים על איבוד 1. וזה משחקן של מעל 5 אסיסטים למשחק, כן? במחצית השניה זה כבר הגיע לחגיגות וליחס 4-0 בין אסיסטים לאיבודים. כולל הדבר המופלא הזה:

https://www.youtube.com/watch?v=VFTy-SfK7Mo

היא רכבה יפה על דקות ההרכב הבעייתי של ריאל מדריד, זה של סיום הרבע השני. גם במשחק הראשון וגם במשחק השני. וכשאני מדבר על ההרכב החלש של הספרדים, אני מתכוון לזה שעם סרחיו יוי. את המשחק הראשון סיים עם מינוס 3 ב-5 הדקות שביזבז על הפרקט. אתמול הוא נכנס לשחק במצב של 33-27 לקבוצה שלו ונשאר כמעט עד לבאזר שסימן שעכשיו זמן ללכת לשתות בירה. והפעם סיים עם מינוס 7, במסגרת חמישיה שאפשרה להפועל תל אביב להפוך את המשחק ולעבור ליתרון. בדקות האלו, גם בדקות האלו, עמדה הפועל תל אביב ב-22 שלה, זה שנזרק אתמול אלי פרקט כבר באמצע הרבע הראשון.

עד כאן הדקות של יוי. עד כאן הכדורסל של הפועל תל אביב. עכשיו זמן השוואה: יוי מול מיציץ'. מי מהם מקבל בזכות את הדקות שלו?

מיציץ' ויוי – למה?

אחרי עוד משחק רע של וסיליה מיציץ', הלכתי מיד אל הבוקסקור הסטנדרטי כדי שזה יתקף את המסקנות המובנות מאליהן. הרי למשל, כשנשרקה העבירה השלישית לחובתו של הואסה בתחילת הרבע השלישי, זה הרגיש כמו משהו שיכול לפטור את איטודיס מעולו של זה (כשעוד אחרי העבירה, תוך כדי שג'ונס מחכה בחוץ לשריקה נוספת כדי להיכנס, הספיק מיציץ' גם לאבד כדור ולחטוף טריצה קמפאסו מיד לאחר מכן, ואחר כך לאכול חדירה לסל של פליס על הרגליים שלו). הבעיה היא שהמספרים לא תומכים בתאוריה. מיציץ' הוא היחידי באדום שסיים את המשחק אתמול במדד פלוס מינוס חיובי (+9). האמת? את המחצית הראשונה סיים הרי עם 4 אסיסטים ואיבוד 1. האמת? פאק הסטטיסטיקה. לא ניתן למספרים להרוס לנו את התאוריה. 

כן פלוס או לא מינוס. כן או לא מעמד, היסטוריה ותקציב. מיציץ' הוא שחקן שהתרומה המצטברת שלו לקבוצה שלו כרגע היא שלילית. ואני אפילו לא מדבר על הבריחה הסופית שלו מאחריות בדמות העבירה הטכנית, בדיוק כמו הטכנית השנייה שאיתה ברח איטודיס במשחק הראשון. כמו יוי, הדקות שלו מרגישות מאולצות. בניגוד ליוי, אצלו זה ממש אבל ממש לא אמור להיות ככה. בסופו של יום, המאצ'אפ של מיציץ' אמור להיות רכז אחר שלובש לבן ושמו בארגנטינה קמפאסו. ההבדל בין ניהול והובלת הקבוצות בסדרה הזאת הוא ההבדל בין מיציץ' לבין קמפאסו. 

ההתאמות וגארובה

בלי טבארס, ריאל מדריד אמורה להיות חצי קבוצה. מה זה אמורה? המספרים תומכים בתאוריה הזאת, ולכן אנחנו אוהבים במקרה הזה את המספרים. כל עוד הלך סקריולו עם אלכס לן כמחליף בחמישיה ובכלל, אמנם קיבל ממנו כמה מהלכי גורטאט (כלומר, נעילות שלו את השחקן שלו, שמאפשרות חדירה של המכדרר שלצידו עד לטבעת) ותו לא. הרבה רצון, הרבה סנטימטרים, מעט תרומה. בחסות הדברים שעשה אוסמאן גארובה, הלך סקריולו בפתיחת הרבע השלישי לשני חילופים.

פליס, במקום אבאלדה, כמוביל כדור שני לצידו של קמפאסו. וגארובה. שכבר במחצית הראשונה הפגין נוכחות ואנרגיה. שכבר במחצית הראשונה עזר לפתור את הגנת האייס של הפועל תל אביב, במהלכי פיקנ'רול מהצד, עם התנועה הנהדרת שלו ללא כדור. שכבר בסיום הרבע הראשון שתל בתוך הטבעת את התקוות והחלומות של אדווארדס.

כחלק בלתי נפרד מהאנרגיות המחודשות שאיתן עלתה הקבוצה שלו לרבע השלישי, מהחמישיה המדויקת יותר שאיתה פתחה את המחצית השניה ועם הלך הרוח הנכון, גארובה עזר לריאל מדריד להגיע לקצב שלה. לשחק הרבה יותר מהר ואינטנסיבי, לנוע ללא כדור, להתקיף את הטבעת כדי להשיג כדורים חוזרים בהתקפה, להעניש אחרי מהלכי פיקנ'רול. כולל בהחלטה הקסומה הזאת, אחרי פיקנ'רול במעבר (סייד – אמפטי), בדרך למסירה מהזוניה ומשם לפליס החותך. וואו. 

אפרופו וואו. תסתכלו רגע שוב על מה שעושה ולא עושה כאן אלייז'ה בראיינט. מה זה? 

מועדון קרב ולב

אחרי המשחק שפתח את הסדרה, כתבתי לכם כאן על היכולת של הפועל תל אביב לייצר קאמבק בלתי סביר בעליל, ברגע שהפכה את הכדורסל שעל הפרקט למועדון קרב. למשחק אמוציונלי. אתמול זה הלך בדיוק הפוך. המועדון הגדול, זה עם הלב, זה שאיבד את האיש הגדול שלו בדקות הראשונות של הסדרה, זה שזיהה את הסכנה עם ירידתו להפסקה במינוס 2 במשחק מספר 2, הבין שהפעם הוא זה שחייב את האמוציות. את הרוח. את הקרב. את הלב. הוא זה שהביא את ההילוך הנוסף, מעבר לכדורסל, שפירק להפועל תל אביב כל צלם של קבוצה במחצית השנייה. תסתכלו שוב על המהלך האחרון. תראו את שפת הגוף של בראיינט. עכשיו לכו שוב אל שפת הגוף של גארובה. מזהים את ההבדל?

3 נקודות לסיום 

1. אי אמון – בטור של הירש הוא כותב נהדר, כהרגלו, על ההרגלים שמבדילים בין הקבוצות. מסכים עם כל מילה. בסוף, יש כאן גם עניין של אמון בשיטה, במאמן ובשחקנים שליד. היעדר האמון בא לידי ביטוי במשחק הראשון בזריקה שמוטלי גנב על הפוזשן הראשון. אתמול, קצת פחות מ-5 דקות לסוף, זרק איטודיס אל המגרש, כמי שכפאו שד, את רנדולף ואת ים מדר. בהזדמנות הראשונה, רנדולף דחק זריקה סתמית. מיד לאחר מכן, רגע אחרי שנכנס, עשה אדווארדס את אותו הדבר. יש מה ללמוד, גם ממהלכי הגארבז', על עמוד השדרה של הקבוצה. על מידת האמון או האי אמון. על היכולת שלה לנהל את עצמה מבחוץ ומבפנים ברגעים הקשים. על הפערים בינה לבין האימפריה הספרדית, לפחות נכון לשני המשחקים הראשונים.

   
   

2. בראיינט – אני לא יודע להגיד לכם מהו מצבו הרפואי של בראיינט. אני כן יודע שאל המשחק הזה הוא נכנס מצוין. אני כן יכול להגיד לכם שהוא התפייד, כמו חבריו לקבוצה, ככל שנהיה קשה יותר. שהוא התפשר על זריקות ובהגנה. שהוא לא נראה היה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו. ואם אין מיציץ' ואין בראיינט, אז מי?

   
   

3. הספר ואוטורו – כרגיל, היה זה עופר ינאי שדאג לרכז אליו תשומת לב. פעם רוכב על אופניים, פעם עוטה צעיף פרובוקטיבי ופעם קורא ספר. ואתם יודעים מה? זה לא מעניין אותי. מה שמעניין הוא היכולת ללמוד ולהתקדם. ואם נכונה הידיעה וינאי, עם או בלי ספר, הלחים לעונות הבאות את אוטורו, שיכול להפוך לסנטר הכי טוב ביבשת הישנה, אז סחטיין עליו. מעניין איזה פרופס ישלוף בגיים 3. בסדר, תפסתם אותי בעוד סתירה. זה כן מעניין אותי. אם אין תחרות בכדורסל, אז לפחות במה שמסביב.

עד כאן גיים טו. שיהיה לנו טוב.