צוות הדיסקו
שי האוזמן
פרשן ומלהג כדורסל כפייתי. לשעבר וואלה, ערוץ הספורט וישראל היום. כיום מדבר אל המיקרופונים של בית הפודיום. הרבה דברים השתנו בתפיסת עולם הכדורסל שלי לאורך השנים והעשורים, אבל האהבה לסאונד חריקת הנעליים על הפרקט ולכדור הכתום נותרה כפי שהייתה בגיל 4. אחרי הרבה שנים של כתיבה בפלטפורמות של אחרים, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן, אומרת אמי, להתחיל משהו חדש. מאפס. בשבילכם ובשבילנו. שיהיה לנו בהצלחה. שיהיה לנו סנופי דיסקו.
אהרל'ה ויסברג
קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים". אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם. כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מלראות משחקים מתובלים בפיצוחים, שבוע אחרי שבוע, יחד עם פיני גרשון. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו. נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד. איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס. גגגגידיאפ!
אודי הירש
קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל. גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן). פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה. חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין. בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.
אסף רביץ
כפסיכולוג, ספורט מרתק אותי מכל כך הרבה סיבות, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר למקומות ולרגעים בהם בני אדם מותחים את קצה גבול היכולת האנושית. ואין בכל עולם הספורט כר פורה יותר לגדולה אנושית מה-NBA. זו ליגה שהעקרון המנחה שלה הוא כזה: מסתובבים בינינו אלים, ואנחנו צריכים לבנות את העולם הטוב ביותר עבורם. זה אומר כל הזמן להתחדש, להשתפר, להתאים את עצמנו לשחקנים שממציאים מחדש את המשחק, לחשוב מחוץ לקופסה. לא שחסרות ב-NBA בינוניות, שבלוניות והיאחזות במוכר, אבל לעומת העולם האמיתי, ולעומת האופן בו הנפש האנושית פועלת רוב הזמן, ב-NBA יש כוחות עוצמתיים מאוד שכל הזמן מושכים קדימה. ניתן למצוא אותם בשחקנים עצמם, במאמנים, במנהלי קבוצות, בהנהלת הליגה, בתקשורת. בהם טמון הקסם של הליגה הזו עבורי. בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני כותב על NBA כבר 20 שנה. כולן, עד לרגע זה ממש, בוואלה. לאורך השנים הללו הליגה שינתה את פניה, הפכה למשהו אחר, חדש, וזו כנראה הסיבה שבשום שלב לא הרגשתי מיצוי. וכעת אני מצטרף למשהו אחר, חדש, שיהיה הזדמנות גם עבורי לחשוב מחדש על האופן בו אני מתבונן וכותב על NBA. אני מתרגש, ואתם?
אלעד הופמן
בכיתה ב׳ התחלתי לשחק כדורסל, אבל האמת? זה היה בגלל שבן־דוד שלי זכה בכיף כף, וגם אני רציתי שוקולד. פאסט פורוורד 12 שנים ואני שחקן ״מקצוען״. 22 שנים שילמו לי על התחביב, הייתי בכל הסרטים: אולמות ריקים ומלאים, עליות ליגה וירידות, וגם הפסדים כואבים לצד ניצחונות מתוקים. בן 40, עדיין מחכה לפריצה או לפחות לספר עליה. שיחקתי עם זר שאמר לי: "Yavne is a basketball factory". כמה שהוא צדק. נשוי, אב ל־3, באתי לרקוד.
רואי נחום
אין טייטל מכובד יותר מ"אוהד כדורסל". בין לבין אני מבזבז את הזמן בלהיות עורך דין. מתרגש מעסקנות, מתלהב מנרטיבים, ומכור למילים פרוגרם, רוסטר, פרנצ'ייז, פיירול ואופסיזן. בעל זיקה בלתי מוסברת לאנדרדוג, כלומר הפועל חולון ושארלוט הורנטס (זמין בפרטי לשאלות נוקבות). מגיש פודקאסט "הקול סגול". שוקל כל דל"פ בקפידה. מעריץ את קמבה ווקר, מרקו גודוריץ' וגלן רייס (האב והבן).
ירון ארבל
קריירת המשחק שלי הסתכמה ב-0.2 PPG ו-BPM לא ידוע, באליפות המתנ''סים לכיתות ו' בחולון. לקחנו אליפות! אוהב לכתוב. אוהב כדורסל. לא בהכרח בסדר הזה. הכתיבה הובילה לקריירה בענף. ככל שהתפתחה קריירה, התאיידה הכתיבה. עד שבוקר אחד נוצר חסך. הגעגועים לכתיבה, והקאדר הנהדר שמסביב, הביאו אותי לפה. לא בדיוק איש של Xs & Os. בראשי המשחק בא לביטוי ברבדים אסטרטגים, אנליטים, היסטוריים ותרבותיים. אבוא להתארח קצת יותר מפורים, כדי לחלוק מחשבות, תהיות, ותובנות סביב התשוקה לכתום.
אור לוי
דניאלה ברקוביץ'
האהבה הראשונה שלי זה כדורסל, ולמזלי עדיין לא נשבר לי הלב. מנתחת משחקים עד לפרט הקטן ומתרגשת מכל דאנק או תזוזה מיוחדת על המגרש, גם אם בחיים לא הצלחתי לכדרר בלי לאבד אחרי שתי שניות. מלכת הבוקס סקור, אוהבת לגלות דברים חדשים, להיתקע על מהלך ולפרק אותו לגורמים או לשמוע פרשנות ולהתחיל לנסח על בסיסה חצי טור. חלק מצוות ״מכביבול״ האדיר, בזמני הפנוי גם סטודנטית למערכות מידע ומנסה איכשהו לשלב בין הקודים שאני כותבת לבין הכדורסל. מעריצה שרופה של ראסל ווסטברוק ניקולה יוקיץ וארון גורדון.
אלחנן הכהן
התחלתי לשחק כדורסל בכיתה ו', לא הייתי מספיק טוב להתקבל לקבוצה האיזורית. אבל האהבה למשחק לא נעלמה. להפך. כי כדורסל בשבילי הוא הרבה יותר מסתם משחק. הוא תרבות, הוא היסטוריה. הוא אנשים. הוא משפחה. הוא סיפור. אז התחלתי לכתוב על זה. את החסך ההוא מכיתה ו' השלמתי כשהתחלתי לשחק כדורסל כיסאות גלגלים בגיל 30.
אבי אבן
סוכן שחקנים בסוכנות Octagon הבינלאומית, מאמן ומנהל מקצועי לשעבר במכבי תל אביב, מאמן עבר בנבחרות ישראל ומייסד XCHANGERS — קורס להכשרת מאמנים לפיתוח יכולות אישיות בכדורסל.
ברק חקלאי
אחרי "קריירת משחק" בינונית שהסתיימה עם הגיוס לצבא, החלטתי להפוך את התחביב למקצוע, רק מיציע העיתונאים. בין לבין הייתה גם אפיזודת אימון קצרה (מי המשוגע שבוחר בזה?). מקומונים, ספסל, נקודות בצבע, ואז ידיעות אחרונות ו-ynet. היום כבר כותב ועורך דברים ברומו של עולם... הכלכלה, אבל חיידק הכדורסל ובעיקר העכברות לא יעזוב אותי. אוהב את הכדורסל הישראלי, אבל לא אוהד קבוצה. מתרגש מכל הצלחה כחול-לבן באירופה, ומתעצבן מכל הפסד מאכזב. ושלא נתחיל לדבר על נבחרת ישראל