מכירים את זה שהקבוצה שלכם חוצה את השלולית המקומית, ואחריו את האגם הגדול, כדי לשחק בברקליס סנטר בברוקלין? אה, לא? אז שמעו סיפור. זה לא יהיה סיפור על כדורסל, לא יהיה פה ניתוח מקצועי מדוקדק או נהי על תזמון רע של בין פתיחת עונה אירופית קריטית לליגה מקומית וגמר גביע ווינר. זה יהיה סיפור על שייכות, זהות ועל חוויית אוהד אמיתית.

רק כדי להוציא את זה מהמערכת, כי אחרת מה אנחנו עושים פה אם לא מדברים כדורסל, אומר שבאופן די צפוי המשחק מול הנטס לא לימד אותנו הרבה לקראת ההתמודדות הקרובה בה נפגוש את לובליאנה של מיטרוביץ' במחזור השני של היורוקאפ כבר ביום רביעי הקרוב, משחק בית! בבלגרד. אחרי ניצחון די משכנע בהמבורג שהוכיח שאנחנו מסוגלים להשאר עם סגל מלא ובריא (בערך), כמה שעות התארגנות בישראל ועם ג'ט לג מפואר, הבחורים ינחתו בסרביה להמשך הקמפיין האירופי – יש שיאמרו שהשנה היא השנה לקחת יורוקאפ. בהנחה וקאשיוס ווינסטון יחזור לפרקט לחיזוק הקו האחורי של הארפר וקרינגטון, ואוסטין וויילי ימשיך להראות יכולת טובה מתחת לסל עם 11 כדורים חוזרים ב18 דקות משחק, יש לנו סיבות להשאר אופטימיים.

לעומת האוריינטציה של הפועל שהשתנתה בעונה וחצי האחרונות, זו של לובליאנה נשארה זהה כמו המאמן שלה. בעונה שעברה עוד היינו במיינדסט ההגנתי שגררנו איתנו מימי דז'יקיץ', והעונה, עם תוספות התקפיות, הקצב השתנה והפך למהיר יותר. לובליאנה לעומתנו נשארה קבוצה הגנתית מובהקת עם שלד שנשאר בחלקו מהעונה שעברה (ד"ש לברינטון למאר), דבר שברוקלין בפרט וה-NBA בכלל לא מסוגלות להכין אותנו אליו עם תצוגות הגנתיות די מביכות, ועם אלכסי ניקוליץ' שכבר הספיק לתפור אותנו ביורובאסקט האחרון ויגיע במטרה לנסות ולאתגר את ההגנה שלנו. כמו בכל משחק הריבאונד יהיה המפתח, אנחנו נהיה חייבים להראות עליונות בשני צידי המגרש כדי לא לסיים עם הפסד מתסכל כמו האחרון בסמוקוב. מצד שני זכיתי להיות בקהל גם במשחק ההוא, אז אולי זאת אני?

יש סיבות להישאר אופטימיים. צילום: איציק בליניצקי, הפועל ירושלים

בין טיסה לטיסה, בין משחק בית-לא-בית וחוץ, הפועל ירושלים תמיד ייחסה חשיבות רבה לחיבור לקהילה, לקהל ולייצוג. בשבילי הפועל ירושלים היא המשפחה שלי, ולא בקטע קלישאתי אלא ממש המשפחה שלי. לא הופתעתי כשהאופציה לשחק משחק ראווה מול הברוקלין נטס הונחה על השולחן, במיוחד כשהוא חלק מאירוע של קהילת יהודי צפון אמריקה בזמנים בהם היחס בעולם כלפי מדינת ישראל הוא… ובכן, אתם יודעים. כמישהי שהגוף שלה מגרד אם היא לא מחתימה דרכון לפחות פעם בחצי שנה, היה לי די ברור שגם אני אגיע לכאן כדי לתמוך במאמץ לא להיות מושפלים יותר מדי מול קבוצת NBA. אמריקה!

וכך יצא שרגע לפני יום הכיפורים ארזתי את עצמי, השארתי את המכביסט והטרולים שלי בבית, והמראתי אל ג'ונגל המבטון שבו נולדים החלומות. חלומות על ד"ר ג'יי ופטרוביץ', על ג'ייסון קיד וברוק לופז, אבל בעיקר על בן שרף ודני וולף שלנו. הכי שלנו. אני תוהה האם רועי פריצקי אי פעם העלה על דעתו שהוא יגיע לשחק בברקליס סנטר? או כשרועי הובר חתם על הטרייד הזה לפני הפלייאוף בשנה שעברה, הוא חלם על דבר כזה? האם ניר פרי, הידוע בכינויו סטף פרי, קיבל פס מצה"ל כדי להגיע לפה? אני צריכה תשובות!

למי מכם שעוד לא היה באולם הבית של הנטס, אגיד שההגעה לכאן היא מהנוחות שחוויתי. מצד שני, אני נוהגת שעתיים וחצי מהרצליה פיתוח לפיס ארנה בירושלים באמצע שבוע כדי לראות את הפועל משחקת מול הקבוצה הארורה ההיא מראשון לציון בשלב הבתים של גביע ווינר, אז זו לא חוכמה גדולה. חמושה בחולצה עם הסמל על הלב ודרכון בתיק (טיפ: אם אתם מעוניינים לשתות משהו שהוא לא ליטר וחצי ספרייט ב11 דולר, קחו איתכם דרכון אחרת תשארו מיובשים), שתי תחנות בסאבוויי, התחמקות זריזה מההומלס השכונתי, והגענו. האבטחה כאן לא רואה מאינץ' את יד אליהו בימים של דרבי עירוני, עם צלפים על הגגות, גלאי מתכות ובדיקות קפדניות, וגם ההפגנה שתוכננה לנו הסתכמה בשני אנשים עם שלטי מחאה על.. החרמת Emirates? ברצינות? אני בטוחה שמשטרת ניו יורק תשמח לחזור לשגרה שלה מחר בבוקר.

בעולם ה-NBA הכדורסל הוא רק חלק קטן מהסיפור, הבונוס. הסיפור הוא חוויית הלקוח החל מההגעה, דרך התור בכניסה, השירותים, אפשרויות הבידור הנלוות, המזנונים, והחנות. אומרים שאסור להשוות, אבל באמת שזה גובל בבלתי אפשרי. האם יש סיבה שחוויית האוהד בישראל חייבת להיות כל כך נמוכה? איזה ענף ספורט שמכבד את עצמו מאפשר אולמות ללא שירותים מוסדרים לכל הקהלים, בית וחוץ? האם לנצח נעמוד ביציע האורחים באולם הספורט של נס ציונה וננשום את עשן הסיגריות של המאבטחים? על רכבות ותחבורה ציבורית אני בכלל לא מדברת. יש לנו הרבה מה ללמוד, ולא רק מהאמריקאים.

בתוך המתחם תמצאו קומות שלמות של דוכני אוכל, שתייה, חנות מרצ'נדייז רשמית של ברוקלין, וגם דוכן קטן ומתוק באדום-שחור יחד עם פנים ידידותיות של עובדי המועדון ושותפים ליציע שכבר הפכו לחלק משמעותי בחיי. הפרובנציאליות שלנו ניכרת, הברק בעיניים לא יכול להסתיר את ההתרגשות, ואנחנו בדרך למצוא את הכיסאות שלנו באזור 13. בשלב הזה אני עוד חיה באשליה שיתנו לי לעמוד במדרגות כמו תמיד, אבל לעולם ה-NBA חוקים משלו ולא באתי לריב.

בהמשך ישיר לחוויית היורובסקט בקטוביץ', היה מרענן מאוד לשיר את ההמנון הלאומי מבלי לחשוש מקולות בוז או ממחאות לא צפויות בקהל. במיוחד בשבוע בו אנחנו מחכים ומתפללים להודעה על סיום המלחמה והחזרת החטופים והחטופה שלנו. מוקפת בישראלים שהגיעו במיוחד מרחבי ארה"ב, יהודים מהשכונה, תיירים אקראיים ומשפחות של שחקנים, כולם הבינו את המשמעות של הרגע הזה, בטח ובטח כשהדי ג'יי הרים את הקהל בווליום ששמור רק למנהלת ליגת ווינר סל, והיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב.

ובאשר לכדורסל עצמו, על הפרקט לא היו הפתעות גדולות. אמנם הייתה ריצה יפה ברבע הרביעי והמשחק נגמר רק ב-35 הפרש, אבל מי שנראה טוב בהכנה המשיך להיראות טוב, ומי שלא – עדיין לא. האם צעקתי על השופט הקירח היחיד? לא אשקר. האם התעצבנתי מכל הטחת כדור חסרת אונים של נמרוד לוי מקשת השלוש? בהחלט. לפחות בן שרף שפתח עם ארבע עבירות כבר ברבע השני ודני וולף שעלה רק במחצית השנייה הוכיחו שהם כוכבים עולים. שרף עם הביטחון לנסות שוב ושוב, ווולף עם אסיסטים נהדרים שבהחלט יכולים לפתח אצלנו תקוות לקראת אליפות העולם ב-2027, בתקווה שיזומנו ויתייצבו.

קאט לטרמינל B בניוארק. החלום בברוקלין הסתיים, והמציאות הישראלית עוד רגע תחזיר אותי אל שגרה אחרת לגמרי. הכדורסל שלנו לא משוחק באולמות הביתיים המוכרים, והחברים מהיציע עדיין במילואים. הלחץ, הדאגה והתקווה הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. אבל גם בתוך כל זה, אני לוקחת איתי את העובדה שלא משנה מתי ואיפה, אני ארגיש הכי בבית בעולם ושאני חלק ממשהו גדול יותר. התוצאה לא ממש משנה וכנראה שלא נלמד כלום מההפסד המרהיב הזה, אבל הוא נתן לי את הכוח לחזור ולזכור שגם בתוך הטירוף, אנחנו הפועל, גם בטוב וגם ברע. יאללה!

עדי מינקוביץ, אוהדת הפועל ירושלים