מעל הכל?

"הדרבי הוא מעל הכל" הוא אחד הקונצנזוסים הגדולים ביותר בקרב אוהדי הפועל תל אביב על ענפיה. אליפות היא חלום, גביע הוא מטרה, וכל משחק חשוב. אבל הרגע הזה שבו אוהד הפועל תל אביב נכנס ליציע, עולה במדרגות ורואה את הצהוב-כחול מול העיניים - שם את הכל בצד לשעתיים. וכשהרציונל יספר שניצחון נגד מכבי שווה אותו מספר נקודות כמו ניצחון על קריית אתא - הלב תמיד יכריע, וייתן לדרבי מעמד של משחק-על, שחשוב יותר מכל דבר אחר.

הדרבי, למעשה, טומן בחובו את תמצית המהות שלנו כאוהדים. הוא מביא לידי ביטוי את רגשות האהבה והשייכות החזקים ביותר לסמל, לצבע, לשחקנים ולחברים ביציע - שהם היחידים בעולם שחולקים את אותם הרגשות - ואת רגשות השנאה לצד השני, שמהווה עבורנו התגלמות כל הרוע בעולם. ומכאן, שהמשמעויות של הפסד, הכעס וההשפלה שמגיעים איתו, יחד עם המשמעויות של ניצחון, האושר והאופוריה שנלווים אליו - הופכות לרגע אחד לתחושה אמיתית של חיים או מוות.

ובסופו של דבר, מה שבאמת מחבר אוהד למועדון זה רגעים. הם לוקחים את הגוף ואת הנשמה שלנו לנקודות קיצון - שמחות או עצובות - ונצרבים בזיכרון לנצח. אנחנו נעביר יממות שלמות בדיונים חסרי תוחלת בקבוצות וואטסאפ על הבנייה בקיץ, על ההתאמה של המאמן, על השיפור ממשחק למשחק ועל הסיכויים לתואר. אבל הרגעים עצמם, בהם אנחנו חווים התפרצות רגש אדירה שאין דומה לה - הם ה"ריל שיט" שבועט בבטן או מרים לגבהים שאי אפשר לדמיין.

צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

החיים של אוהדי הפועל מלאים ברגעים: לנצח 25 הפרש בדרבי באוסישקין ושלוש שנים אחרי לראות אותו נחרב מול העיניים, לעלות לליגת העל בבאר יעקב, לשיר את שיר השחקן של אורי שלף ז"ל ביציע במשך עשר דקות רצופות, לשמוע את שריקת הסיום בבית מכבי אחרי דרבי של בר טימור, להתרגש עם תומר שבחר בלב וחזר הביתה, לנצח דרבי ב-38 הפרש, לצרוח בעליית השחקנים נגד ונציה, להפסיד למכבי אליפות בגמר שנתיים ברציפות, לבכות בטקס הראשון אחרי ה-7 באוקטובר, וכן - גם הסל של מרקוס פוסטר והזכייה ביורוקאפ שהגיעה בעקבותיו.

ודרבי, כמובן, הוא תמיד פוטנציאל לרגע בלתי נשכח. מכבי תל אביב היא הרשע הנצחי של הספורט הישראלי, לכל הפחות עבור אוהד הפועל ממוצע. היא כל מה שאנחנו לא מאמינים בו, היא הפחד הכי גדול שלנו והאויב הכי גדול שלנו. היא זו שחושבת שהיא הכדורסל הישראלי, ושכולנו - אוהדי קבוצות אחרות, ערוצי תקשורת, עיתונאים, שחקנים - קיימים רק כדי לשרת אותה. אז ברור שההפסדים והניצחונות בדרבים תמיד היו ותמיד יהיו הרגעים החזקים ביותר שלא עוזבים אותנו - לטוב או לרע.

והנה אנחנו עומדים בפני הדרבי הראשון של עונת 25/26, ואולי בפעם הראשונה אני לא מצליח אפילו לדמיין איך הרגע הזה ייראה. כי הדרבי הספציפי הזה הוא משהו שעולה על כל דמיון. הפועל ביורוליג, הפועל עם 2/2 ביורוליג, הפועל עם פאקינג איטודיס, פאקינג מיצ'יץ' ופאקינג ים מדר - ועכשיו יש דרבי ביורוליג, שהפועל מגיעה אליו, רחמנא ליצלן, פייבוריטית. ולרגע הזה יש לכאורה את כל המרכיבים כדי להיות רגע יוצא דופן - כזה שניקח איתנו לנצח, נשמור את שער העיתון מהבוקר למחרת ונספר עליו לילדים ולנכדים שלנו. הרגע המושלם.

ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר ניצחון בדרבי הזה, ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר את הרגע המושלם הזה.

פאקינג איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

אבל הדרבי הזה לא יכול להיות מושלם. כי הפועל תל אביב, נכון להיום, היא הכול חוץ ממושלמת. היא הקונטרסט החד ביותר בין הצלחה מקצועית לבין התפוררות קהילתית, בין גאווה לבין בושה, בין אושר לעצב. האם ניצחון באמת ירגיש גדול יותר, כי הוא יסמל שינוי אמיתי במאזן הכוחות בכדורסל הישראלי - כמו שלא היה מעולם? האם הפסד ישלח אותי לעבודה בבושת פנים, כי עם כל המיצ'יצים והבראיינטים - בסוף וויל ריימן זרק אותנו חזרה לקרקע?

ומה זה בכלל דרבי בלי קהל מעודד? ומה זה בכלל דרבי בפאקינג סופיה? ומה זה בכלל דרבי, שאולי לראשונה בהיסטוריה - שובר את הקונצנזוס שלפיו הדרבי מעל הכל?

כי ה"הכל" הזה - שהוא למעשה כל מה שקורה בחיים שלנו, שכידוע חלק גדול מהם שייך להפועל תל אביב - מביא אותנו לדרבי יורוליג כשאנחנו לא ביחד. ומבחינתי, אף רגע בהפועל תל אביב לא יכול להיות מושלם כשאנחנו לא ביחד, כשאנחנו מחולקים ל"בעד" ו"נגד", כשאנחנו מטנפים אחד על השני ברשתות, וכשאנחנו שוכחים מי האויב האמיתי. לא חשוב כמה נספר לעצמנו שהדבר היחיד שחשוב זה התוצאות וההישגים, או הקהילה והערכים - אנחנו חיים בשביל הפועל ובשביל הרגעים שהיא נותנת לנו. והרגעים האלו לעולם לא יהיו מושלמים כל עוד לא נמצא את הדרך לתקן את מה שנשבר בנו.

אבל יש דרבי. ביורוליג. ואני אראה אותו מהבית. ואני מתרגש, ואני לחוץ, ואני כועס, ואני מבולבל. אבל בדבר אחד אני בטוח: דרבי זה דרבי. והדרבי הוא מעל הכל. תביאו ניצחון, הפועל.

ואם יש דבר שהוא באמת מעל הכל, זו חזרה הביתה של כל החטופים והחיילים מעזה. עכשיו.

טל גרשנמן, אמרו לו - פודקאסט אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל