אמצע 1986. אנחנו מדברים על זמנים שבהם בימי חמישי בערב, השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם. אם תלך לאורך הטיילת, הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים. כזאטוט עוד לא בן 7 עם שם דפוק שקיבלתי בירושה חסרת טאקט מסבא מת, ניגשתי לסלון כדי לפגוש באבא מגרען גרעינים. בטלויזיה משחק כדורסל.

- "מה זה? מה אתה רואה?"

- "זה דרבי. מכבי תל אביב הפועל תל אביב"

- "ומי מנצח?"

- "מכבי ינצחו"

- "איך אתה יודע?"

- "כי תמיד אנחנו מנצחים"

- "ולמה שהפועל לא ינצחו?"

- "כי הם תמיד מפסידים"

בפועל, אבא שלי כבר ידע את התשובה. זה לא היה שידור ישיר, רק איזה תקציר עלוב בקריינותו הרצינית מדי של יורם שמרון. אבל במחי שיחה של 10 שניות בלבד, אבא שלי הניח בחוסר הזהירות האופייני שלו את היסודות המכביסטים עליהם גדלתי וחונכתי. אנחנו תמיד מנצחים, הם תמיד מפסידים. זה לא משנה אם זה גביע בנדל, חצי גמר הפלייאוף בעונת 85/86 או גמר גביע המדינה. אנחנו מנצחים, הם מפסידים. אלו החוקים, אלו הכללים, כך זה היה וכך תמיד יהיה.

לאורך השנים קיימתי יחסי אהבה שנאה עם המושג הזה, מכביזם. האם אני יכול להעיד על עצמי שאני הכי טוב, הכי מהיר, הכי חזק? מה זו היהירות הזו? מצד שני, המציאות מכה בך פעם אחר פעם. אתה תמיד תנצח. תמיד. ברוב המקרים אתה טוב יותר, חזק יותר, מהיר יותר וכשזה לא קורה, אתה גורם לזה לקרות, במגוון הדרכים היצירתיות. ואם זה 10 תעשה את זה 20. ואם זה 20 תעשה את זה 30 כי לרמוס ולדרוס זה חלק מה-DNA שלך, גם אם לא תמיד אתה מרגיש איתו מספיק נוח.

מכביזם זה גם להיות הכי עשיר. זה גם לגרום ליריבות שלך להיות הכי עניות שאפשר. זה לקחת את השחקנים הכי טובים ולייבש אותם על הספסל רק כדי שלא ישחקו ביריבה שלך. זה להרכיב סגל של 20 שחקנים במסווה של עומק, זה לקחת מהיריבה שחקנים באמצע העונה, זה לייצג את ישראל ואפילו ללבוש את החליפה הזו באושר ובשמחה, לנגן את ההמנון ולהביא דגלים למשחקים אבל בתכלס לקחת אליפות אירופה עם 80 אחוז זרים. זה לשים זין ענק על כולם רק כדי לנצח, כי זו האידיאולוגיה. לנצח. כי זה הדבר היחיד שחשוב. זה ללכת תמיד בתפר שבין גאוני לבין כשר אבל מסריח. כן, זה מכביזם ואנחנו אוהבים את זה.

ועכשיו אני האבא. בתחילת השנה הסברתי לבן שלי שזהו, אני מרשה לו להגיע לדרבי. אחרי 14 שנים של שירי שואה, זריקת אבוקות וקללות שהאוזן לא מסוגלת לקלוט, זה נגמר. הגרעין הקשה בחוץ ותודה לאבא עופר, אפשר להגיע עם הילד. אנחנו מדברים על ילד שבגיל 3 צרח בבית שהוא אלוף אירופה, שהאדומים אוכלים את הלב ושגיא פניני הוא מלך העולם. בשנות ה-2000, היסודות המכביסטים שעליהם הוא חונך היו על אקסטזי. ובדיוק כשהגענו לרגע שהוא מוכן ומזומן להגיע למשחק החשוב ביותר, אני לא רוצה שהוא יראה אותו, והאמת – גם אני לא רוצה לראות אותו. כי השמיים הספורטיבים נפלו.

כמעט 40 שנה קדימה, והחוקים השתנו. הדרבי, מה שפעם היה גן עדן הפך להיות רכבת אל הגהינום. צד אחד עבר תהליך איטי, כואב, כמעט ישנוני וללא התנגדויות מהפיסגה היהירה והדורסת לחוסר אונים על גבול האימפוטנציה. לצד השני לקח עשרות שנים לעלות על השיטה, אבל כשהגיעה הרכבת הוא פשוט זרק ממנה את כל המזוודות המרופטות והעמיס אותה בזהב. ומי שיש לו בעיה, שילך לחרבן קוביה.

אבל הם, הקבוצה מסופיה שלבושה בכתום והופיעה מתוך החושך, לא הסיפור כרגע, מיד נגיע גם אליהם. המכביזם הזה, שכמעט בלתי אפשרי היה להגדיר אותו, תמיד התיישר עם המילה רוח. רוח המועדון, הרוח של הקבוצה, הרוח של השחקנים. הרוח שיש בהיכל. זו תמיד הרוח. היא זו שגרמה לכדור של דריק שארפ לצלול פנימה, שמאות אלפים יצאו בזכותה לרחובות, היא זו שמלכדת את כולם למען המטרה. והמטרה היא ניצחון, בכל מחיר. הרוח הזו, כמו פנצ'ר קטן כמעט בלתי מורגש ששמו עליו פלסטר, איבדה את האויר לאט לאט, עד שהיום המועדון הגיע למצב שהוא חורק עם צמיגים קרועים לחלוטין ובלי שלנהג יהיה אכפת. כי מישהו הולך נגד הרוח והמדרכה מתנדנדת.

המועדון הזה הוא כמו מהלך של ג'ימי קלארק. שיכור, שרועד מקור ונכנס עם הראש בקיר רק כדי לקבל את האופנסיב. היא תמונה של המאמן שלה, שמקבל/מסכים לסגל שחקנים כ"כ לא מוכשר, לא מתאים, לא פיסי וללא אופי עד שהוא מבין את זה מאוחר מדי ומתייצב לראיונות בשפת גוף של זומבי. ואתה רוצה ללכלך על בניית הקבוצה השערוריית ועל עבודת הסקאוט הפושעת של קלאודיו קולדבלה והצוות שלו (מי אלה?) אבל אתה קולט שאם תעשה את זה, אתה משרת את ההנהלה ומספק להם את השכפ"ץ שעליו הם כ"כ אוהבים לדרוך. אבל קלארק וקטש וקולדבלה הם לא באמת האנשים שהולכים נגד הרוח.

נכנס עם הראש בקיר, ג'ימי קלארק (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל)

את מכבי תל אביב מנהלים אנשים שהמשיכו את רוח המועדון שנוצרה אי שם בשנות ה-70. יש להם את כל הזכויות לטעון לבעלות על המותג שהיה בשיא כוחו על פני עשור בערך, ואפילו הציץ שוב לשנתיים לא מזמן. הם היו שם לכל אורך הדרך כדי לאפשר למועדון הזה לממש את החזון המכביסטי. הם עשו את מה שצריך כדי שהמועדון יהיה הכי עשיר, כדי שיהיה לו את הכוח להשתמש בכל תכסיס אפשרי בספר בשביל המטרה. הם היו מכבי. אבל הם כבר לא מכבי. כי הדרך הזו מתה וכשאתה ממשיך בכוח ובעקשנות ללכת בדרך לא רלוונטית, במקרה הטוב זו תהיה דרך ללא מוצא, אבל במקרה הרע אתה תיפול לתהום.

ואני, כאוהד, אני נאבק לנשום. כי ברור לי שלא צריך הרבה בשביל להחזיר את מכבי תל אביב להיות רלוונטית. הזמנים השתנו, היא כבר לא חייבת להיות הכי עשירה, היא גם לא צריכה להיות אותה מכבי. אין שום צורך להפסיד 100 מליון שקל בשנה כדי להעמיד קבוצה תחרותית ואין צורך להעמיד סגל של 20 שחקנים. כל מה שההנהלה הזו צריכה לעשות, זה לנהל את העסק הזה טוב יותר, אחראי יותר. לא לשלוח את המנכ"ל העוזב לספר על התקציב הגבוה בתולדות המועדון שהוא במקום ה-16 ביורוליג במספרים שלו. לא להנחית מנהל מקצועי בחודש מאי אחרי שחלק נכבד מההכנה לעונה נפגם. לא להחליט על בניית קבוצה שבה כל השחקנים שלה מעולם לא שיחקו בליגה הראשונה בטיבה בעולם (סורי האוזמן, אתה עוד תבין שזה נכון). כמות הדוגמאות לניהול המזעזע של המועדון הזה יכולה למלא טור שלם. האנשים שמנהלים אותה כרגע פשוט צריכים לעשות את זה טוב יותר, ואם הם לא יכולים, הם חייבים לתת את ההזדמנות הזו למישהו אחר. כי הם, ורק הם, הולכים נגד הרוח.

אם לפני 4 שנים, הייתם אומרים לי שהערב אני אחזה בדרבי במסגרת היורוליג, לא בטוח שהייתי יודע אם השאלה היא אמת או חלום. אם הייתם אומרים לי שאחזה בדרבי במסגרת היורוליג בו הפועל פייבוריטית ואני האנדרדוג זה כבר ברמת הצ'יזבאט. קודם כל מה זאת אומרת ביורוליג? זה הרי המפעל שלי ורק שלי. מה אתם עושים בו בכלל ומי הכניס אתכם? למה הכניסו אתכם? מה אתם יכולים לתרום לאירוע הזה? ובכלל, אנדרדוג? בדרבי? אני? אני זה הבחור שעושה את זה 20 ואחרי זה 30 ואחרי זה 40, אני לא אנדרדוג, אני לא יודע להיות אנדרדוג. ולכן הדרבי הזה הוא פסגת המהפכה, הוא שיא השיאים, הוא הסיוט הגדול ביותר שכל מכביסט אי פעם יכול לחשוב עליו, הוא אסון ספורטיבי, הוא התוצאה הברורה של הזנחה פושעת של הדרך והפגיעה ברוח. זה במשמרת שלכם.

ולמרות כל זה, ניצחנו. זאת אומרת, המכביזם ניצח. כי מה זה מועדון ספורט אם לא זהות, אם לא רעיון. תשאלו את דורטמונד, את ליברפול, את ריאל מדריד וכן, גם את מכבי והפועל. מה זה מועדון ספורט אם לא סט ערכים מקודש שמתפעל ומסובב את הגלגלים של האוהדים, רק כדי להמשיך ולפעול ולהשאיר את העסק חי. וסט הערכים של מכבי ת"א, אותו מכביזם יהיר ודורסני, הוא זה שבסוף ניצח. הסט השני, של הפועל, הפסיד, כמו שהוא תמיד מפסיד. הדרך היחידה של הפועל להפוך לטובה יותר ממכבי היה לאמץ את המכביזם. הרעיון הוא הניצחון הגדול שלנו. זה שהם מוציאים אותו לפועל יותר טוב כרגע, אוקיי, נשארה בנו תקווה שזה נקודתי. ואם במקרה הטוב זה יהפוך לריאל וברצלונה, שכל שנה התואר הולך לצד אחר, אנחנו ניאלץ לחיות עם זה. האליפות תהיה מתוקה יותר. אבל הדרך של שימון ניצחה, ועל זה אי אפשר להתווכח, וזה יהיה לנצח. בסוף, הפועל ת"א היתה צריכה להחליף את כל סט הערכים שלה בסט הערכים של מכבי, כדי שתהיה לה אפשרות לנצח. יותר ניצחון מזה? אין. ובצורה כמעט סימטרית, גם ההוא שם, הולך נגד הרוח.

כל דוגמאות המכביזם שנכתבו בתחילת המניפסט הזה, הם מנת חלקה של הפועל תל אביב, אם ירצו או לא ירצו, אבל על ספידים. הכסף הכי גדול ביבשת, סגל שחקנים ארוך כפי שלא היה מעולם, 5 שחקני נבחרת ישראל שמשחקים אולי פעם אחת בשבוע ולא רואים דקה ביורוליג. זה לקחת מקבוצות הליגה שחקנים באמצע העונה, זה לדרוש את כל מה שלא מגיע לך, זה להיכנס בכל הזדמנות ביריבה ולנסות להחליש אותה והכל הכל בשביל הדבר הקדוש ביותר למכביזם – ניצחון. ועצם העובדה שגרעין האוהדים הקשה, האידיאולוגי לא משתף עם הדבר זה פעולה, זו ההוכחה החזקה ביותר לניצחון המכביזם. ניצחון הרעיון. הניצחון של רוח אחת על האחרת.

אז כשתשבו על הספה ותבכו מאושר כשתראו את מיציץ' הופך מ-10 ל-20, ואוטורו לוקח 20 ועושה אותם 30, תנשמו לרגע ותבינו - ברכות, אתם מכביסטים.

ועדיין, תקווה היא דבר מסוכן, אבל גם חשוב. מי שחושב שמכבי תוכל לנצח את הדרבי הזה, כנראה לא שפוי בדעתו אבל אפשר להעריך אותו על התקווה ואולי כולנו נופתע, שלא לומר נקבל שוק, לטובה. ובמאקרו, אמר כבר מישהו חכם: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. הדרבי הזה הוא שיא השיאים של החושך. הבעיה עם שיא, זה שתמיד יבוא מישהו שישבור אותו ולך תדע אם עכשיו הכי חשוך רגע לפני השחר, או שיש עוד לאן להחשיך. בכל מקרה, אם אתם אוהדי מכבי ת"א, חשוב שתדעו וחשוב שההנהלה תדע - אנחנו מחכים למשיח. ובשאיפה ובתקווה, הוא יגיע עוד בגלגול הזה.

ואחרי מעל 1500 מילה, כדאי לזכור שאנחנו מקשקשים ומבלבלים את השכל על הדבר הכי לא חשוב בעולם. בזמן שיש 48 חטופים בעזה ובימים שבהם תקווה היא כנראה הדבר הכי חשוב לאחוז בו, בואו נרכז את כל המאמץ, האנרגיות והמחשבות שלנו על איך הם חוזרים הביתה, בואו נוריד אמוציות ממשחק כדורסל וננסה להבין כמה זה בלתי נתפס שאנחנו כותבים על כדורסל ואידיאולוגיות ובריזות של רוח וכל זה כשהם עדיין לא כאן. ואולי עוד כמה שנים, כשהם יהיו בבית, ישבו על בירה בפאב עם החבר'ה ביום חמישי בערב או על הספה עם המשפחה, הם ישפשפו את העיניים כשהם יבינו שהם צריכים לבחור מה לראות מבין שלוש קבוצות ישראליות ביורוליג.

תחזירו אותם הביתה, עכשיו.

דובי יעקובוביץ', מכביבול - פודקאסט האוהדים של מכבי תל אביב