את סיפור ההפסד של מכבי תל אביב באולם הכדורסל שפעם קראו לו האואקה אפשר לבחור באיזו דרך רוצים לספר. בניגוד למצב הצבירה הרגיל של חגיגות או קינות, הפעם העניין דואלי בהרבה. כן, יש כמה דברים טובים שאפשר לקחת, כלומר כמה דברים התקפיים שאפשר לקחת. גם מכמה שחקנים, פרסונלית. גם מהקבוצה ככלל. כאלו שנותנים תקווה להמשך. ויש דברים רעים ומוכרים למדי. בשני צידי המגרש. שיכולים די בקלות לכבות את ההתלהבות הראשונית. אנחנו נגיש לכם את הדברים עכשיו ככה וככה, כדי שתבחרו אם אתם בצד של אלו שמצפים לטוב. על פניו על פניו, תנאי הפתיחה של מכבי תל אביב אתמול ייצרו מצב שבו כל דבר שישאיר אותה תחרותית יהווה הישג. היריבה, לפחות נכון לשלב של לפני העונה, היא אחת מהמועמדות לקחת את הכל. יש לה סופרסטארים, יש לה יכולות מוכחות, יש לה נסיון שלא נגמר. יש לה פאקינג ביתיות. ומכבי, שכמעט ואין לה שום דבר מכל אלו, התייצבה שם בבירת יוון והייתה שם בחלקים משמעותיים של המשחק. משחק ההתקפה שלה זרם, בטח בכל הנוגע למחצית הראשונה. ואפילו יותר מזה, כי בסוף הרבע השלישי היא עדיין עמדה על 22/29 ל-2. היא הגיעה לפאנצ'ים ההתקפיים היפהפיים שלה. היא ניצלה נהדר את היציאות ההגנתיות הגבוהות על לוני ווקר כדי להגיע משם לדברים שנוחים לה. היא רכבה נהדר על החסרונות של פאו בצד שבו אמורים לשמור, במיוחד יורצבן, כדי להגיע לזריקה קלה אחר זריקה קלה. היא הצליחה לקבל תרומת שיא משני שחקני ספסל כמו ליף וקלארק. וכל זה, כשהזריקות שלה מבחוץ נופלות לצד הלא נכון של הטבעת, בערב שהסתיים ב 7/26 ל-3. כשלוקחים בחשבון שמדובר בקבוצה חדשה, שמורכבת מלא מעט שחקנים טריים בקבוצה ובמפעל (וביבשת), מבינים שמכאן בהחלט אפשר להשתפר. ומול יריבות בדרגת קושי נמוכה יותר, שזה פחות או יותר אומר כמעט כל יריבה אחרת, אפשר לעשות דברים יפים גם בחוץ וגם בחוץ. הם הובילו כאמור, את מכבי תל אביב הובילו אמש, משך דקות חשובות, שני שחקני ספסל. ג'ימי קלארק הוא אחד השחקנים המוזרים ביותר בקבוצה הזאת. שחקן מוגבל התקפית, שמתנהל בעולם כאילו אף אחד מעולם לא גילה לו. אבל בהמשך ישיר ל-3 השלשות שכבש בליגה מול הרצליה ובחסות הבטחון העצמי הלא ברור בעליל שמוביל אותו להרים זריקות שאלוהים יודע איך, למה וכמה, הוא נכנס שם לזון משל היה ישראלי ששומע במסעדת תיירים בפלאקה את הנעימה מזורבה היווני ומאמין שכל אחד מהמקומיים חי את חייו רק כדי לראות דווקא אותו נותן בסירטאקי. והוא נתן בסירטאקי ונתן בסיומות מתפרצת ונתן בשלשה רגילה ונתן בשלשה שלא יכול להיות שנכנסה. האם כל זה מהווה חדשות טובות עבור הקבוצה של קלארק? הרשו לי לומר שאני לא בטוח. אני לא בטוח בכלל. דברים אחרים לגמרי צריכים לומר על הבן של ליף. בתכלס, אחרי שנראה שהתגבר על ההלם הראשוני, טי ג'יי ליף הוא קלאסי מכבי הזאת. הוא חכם, הוא מבין, הוא טכני. וכן, הוא כבר קורא את הדברים שעושים הקטשים אחרי מצבי פיק נ' רול. הוא יבוא לחסימה אחת, הוא ישפר זווית בפעם השניה או יהפוך את זווית החסימה. הוא כבר יודע ריסקרין. הוא כבר יודע מי מחליק פנימה וגם יודע לעשות את זה בעצמו. אה, והוא גם הולך חזק חזק לריבאונד התקפה, שזה לגמרי משהו שמכבי תל אביב שואפת לעשות ולא ממש עלה בידה עד כה. משחק של 12 נקודות, בלי החטאה מהשדה או העונשין פלאס 9 כדורים חוזרים (4 בהתקפה) פלאס 3 אסיסטים, למפגש ראשון באולם עם אווירה של כדורסל, זה יותר מאחלה. וכן, ליף הוא לגמרי מכבי תל אביב הזאת, גם ברמת הבעיות שלה. ליף הוא לגמרי מכבי תל אביב הזאת, גם ברמת הבעיות שלה. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל לא משנה איך הבטחתי צד שני. הנה הוא בא. פאו הזאת, מודל סוף אוקטובר, רחוקה מלהיות זאת שאוטוטו תגיע. הפציעות, השחיקה, קשיי ההתאקלמות של החדשים. יו נואו. ובקרב אלו שלובשים צהוב, לא משנה איך קוראים להם, ראינו בדיוק את אותם סימפטומים, הרגלים ובעיות שקיבלנו מהגרסאות הקודמות והמוצלחות יותר של מכבי תל אביב בעידן הנוכחי. כל עוד נתנו להם לשחק, הכל היה אחלה. ברגע שפנתינאיקוס עברה למוד של פלייאוף, תם הטקס. קטש סידר את הרוטציות בהתאם לכל מיני דברים שהתפתחו על המגרש (עם כוכבית ששווה לדבר עליה בכל הנוגע לדקות של רומן סורקין), אבל גם בשימת לב לכך שמדובר בשבוע כפול שבו חייבים לנצח לפחות משחק אחד. עתמאן? הוא עשה עתמאן. עם צ'די אוסמאן. עם קנדריק נאן. הוא רץ עם חמישיה אחת כל עוד נותר שובל של חמצן בריאותיה. הוא בא לנצח ולא לחשב. זה מה שהוא יודע. זה מה שהביא לו תארים. בא לנצח ולא לחשב, עתמאן. צילום: Panathinaikos BC ועם או בלי עייפות, היוונים לקחו צעד אחד קדימה בהגנה. ושמו מול מוליכי הכדור של מכבי תל אביב, ולא משנה מאיזו עמדה הם, רמת התנגדות שלא מאפשרת יותר ריקודים. ואנחנו מכירים את זה כל כך טוב, גם כשהרכזים בצהוב היו כל מיני לורנזו בראונים כאלו. כתבתי את זה פעם, ואכתוב בפעם המאה – ברגע שמתחילים להרביץ, נגמרים האלי הופים. התוכנה של עודד קטש פשוט לא מצאה עדיין את הדרך להתגבר על הבאג החוזר הזה. זוכרים את ה 22/29 ל-2 בסיום הרבע השלישי? ובכן, ברבע הרביעי זה כבר היה 4/9 ל-2. כשסל שדה אחד (של דאוטין) נקלע בדקה הראשונה של הרבע המכריע. ושלושת האחרים, שפאו די נתנה ואפשרה, בשתי הדקות האחרונות של המשחק. ככה זה כשמגיע הזמן של הילדים הגדולים לשחק. ריבאונד זה לחלשים מכבי תל אביב בתקופת עודד קטש היא קבוצת ריבאונד הגנה חלשה. המספרים בעניין הזה מדברים בעד עצמם, עם % ריב הגנה שיורד (די משמעותית) מתחת לרף ה 70%. אל המשחק מול פאו היא התייצבה כשהיא בשפל היסטורי ברמת ה 61%. שזה עוד בסדר, כי 26 כדורים חוזרים בהגנה שליקטה מבין 45 אפשריים מעמידים את המספר של הערב על 58%. וכן, אפשר לדבר על הליהוקים הפרסונליים, על המחסור בביג גאי אמיתי שהוא ריבאונדר וגם על ציוותים די קטנים שיש לא אחת בקו האחורי, למשל זה של קלארק ודיברתולומיאו ביחד. זה לא באמת מספר את הסיפור. מכבי תל אביב נכנעה בפרמטר המשמעותי הזה ובמיוחד לחואנצ'ו הרננגומס ועומר יורצבן, שלקחו רק שניהם 15 ריבאונד התקפה. וזה קורה כששוכחים לסגור את השחקן שזורק עונשין (חואנצ'ו). וזה קורה כשאחרי זריקת עונשין מנצח יורצבן אחד גם את הורד וגם את ליף, שלא ממש בא להם להיכנס לקרב מגע ואולי אפילו להתלכלך מהזיעה. זה קורה אחרי חילופים הגנתיים, כשפתאום איזה דאוטין מוצא עצמו כשהוא אשכרה צריך לדחוף איזה גבוה שמולו. היי, אף אחד לא ביקש את זה ממנו בפילדלפיה! כששוכחים לסגור את השחקן שזורק עונשין, חואנצ'ו הרננזגומז. צילום: Panathinaikos BC ריבאונד זה רק חלק מהסיפור אפשר גם לצאת מעניין נקודתי כמו ריבאונד ולדבר על הבעיה המסורתית של הצהובים בכל הנוגע לשני פרמטרים הגנתיים מצטברים: אגרסיביות ודיוק. כלומר, פחות או יותר תמונת הראי של הדברים שהיא עושה כל כך יפה בהתקפה. חלק מזה בא לידי ביטוי בבעיות של האורחת בכל מה שנוגע לירידה להגנה. דווקא מכבי, שיודעת להעניש כל כך יפה – ומהר – גם אחרי שהיא מקבלת סל, חטפה מהיוונים בכלל ומאוסמאן בפרט פעם אחר פעם. גם בהתקפות מתפרצות קלאסיות וגם במצבים שבהם הירידה הרשלנית להגנה מצאה אותו מול שומרים שלא יכולים לייצר מולו שום התנגדות, כמו סורקין או בלאט. מאחר שהיא לא באמת מאמינה ביכולת שלה לשמור, מכבי מנסה את השטיק הקבוע (הורד על השחקן המסוכן) או סתם לרמות. חטיפה יפה מאוד של בלאט מאוסמאן במחצית הראשונה, למשל, הגיעה כי הוא עזב את גראנט לנפשו והלך לעזור. בהמשך, רגעים יפים מאוד הגיעו כשמכבי פשוט זרקה כל מה שיש לה, כולל 2 שחקנים ומעלה, על קנדריק נאן. כולל בלאט שמגיע לסוג של שמירה כפולה רכה. ומשם מקווים שהמיטוגלואים של העולם יחטיאו. התכנית הזאת עבדה יפה עד שהיא כבר לא. בסוף הגיעו הטעויות. נאן, שהצליח לפרקים לקחת גם שניים ושלושה שחקנים בדרך לטבעת (כולל במהלך אחד שבו הוא פירק גם את בלאט, גם את ליף וגם את בריסט על קו הבסיס), גם הזין אחרים וגם ניזון מאותן השגיאות. כולל בשלשה שסגרה עניין. אמנם הורד התיישב כאן על נאן המסוכן, אבל התרגיל של המאמן הטורקי של הקבוצה היוונית הוא בכלל וריאציה על פיק נ' רול ספרדי. שבו נאן הוא זה שכאילו חוסם. והאקשן מזה הסיט ממנו לרגע את הורד. ומשאיר אותו חופשי, בדרך לטריצה שעשתה 79-71 וכיבתה את האור על המשחק הזה. הנה, תראו בעצמכם. 3 נקודות לסיום 1. הרכז הראשון? מודה: לא בטוח שהבנתי, בטח לפי ניהול החילופים המסוים הזה של קטש, מי הרכז שעליו הוא סומך בכלל או סומך בפרט אתמול. בלאט שפתח טוב, קלארק שהמשיך טוב או דאוטין שבעיקר היטיב לאבד אבל אולי אולי יכול פתאום לתפוס אש כפי שכבר קרה לו העונה פעמיים. ואולי התשובה הנכונה היא שאף אחד מהם. כי אף אחד מהם לא באמת אמור להיות הרכז הראשון. 2. הוא קטן – אפרופו רכז ראשון, טי ג'יי שורטס הגיע לקבוצה הזאת בקיץ כהחתמה שאמא'לה ואבא'לה. ואיתו, זה היה ברור לחלקנו, פאו תהיה בלתי עצירה. העניין הוא ששורטס הקטן הוא אמנם שחקן ענק ומוכח, אבל רק בסגנון ספציפי אחד וכל עוד לא הוכח אחרת. ואת עתמאן זה לא ממש הרשים עד כה. כי אם מנתקים את כל מה שראינו עד עכשיו, מקבלים גארד קטן, עם בעיית קליעה, שאולי בכלל... עזבו. אפילו לא בצחוק. ויכול להיות שמעבר לנצחון, הרוויחה פאו במשחק הזה את הפעם הראשונה שבה נאן ושורטס טובים ביחד. מעניין מה יעשה הקואץ' עם הנתון הסטטיסטי הזה: 3. משחק עונה – אני יודע שזה מוזר, אבל הכוכב האדום בחמישי זה משחק עונה. או לפחות סוג של. הפסד עלאק ביתי יוריד את הצהובים ל 2-6 וזה אחרי שהיא יעני תארח חמישה משחקים. מבור כזה יהיה סופר קשה לצאת, גם אם יגיע חיזוק או תימכר הקבוצה או יגיע חיזוק כי תימכר הקבוצה. הבעיה היא שהסרבים, שלהבדיל מנציגתנו דווקא כן יודעים לערוך שינויים ולצרף שחקנים, קיבלו החלטה מושכלת שלא להפסיד יותר מרגע ששלחו את ספרופולוס החביב הביתה. נעקוב בעניין. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

טורנירי הנבחרות הם המקום בו שני העולמות המקבילים המרכיבים את יקום הכדורסל נפגשים (או מתנגשים, תלוי את מי שואלים). בהם כוכבי ה-NBA פוגשים כדורסל של פיב"א, על כל המשתמע מכך. בדרך כלל מדברים על מפגש העולמות הזה בהקשר של נבחרת ארה"ב, מוסד מרתק שלא ארחיב עליו כאן. אבל הנבחרת האמריקאית היא לא ממש קבוצת כדורסל קוהרנטית, תמיד שלם הקטן מסך חלקיו והשאלה היחידה היא עד כמה קטן. לכן מבחינתי היורובאסקט, טורניר הנבחרות האיכותי ביותר שנקי מהרעש האמריקאי, הוא המקום הטוב ביותר לבחון מגמות בדינמיקה שבין שני העולמות. ההקדמה הזאת נועדה לסייע להצהרה שיורובאסקט 2025 היה, לתחושתי, רגע מכונן בדינמיקה הזו. זה היה טורניר הנבחרות הראשון בו הרגשתי שהשחקנים הבכירים מה-NBA השתלטו באמת על העסק, הכתיבו את האופן בו המשחקים מתנהלים והיריבות שלהם נערכות. אמנם גם בעבר שחקנים כמו דירק נוביצקי, פאו גאסול וטוני פרקר כיכבו ביורובאסקט והובילו את הנבחרות שלהם להישגים, אבל תמיד ההרגשה הייתה שהם באים לבקר בעולם הישן ומתאימים את עצמם אליו. עם כל הגדולה שלהם, פעמים רבות הטורנירים התנהלו כך שהמאמנים הבכירים ואושיות יורוליג כמו דיאן בודירוגה ודימיטריס דיאמנטידיס נראו משמעותיים יותר. לא הפעם. בטורניר הנוכחי הרוב המוחלט של השחקנים המרכזיים היו שחקני NBA, רובם שחקנים משמעותיים גם בליגה עצמה. אך עוד יותר מההשתלטות על מצבת כוח האדם בדרגים הבכירים, זה היה הסגנון שנראה יותר מתמיד כמו האופן בו משחקים וחושבים על המשחק מעבר לים. כדי להסביר את הנקודה הזאת צריך לעשות רגע זום אאוט. מימין: לוקה, יאניס, יוקיץ'. כולם מסתכלים עליך כאילו עשית משהו רע הנחת המוצא ב-NBA היא שיש שחקנים שכמעט בלתי אפשרי לעצור ברגע שהם מתחילים את המהלך שלהם או מקבלים את הכדור במשבצת שלהם. משחק ההתקפה של הקבוצות שלהם מבוסס כמעט לחלוטין על היכולות שלהם ליצור מצבי זריקה ועל הצורך של ההגנה להגיב אליהם באופן חריג. ההגנות אכן מנסות גישות שונות כדי להקשות על השחקנים האלה בלי להפקיר לחלוטין את חבריהם לקבוצה. חשוב להבהיר שזה לא בהכרח מעיד על סגנון משחק שבלוני או פשטני, לפרטים ניתן לפנות לסטיב קר שבנה התקפה מתוחכמת במיוחד סביב האיכויות הספציפיות של סטף קרי. ליורובאסקט הגיעו שלושה מארבעת השחקנים הטובים בעולם – ניקולה יוקיץ', יאניס אנטטוקומפו ולוקה דונצ'יץ'. הם גם שלושה מהמקרים המובהקים ביותר של שחקנים שכל משחק ההתקפה של הקבוצות שלהם נבנה סביב היכולות החריגות שלהם. עם השנים נבנו סביבם נבחרות פחות לפי הכשרון של השחקנים ויותר לפי התאמתם לשחק לצד כוכב העל. לטורניר הנוכחי הם הגיעו במצב רוח קרבי, במיוחד לוקה ויאניס, חדורי מטרה להביא לידי ביטוי את הדומיננטיות שלהם מה-NBA גם בנבחרת. וזה מה שהם עשו. שלושתם סיפקו כמה שורות סטטיסטיות מהסוג שלא רגילים לראות בטורנירים כאלה. ממוצע הנקודות של לוקה היה כזה שכדי למצוא לו תקדים היינו צריכים לשלוף מהבוידעם את ניקוס גאליס (ולהיזכר איזה סקורר עצום הוא היה), מספרי האול-אראונד של יאניס היו חסרי תקדים. והיריבות אכן נערכו בשלל דרכים להתמודד איתם. כאן אין סדרות, אין הזדמנות ללמוד ולתקן, לכן המאמנים היו צריכים להגיע מראש עם תבניות הגנתיות שחלקן עבדו נהדר וחלקן הרבה פחות טוב. הדומיננטיות של הכוכבים הובילה לכך שגם אצל היריבות הייתה חשיבות עליונה לשחקנים משניים מסוג מסוים, כאלה שמסוגלים לשים גוף ולהאט במידת מה את הסופרסטארים הבכירים. נבחרות שלא היה להן מישהו כזה, כמו ישראל מול יאניס, נאלצו לבחור בין אופציות רעות כמו לחיות עם 40 נקודות של כוכב היריבה או לבצע דאבל-טים אגרסיבי שמשאיר אחרים פנויים לשלשות או חדירות קלות. הדומיננטיות של שחקני ה-NBA לא נעצרה אצל שלושת הגדולים. לצידם הייתה שכבה של שחקני דרג שני, כאלה שיכולים להיות השחקן השני-שלישי של קבוצה בכירה. כשחקנים מובילים בנבחרת הם לא כאלה שכל משחק ההתקפה בנוי סביבם, אבל יש דבר או שניים שהם עושים ברמה גבוהה מאוד ומספיק טובים בתחומים אחרים כדי שיהיה קשה מאוד לעצור אותם. כך, הקליעה בתנועה של לאורי מרקאנן, היכולת של פרנץ ווגנר ודני אבדיה להגיע לטבעת ומשחק הפיק נ' פופ של קריסטפס פורזינגיס הפכו אותם לשחקנים שיריבות התכוננו במיוחד גם עבורם ועדיין השיגו את הנקודות שלהם רוב הזמן. אל החבורה הזאת ניתן להוסיף את גרסת פיב"א של דניס שרודר, שזו תופעה בפני עצמה, ואת ניקולה ווצ'ביץ', שבגילו הוא כבר לא שחקן NBA בכיר אבל עדיין מכונת נקודות בלתי נלאית. אם אתם תוהים למה אלפרן שנגון לא מופיע כאן, זה בגלל שאני שם אותו בקטגוריה משלו ואתייחס אליו בהרחבה עוד מעט. הפסקאות האחרונות כללו עשרה שמות, שהם עשרה מ-11 שחקנים בטורניר הזה שקלעו מעל ל-20 נקודות למשחק (באופן אירוני, האמריקאי ג'ורדן לויד הוא נציג היורוליג היחיד שנכנס לרשימה). למיטב ידיעתי הכמות הזו חסרת תקדים, עדות סטטיסטית לכמות חסרת תקדים של סקוררים דומיננטיים בטורניר הזה. הכדורסל השתנה בעשר השנים האחרונות, יש כל כך הרבה יותר ריווח ויכולת יצירה, מה שמקשה על היכולת לעצור את השחקנים הבכירים. ביורובאסקט קיבלנו הוכחה לכך שהשינוי הזה הוטמע באופן מלא גם בכדורסל הנבחרות. הזוכה בטורניר, והנבחרת הבכירה בעולם שמחוץ לארה"ב עד שצרפת תתעורר מתנומת החורף שלה, נראתה כמו קבוצת NBA מהסוג החכם, הנכון. קבוצה שמתבססת על שני כוכבים עם דינמיקה טובה ביניהם, כאלה שיודעים ואוהבים לשחק יחד, וסביבם שורה של שחקני משנה איכותיים שלכל אחד מהם תפקיד מאוד מוגדר. אלפרן שנגון נזכר ששכח את הבוילר דולק. צילום: FIBA.BASKETBALL אם צריך לסמן שחקן שהטורניר הזה שינה את התפיסה שלי לגביו, מדובר באלפרן שנגון. לפני הטורניר החשבתי אותו כשחקן דרג שני בכיר, עדיין רחוק מאוד משלושת הגדולים. אבל ככל שהתקדם הטורניר הוא נראה שייך יותר ויותר לליגה של שלושת הגדולים, עד כדי קייס רציני לתואר השחקן הטוב ביותר ביורובאסקט הזה. הוא סיים את הטורניר שביעי בנקודות (21.6), רביעי בריבאונדים (10.1) ושלישי באסיסטים (6.6). אלה מספרים שהיינו מצפים לראות בעיקר מיוקיץ'. זה השלב בו צריך לסייג ולהזכיר שיש גבול עד כמה ניתן להסיק מהיורובאסקט לרמות הגבוהות ביותר של ה-NBA. רוב היריבים פחות איכותיים, קל יותר להחביא חולשות, החוקים, ובמיוחד המחסור בשלוש שניות הגנתי, מסייעים לשחקני פנים כבדים. אבל שנגון עבר גם את מבחן העין בהצטיינות יתרה, נראה כמו שחקן גדול באמת בהתהוות, וגם הרשים בתחומים בהם הוא מעורר סימני שאלה. לפני הכל, שנגון נראה באליפות הזאת כמו שחקן עם מהלך כמעט בלתי ניתן לעצירה. הוא אוהב להתחיל מהלכי פוסט רחוק מהסל, באיזור קשת השלוש באחד הצדדים, ומשם יש לו שטח רחב להשתמש בשילוב בין כוח, זריזות, חוכמה וליטוש שמעט מאוד שומרים יכולים להתמודד איתו. אם מגיעה עזרה, הוא יודע למסור בכל שלב בדרך, גם פנימה וגם החוצה. בגמר, היה שלב שטורקיה פשוט הלכה אליו במשבצת הזאת פעם אחרי פעם, ומכיוון שגרמניה היא נבחרת שממעטת להביא עזרה הוא קלע סל אחרי סל. אל משחק הפוסט, יכולת המסירה וריבאונד ההתקפה, הנשקים ההתקפיים המוכרים שלו, שנגון הוסיף באליפות הזאת יותר קליעה מבחוץ מבדרך כלל. הוא אמנם קלע שלשות ב-31.8 אחוזים לא הכי מרשימים, אבל 2.4 זריקות מחוץ לקשת הן הרבה יותר מהרגיל עבורו וניכר שזה תחום שהוא מפתח ברגעים אלו. גם אחוזי העונשין שלו, במדגם קטן מאוד, היו גבוהים משמעותית ביחס ל-NBA ואולי זה מעיד על מגמה חיובית בתחום הקליעה. קליעה סבירה מבחוץ תהפוך את שנגון לשחקן הרבה יותר שלם, כזה שיוכל לנהל משחק רחוק מהסל סטייל יוקיץ'. זה יתרום מאוד גם ליכולת שלו לשחק לצד אמן תומפסון. לשנגון יש תדמית של שחקן הגנה חלש, אבל כבר בעונה שעברה היה לו חלק לא זניח בהגנה האיכותית של יוסטון והסטטיסטיקות המורכבות אף התעקשו שהוא אחד משחקני ההגנה החשובים של הרוקטס. ביורובאסקט הוא הביא לידי ביטוי את התחום בו הוא מצטיין במיוחד: הגנת העזרה. טורקיה שיחקה גם נגד סרביה של יוקיץ' וגם נגד יוון של יאניס, בשני המקרים שנגון לא שמר על כוכב היריבה אלא על שחקן הפנים הפחות מסוכן, אך ידע להגיע לעמדת עזרה ברגעים הנכונים. יש לו חוש לתזמון ומיקום והוא שחקן הגנה אקטיבי שמייצר האסל, כך שהנוכחות שלו תמיד משמעותית. הדמיון של היורובאסקט למשחקי ה-NBA סייע להעריך את ההגנה של שנגון, אלה בדיוק הפתרונות ההגנתיים שמנסים גם בליגה הטובה בעולם מול יאניס ויוקיץ' ונראה שלסנטר הטורקי יש יכולת לבצע אותם ברמה גבוהה מאוד. האפשרות ששנגון בדרך לקפיצת מדרגה משמעותית מסקרנת במיוחד כי הוא נמצא באחת משלוש הקבוצות שנחשבות לבכירות ב-NBA בעונה הקרובה. יוסטון הביאה בקיץ את קווין דוראנט, אבל בגילו KD הוא כבר לא שחקן שאמורים לבנות סביבו את משחק ההתקפה. אם שנגון יתברר כשחקן שכן ניתן לבנות סביבו התקפה, תוכל להיווצר דינמיקה בריאה של מספרי 1 ו-2 שתשדרג קבוצה שסימן השאלה המרכזי שלה כרגע קשור ליכולת לפתח זהות התקפית של קונטנדרית בכירה. אלפרן שנגון יחד עם אוסמאני לצד בונגה, על הרצפה יש ג'וק. צילום: FIBA.BASKETBALL הסגנון שהזכיר יותר מתמיד משחקי NBA אפשר להסתכל גם על שחקנים משניים דרך המשקפיים האלה של התאמה לליגה הטובה בעולם. סימנתי לעצמי שני שחקנים, בשתי הקבוצות שהגיעו לגמר, שמעניין לחשוב עליהם בהקשר הזה. שניהם לא שחקנים בולטים ביורוליג, גם שם הם רול פליירס, אבל המפגש שלהם עם כוכבי NBA עורר תחושה שמשהו בהם מיתרגם טוב לשם, שהאיכויות שלהם יכולות להיות חשובות יותר בליגה של כוכבים ורול פליירס, ליגה בה שחקן שמסוגל להישאר על הפרקט למשך 20-25 דקות למשחק בסדרת פלייאוף קשה הוא נכס עצום. הראשון, והצפוי יותר, הוא אייזק בונגה. אחרי ההצטיינות שלו בגמר, הפורוורד הגרמני בן ה-25, שהסתובב ב-NBA למשך כמה שנים עד גיל 22 ולא הותיר חותם, זכה להייפ כשחקן שעשה קפיצת מדרגה באירופה וראוי להזדמנות נוספת מעבר לים. אך זה לא הגמר שאמור להוביל למסקנה הזאת, אלא יותר המשחקים שלפניו. בונגה נראה כמו השומר האישי הטוב ביותר באליפות הזאת, וזה בא לידי ביטוי גם מול שחקנים בכירים כמו דונצ'יץ' ומרקאנן. ברבע הגמר לוקה ניצל את העובדה שהגרמנים הרבו לבצע חילופים כדי להזיז ממנו את בונגה, היה לו קל הרבה יותר מול כל אחד אחר. בחצי הגמר מול פינלנד הוא נצמד לכוכב מסוג אחר לגמרי ונטרל אותו. בשלוש השנים שלו באירופה בונגה הפך לקלע של מעל ל-40 אחוזים משלוש, כך שהוא יכול להיות מומחה הגנה ושלשות איכותי. אם הוא אכן שחקן שמסוגל לשמור ברמה גבוהה על שחקנים בכירים ב-NBA, כפי שהוא נראה ביורובאסקט, אז היכולות שלו מתבזבזות באירופה, בה יש פחות ערך לסטופר בכיר. לא אופתע אם קבוצה גדולה שיש לה מקום ברוסטר תיתן לו הזדמנות, ולא אתפלא אם הוא ייקח את ההזדמנות ויהפוך לשחקן רוטציה. השחקן השני, אותו בקושי הכרתי עד לאליפות הזו, הוא ארקן אוסמני הטורקי. גם לו הייתה הצגה התקפית גדולה במשחק מכריע, בחצי הגמר מול יוון בו קלע 28 נקודות, הצגה שהעידה בעיקר על יכולת קליעה מבחוץ. אוסמני הוא שחקן בגובה 2.13 מ', סבן פוטר בעגה האמריקאית, שכבר שנים קולע שלשות באחוזים גבוהים וזה רוב מה שהוא עושה בהתקפה. וגם במקרה שלו השילוב של יכולת הקליעה הזו עם יכולות הגנתיות שבאו לידי ביטוי ביורובאסקט הופך אותו לפרוספקט מעניין. כתבתי מקודם על כך ששנגון לא שמר רוב הזמן על יוקיץ' ויאניס במפגשים איתם, אלא היה בעמדת עזרה. מי ששמר עליהם ואפשר לו את זה הוא אוסמני. הוא הצליח להתמודד עם שניהם גם בפוסט וגם בפיק נ' רול, גרם לשניים מהשחקנים הטובים בעולם לעבוד מספיק קשה כדי שהעזרה תספיק להגיע. זה בלט במיוחד מול יאניס, ביכולת לבצע hedge רגעי ולהספיק לחזור אל יאניס לפני שהוא מקבל כדור וכך לנטרל את כל המהלך. גבוה שמסוגל לשמור על שחקני NBA בכירים ולאפשר לשחקנים אחרים להיות בעמדת עזרה, ובהתקפה הוא נע על קשת השלוש וקולע זריקות באחוזים גבוהים, זה שחקן שיש בו יותר ויותר צורך ככל שהליגה נהיית גדולה יותר פיזית. מעניין אם הוא נכנס לפנקסים של סקאוטים.

המשבר של הפועל ירושלים מוכיח לי שהזדקנתי. ברצינות. לפני 20 ומשהו שנה, כשכתבתי על ירושלים במקומון של מעריב בבירה וב"שם המשחק", הייתי עושה זאת בזעם קדוש, של איש צעיר שעוד לא חווה את העולם. שעוד היו לו ציפיות גדולות מהחיים. וממאמני כדורסל. מאז פגשתי את החיים, על מורכבויותיהם, קשייהם ואכזבותיהם. ציפיותיי ממאמני כדורסל פחתו, או שמא השתנו. אז כשאוהדי ירושלים כועסים, בצדק מבחינתם, על פתיחת עונה חלשה, אני מתקשה להתחבר. כי אותו מועדון, עם אותם בעלים, עם אותו צוות ניהול ואותו מאמן (טוב בעיניי, מצטער) היו רחוקים כדי מלחמה עם איראן מאליפות אפשרית לפני מספר חודשים; כי ראיתי את אנתוני לאמב משחק בטרנטו, ואין מצב שהוא כל כך רע; כי קשיוס וינסטון היה לפחות בסדר בכל התחנות שעבר בהן; כי גם אם המאמן טועה – והוא טועה – אין בשוק הישראלי אלטרנטיבה עדיפה; כי גם אם היו שגיאות בבניית הקבוצה – והיו – זה קורה, קרה ויקרה בעוד הרבה קבוצות באירופה; וכי אף שהבעלים העשיר כקורח לא שש לשפוך כסף – כפי שמסתמן – זו, ובכן, זכותו. בדיוק כפי שזכות האוהדים לכעוס. היה לפחות בסדר, קאשיוס וינסטון. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים הניצחון 76:103 על אריס סלוניקי לא ישכנע אף אחד מהצדדים שהוא טועה. מבחינת המערכת של הפועל ירושלים, המחצית השנייה, ובמיוחד הרבע השלישי, היו תצוגת תכלית של מה שהסגל יכול להשיג כשהוא מתחבר התקפית. את הרעיון המסדר של אלון אנחנו כבר מכירים: תרגיל שנועד להזיז את ההגנה, פיק אנד רול – בדרך כלל של הארפר – וסביבו שלושה שחקנים עם קליעה ויכולת יצירתית. השאלה מה הם עושים עם היכולות האלו. אמש החלה המחצית השנייה בחדירה של לאמב מהפינה לאמצע וקיקאאוט לשלשה של קרינגטון; נמשכה בעוד חדירה של לאמב שהוריד כדור לויילי שהיה דרוך (!) והטביע בעוצמה (!); ואז עוד פוזשן מרשים של חדירות, הוצאות והנעת כדור שקצת הסתבך, אבל בסופו קרינגטון דפק שלשה מקילומטר וקבע 48:58, 1:38 בתוך הרבע השלישי, אחרי מחצית ראשונה צולעת שהסתיימה ביתרון 2. איגור מיליצ'יץ', המאמן החדש של היוונים הזעיק פסק זמן, אבל המשחק כבר היה גמור. גם בהמשך, עד לסיום למעשה, ירושלים רקדה: וינסטון חדר וייצר לעצמו ולאחרים (5 אסיסטים), יובל זוסמן רכב על גלי המומנטום של שלשה בסיום המחצית הראשונה למשחק של 14 נקודות עם 80 אחוז מ-2 ו-40 אחוז משלוש (נתון שצריך להיות הנורמה, ולא החריג) ולאמב הוכיח כמה הוא אפקטיבי כשהזריקה מבחוץ נכנסת (2 מ-3 מחוץ לקשת) והחדירות לטבעת נהיות קלות יותר. ירושלים גם הגיבה יפה להגנת הבונקר הגובל באזורית של היוונים בכל פעם שהכדור נמסר לווינג, עם פלאשים יפים של לאמב להיי פוסט ושקיעה של הארפר או קרינגטון מהאמצע לוויקסייד ווינג, מה שהניב מהלכים יפים של מסירות מהירות מצד לצד ושלשות פנויות. אפילו ג'וזיה ג'ורדן ג'יימס, אולי סמל ההתקמצנות והקיבעון בעיני האוהדים, לא הזיק. 2 נקודות, 5 ריבאונדים, 2 אסיסטים ו-4 עבירות זו שורה סטטיסטית בעייתית לזר שקיבל 25:28 דקות, אבל המקסימום שאפשר לצפות ממנו כרגע. אז כן, מעודד שההתקפה של ירושלים זרמה יותר במחצית השניה, אחרי שבראשונה היא הסתמכה בעיקר על היכולת הפנומנלית של הארפר לסחוט עבירות (מיליצ'יץ' כינה אותן בריאיון המחצית, במרירות מופגנת, "עבירות לוקה דונצ'יץ'") ועל האתלטיות של ג'סטין סמית, שנקודות קלות מול יריבות כבדות כמו אריס הן לחם חוקו. לירושלים אין פריבילגיה להשבית בליגה את הגבוה היחיד שלה שמתפקד בהתקפה, כפי שקרה נגד העמק, אלא אם כן אנחנו לא יודעים משהו משמעותי במיוחד על מצבו הרפואי. אלא שההבדל המשמעותי בין המחציות טמון בהגנה. בראשונה ירושלים ספגה 48, כשכל הניסיונות לכוון את ברייס ג'ונס השמאלי ימינה עולים בתוהו, ובשנייה רק 28. ההבדל בא לידי ביטוי גם בערנות נוכח מיסמצ'ים שנוצרו כתוצאה מהסוויצ'ים ההגנתיים. בשני מקרים במחצית הראשונה, אחד ברבע הראשון ואחד לקראת סיום הרבע השני, נתקע הארפר לבד בפוסט מול ארנולדס קולבוקה, שגבוה ממנו ביותר מ-20 ס"מ. בשני המקרים הליטאי קלע עליו בקלילות מעל הראש, כששאר שחקני ירושלים משקיפים בעניין על המתרחש, בלי שום רמז לעזרה לחבר נמוך במצוקה. בתחילת המחצית השניה, לעומת זאת, קיבל קולבוקה את הכדור על הארפר בסיטואציה זהה, כשהפעם ויילי הסתער לכיוונו במעין חצי טראפ. קולבוקה נאלץ למסור לאינוק, שהחטיא ליי אפ קל למדי. זה בדרך כלל מה שקורה מול הגנה אגרסיבית – היא מוציאה שחקנים מהקצב שלהם. הגישה הזאת הייתה חסרה לירושלים מפתיחת העונה. השאלה היא אם האגרסיביות כאן כדי להישאר. האוהדים לא השתכנעו במהפך מפני שירושלים הביסה בסך הכל את אריס האנמית, שמאמנה החדש עוד לא הספיק להטביע בה זהות (או להחליף את רוב הסגל). זה נחמד שבריין פורבס היה פעם אלוף NBA, אבל נכון לעכשיו הוא קלעי חוץ שלא מסוגל לקלוע מבחוץ. וזרים כאלייג'ה מיטרו לונג ורוני הארל מעידים יותר על הרמה של מועדון הפאר בדימוס: מרכז טבלה ומטה בליגת העל. מעבר ליריבה החלשה, הבעיה בעמדת הסנטר לא נעלמה – ויילי השתדל, אבל המקסימום שלו נופל מהמינימום שירושלים זקוקה לו בעמדה הזאת. סקפינצב היה רע מאוד בדקות המעטות שלו, ובהיעדר גבוהים מתפקדים ועם הרכבים נמוכים, היוונים לקחו 15 ריבאונד בהתקפה. גם מדיניות החילופים של יונתן אלון יכולה לעורר הרמת גבה. הרכב של הובר, זוסמן, וינסטון, טריפל ג'יי וסקפינצב, שהפציע ברבע השני, הוא סכנה ברורה ומיידית מול יריבה טובה. לירושלים אין פריבילגיה להשבית בליגה את סמית'. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים מעל הכל, השאלה שטרם נפתרה היא אם הזהות ההתקפית יכולה להחליף את הדי.אן.איי ההגנתי של ירושלים, כלומר לשרוד את העזיבה של כריס ג'ונסון וג'רמי מורגן, כלבי התקיפה שהלכו לבלי שוב. המחצית השנייה מרמזת שזה יכול לעבוד רק עם מאמץ הגנתי קבוצתי, על אף המגבלות, ותחושת דחיפות. במשחק היורוקאפ הבא, מול בחצ'שהיר הבלתי מנוצחת, ולאחר מכן בגמר גביע וינר מול הפועל תל אביב, אולי כבר נדע מי צודק, האוהדים או ההנהלה. יש אפשרות נוספת: שכולם צודקים. כי העולם מורכב. ואני מזדקן.

מכבי ת"א הגיעה אתמול לרבע הרביעי באואקה כשהיא בעניינים, והיא טובה, והיא תחרותית, והיא יודעת, מבינה ומרגישה שזה אפשרי. שהיא מסוגלת לנצח בחוץ את פנאתינייקוס. כפי שהאמינה שהיא מסוגלת לנצח את אנאדולו אפס, פריז ואולימפיאקוס. וכפי שהייתה מסוגלת וגם ניצחה את הפועל ת"א וריאל מדריד. בעצם, כפי שהיה בכל משחק יורוליג, למעט ההתפרקות המוקדמת ההיא מול ברצלונה. ואז זה קרה. כלומר, שוב קרה. * 9:27 דקות: ריבאונד התקפה של עומר יורצבן מהחטאה של קנדריק נאן. * 8:54: ריבאונד התקפה של יורצבן מהחטאה של קוסטאס סלוקאס. * 7:34: ריבאונד התקפה של יורצבן מהחטאה של טי.ג'יי שורטס. * 6:40: ריבאונד התקפה של יורצבן מהחטאת עונשין של שורטס. ובצד השני של מגרש הלדים, גם זה קרה. כלומר, שוב. * 8:28 דקות: מרסיו סנטוס מאבד בשנייה ה-24 של ההתקפה. * 7:57: אושיי בריסט מחטיא בשנייה ה-24. * 6:44: בריסט מחטיא בשנייה ה-21. * 6:14: מכבי לא זורקת בזמן, איבוד של 24 שניות. * 5:48: טי.ג'יי ליף מאבד בשנייה ה-12. תשע פעולות בפחות מארבע דקות. דקות שאותן התחילו הצהובים בשוויון, ודקות שאותן הם סיימו במינוס 10. דקות שגמרו את המשחק. דקות שניפצו את האשליה. מול פאו, כמו מול אפס ופריז ואולימפיאקוס. חודש אחד של יורוליג, ובו ארבעה הפסדים שבשיופים קלים היו יכולים להפוך - לפחות בחלקם - לניצחונות. אפשר לדבר על טקטיקה ועל ליינאפים ועל ניהול משחק. אפשר, ורצוי, וצריך. במהפך המאוחר וההרואי של האדומים מפיראוס (באיזו שנה זה קרה? אתם קולטים שעברו פחות משבועיים?), תמיר בלאט לא היה על המגרש, ועודד קטש טעה. גם אתמול, לאורך רוב ריצת ה-0:10 של הירוקים מאתונה, בלאט היה על הספסל, ועמדת הרכז נעה בין ידיהם הפזיזות של ג'ף דאוטין ולוני ווקר. בזה דווקא היה היגיון: כשעל השעון כל כך הרבה זמן, ואתה רוצה שהרכז היחיד שלך יגיע עם קצת אוויר בריאות לרגעי הסיום, אתה חייב לתזמן. כדי, למשל, שידפוק איזו שלשת ניצחון כמו בשבוע שעבר (מה? כבר חלפו שישה ימים?). שנייה. רגע. חייבים לעצור. מה כתבתי כאן? אתה רוצה שמה? ש"הרכז היחיד שלך"? כנראה עלינו על הבעיה. או לפחות על חצי ממנה. אם אתה נקלע לארבע זריקות רעות בסוף שעון תוך שלוש דקות, סימן שחסר לך רכז. ואם כל פוזשן של היריבה נגמר בהזדמנות שנייה (היה לפני כן גם אירוע של הזדמנות שלישית, ורביעית, וחמישית), אז חסר לך סנטר. מי חשב, מי ידע, מי האמין. בסך הכל כולם מדברים ומתריעים, או איך קטש אמר השבוע? "בכל פעם אני מגמגם מחדש כששואלים על זה". זה הזמן להזכיר גם מי עמד ממול: אותו יורצבן, שחגג על הקו הקדמי המפוספס (מלשון פספוס, ומלשון פסים) הוא הסנטר השלישי בפנאתינייקוס. או בתרגום לשפת מה-שנשאר-מהמכביזם: הוא הקליפורד אומורי שלה. והוא שיחק כל כך הרבה רק בגלל שמתיאס לסור מושבת, ורישון הולמס נפצע, ולארגין עתמאן לא היה הפעם חשק להרכבים עם דינוס מיטוגלו ו/או חואנצ'ו הרננגומס בעמדה מספר 5. כמה המאמן הטורקי מחזיק משחקנו הטורקי? לא מזמן, ביורובאסקט, הוא נתן לו 6 דקות בממוצע לערב. יש למכבי ת"א בסיס שאפשר לעבוד איתו. תסתכלו על הדרך הארוכה והמרשימה שבה ה-MVP היוצא רומן סורקין התפתח להיות אחד הגבוהים ההתקפיים היעילים והמגוונים ביורוליג. ועל הדרך המהירה והמרשימה לא פחות שבה טי.ג'יי ליף לומד את רזי הכדורסל האירופי, והכדורסל הקטשי, ומנפק מעצמו ניצוצות שמסבירים למה רצו אותו כאן כל כך הרבה שנים. תסתכלו גם על מה שקורה בקו האחורי. אתמול ג'ימי קלארק הפגין תצוגת תכלית. ונגד ריאל, מעבר לשלשת הניצחון ותשעת האסיסטים של בלאט, ווקר העמיד מספרים פרה-היסטוריים. ומול אולימפיאקוס, הפועל ופריז נעץ דאוטין 13 שלשות. ועכשיו תדמיינו. דמיינו שסורקין וליף, ויחד איתם ג'יילן הורד וסנטוס, חולקים את הקו הקדמי עם סנטר אמיתי. לא מולטי-מיליונר כמו לסור או ניקולה מילוטינוב, אלא ברונו פרננדו (השוק קשה, הא?) או אפילו דונאטאס מוטייונאס. ודמיינו שדאוטין מתופקד כל הזמן כמוביל כדור שני, ושווקר משחק בעיקר כשלישי בהרכבי שלושה גארדים, ולצידם יש רכז אחד - אבל ממש רכז - ולא רק בלאט, או לפרקי פרקים קלארק. לא מולטי-טאלנט כמו שורטס (די נו) או ואסה מיציץ', אלא איפה לונדברג או אפילו ניק קלאתיס. כן כן, בצוק העיתים, אחד כזה שיידע לקבל החלטות ולסדר את המשחק, יפתור את בעיית חוסר הניסיון, יוכל לשמור בהגנה ולתת דקות מוגבלות בעמדה הזו. השוק קשה, הא? דובאי הביאה את בוגי אליס, ובאסקוניה הגיעה עד קובי סימונס. קובי פאקינג סימונס, שקלע אתמול 16 נקודות והביא לה ניצחון בכורה. טוב? רע? לפחות הן מנסות. מכבי ת"א לא. לפחות הן מנסות, מכבי ת"א לא. צילום: PAO BC חודשיים אחרי פתיחת האימונים, חמישה שבועות אחרי ההפסד הכפול להפועל ירושלים, חודש לתוך העונה וחודש לפני חזרת היורוליג לישראל, כלום לא קורה. לא היה צריך להיות שי האוזמן או פיני גרשון (איך השחלתי פה, ראיתם?!) כדי לזהות את הבעיה ואת החוסר בזמן אמת. אבל מה זה משנה? הבעלים הזה לא רוצה את ההוא, והבעלים ההוא לא רוצה (על פי פרסומים זרים) את המאמן. הם יכחישו, יתעצבנו, יתנגדו, יסמנו ויאיימו, אבל בפועל - עושים בדיוק את מה שמייחסים להם. אפשר לגנוב פה משחק מריאל, ושם כמעט מאולימפיאקוס, ובין לבין לחגוג בדרבי, ואולי אפילו לפרק מחר את רצף הניצחונות של הכוכב האדום בלגרד. ואפשר לדבר על טקטיקות ואסטרטגיות ומיקומים ו-Xs and Os. אבל במכבי ת"א מודל 2025 ו-2026, כל הדברים החשובים הם באמת חסרי משמעות. הטקסט הזה מוכר לכם? יש מצב. זה רק נשמע כמו תקליט שבור. המועדון הוא זה ששבור.

יש משחקי אימון שהם משחקי אימון. ויש משחקי אימון, ובכן, שמרגישים כמו הרבה יותר ממשחקי אימון. בכדורסל האירופי התרגלתי בעיקר למשחקי אימון מהסוג הראשון. אתם יודעים איך זה: היכל ריק, חריקות נעליים על הפרקט, הרכבי טלאים, שידור רעוע בטלוויזיה או בערוץ יוטיוב נידח וכדורסל שרחוק מאוד מהדבר האמיתי. בכל רגע ורגע של המשחק אתה מרגיש את הבוסריות. את הראשוניות. את חוסר הרשמיות. השבוע נחשפתי לסוג השני של משחקי אימון. כלומר, בעוד המשמעות הספורטיבית נשארת זהה ומסתכמת באפס עגול, כל שאר הדברים נראים ומרגישים אחרת לגמרי. אולמות מפוצצים, דקות משמעותיות לשחקנים הבכירים, מעטפת שידור ומדיה איכותית ובעיקר כדורסל שמרגיש אמיתי לגמרי. לקראת סוף השבוע הקודם, החל הגל הראשון של משחקי האימון בליגת המכללות. כלומר, הגל הראשון והאחרון. באמצע השבוע הבא תיפתח העונה באופן רשמי, ותסתיים תקופת ההכנה שכוללת בממוצע משחק אחד או שני משחקים לקבוצה. ככה זה כשלא משחקים בשלב הבתים ובמשחקי הדירוג של גביע ווינר. חבל. בתוך מבול המשחקים הבלתי פוסק, צריך לדעת את מה ואת מי לשים בפוקוס. עומר מאייר ואיתן בורג הם בהחלט שחקנים שמצריכים התייחסות מיוחדת. דע מאין באת ולאן אתה הולך פרדו 65 – 78 קנטאקי משחק חוץ בקנטאקי. ככה בחרו הקברניטים של פרדו לערוך את ניסוי הכלים הראשון שלהם לעונה. בשישי בערב נפגשו להן בראפ ארנה שתי קבוצות שונות בתכלית. הוויילדקאטס, בהובלת המאמן מארק פופ, משחקים כדורסל מאוד אמריקאי. יש שמכנים אותו כדורסל מודרני. דומה לזה שאנחנו רואים בדרך כלל מקבוצת NBA ממוצעת. התקפה שמבוססת על אתלטיות ויכולות אישיות; קצב משחק מהיר; פואנטות קצרות; כמות גדולה של שלשות (בערך 50% מהזריקות מהשדה במשחק הזה); לחץ על הכדור ויציאה להתקפות מעבר. ה"מודרניות" מתבטאת גם באופי הסגל, שמורכב ברובו מפורוורדים שיודעים לעשות הרבה דברים: להוריד כדור לרצפה, לחדור, לקלוע מבחוץ ולקחת ריבאונד. הכלבויניקיות הזו הופכת לאט לאט למעין תנאי סף לכניסה למעגל ה-NBA. תשאלו את כל הדני אבדיות של העולם. נדמה שבקנטאקי מבינים זאת היטב. מנגד, עמדה לה פרדו של מאט פיינטר. קבוצה שהיא האנתיזה המוחלטת לסגנון הכדורסל הזה. חלוקה מוגדרת לעמדות ולתפקידים (רכז טהור, קלעי טהור, גבוהים חד-גוניים); קצב משחק איטי ומבוקר; משחק פנים דומיננטי; מיעוט שלשות (3/17 ל-3 קבוצתי,18%); רמה אתלטית נמוכה (טריי קאופמן-רן בתפקיד אמין סטיבנס, אוסקר קלאף בתפקיד בניה סרור); התקפה שמבוססת על תנועות ארוכות וריבוי חסימות רחוק מהכדור - ועוד כל מיני אלמנטים שמרגשים בעיקר את קהילת העכברים והמאמנים. זה באמת כדורסל שנראה ששייך לתקופות אחרות. ועדיין, למרות כל הציניות, הסגנון הזה יכול להיות כמעט בלתי עציר אם יש כימיה ורמה גבוהה של תיאום. תשאלו את בית האבות של טנריפה. לא סתם, פרדו ממוקמת בטופ של הטופ של התחזיות לקראת עונת המכללות הקרובה. בתוך כל הסיסטם הזה אמור להשתלב עומר מאייר. שחקן שהוא איפשהו באמצע. מצד אחד, כזה שניחן באתלטיות ומרגיש בנוח במעברים ובקצב משחק מהיר. מצד שני, לחלוטין לא שחקן מופרע, וכזה שיש לו את היכולת והאינטליגנציה לשחק מבוקר ולהיות יעיל במשחק העומד. האתגר שעומד בפניו הוא אתגר קשה, אולי הכי מורכב מבין הנציגים שלנו ב-NCAA. אם חשבנו שהנהירה למכללות תסייע לשחקן הישראלי לקבל קרדיט ולבלוט מהרגע הראשון, במקרה של מאייר זה לא יהיה כל כך פשוט. הרכז מגיע לקבוצה בה הוא השחקן השני הכי צעיר בסגל, וכשבעמדה שלו משחק הרכז הכי טוב בארה"ב מחוץ ל-NBA: בריידן סמית'. למי שרוצה תזכורת במי מדובר, הרחבנו עליו קצת כאן. פרדו היא קבוצה מגובשת, בוגרת, עם שיטת משחק ברורה, עוגנים מרכזיים שרצים שנים יחד, ובעל בית ברור. היתרון היחסי של מאייר כשחקן שכבר טעם שתי עונות של כדורסל מקצועני, מאוד מטושטש כאן. אם נרד למיקרו, המשחק הזה שיקף בצורה מצוינת את הסיטואציה הנוכחית של מאייר בקבוצה. הוא נכנס לראשונה לפרקט באמצע המחצית הראשונה, כמחליף של סמית'. במהלכים הראשונים הוא נראה די מהוסס, וכשניסה לחדור לטבעת על הרגליים של הגבוה לאחר חילוף - הסתבך ואיבד את הכדור. בהגנה, שמר ברוב הפוזשנים רחוק מהכדור אבל הצליח לתרום האסל, וזינוק שלו על הפרקט הוביל לחטיפה ולנקודות קלות בהתקפה. בחצי השני הצליח לייצר להגיע מספר פעמים לזריקת הפול-אפ היפהפייה שלו מחצי מרחק, כשהוא מבצע חצי חדירה לאזור הצבע אחרי הפיק נ' רול. לקראת סוף המשחק, באזורים שכבר הריחו בהם את ריח הגארבג'- טיים, הצליח לצבור לו אסיסטים ונקודות שלא באמת שינו משהו. וכן, באופן כללי, הופעה די אנמית וחסרת השפעה של הישראלי הצעיר. תרשו לי להיות סלחן ואופטימי - בכל זאת משחק אמיתי ראשון במסגרת חדשה עם קבוצה מאוד מאתגרת. המספרים אכן לא מרשימים במיוחד, אבל מה שחשוב כרגע הוא לזקק תובנות ומסקנות לקראת המשך העונה: 1. היכולת של מאייר לשחק לצידו של בריידן סמית' תהיה פקטור מרכזי שישפיע על דקות המשחק שלו. סמית' שולט באופן אבסולוטי במשחק של הבוילמייקרס, מכתיב את הקצב ומקבל את ההחלטות. בעונה שעברה שיחק מעל 37 דקות בממוצע למשחק, עם קרוב ל-25% USG ו-44% AST%. הציפייה היא שבעונה הקרובה זה רק ילך ויתעצם. במילים אחרות - אין הרבה מקום פנוי כרגע בעמדה מספר 1. במשחק נגד קנטאקי, כמות הדקות בהן בילו השניים על הפרקט הייתה מצומצמת, וגם אז - לא ראינו דברים משמעותיים שייצרו השניים יחד. מאייר צריך לשכנע את פיינטר שמשתלם לו לשחק עם שני מובילי כדור על הפרקט. נגד קנטאקי, ראינו שמאייר בעיקר מרגיש בנוח כשהוא האופציה מספר 1, בדקות בהן סמית' על הספסל. המאמן צריך להשתכנע שהוא יכול לתרום ולהיות יעיל גם אוף דה בול, גם אם זה כרוך ביציאה מאזור הנוחות (רק 12% מהמהלכים של מאייר בשנה שעברה במדי מכבי ת"א היו מהלכי ספוט-אפ). בהצלחה 1. מאייר מוסר לסמית' במשחק. היכולת לשחק לצידו קריטית להשתלבות בקבוצה. צילום: באדיבות Purdue Boilmakers 2. הגנה זה חשוב. בהמשך ישיר לסעיף הקודם, הקלישאה "להרוויח דקות דרך ההגנה" תעבוד פה שעות נוספות. לסמית' חסרונות הגנתיים ברורים, וזה התחום שבו מאייר צריך ויכול לעבוד כדי לייצר עליו יתרונות. בהצלחה 2. הזדמנות טובה לפרוח טנסי 76 - 83 דיוק בין ראשון לשני קיבלנו משחק מסקרן נוסף במסגרת קדם העונה. הוולנטירס מטנסי אירחו את דיוק לניסוי כלים רציני לקראת העונה שבפתח. איתן בורג וחבריו הצליחו למתוח את קמרון בוזר (בחירת טופ לוטרי בדראפט הקרוב) והחבורה של ג'ון שאייר למשחק צמוד ומותח, שבסופו נכנעו. הצלחתי לזהות בטנסי קבוצה שלבורג יש סיכוי רציני להתבלט בה. קבוצה שכרגע מובלת ע"י ראש חץ דו-ראשי: הרכז ג'קובי גילספי (1.85, סניור) והסמול-פורוורד הארוך נייט אמנט (2.08, פרשמן) שהגיע רק עכשיו מהתיכונים ואמור להיות ביום בהיר בחירת לוטרי בדראפט הקרוב. השניים הרימו יחד 40 זריקות מהשדה במשחק הזה ושלטו לחלוטין במשחק ההתקפה של הכתומים. ביחס לשאר הסגל, המאמן ריק ברנס הריץ רוטציה ארוכה במטרה להבין עם מי הוא יכול ללכת. אף אחד משאר השמינייה ששותפה לא זרק יותר משש פעמים לסל. הבדלי ההיררכיה ברורים כבר מהשלבים הראשונים של העונה. בתוך כל האירוע הנחמד הזה אמור להשתלב איתן בורג. וכאמור, אני חושב שיש סיכוי טוב שזה יצליח. משחק ההתקפה של טנסי שמתבסס ברובו על יצירה של הגארדים מכדרור, מתאים לסט היכולות שלו. קצב המשחק המהיר, מתאים לאתלטיות ולזריזות שלו. הנוכחות ההגנתית שלו תסייע לריק ברנס לסמוך עליו ולתת לו דקות. בין גילספי לאמנט יש בור בעמדה 2 שאיתן בורג יוכל למלא. שחקן שבו זמנית יכול להוריד את העומס מהרכז בניהול המשחק וגם לדפוק שלשות בקאץ' אנד שוט. הקומבו הקלאסי, אם יש דבר כזה. במשחק נגד דיוק, ברנס החליט להעלות אותו מהספסל במחצית הראשונה כשגיסלפי מקבל מנוחה. במחצית השניה הם שיחקו זה לצד זה. אני חושב שיהיה יותר נכון לבורג, לפחות בשלבים הראשונים, לעלות מהספסל כשחקן המוביל של הסקנד יוניט, ולסגור את המשחקים לצד שני הסקוררים. לא אופתע אם כך יהיה. בורג התרגל להוביל בקבוצות בהן שיחק לאורך הקריירה עד כה, וזה ניכר מהביטחון שלו כמעט בכל פעולה על הפרקט. לא סתם חזר צוות השידור פעם אחר פעם על המנטרה: "He has no fear". תמונת מראה? הסוגיה שנמצאת במרכז הדיון בעניינם של מאייר ובורג היא ההשפעה של הבחירה שלהם בקבוצות הללו על היכולת ועל האופן שבו תתפתח העונה. מאייר יצא למכללות בכסף גדול, בגיל צעיר ועם יומרות דראפט, אבל כבר כעת ניתן לומר בזהירות שהוא בחר לעצמו סיטואציה קשה במיוחד לבלוט ולהוביל בה. בורג לעומת זאת, מגיע בגיל מתקדם ובסיטואציה אחרת, אבל נדמה שהגיע לקבוצה שתאפשר לו להיות דומיננטי לצד שחקנים איכותיים אחרים. בשבוע הבא הדבר האמיתי מתחיל ונוכל לבחון את התיאוריות בשטח.

עונתה השלישית של הפועל ירושלים תחת מתן אדלסון נפתחה בקול ענות חלשה. שני הפסדים באירופה, מאזן שלילי בליגה, וכדורסל לא משכנע. התסכול ביציעים מבעבע ונראה שכבר הגיע לנקודת רתיחה. אולי הגיע הזמן לשאול לאן הספינה של אדלסון שטה? הכסף נכנס, המבנה הניהולי השתנה – אבל לאן כל זה מתכנס? על הנייר, או יותר נכון ברמת ההבטחה, זה היה אמור להיות אחד הפרויקטים השאפתניים בתולדות הספורט הישראלי. בפועל, זו אולי התקופה הקרה והמאכזבת ביותר שידעה הפועל ירושלים. או כמו שאמרו חכמינו ז"ל – כגודל הציפיות, גודל האכזבות. ספורט הוא עסק ובדיוק כמו כל עסק, יש לו לקוחות. קהל הלקוחות של הפועל ירושלים, כמעט כמו של כל קבוצה, הוא קהל שחי נרטיב. המשחק הראשון שנכחתי בו היה גמר הגביע ביד אליהו. הייתי בן עשר כשעדי ג'ורדן קלע את סל הניצחון, ובאותה שניה הכניע את האריה מתל אביב. אנחנו, הירושלמים, טעמנו אז בפעם הראשונה את טעם הניצחון – ובעיקר את ההבטחה: יום אחד נהיה ירושלים של מעלה. תמיד היינו ירושלים של מטה – האנדרדוג הנצחי, רובין הוד שעושה כיפה אדומה למלך הבלתי מעורער של הכדורסל הישראלי ומחלק גביעים לעם, כזה שחי על שאריות. אני לא אשכח סל הניצחון של פפי בסדרת הגמר ב-99', הפסדנו בסדרה אבל ניצחנו במלחמה, פפי שמר על הבית! מכבי לא תגזור רשתות במלחה (כפרה עליך פפי, חיים שלי בלב אתה). וככה זה המשיך, בכל ניצחון דחוק, בכל הפסד, כל ערב מלחמה, מלחה מלאה עד אפס מקום, ונצצה בנו התקווה: להפוך יום אחד לירושלים של מעלה. לכבוש לא רק את התואר, אלא את הזהות. להפוך סוף־סוף לאריה הירושלמי, ולנגב את הפרקט עם הצהובים של תל אביב. גילוי נאות, המגב בבית שלי אדום, הז'ילדה צהובה. עברנו עליות ומורדות, וידענו משיחי שקר גאידמקים ואגייארים, וידענו גביע אירופה והיה לנו משיח רגעי אחד בדמותו של אורי אלון ושתי אליפויות. וגם תקופת חומסקי וגיא הראל הצנועה הביאה לנו האוהדים נחת וגביע, כי הפסיכוזה בהנהלה הירושלמית זה כל מה שרצינו ואהבנו – חולי נפש כמונו שיתפרקו על הפרקט בהפסדים, שילכו עד הסוף בשביל הקבוצה, שימתינו לשעת כושר כדי להכניע שוב את האריה מתל אביב, ההבטחה להפוך יום אחד לירושלים של מעלה נשמרה, וברגע שהתנאים יבשילו ידענו שזה יקרה – "יש בנו אהבה והיא תנצח". ואז הגיע מתן אדלסון ואיתו ההצהרה, על הנייר (או לפחות ברמת ההבטחה) כל מה שחלמנו עליו. אבל בפועל, הפועל ירושלים של מתן אדלסון היא כשלון, לא ברמה העסקית כי קטונתי, ולא ברמה הניהולית כי למי אכפת, אלא ברמת ההבטחה. נוח להתייחס לאוהד כאל יצור רגשי וזה גם נכון, אנחנו כאלה. הרגעים האלה עם הקבוצה הם הפורקן שלנו, המקום שבו מותר לצעוק ולקלל. זה בדיוק מה שאוהד מבקש מהמועדון שלו: הזדמנות לשרוף קצת חומר רגשי, להוסיף צבע אדום לאפור של שגרת היומיום. קל לזלזל בתחושת האוהד, להתנשא מעליה, לפטור אותה במחי יד, אבל היא הלב של הקשר בין האיש ביציע למועדון. ובלי ההבטחה, בלי הסיפור, בלי הנרטיב, אין להפועל ירושלים מה להציע לאוהדים שלה. וכאן, בדיוק כאן, מתן אדלסון נכשל. אם נשים בצד את כל התקלות של ההנהלה בשנתיים האחרונות (רנדולף, המבורג, קאנצוריס, אוגביידה, לייסי, פיליפ ועוד...) הכישלון של ירושלים במאקרו, או במטא, היא שחיקה של תחושת האוהד שבאה לידי ביטוי בשני מישורים עיקריים. הקשר בין האוהד להנהלה ההנהלה הנוכחית נתפסת כמרוחקת וקרה. אין בה דמות היסטורית שמזוהה עם המועדון, ואין דמות מובילה שיש לה חיבור טבעי עם האוהדים. ההנהלה משווקת חזון אבל מאבדת את החזית. רוב ההחלטות מתקבלות מאחורי הקלעים, ללא שיח פתוח עם הקהל, ואף אחד לא מבין לאן הולכת הקבוצה או מה הלוגיקה שעומדת מאחורי ההחלטות. גרוע מכך – כל ביקורת מהקהל או מהתקשורת כמעט ולא זוכה להתייחסות עניינית. במקום להתמודד עם הטענות, ההנהלה נאחזת בסיסמאות ("הסגל לא מיצה את עצמו"), ממסגרת את האוהד כילד רגשי בהתקף טנטרום ("זה טבע האוהדים"), ומורחת אותו בתשובות חלקיות. כשההנהלה לא נגישה ולא קשובה לקריאות מהיציע או לשיח ברשתות, האוהד מפסיק להרגיש חלק מהמועדון. הוא מביט מהצד במשהו שהיה פעם שלו. היום, עיקר החיבור בין האוהד למועדון נשען על הדבק של הקהל ואדי ההיסטוריה – לא על המועדון והקבוצה במצבם הנוכחי. הגשמת החלום על ידי האדומה מתל אביב כל מה שחלמנו עליו במשך עשורים – עופר ינאי הגשים בעונה אחת. וזה מרשים, וזה מעורר קנאה, וזה מכעיס. כי בזמן שחלמנו להיכנס בדלת האחורית למגרש של הצהובים, בא ינאי ועשה לנו את מה שחלמנו לעשות למכבי, ועשה למכבי את אותו הדבר. ואנחנו, שמאז ומעולם היינו ירושלים של מטה, התנחמנו בעובדה שלפחות אנחנו הפועל של מעלה, האדום הכי חזק בשכונה. והיום, איבדנו גם את זה, לא רק שההבטחה להיות ירושלים של מעלה נגנזה, אלא הפכנו להיות הפועל של מטה, שלישית לאדומים מתל אביב ולגונב החלום עופר ינאי, ושנייה לצהובים. וכן, להנהלה הנוכחית יש שתי טענות מרכזיות שאולי נשמעות הגיוניות אבל מתפרקות במבחן המציאות. הטענה הראשונה היא שתקציב המועדון יגדל בהתאם לגידול האורגני בהכנסות. כלומר, המועדון לא יגדיל השקעה לפני שהכנסותיו יעלו. אלא שזו לוגיקה הפוכה: כי אם מעמד ותחושת האוהד נשחקים גם ההכנסות נשחקות. כי לא מתנים כסף באהבה, כי כשאין זיקה אמיתית לקהל אין גידול במנויים, ואין אנרגיה כלכלית. אם המועדון קושר את עתידו רק למה שכבר קיים, הוא נידון להישאר קטן. כדי לגדול צריך דווקא להשקיע, להמר, לייצר עניין – אחרת המעגל נסגר סביב עצמו, עד שהוא פשוט נעלם. ספורט הוא שדה תחרותי. עופר ינאי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הטענה השנייה היא שעופר ינאי “שיגע את השוק” והקפיץ מחירים, ולנו יש את הדרך השפויה והאחראית. הבעיה שספורט הוא שדה תחרותי, ותחרותיות מתחילה קודם כל בהחלטות הנהלה. ההתעלמות מהמציאות הזו היא אולי זהירות פיננסית או בנייה מחושבת, אבל היא כישלון ספורטיבי. אי אפשר להישאר שלישי בתקציב בפער כל כך גדול (בערך שישית מהאדומים, מחצית מהצהובים) ולצפות לתוצאות של קבוצה מובילה. אם היריבה שלך משקיעה ומתרחבת, והתגובה של המועדון היא נמנום על מי מנוחות על פי קריטריונים שנקבעו מראש – זו לא מדיניות אחראית, זו כרוניקה של כשלון ידוע מראש, וזה זלזול באוהד. מציע לכם לעשות ניסוי, לכו לאדום הירושלמי הקרוב ואמרו לו את המילה תהליך, בסבירות גבוהה הוא ירוץ לקיר הקרוב ויטיח בו את ראשו מספר זוגי של פעמים. תהליך זה מה שקורה בצד האדום של העיר תל אביב. שנה שלישית לעידן מתן אדלסון, והפועל ירושלים עומדת בדיוק במקום שהיא לא צריכה להיות בו, בינוניות שמתחפשת ליציבות. החלום שלנו להפוך לירושלים של מעלה התחלף בתואר המשפיל "הפועל של מטה". במבחן התוצאה, הפועל ירושלים זה קבוצה שמורכבת מפשרות, חסרת ניסיון ניהולי, ומנותקת מהשטח: תקראו לזה יהירות, נאיביות או רשלנות, זה לא משנה. מה שכן משנה, זה שבדרך היא מאבדת את הלב של הקהל, את הזהות שלה, ואת מה שהפך אותה למה שהיא. נאה דורש נאה מקיים אמרו חכמינו ז"ל – אדלסון רוצה יציעים מלאים, רוצה מחויבות, שיקיים אותו דבר – כלפי האוהד, כלפי הסמל, כלפי ההבטחה: ירושלים של מעלה. במוצאי שבת נפל דבר בירושלים, הקבוצה ירדה מהמגרש לקריאות בוז מהקהל, עבדכם הנאמן היה בין השורקים. מי שמכיר את הקהל של ירושלים יודע שזו לא מחאה על ההפסד, אלא קריאה של קהל שנמאס לו, זה בוז שמסמל יותר מהכל את עומק השבר בין המועדון לבין הקהל. אבל במועדון ממשיכים בשלהם, ממסגרים את התסכול כ"טבע האוהדים", מסבירים ש"לא צריך חיזוק כי הסגל עוד לא מיצה את עצמו" – ורק מעמיקים את הפער בינם לבין היציע. שריקות בוז אחרי ההפסד האחרון. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל תמיד היינו מועדון של רגש, של הימור ושל סיכון, של קהל שצעק יותר חזק מהתקציב, קהל של גם בטוב וגם ברע. והמצב היום, שהמרחק הרגשי בין הקהל והנהלת המועדון רק גדל, וקריאות לחרם אוהדים צוברות תאוצה. מתן אדלסון נמצא היום בצומת דרכים, והוא צריך להחליט אם להמשיך באותה גישה שהביאה את המועדון למשבר שנמצא בו היום או לשנות את הכיוון של הספינה. אם הוא רוצה להצליח באמת הוא צריך להבין שהקהל ורגשותיו הם לא נספח, אלא תנאי הכרחי להצלחה. ששיתופי פעולה עם מחלקות הנוער של השרון אולי מבורכים (אחלה בלגה), אבל לא ממלאים את הארנה. שתחרותיות מתחילה קודם כול מלמעלה, ושהבטחות צריך לקיים, ובראשן ההבטחה על ירושלים של מעלה. כי לא רחוק היום שבו ייגמר האשראי של הקהל, ואלה האוהדים שיתחילו לשאול "ספינתנו לאן?" אסף כהן הוא אוהד הפועל ירושלים

"מכבי ת"א תמיד מקשה עלינו", הצהיר ארגין עתמאן בתחילת השבוע, במשפט שנשמע מוזמן במחולל הקלישאות הקבוע של המאמנים. אולי יש מאחוריו כוונה נסתרת, לבל ייכנסו שחקניו לשאננות לקראת המשחק מול הקבוצה המדורגת במקומות 19-15 ביורוליג. ואולי בעצם הוא צודק. בשני המפגשים בעונה שעברה הוליכו הצהובים בפער דו-ספרתי לפני שנכנעו ליריבתם הוותיקה, ואיבדו סופית את היתרון רק בשתי הדקות האחרונות. שנה קודם לכן, עדיין בלי מגרש ביתי, הם היו רחוקים דקתיים מהעפלה לפיינל פור, וניצחו ארבע פעמים את פאו. רק אחד מ-15 המשחקים האחרונים בין השתיים הסתיים בניצחון מעל עשר הפרש לירוקים. אז אולי עתמאן צדק? ואולי לא מכבי ת"א היא זו שמטרידה אותו, אלא קבוצתו שלו. לכאורה, ההתעוררות אמורה לבוא מאליה לאור התוצאה השלילית שהשיגה פנאתינייקוס בסוף השבוע בבולוניה; בפועל, היא נוהגת להילחץ מסיטואציות שכאלה ולהסתבך במשחק שבא אחרי הפסד. * אחרי ההפסד לברצלונה במחזור השני, נדרש סל ניצחון הרואי של קנדריק נאן כדי לנצח בוויטוריה. * לאולימפיאקוס היא נכנעה בליגה, אבל מיד אחר כך גברה בקושי על וילרבאן. * חמישה מהפסדיה ביורוליג אשתקד הפכו להפסדים כפולים. * ואחרי כמה מההפסדים האחרים, פאו ניצחה בקושי את מכבי ת"א באואקה, בנקודה את פנרבחצ'ה ורק בעשר את אלבה ברלין. אבל עם כל הכבוד לעובדות הלא חשובות (שבוודאי מלמדות בכל זאת על משהו), מלווים את האימפריה העתמאנית כמה סימני שאלה שיכריעו לאן מועדות פניה בעונה הקרובה - שאינה עונה רגילה. היא העונה שבה פנאתינייקוס אינה רק הטוענת לכתר האלופה, אלא היא גם מארחת הפיינל פור, לראשונה אחרי 19 שנים. לשילוב של נאן עם שורטס יש משמעות אדירה. צילום: באדיבות Panathinaikos BC באתר "באסקטניוז" הצליחו לייצר בשבוע שעבר קליקבייט לא רע בכלל, כשפירסמו אייטם ספקולטיבי תחת הכותרת: לאיזה יעד כדאי לשלוח את טי.ג'יי שורטס בהשאלה? מאחורי הכתבה הזו לא היה שום טיעון עובדתי, אבל זה הספיק כדי לייצר גל שמועות ברחבי אירופה בנוגע לעתידו של הכוכב שבא מפריז. היה מי שאפילו דיווח על מו"מ בינו לבין מכבי ת"א (אה-הא). אז שורטס לא הולך לשום מקום, וקשיי ההתאקלמות שלו באתונה טבעיים ואף מתבקשים. גדול ככל שיהיה, בסופו של דבר הוא הצליח בענק בסיטואציה אחת בלבד. תחילה עם תומאס איסאלו בליגת האלופות בטלקום בון. אחר כך עם איסאלו בפריז ביורוקאפ. ואז עם תואם-איסאלו, טיאגו ספליטר, בפריז ביורוליג. עכשיו, לפתע, הוא בא למקום חדש, עם מאמן אחר, ושיטה שונה, וחברים אחרים. שורטס ונאן, בגיבוי ההגנתי של ג'ריאן גרנט והחיפוי המנהיגותי של קוסטאס סלוקאס, מרכיבים ככל הנראה את הקו האחורי האיכותי, המאיים והמבטיח ביורוליג. הוא עדיין לא מקיים, ולשאלת שילובם של שני השמות הראשונים בקאדר יש משמעות אדירה בכל הנוגע לגורל העונה כולה. בהפסד בדרבי הליגה שורטס דווקא כיכב עם 19 נקודות, 5 ריבאונדים ו-5 אסיסטים, אבל נאן לא שיחק. ביורוליג הוא עומד בינתיים על 5.8 נקודות בכמעט 15 דקות, אבל לך תשפוט בנאדם אחרי חודש של משחקים. לך תשפוט את שורטס אחרי חודש. צילום: באדיבות Panathinaikos BC השאלה המדאיגה יותר מבחינתו של עתמאן נמצאת מתחת לסל. שם, פאו תלויה עדיין במתיאס לסור, ואלה כבר לא חדשות כל כך טובות. המפלץ הצרפתי חזר מוקדם מדי מהשבר ברגלו, וההחלטה לשלבו בפיינל פור באבו דאבי עלתה ביוקר. בטווח המיידי, הדקות שלו הן אלה שתקעו את משחק ההתקפה ובמובן מסוים הובילו להפסד לפנר בחצי הגמר; ובטווח הארוך, האיש עדיין לא מסוגל לשחק כדורסל. הוא מתקרב ומתקדם לחזרה למגרשים, אך איש אינו יודע איזה לסור יעלה לפרקט בקרוב, וכמה זמן יידרש לו כדי לחזור לעצמו באמת. זו הסיבה שבגינה ניסה דימיטריס ינאקופולוס להנחית בקיץ סנטר בכיר כמו יונאס ולאנצ'יונאס. זו הסיבה שעומר יורצבן, שלא ממש נספר על ידי עתמאן אפילו בנבחרת טורקיה, נשאר. רישון הולמס הוא שם גדול ומבטיח, אבל בדומה לרבים מהשחקנים שהגיעו העונה ליורוליג בלי שום ניסיון אירופי, גם הוא נמצא עדיין בתקופת ההתאקלמות. סימן השאלה האחרון נוגע, אולי באופן מפתיע, לעתמאן. האיש שהחזיר את פאו לקדמת הבמה ולמועדון אלופי היורוליג נחשב לאליל באואקה. במועדון שהתרגל להחליף מאמן ואפילו שניים בכל עונה, הוא זוכה למעמד כמעט מיתי. כזה שהיה רק לז'ליקו אוברדוביץ' בימים היפים ההם. כל עוד פנאתינייקוס מצליחה, הפרובוקציות ומופעי הנרגנות שלו מתקבלים בסלחנות ובאהבה. אבל את העונה שעברה סיימו הירוקים בידיים ריקות, וחזו באולימפיאקוס חוגגת זכייה באליפות יוון. אם גם העונה הקרובה תיגמר באופן דומה - בעיקר בגלל הפיינל פור הביתי - עומד להיות קיץ מעניין וסוער באתונה. תמונה שכנראה לא יכולה לחזור, מכל מני בחינות כל אוהד מכבי ת"א השואב אופטימיות מכתבה זו לקראת המשחק הערב ב-21:15, עושה זו על דעתו ואחריותו האישית בלבד.

את תחילת משחקי מחזור ג' בליגת העל שלנו סיכם לכם וסיכם יפה הופמן. מאז חווינו עוד חמישה משחקים, שלושה נצחונות בית, שני כמעט מגה קאמבקים – וכדורסל בינוני להחריד. מרגיש כמו קידום מעולה לטור, לא? בכל מקרה, רציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו בי בהמשך לכמה דברים שקרו. קדימה. מתחילים. אתא היה משחק אחד שהסעיר השבוע את קבוצת הוואטסאפ של הדיסקו, דווקא בהיבט של הקבוצה שהייתה בדרך לחטוף בראש (עד לקאמבק שגרם לה להסתפק בתחושה של כמעט). כן, הדיסקו התרגש השבוע מקרית אתא. הדיסקו התרגש, למרות שלא בטוח שהתרשם, מהכדורסל של בנטוב. אלדד בנטוב. הנה לפניכם מקבץ מהדברים: לא רוצה ולא מנסה להפחית משהו מהנצחון היפה והמוצדק של רמת גן. שמתמודדת עם קיץ לא פשוט. שהבליטה בסך הכל התקפה מגוונת גם ברמת הסקוררים (6 בדאבל פיגרס, אם זה חשוב) וגם ברמת הדרך שלה לקלוע. ממצבים שהכניסו לעניינים את אטקינס הכחוש, עד הגיוון הנאה של אדם אריאל וכן הלאה. מה שכן, המשחק הזה הוכתב לחלוטין על ידי התכתיבים של בנטוב. גם בגרסאות קודמות של אברהמי, לקרית אתא היה צביון, שנגע בעיקר לרוח, טראפים ופלטינים. לקרית אתא הזאת יש גם תצורה התקפית ברורה, והיא נוגעת בעיקר לענייני קצב וריווח. היא משחקת כדורסל שאיננו מתנצל, כשמירב ההחלטות – למרבה התדהמה – בידיים של שני אנדרדוגים כמו אסייג (8 אסיסטים) ובייטנר (4 אסיסטים ו-16223 אלף זינוקים). נהניתי לראות את המשחק הזה ונהניתי בזכות קרית אתא. כן, כולל בחירת הזריקות, כן, כולל התנועות הקטנות שעושים במקביל למהלכי 1 על 1, כולל חיתוך קטן קדימה שמייצר אופציה לחדירה פשוטה לעבר הסל (בעגה, קוראים לזה סטמפיד). מה שמוביל לקאמבק שלה בסיום. יש את האמירה הידועה של אריה מליניאק לגבי לחץ: אם זה כל כך טוב, למה לא לוחצים כל המשחק? ובכן, קרית אתא לגמרי מפעילה לחץ קבוע לאורך כל המשחק. הפעם זה גרם לה להתחיל חזק מאוד. זה גרם לה לחטוף חזק מאוד אחר כך. זה גם גרם לה לחזור מהמתים וכמעט לנצחון. מה היא לוחצת? אם היא לוחצת, זה אומר שהיא לוחצת טוב? דיברנו גם על זה בקבוצה שלנו. חולוניה כאמור, שני קאמבקים היו מנת חלקינו במחזור הזה. השני, אתמול במשחק של חולון – נתניה. העמדה העקרונית שלי לגבי הפרש שמתרסק היא דואלית. מצד אחד, שיט האפנס. שיט האפנס לכולם. מצד שני, זה נושא שצריך לשים אליו לב. בפעם הראשונה, קורה. בפעם השלישית, קרחנה. בחסות סל הנצחון האדיר של ג'ורדן מקריי מול הגרסה הנוכחית של ירושלים, הקבוצה של פרנקו המריאה לשני משחקים של כפיים. של הצגה. הראשון ב BCL. השני מול נתניה. אחרי הנצחון בצרפת דיברנו כאן בעיקר על הישראלים. הפעם כמה מילים על הוולטון ועל מספר דו ספרתי של אסיסטיו. מהראשון, באווט בייסליין א-לה כריס ג'ונסון לידיים הבטוחות של קררה. מהשלישי, עם הטעיית כתף יד חדשה ועד שהעיף לכיוון הכללי של זלי בחוץ. אגב זלי, ריספקט לאינטנסיביות שלו – ולאחר מכן של מרטין, בכמה פוזשנים הגנתיים שהובילו לריצה של המארחת ברבע השני. אבל עזבו שטויות, הסיפור כאן הוא מקריי. גם על הדברים שעשה כדי לייצר את היתרון. גם הדברים שעשה כדי לשמר את הנצחון. כדי לומר לפרנקו, בקול שמדמה את בארי ווייט, שהוא יכול להירגע. ראשוניה פייר? הופתעתי מהנצחון של ראשון בבאר שבע. למרות החיבור והרוח שהפגינה משחק אחד לפני, היא הרגישה לי עדיין רחוקה מדי מהמקום אליו היא שואפת להגיע. בטח מול האגרסיביות של באר שבע. אז רגע, מצד אחד – האגרסיביות של באר שבע כרגע זה יותר עניין מיתוגי/ מיתולוגי/ נוסטלגי מאשר משהו שקורה בפועל. מצד שני – יש את אמין סטיבנס. כשערכנו את דראפט הדיסקו טרם פתיחת העונה, בחר הופמן את אמין סטיבנס. ומי שראה את האמין במשחקי ההכנה, לא ממש האמין. אבל גם אם נניח למספרים של הביג גאי אתמול, והמספרים היו פצצה (28 + 10, 14/18 ל-2, כן?), הנוכחות של האיש הזה ניצחה את המשחק הזה עבור הקבוצה הזאת. כמו חלוץ 9 מריח שערים, סטיבנס יודע לנתק מגע מהשומר שלו, ברגע הנכון, ולנוע לכיוון אחר ברחבה כדי לקבל כדור במסירה או בריבאונד התקפה. ד"ש לברנדון אנג'ל שאולי למד אתמול משהו. כמו איך שלא קוראים לתפקיד הזה בפוטבול, סימוני הידיים של סטיבנס מייצרים מטרות מעולות עבור המוסרים בכלל וגרנט בפרט, ולא רק אחרי מהלכי פיק נ' רול. כמו בעל בית אמיתי, הוא יודע לכוון שחקנים עם כדור כדי שיגיעו למקום המדויק שממנו מריצים פיק נ' רול, כפי שלמד ולומד ממנו היטב קליל אהמד (מה שזרק אותי, ואני לא מגזים, לדקויות של שאראס מתעקש עם ווקאפ ויוקובאיטיס לנוע למקום הנכון, על הסנטימטר). כמו מאמן נוער, הוא מראה איך חוזרים מיציאה גבוהה בפיק נ' רול אל השחקן שלו, דרך הושטת היד הנכונה לקו המסירה התאורטי. אבל גם כאן, עזבו שטויות. שני מהלכים עשו למשחק הזה סוף: רול מושלם אותו סיים מול איוריו ומיד לאחר מכן יציאה הגנתית טובה שייצרה איבוד כדור שייצר סיומת מושלמת במתפרצת בצד השני. אחלה אמין סטיבנס שבעולם. הנוכחות של האיש הזה ניצחה את המשחק, אמין סטיבנס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אה, והיו עוד שני משחקים: מתנצל, אבל במסגרת לוז המשחקים הבלתי אפשרי (התלוננתי מספיק כאן?) לא הספקתי עדיין לסיים את ההפתעה מרעננה מנצחת בכפר בלום. ועל המשחק של הפועל תל אביב מול נס ציונה חבל לבזבז מילים. ליגה אחרת. נמשיך לעקוב בעניין. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

מכבי תל אביב עברה שבוע טוב. היא רשמה ניצחון מפתיע ואפילו הירואי על ריאל מדריד, ואחריו בא ניצחון קליל יחסית בהרצליה - בדיוק כמו שניצחונות ליגה אמורים להיות במציאות בריאה של מכבי. והנה, דווקא אז, נעמד עודד קטש מול המצלמה ובעצם שיקר למען המועדון והבעלים. בשורה התחתונה, הקבוצה מתייצבת לעוד מחזור כפול ביורוליג בלי חיזוק, שהיה בבחינת מובן מאליו עוד לפני שהעונה התחילה. אפשר לדבר על שוק קשה, אבל מדי יום אנחנו רואים עוד ועוד וולקאמים ברחבי אירופה. והכאב גדול לא רק בגלל הכדורסל, אלא בגלל מה שמכבי הופכת להיות. תכינו לכם כוס קפה לקראת המאמר הזה. בעוד כחודש, אם שום דבר לא ישתבש, היורוליג תחזור לישראל. בימים ההם, כל מי שדרך ביד אליהו ידע שהוא נכנס למקדש. הצבע הצהוב צרב בעיניים, האוויר היה טעון גאווה, והתחושה הייתה שמכבי תל אביב היא לא רק קבוצה - אלא רעיון. אבל כמו בכל סיפור גדול באמת, הנפילה לא מתחילה כשמפסידים. היא מתחילה דווקא ברגע הניצחון. הזכייה האחרונה ביורוליג ב-2014 הייתה שיא של תקופה, אבל גם תחילת הסוף. מאותו לילה שבו הונף הגביע, משהו השתנה. הניצחון הפך לשיכרון. השאיפה לזכות שוב עוד מתחבאת בקצה הדמיון של אוהדים מפוצצי מכביזם. וכשהשיכרון פג, לא נשארה תוכנית. רק געגוע לתחושת העליונות הישנה. מאז, מכבי נראית כמו מועדון שחי על זיכרונות. כמו זמר שממשיך להופיע רק עם הלהיט הישן שלו, כי אין לו אומץ לכתוב שיר חדש. סמל התקופה. עודד קטש. צילום: Partizan Mozzart Bet קטש הוא סמל התקופה. איש שקט, נעים, אינטליגנטי - תקוע בין חלום למציאות. הוא לא האשם, אך גם לא הגואל. הבעלים חצויים בינם לבין עצמם. חצי מאמינים בו, חצי מחפשים תחליף. ובתוך הערפל הזה המועדון משותק. אין החלטה, אין חזון, אין דרך. יש סגל בלי רכז טבעי, בלי סנטר אמיתי ובעיקר בלי נשמה שמובילה קדימה. מכבי תל אביב של השנים האחרונות מזכירה אדם שלא יודע להתחיל את הבוקר בלי נס קפה. הוא כבר לא באמת אוהב את הטעם, אבל בלי זה הוא לא מתעורר. כל עונה מתחילה באותה מחווה - כפית של תקווה, מים רותחים של אמונה, ערבוב מהיר של תירוצים. הקבוצה לוגמת לגימה ומחכה שיקרה נס, ואולי הפעם זה יעבוד. אבל הקפה הזה כבר מר, והוא לא מעיר אף אחד באמת. כי מועדון שחי על ניסים, שוכח איך מייצרים מציאות. הניצחון המתוק של מכבי תל אביב מול ריאל וההפסד המר שקדם לו מול אולימפיאקוס הם כל התמונה כולה. התמונה ששווה אלף מילים - או אולי אלף ניסים. השלשות הבלתי אפשריות, המהלכים הקבועים והצפויים למדי. נקודות בסוף שעון, חמישייה אקראית, וויל ריימן אחד, ותוצאה אחת שתעלה לעמוד הרשמי בלי תגובות קשות מצד אוהדים, שהפעם קיבלו את מנת הקפאין החודשית מבית קטש וחניכיו. עונת היורוליג הקודמת הראתה בדיוק את זה. לא קריסה דרמטית, אלא התרוקנות איטית. משחקים שנראים אותו דבר, אותם תרחישים, אותן הבטחות. שחקנים שלא נראים שייכים באמת למועדון שמצהיר על עצמו כגדול באירופה. אין עוצמה, אין פחד מצד היריבות, רק נוסטלגיה שמנסה להחזיק את האמונה בחיים. ואז הגיע הקיץ. ארגון הגייט ניסה לזעזע את המערכת. הייתה אנרגיה, הייתה אמונה, תחושה של כמעט שינוי. אבל כשהגיע הרגע לעבור מדיבורים למעשים, זה נעצר. המחאה התקפלה רגע לפני שנולדה. אולי זה הפחד לאבד את הבית, אולי זו התקווה שהחדירו בנו מנועי השיווק שאיכשהו "זה עוד יסתדר". אבל לא, זה לא הסתדר. ועכשיו עוד עונה. עוד קליפים, עוד הבטחות, עוד תקוות. אבל כבר מהמשחקים הראשונים ברור שאנחנו באותו קליפ (ביג קליפ). בלי רכז שמנהל, בלי סנטר ששומר, בלי שחקן שמאמין באמת שזו הקבוצה הכי גדולה באירופה. והאוהדים? הם כבר לא מתפרצים מזעם הם מתיישבים בשקט, מכינים את הקפה. וזה הסימן הכי מסוכן. כי כשהקהל שותק, זה אולי אומר שהוא הפסיק לקוות. מכבי תל אביב הנוכחית חיה בין עבר מפואר לעתיד לא פתור. אולי דווקא מתוך המקום הזה, אפשר להתחיל מחדש. כי מועדון לא אמור לחיות על ניסים. הוא אמור לייצר אותם. מועדון לא אמור לחיות על ניסים. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ואולי, אולי הפעם הנס לא יגיע מהפרקט אלא מהיציע. בחודשים האחרונים קמה תנועה חדשה של אוהדים, "נשארים במפה". לא עוד צעקה רגעית, לא עוד פוסט עצבני ברשתות, אלא קהילה של אנשים שמאמינים שאפשר להחזיר את מועדון הפאר הזה להיות מה שהוא נועד להיות. הם לא מחכים לבעלים, הם לא ממתינים לנס. הם פועלים בקול, בלב, ובעקשנות. אלה האוהדים,שמאמינים שצהוב זה לא רק צבע, זו שליחות. ואולי, אם מישהו עוד יציל את מכבי, זה לא יהיה רכז חדש או מאמן נוצץ אלא אלה שלא ויתרו. אלה שנשארים במפה. נריה קרמר הוא אוהד מכבי תל אביב

ממש מוקדם בעונה אבל אפשר להגיד שמכבי ת"א ובני הרצליה עם תחושות ומומנטום הפוכים. מכבי, אחרי הניצחון השנתי על ריאל ומשחק לא רע, שהסתיים מאוד רע מול אולימפיאקוס, באה עם מה שמרגיש כמו מומנטום חיובי. הפרחים לקמפאסו שהלך אנדר על בלאט. הרצליה לעומת זאת עדיין ללא ניצחון השנה, הפסד בליגה ושני הפסדים בליגת האלופות הביאו אותה עם לחץ מסוים להתמודדות הזו. אם בליגת האלופות הרצליה יכולה לקבל את ההפסדים, בליגה הציפיות והתקציב דורשים נצחונות. הפרחים או במקרה הזה, הקוצים, לגיל נויביץ (עליו בהמשך), שחטף מסטיוארט והנחיל להרצליה הפסד לקבוצה עם תחרות ישירה על מיקום. קשה שלא לפתוח בפיל שבחדר. צ'ינאנו אונואקו לא שיחק. נו, אל תהיו ילדים קטנים. לא דיברתי על הסייז של הסנטר של הרצליה, דיברתי על העובדה שהוא השחקן הכי חשוב של הרצליה. גם אם יש כאלה שבצדק יטענו שסטיוארט חשוב באותה מידה ואולי יותר, מול מכבי תל אביב של סורקין, הורד וליף, הרצליה היתה צריכה גוף גדול שיציק להם, יסחוט מהם עבירות, יקח ריבאונד ובעיקר יראה נוכחות. הצ׳יף לא שיחק ובלעדיו כל סיכוי אמיתי לניצחון של הרצליה אבד. קטש חיפש שחקנים נוספים חוץ מסורקין ובלאט. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 114-99 לקבוצה של עודד קטש. רוב המשחק ההפרש היה 4-10 לטובת מכבי אבל הרצליה לא באמת הצליחה להתקרב. גם אם מספרית ההפרש לפעמים היה חד ספרתי נמוך, לא היה שם שום סיכוי. אם מסתכלים בצורה כנה, מכבי יכלה לעשות את זה הרבה יותר קל, אבל קטש, בצדק מבחינתו, עשה הרבה חילופים וחיפש עוד שחקנים חוץ מסורקין ובלאט שיעזרו. מה כבר יהוא אורלנד יכול לעשות כשהוא לוקח בחשבון את חסרונו של הצ׳יף? לא הרבה אם נהיה כנים. למעשה הוא יכול לעשות רק דבר אחד, לשחק מהר ולהעיף שלשות. המחשבה מאחורי זה אומרת שאם הרצליה תגיע להתקפה עומדת יהיה לה מאוד קשה להגיע לפאנצ'ים התקפים מול כל פתרון שתציג מכבי. אז בואו לא נגיע להתקפה עומדת, בואו נזרוק שלשות כי אם הן יכנסו, נוכל להכניס את מכבי ללחץ. אז ככה בדיוק התנהל המשחק. הרצליה עפה קדימה וזרקה שלשות. האם זה הצליח? כן! הרצליה כאמור נשארה יחסית צמודה כל הערב למכבי כאשר היא מייצרת מספר ריצות יפות. היידיגר נהדר עם 7/12 לשלוש נעזר בטוני דאגלאס ובשלו לוגשי כדי לרוץ כמה שיותר ולהעיף כמה שיותר שלשות, ובעיקר להישאר תחרותיים. אני מדבר הרבה על איזה יופי רומן סורקין מסתובב בשורט רול ובעיקר איזה מהר הוא עושה את זה. יש עוד אלמנט של רומן שצריך לדבר עליו וזה הנעילות העמוקות שהוא משיג בצבע. הבנאדם לא משאיר הרבה סיכוי לשחקנים ששומרים אותו, ואם זה מיס מץ׳ אז בכלל אפשר לרשום 2 נקודות, כי גם ברמה הטכנית העובדה שהוא משאיר את הכדור גבוה ולא מחכה לעזרה אלא לרוב פשוט מסתובב להניח את הכדור בסל גורמות לנעילות האלה להיות מאוד יעילות. הן גם לא מזיקות לטור האסיסטים של תמיר בלאט. נעילות של רב בריח, רומן סורקין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אז במחצית הראשונה רומן הוציא שלוש עבירות מורנדאדו, הגבוה היחידי בסגל של הרצליה, ומיד נגד האזורית המאוד רכה של הרצליה, הוא, הורד וליף ניצלו את זה לסלים קלים באזור הצבע. כמה נמוך הרצליה שיחקה? בשלב מסוים לוגשי ודוסון שיחקו את שתי עמדות הפנים. מכבי המשיכה לתקוף את האזורית עם תרגילי דאבל אלבו פשוטים שסידרו סלים קלים או שלשות חופשיות של בלאט וגור לביא. עד סוף המחצית היידיגנר ופרנסיס מזערו נזקים בהתקפות מעבר, כמה מפתיע, וכמו בכל המשחק נשארו קרובים אך רחוקים. הרבע השלישי נראה כמו הרבע השני, שתי הקבוצות ויתרו על הגנה וערכו בפתחו של השבוע תחרות שלשות. את שני הרבעים האלה ניצחה מכבי 68-54 ונשבע לכם, לא היו שם שום סטים מרשימים של התקפות. בעיקר מכבי שיחקה מחניים גדול מול האזורית של הרצליה ומן העבר השני הרצליה טסה להתקפה כדי להעיף, ובכן, שלשה משלה. עד סוף המשחק שתי הקבוצות היו עסוקות בלשבור יחד את שיא השלשות במשחק אחד ואכן זה קרה. 35 שלשות באחוזים טובים נקלעו על ידי שתי הקבוצות אבל כמו שכבר ציינתי, לא מדובר ביכולות ביצוע מדהימות שהביאו אותנו לשיא הזה אלא בשתי קבוצות שידעו את התוצאה מראש ובאו משוחררות. וזה רבותי, למרות הסקור, די משעמם. אני מספיק מבוגר לזכור איך כשהיו מדווחים על איזה משחק שהיתה מעורבת בו קבוצה יוונית והתוצאה היתה מסתיימת 69-65 היינו מקבלים את זה בהבנה. ״כדורסל יווני״ היינו קוראים לכל משחק שאחת הקבוצות לא היתה עוברת 70. אבל זה היה בעולם של שעון זריקות שמתחיל ב-30 וכשכל עבירה מאפסת אותו. היה מדובר בעולם שאם מישהו היה מעיף 5 שלשות באותו משחק, היו קוראים לו מהפכן. וזריקה אחרי 8 שניות היתה נחשבת נמהרת ואפילו מטורפת. אז הפועל העמק ניצחה ניצחון עצום בארנה את הפועל ירושלים 69-65 ומה אני אגיד לכם, כדורסל יווני או כדורסל אחר לא ממש ראיתי שם. להגיד שהמשחק לא התעלה לרמה גבוהה יהיה שקר גס, כי המשחק הזה היה גרוע. וזה על ירושלים כי העמק מצדה עשתה משחק טקטי גדול. מה גדול בטקטיקה שבאה איתה העמק? הרשו לי להכיר לכם מאמן ליגה מצוין שגם מחלטר כמאמן נבחרות צעירות בכל קיץ. הרשו לי להציג בפניכם את שרון אברהמי. לאברהמי יש שיטה שאומרת: אני נותן לך לזרוק לשלוש אם יש לך אומץ, אני מתבנקר בצבע וזה אומר שיהיה לך קשה לחדור וקשה להכניס את הכדור פנימה. וכשאני מתכוון שהשיטה אומרת זרוק לשלוש, אני מתכוון שהוא אומר לכל שחקן, גם אם זה סטף קרי: זרוק לשלוש. סמכו עלי, שיחקתי מול קבוצות שאימן עשרות פעמים ואברהמי מסנן טראש טוק חופשי ועושה זאת זה טוב. אז הבנו את הרצון של העמק לסגור לחלוטין את הצבע, אבל איך הם ביצעו את זה? קודם כל אברהמי הוריד ממשגב את העול של לשמור על הרכז, במקרה הזה זה אומר לא לשמור על הארפר. בנוסף, הם הראו להארפר כל הזמן גופות, גם מהגארד שלידו וגם בעזרות מאוד עמוקות מהוויק סייד. וזה גרם לירושלים לזרוק הרבה שלשות חופשיות. בטקטיקה כזאת אתה צריך שהקבוצה השניה תחטיא. וירושלים החטיאה. היא קלעה ב-25% לשלוש, תוסיפו 26 איבודים וקיבלתם משחק התקפי קטסטרופלי. אז אברהמי הצליח ״להפיל״ את השחקנים של יונתן אלון למלכודת והם זרקו באחוזים מחרידים מחוץ לקשת. הם גם לא הצליחו לנצל את החילופים שהעמק עשתה וגרמו למיס מאצ'ים מובהקים מתחת לסל. למזלה של ירושלים העמק שיחקה בהתקפה במחצית הראשונה תרגיל אחד לשני שחקנים, היי פיק אנד רול למשגב או סטיוארט. להגיד לכם שזה היה מוצלח? לפעמים משגב עשה קסמים, לפעמים אדוארדס קלע את השלשה אבל בחייאת, 27 נקודות במחצית זה מעליב. ירושלים גירדה 32 בעיקר בגלל קרינגטון וטריפל ג'יי המפתיע אבל באמת שלא היו במחצית הזאת דברים מעניינים. רגע, לפני שנמשיך למחצית השניה שהיתה בערך אותו הדבר, בואו נשים זרקור על מדד הפלוס מינוס. מדד שכשמציגים אותו, זה כי הוא מתיישב עם הטענה/דעה שלנו. קחו את הובר ופריצקי למשל, שקלעו במשחק הזה 0 עגול של נקודות אבל סיימו עם 7 חיובי כל אחד. ניב משגב, לעומת זאת, עם 15 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים היה עם 7-. למישהו יש ספק מי השפיע לטובה או לרעה על הקבוצה שלו? השפיע לרעה או לטובה? ניב משגב חוגג (צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל) בחזרה למשחק. המחצית השניה נפתחה כשהעמק שיחקה התקפה טיפה יותר יעילה ומעבר לפיק אנד רול שדיברנו עליו מקודם הוסיפה גם בידודים יפים של הנרי שמעבר ל-13 הנקודות שלו גם סחט 7 עבירות. בין סוף הרבע השלישי לאמצע הרבע הרביעי יצאה העמק לריצת 17-1, שבשיא שלה גיל נויביץ׳, מכל האנשים, קלע 5 נקודות רצופות והעמק עלתה ליתרון 11. במשחק שבו הקבוצה שניצחה קלעה 69 זה אמור להספיק, אבל כמו שכבר ציינתי ההגנה של העמק עבדה מצוין, ההתקפה לעומת זאת? לא. זוסמן מנע מהנרי את הכדור ומשגב שחזר למגרש לא הצליח לייצר בעצמו. ירושלים נגסה בפרש ועם שלשת קלאץ של הארפר והרבה ביקורים בקו, הקבוצות בשוויון, 2 דקות לסוף. מרגע זה לא היה כדורסל (לא שלפני היה), אלא קרב חפירות. שחקנים הלכו לקו או איבדו כדור עד ההתקפה המכריעה ובה שוב העמק ״חנקה״ את הארפר שנאלץ למסור להובר שהחטיא שלשה, ואחר כך גם עשה צעדים. העמק ניצחה עם משחק התקפי מזוויע אבל עם תוכנית משחק שהוכיחה את עצמה. חייבים רגע להתעכב על ירושלים. יש לי שני דברים שאני לא מצליח לשחרר מהם. הראשון, כמו כולם: אני לא מבין מה קורה לזוסמן, פשוט לא מבין. אולי הגיע הזמן לנסות דברים אחרת. אני אפילו לא יודע מה. הדבר השני הוא ההתעלמות המוחלטת מדימה סקפינצב. בין אם הוא נועל ובין אם הוא מתגלגל לסל, שחקני ירושלים פשוט מתעלמים ממנו. אולי אין לו ידיים טובות כל כך והוא לא מתגלגל מהר כמו סמית' (הורגש חסרונו), אבל היי, הוא מטרה ממש גדולה וכשהוא קרוב לסל כדאי למצוא אותו. בתחושה, ירושלים אפילו לא מחפשת. המחזור נפתח עם שתי קבוצות מהעלית של הליגה מול שתי קבוצות שמתחרות, כנראה, על המקום הרביעי. כתבתי כבר על איך הרצליה, ביחד עם חולון והעמק מתחרות על ה-Best from the rest. ירושלים כבר הפסידה לשתי קבוצות מהטיר הזה. האם יכול להיות שזה ליגה בכלל של 2 קבוצות ואין 3 קבוצות השייכות לטיר העליון? כמו שזה נראה כרגע, ירושלים אפילו לא בטיר ביניים משל עצמה, אלא כמו חולון, העמק והרצליה מתחרה על הכי טוב מהשאר. וזה מוביל אותנו לשאלת יונתן אלון. אם נקרא את אוהדי ירושלים ברשתות החברתיות נבין שאולי בכלל אין שאלה, אולי התשובה ברורה. סלחו לי, אבל אני לא חד משמעי, הביקורת שלי על אלון היא העובדה שחוץ מהארפר, ירושלים לא משחקת על החוזקות שלה. אבל עם הביקורת, אני עדיין חושב שרוב האשמה במצב של ירושלים היא הבניה בהובלת דן שמיר ומקל. ירושלים של אדלסון מנסה למכור לנו מודל אמריקאי עם תהליכים לשנים, אולי כדאי שמישהו יזכיר להם שמדובר בישראל. התייחסויות אחרות בשורה: ● אנטוני לאמב שחקן מוכשר. עד עכשיו הוא אכזבה עצומה. ● זוסמן בתקופה נוראית, ווינסטון פצוע. פריצקי תתעורר יש לך פה וואחד דלת, אתה רק צריך להיכנס בה. ● שחקנים לא להוריד לפוסט: משגב, נויביץ, היידיגר, הארפר. ● כשלוני ווקר לא מחובר למשחק אז שווה למכבי שגור לביא ישחק. שווה הזדמנות קטנה ביורוליג (קטנה מאוד). ● שופטים יקרים, הרמה לא מדהימה, בואו נעזור ונשרוק פחות. אז מה יש לנו עוד השבוע? משחקי יום ראשון ואז יורוקאפ, ליגת האלופות ויורוליג מחזור כפול. אם אתם מרגישים מוצפים אז גשו וקראו את המדריך לאוהד המתוסכל. עם כל כך הרבה משחקים, אני מעריך בזהירות שיהיה לנו שבוע טוב.

דמיינו שבשנת 1991 היה ווטסאפ. ההתכתבות בין הכדורסלן הוותיק ז'ליקו אוברדוביץ' למאמן הצעיר דימיטריס איטודיס (בן 21) הייתה מתנהלת בערך כך: אז ווטסאפ לא היה בתחילת הניינטיז, אבל השיחה הזו - בקווים כלליים (חוץ מהרמיזות על מלחמת האזרחים העתידית ושיתוף הפעולה עם סטפנוס דדאס וברק לדרר) - התקיימה. בסוף, באמת היה לאוברדוביץ' מה להציע, ודרכיהם של השניים נפגשו שמונה שנים מאוחר יותר, בקיץ 1999. כשהשועל הסרבי חתם בפנאתינייקוס, מורו ורבו דושאן איבקוביץ' המליץ לו לשכור כעוזר את איטודיס, שאותו הכיר מעבודתם המשותפת בפאניוניוס. המאמן החדש נועד בסלוניקי עם דימיטריס, אז כבר בן 29, שנענה להצעה והתפטר מתפקידו כמאמן מנט, קבוצה קטנה בעיר. שני שחקני הרכש הראשונים שהביאו היו בוסמנים: הסנטר ז'ליקו רבראצ'ה, שזכה עם ז'ליקו השני בגביע אירופה ההיסטורי בפרטיזן בעונת הבכורה שלו כמאמן; והרכז הישראלי עודד קטש, כוכב מכבי ת"א. גם לפאו, כמו לפרטיזן, בדאלונה וריאל מדריד, אוברדוביץ' הביא את התואר היבשתי כבר בעונתו הראשונה. אבל אתונה הייתה שונה: הוא נשאר בה 13 שנים וגרף חמישה גביעי אירופה, 11 אליפויות יוון ועוד שבעה גביעי מדינה. מיומו הראשון ועד יומו האחרון בתפקיד - איטודיס היה שם מאחוריו. ואיך זה נראה בהתחלה? ובכן... זכות הדיבור לקטש, שסיפר לי את הדברים הללו בראיון לפני כמה שנים: "אם יש מישהו שסבל מז'ליקו יותר ממני בעונה הראשונה, זה איטודיס. ז'ליקו היה צורח ומתרגז באימונים, מעיר לנו, והכל היה עובר דרכו. הוא היה סופג את כל הצעקות ומעביר אלינו. הוא לא רק היה עוזר מאמן, הוא בעצם היה המתורגמן שלו. ז'ליקו דיבר רק סרבית, וכל הזמן פנה אליו. דימיטריס ידע את השפה מהשנים שלו ביוגוסלביה. הוא היה סוס עבודה, שכל הזמן התרכז רק בכדורסל ועשה כל עבודה אפשרית בשביל הקבוצה, והייתה לו יכולת מדהימה לספוג ולהכיל הכל". צילום: Action Images באתונה, כמו באתונה - ואצל אוברדוביץ', כמו אצל אוברדוביץ' - המגרש היה רק חלק מהאירוע. למעשה, בניגוד לפנים הזועפות והמסגילות, דווקא הוא היה על תקן "השוטר הטוב" ששימש אוזן קשבת לשחקנים, בעוד איטודיס היה "השוטר הרע". ז'ליקו חי את החיים הטובים שיש לבירה היוונית להציע, ויצא לטברנות ולמועדוני הלילה, בעוד עוזרו הפציר בו תמיד להמשיך לעבוד עוד שעה. לעבור על עוד וידאו. לתקן עוד טעויות. לקרוא עוד דו"ח סקאוטינג. ומי יתאר טוב משרונאס יאסיקביצ'יוס את מה שקרה מאחורי הקלעים? "ז'ליקו קצת שונה מהמאמנים הסרבים המסורתיים, כמו סווטיסלאב פשיץ'. אין אצלו בולשיט", כתב שאראס באוטוביוגרפיה שלו. "עבדנו קשה, הזענו, אבל גם ידענו איך לחיות את החיים. אחרי ניצחון במחנה טרום העונה בקפריסין, כל הקבוצה הלכה למסעדה. אוברדוביץ' התקשר לקפטן פרנקי אלוורטיס כדי שימסור לנו שאנחנו יכולים להירגע ולשתות מה שאנחנו רוצים - יין, בירה, הכל. הסיבה הייתה פשוטה: הוא פשוט שנא העמדת פנים. היו לנו כמה ימים חופשיים, אז מה הבעיה בבירה או שתיים?". קטש: "כשהיית פוגש אותם מחוץ למגרש, על בירה, בארוחה, עם המשפחה, היית מבין כמה ז'ליקו מעריך את דימיטריס. זה בעצם חלק מהסוד שלו, חלק מהגדולה שלו: למרות התדמית שיצאה לו, למרות שהוא אף פעם לא חושש לצעוק ולהביע את דעתו בצורה הכי ברורה, הוא יודע לכבד את האנשים שסביבו. גם את העוזרים שלו, וגם את השחקנים שלו. אני חושב שדווקא השיחות איתו מחוץ לכדורסל הן אלו שיצרו אצלנו הכי הרבה מחויבות". צילום: Action Images הקשר בין השניים הלך והעמיק עם הזמן. ב-2002 התחתן איטודיס עם מריה, ואוברדוביץ' היה השושבין שלו. ארבע שנים מאוחר יותר, כשנולדה בתו הבכורה אלכסנדרה, הבוס הסרבי גלש בטבעיות לתפקיד הסנדק. בהשתלמויות למאמנים שערכה היורוליג, היה רק אחד שעלה לבמה בצוותא עם עוזרו. נחשו מי. במסיבת יום ההולדת ה-50 של אוברדוביץ' בבלגרד, כשחתן השמחה התבקש לנאום, הוא הפתיע וביקש מאיטודיס לדבר במקומו. היווני פנה לנוכחים ובירך אותם לשלום בחמש שפות שונות, ואנשים שנכחו במקום סיפרו כי ז'ליקו כל כך התרגש מדבריו, עד שלא הצליח לעצור את הדמעות ופרץ בבכי. העונה הנוכחית מסמלת נקודת ציון: 13 שנים הם עבדו ביחד, ולפני 13 שנים נפרדו דרכיהם. השתלטותו של דימיטריס ינאקופולוס על פנאתינייקוס הביאה להחלטה של השניים לעזוב. מבין כל שחקני הקבוצה, רק הסמלים דימיטריס דיאמנטידיס וקוסטאס צרצריס הוותיקים נשארו. בעל הבית החדש הטיל את מלוא האחריות על העוזר, ובצעד מפתיע אפילו לא הציע לו את תפקיד היורש. "הוא אמר לשחקנים שלא יישארו כי אנחנו עומדים בפני פשיטת רגל ולא נשלם להם. אני בטוח שאלמלא הוא, ז'ליקו היה ממשיך איתנו", טען ינאקופולוס בעבר. מאז ידעה מערכת היחסים עם פאו לא מעט עליות ומורדות, ואיטודיס מתקבל בדרך כלל במחיאות כפיים על ידי האוהדים באואקה. אבל זה לא מספיק; העובדות מספרות ש-12 מאמנים שונים עברו במועדון ב-13 השנים האחרונות, ואיטודיס אינו ביניהם. בחלק מהזמן הוא היה גדול על הירוקים, כשאימן במועדוני פאר כמו צסק"א מוסקבה ופנרבחצ'ה, אבל גם כשישב בבית - מועמדותו אפילו לא נשקלה. צילום: Action Images אוברדוביץ' היה ונותר המאמן הגדול בתולדות הענף, עם 11 גביעים אירופיים (תשעה ביורוליג לדורותיה, ועוד שניים בספורטה). אבל הוא כבר בן 65 - ומאז המכות עם שחקני ריאל מדריד, שמנעו כנראה ממנו ומפרטיזן חזרה היסטרית לפיינל פור, הוא נאבק על עצם הגעתה של קבוצתו לפלייאוף. איטודיס מגיע השבוע למפגש עם המנטור שלו ממרומי המקום הראשון, שבו מחזיקה הפועל ת"א. אחוזי ההצלחה שלו ביורוליג, 71 (ב-313 משחקים), הם הגבוהים ביותר למאמן במפעל הבכיר. האם לאוברדוביץ' יש סיכוי לנצח את עוזרו הנצחי? ייתכן שכן וייתכן שלא. מה שבטוח - המשימה הקשה באמת בפניו תהיה לשכנעו לצאת לבלות אחרי המשחק בסופיה.

עיסוק בהיבטים פילוסופיים וחברתיים של הימורים לא היה בתוכנית שלי לטור ההתרשמות מהימים הראשונים של פתיחת עונת ה-NBA, אבל אי אפשר להתעלם משערוריית ההימורים שהחלה להיחשף ביום חמישי עם המעצרים של טרי רוז'יר וצ'ונסי בילאפס, בין היתר. אל תדאגו, יהיה מקום גם להרבה כדורסל, כפי שכבר ראיתם לא מגבילים אותי במילים פה. כמעט מיותר להבהיר שאין לי ידע או הבנה מיוחדת בתחום הימורי הספורט בארה"ב והקשר שלהם למאפיה. אבל כן אספר בקצרה סיפור שמנסה להסתכל על התמונה הגדולה וממנה להיכנס למעט הפרטים הידועים. הסיפור מתחיל כך: החברה המערבית מבוססת על כבוד לאדם באשר הוא אדם. בני אדם בוגרים, בתפיסה הליברלית, ראויים לחופש בחירה מלא בכל מה שהם עושים, כל עוד הם לא פוגעים באחרים, כי הם יצורים רציונליים שיודעים להחליט מה טוב עבורם. המוח האנושי מתעקש להוכיח כל פעם מחדש שזו הנחת מוצא בעייתית. זה בולט במיוחד בנטייה האנושית שמייצרת הכי הרבה דילמות סביב סוגיית חופש הבחירה: הנטייה להתמכרות. תרבויות שונות ומדינות שונות שוברות את הראש איך להתמודד עם בעיית ההתמכרות, בין היתר, לאלכוהול, סמים והימורים, בעיה שרוב עולם הפשע המאורגן נבנה סביבה. בגדול, השאלה שממנה מתחילים היא אם התופעות האלה צריכות להיות חוקיות או לא. אם לא, הופכים מיליוני אנשים לעבריינים, שרובם המכריע לא מתמכרים אלא נהנים מקצת בריחה וריגוש שחסרים להם בחיי היום-יום, ויוצרים כר פורה לתעשייה לא חוקית, מחתרתית ולא מפוקחת. אם כן, נותנים לתופעה לגיטימציה שמאפשרת לה להגיע לקהל הרבה יותר רחב, בין היתר של מכורים פוטנציאליים ועבריינים פוטנציאליים. הימורי ספורט נמצאים בעדנה של לגיטימציה, הם חלק מהשפה השגורה של עולם הספורט. אפילו בפרובינציה שלנו אנחנו כבר מדברים באוטומט על "ליגת ווינר", בין היתר. אבל זה כלום ביחס למה שקורה בארה"ב. מאז שבית המשפט העליון האמריקאי הפך את הימורי הספורט לחוקיים ב-2018 הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחוויית הספורט האמריקאי, במיוחד ב-NBA. מספר שעות בשבוע שעבר העברתי בהאזנה לפודקאסט בו ביל סימונס ארח את ג'ו האוס וזאק לואו, ושלושתם ניתחו את 30 קבוצות ה-NBA בהתאם לליין הנצחונות של כל קבוצה בלאס וגאס, על כל קבוצה הכריעו אם הם הולכים אובר או אנדר. בהפסקת החסות סימונס, אחת הדמויות המרכזיות בתקשורת הספורט האמריקאית, שיווק בקולו את חברת ההימורים FanDuel, שמציעה אפליקציה דרכה ניתן להמר על עשרות התרחשויות בכל משחק NBA. זה הכי מיינסטרים שיש. קאש פאטל מודיע על מעצרים, לא חשבנו שזו תהיה התמונה החשובה של השבוע הראשון של עונת ה-NBA היכולת הזו להמר על כל דבר קטן: הפרש במשחק, סטטיסטיקות של כל שחקן, מה תהיה הפעולה הראשונה במשחק וכן הלאה, היא חלק גדול מהבעיה. כשהיא פוגשת לגיטימציה רחבה, התוצאה היא שלמאות שחקני NBA יש השפעה על מיליוני מהמרים. השחקנים והמאמנים יודעים מה הליין של המשחקים שלהם ושל נתונים נוספים, כי זה חלק מהשיח השגור. הם מחזיקים במידע, למשל על פציעה שעוד לא דווחה, שיכולה לייצר רווחים משמעותיים לרבים, וכמובן יכולים להשפיע בעצמם על אותם רווחים. הסיכוי שלא ייכנסו לסיטואציה הזאת גורמים אינטרסנטים – החל מדוד שזורק הערה על משהו שהוא הימר עליו ומצפה לעזרה, דרך חבר שמכיר פושע מקומי שמבקש רק טובה קטנה, ועד לאנשי מאפיה – הוא אפסי. ה-NBA בבעיה, שאת ההיקף שלה אנחנו עוד לא יודעים, יכול להיות שזה רק קצה הקרחון. אבל זאת לא בעיה של ה-NBA, זאת בעיה רחבה שדורשת פתרונות רחבים, חוקיים ותרבותיים. לאדם סילבר אין כמעט מה לעשות לגבי מה שתואר בפסקאות הקודמות, אי אפשר לפקח על אלפי אנשים ואין חוקים שמונעים מהם לספר לחברים שהם פצועים, למשל. נכון לעכשיו, אני לא חושב שלליגה תהיה בעיה חדשה של אמינות. מי שגם ככה צועק שהכל מכור יצעק יותר חזק, וברשתות החברתיות יהיו עשרות טייקים גרועים שמאשימים כל טעות של שחקן או שופט במכירה (כבר אין לי כוח לזה), אבל זה לא משהו שיגרום לאנשים להפסיק להתעניין. פורטלנד בצומת דרכים ברמה האינדיבידואלית, עם כל הכבוד לטרי רוז'יר, הסיפור הגדול הוא צ'ונסי בילאפס. לא סתם מאמן בליגה, אלא כוכב עבר שרק לפני שנה נכנס להיכל התהילה, דמות מוכרת ומוערכת מאוד בליגה. אם צריך להמר (ראיתם מה עשיתי וכו'...), אז אני מהמר שבילאפס לא ייצא מזה, שהקריירה שלו ב-NBA נגמרה. גם אם לא ברמה החוקית, יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי להתאושש ברמה התדמיתית. האישום המרכזי נגד בילאפס הוא שגורמים שקשורים למאפיה השתמשו בו כגורם משיכה למשחקי פוקר בהם הם רימו משתתפים וגנבו מהם עשרות אלפי דולרים. שמו של בילאפס לא מוזכר באישום של העברת מידע או נסיון להטות משחקים, אבל הוא כנראה נמצא גם שם (על תקן שותף בקונספירציה מספר 8) כמי שמסר מידע על משחק בו פורטלנד הייתה בטנקינג לאותו גורם שהיה מעורב בארגון משחקי הפוקר. גם אם לא יוכח שבילאפס ידע שמשחקי הפוקר מכורים, עצם הנוכחות שלו שם כפנים שנותנות גושפנקא של יוקרה ואמינות, כפיתוי לאנשים להשתתף במשחק עם חבר היכל התהילה העתידי, לא נראית כמו משהו שניתן להתעלם ממנו. יהיה קל להפוך אותו לפנים של השחיתות והחיבור עם גורמים בעייתיים, להפוך אותו לגורם הרתעה. פורטלנד, כנראה, צריכה להתחיל להתכונן ליום שאחריו. זאת סיטואציה נוראית לקבוצה, ניתן רק לדמיין מה זה עושה לשחקנים להתעורר בוקר אחרי המשחק הראשון של העונה לידיעה שהמאמן שלהם נעצר. בילאפס נמצא כבר כמה שנים במועדון ורבים מהשחקנים בסגל לא מכירים מאמן אחר. גם טיאגו ספליטר, עוזר המאמן שהפך למאמן זמני, נמצא בסיטואציה לא פשוטה. כמאמן זמני הוא בטח לא ינסה להכניס שינויים משמעותיים בינתיים, ובכלל ברגע שמתחילה העונה כמעט לא מתאמנים וקשה הרבה יותר להתוות שיטה. ספליטר מגיע מבית הגידול של פריז ובטח יש לו כמה רעיונות שהוא היה רוצה להנחיל, אבל הוא נמצא במצב בו הוא מחזיק בתפקיד עד שדברים יתבהרו, מה שסביר להניח ייקח זמן רב. אולי פתיחה רעה לעונה תיתן לו יותר לגיטימציה לנסות לשנות משהו בסגנון, בקצב, בחשיבה על המשחק, וכך להפוך את הסיטואציה המורכבת הזאת להזדמנות להטביע חותם כמאמן ראשי ב-NBA. ואי אפשר בלי התייחסות לדני אבדיה, בטח אחרי ההצגה בלילה שאחרי התפוצצות הפרשה. המשחק הראשון אחרי התפתחות כזו תמיד חשוב כדי להבין את מצב הרוח בקבוצה. פורטלנד קיבלה הזדמנות פז להשיג נצחון יוקרתי דווקא ברגע הזה, היא קיבלה את גולדן סטייט עמוסת הוותיקים בבק-טו-בק, אחרי הארכה ואחרי נסיעה ארוכה. אבל הזדמנות צריך לדעת לקחת, ומי שדאג לקחת יותר מכל אחד אחר הוא אבדיה. בשנים קודמות היינו עסוקים בסיטואציה ובאופן בו היא תשפיע על דני, נבהלנו מכל ספסול, כל משחק רע, כל שינוי בסגל שיכול להשפיע לרעה. נבהלנו, כי זה באמת השפיע עליו. מול גולדן סטייט, לאחר אחת הדרמות הגדולות ביותר שקבוצה כלשהי עברה בשנים האחרונות, אבדיה הוכיח שהוא נמצא בשלב בו הוא פשוט מקצוען. הסיטואציה לא משנה, הוא בא לעבוד, בא לשחק, בא לנצח, בא להוביל ולתת דוגמא אישית לשחקנים הצעירים יותר שפעם הוא היה במצבם. זאת נראית כמו נקודת ציון משמעותית בהתפתחות המנטאלית שלו לשחקן בכיר ב-NBA. הכל גדול יותר בטקסס ועכשיו סוף סוף אפשר לעבור לדבר על כדורסל נטו. התופעה המסקרנת ביותר של פתיחת העונה היא החמישיות הגדולות. יוסטון ודאלאס, שתי נציגות מהמדינה שהמוטו שלה הוא שאצלה הכל גדול יותר, מעלות חמישיות שהגודל הוא המאפיין הבולט שלהן. שתיהן מעלות שני סנטרים, שני פאוור פורוורדים וגארד גבוה שהוא לא רכז קלאסי בחמישיות שנראות בעיקר כמו ניסוי. בשני המקרים מדובר באילוץ שנובע מפציעה של הרכז הבכיר וסגל שנבנה כך שאין מספיק מובילי כדור טבעיים, אבל זו גם עדות לליגה שהופכת ליותר ויותר גדולה. כיום קל מתמיד לזהות שחקנים עם ממדי גוף וכשרון שמתאים ל-NBA, וכולם לומדים לעשות הכל כך שהליגה מוצפת בשחקנים גבוהים שיודעים להוביל כדור ולקלוע. מבין השתיים, יוסטון יותר מעניינת. היא אמורה להיות אחת הקבוצות הבכירות בליגה השנה, לפני הפציעה של פרד ואנווליט ראו בה אחת משלוש הגדולות של העונה. למרות שכמו דאלאס גם היא הפסידה את שני המשחקים הראשונים שלה, אלה היו הפסדים צמודים לקבוצות טובות והיו בהם ניצוצות של איך זה נראה כשזה עובד. וההרכב הגדול שלה יותר גדול. ארבעה מחמשת השחקנים בחמישייה של איימה יודוקה הם בגובה שמתורגם ל-2.11 מ', החמישי 2.01 מ'. יש בחמישייה הזאת הרבה פחות יכולת הובלת כדור, ניהול משחק וקליעה מהרצוי. הגודל הוא הסיפור. כאשר במהלך הסדרה מול גולדן סטייט בעונה שעברה יודוקה שלף הרכב שכולל את אלפרן שנגון וסטיבן אדאמס ביחד, זה נראה כמו גימיק נחמד שעובד לא רע לכמה דקות. ההחתמה של קלינט קאפלה בקיץ העידה על כך שיש לרוקטס כוונה להשתמש יותר בהרכבים גבוהים השנה, אבל זה ממש לא היה בתכנון שזה יהפוך להרכב המרכזי של הקבוצה. הפציעה של ואנווליט הגיעה כמעט במקביל לפתיחת האימונים, יודוקה והצוות שלו לא התכוננו אליה בקיץ. יודוקה פתח עם הרכב גבוה רק באחד מארבעת משחקי ההכנה, באחרים עלה בחמישייה הגארד הצעיר ריד שפרד, שחקן שסומן כמועמד בכיר לפריצה ואמור היה להיות המרוויח המרכזי מהמצב. יכול להיות שההחלטה על ההרכב הגבוה היא, לפני הכל, הבעת חוסר אמון בשפרד. למרות מספרים יפים במשחקי ההכנה, נראה שיודוקה עדיין לא סומך על הילד שנבחר שלישי בדראפט 2024. בדקות שהוא קיבל עד כה ניתן היה להבין למה. שפרד מחפש קודם כל את הקליעה של עצמו ופספס כמה וכמה מצבים בהם שנגון וקווין דוראנט הגיעו למשבצת הנוחה להם והיו אמורים לקבל כדור. כסקורר אין לו מה להציע בתוך קשת השלוש. בהגנה כל מי שרוצה מזיז אותו והוא יוצר חור שקשה מאוד לסגור בקבוצה שאמורה להיות מההגנות הטובות בליגה השנה. הנט רייטינג שלו אחרי שני משחקים הוא מעל למינוס 20, הכי נמוך בקבוצה בפער עצום. זה לא מדד שנכון להסיק ממנו יותר מדי בשלב כזה, אבל אם המגמה תימשך זה מגדיל מאוד את הסיכוי שיוסטון תבצע טרייד על פוינט גארד מנוסה יותר בדצמבר. איך נראה הניסוי בינתיים? בגדול, די כצפוי. יוסטון נראית מסורבלת בשני הצדדים, אבל יש לה מספיק כשרון בשני הצדדים כדי לחפות על כך. בהתקפה הריבאונד הוא אחד הנשקים המרכזיים, שחקני הרוקטס מתנפלים על כל החטאה ומלקטים יותר מ-40 אחוזים מההחטאות שלהם, מקום ראשון בליגה בתחום הזה בינתיים. אבל משחק ההתקפה מסורבל ומתבסס די בבלעדיות על היכולת של KD ושנגון ליצור מצבי זריקה לעצמם ולאחרים מכלום. התוצאה היא אחוז קליעה משוקלל נמוך (54.7, מקום 26 בליגה) ואחוז איבודים גבוה (18.1, מקום אחרון), הריבאונד לבדו לא יכול לפצות על הכל. שוב, עדיף לא להסיק יותר מדי משני משחקים שאחד מהם הוא מול ההגנה של OKC, אז נחכה רגע לראות איך זה מתייצב. ההגנה נראית כבדה, שנגון ואדאמס ביחד זה צמד שקשה לו מאוד להתמודד עם ריווח ותנועה ללא כדור. היריבות, בינתיים, דואגות לערב את שניהם במהלכים ההתקפיים שלהן ולא מעט פעמים זה מסתיים בזריקה פנויה. אבל הגודל כן הופך את הצבע של הרוקטס למקום שלא קל להגיע אליו ולא פשוט לשרוד בו. נמשיך לעקוב. וומבי כאן, כדאי להיכנס לפאניקה הימים הראשונים של העונה מלאים ברעש, בחריגות שיתיישרו, בהתרשמויות שיישכחו לגמרי בעוד כמה ימים. הנסיון לחלץ את מה שנראה אמיתי בתוך הרעש הזה מבוסס על תחושה נטו. הדעה הרווחת היא שויקטור וומבניאמה נותן תחושה של משהו אמיתי, שכבר אחרי המשחק הראשון של העונה ניתן לדבר על שחקן שהגיע אחרת, מוכן יותר, בשל לקפיצת מדרגה מ-"אמאל'ה כמה טוב הוא יוכל להיות כשהכל יתחבר לו" ל-"אוי לא, זה מתחיל להתחבר לו". השינוי הבולט הוא שוומבי הפסיק כמעט לחלוטין לזרוק שלשות וממוקד הרבה יותר בהגעה לטבעת. והוא מגיע לטבעת בכל דרך אפשרית, עם חלוקה די שווה בין סלים שמגיעים מתנועה עם הכדור לסלים שמגיעים מתנועה ללא כדור. בפיק נ' רול הוא מתפקד גם כחוסם וגם כמוביל הכדור בחסימה הפוכה שנראית אפקטיבית מאוד. לפעמים הוא מייצר לעצמו יתרון בלי תרגיל או בתוך הנעת הכדור הקבוצתית. משחק הפוסט שלו מייצר בעיקר זריקות מחצי מרחק, אבל לפעמים גם בעזרתו הוא מגיע לצבע. במעבר הרבה פעמים הוא פשוט מהיר יותר מההגנה ותופס עמדה נוחה לקבל בה כדור. את הגיוון ניתן לראות בתקצירי הסלים שלו משני המשחקים. בעצם, למה להסתפק באחד אם אפשר לקחת תשע דקות וליהנות משניהם ביחד: יש בסרטון הזה שורה של רגעים מרהיבים. היכולת של וומבי לקלוע זריקות קשות מעל לכל שומר, כולל דרק לייבלי שהוא בעצמו אחד השחקנים הגבוהים בליגה, מפעימה. אין מה לעשות נגד זה. אבל אני הכי אוהב לראות את הדאנקים ששתי שניות לפני כן לא ניתן היה לדמיין. וומבי מבין יותר ויותר עד כמה הוא בלתי עציר כשיש לו מסדרון לטבעת. כמה פעמים בסרטון ההיילייטס הזה הוא ביצע פעולה רחוק מהסל, יצר לעצמו יתרון שעבור שחקנים נורמליים זו רק תחילת העבודה על הסל ועבורו זה מט. מהרגע שהוא זיהה נתיב לטבעת אין דרך לעצור אותו, הוא כל כך גבוה, כל כך מהיר וכל כך בשליטה שאין יצור אנושי שיכול למנוע ממנו את הדאנק. דיארון פוקס פותח את העונה פצוע, אז עדיין אין לוומבי את הפרטנר האידיאלי לפיק נ' רול שהוא מחפש, זה יקרה בקרוב. מה שכן יש לסן אנטוניו כבר עכשיו זה ריווח נהדר סביב וומבי, כזה שהופך את הנתיב לטבעת לעוד יותר פשוט, ותרגילים מוצלחים שעוזרים לו לייצר את היתרון הקטן שהוא צריך. הספרס כמעט לא משתמשים בפיק נ' רול פשוט, תמיד יש תוספת של חסימה או תנועה שמקשות ולפעמים ממש מבלבלות את ההגנה. ככל שיריבות יפעילו את כפתור הפאניקה בכל שנייה שוומבי נעלם להן, התרגילים האלה יאפשרו לשחקנים שסביבו יותר מבטים פנויים. כמו עם סטף קרי, שוומבי עשוי להחליף בתור השחקן שמייצר הכי הרבה פאניקה בהגנה גם כשהוא רחוק מהכדור. הרוקיס מרשימים, במיוחד אדג'קומב ההתרשמות הראשונית ממחזור הרוקיס נהדרת. כמעט לכל שחקן שנבחר בטופ 8 כבר היה משחק עם כמות נקודות דו ספרתית (דווקא אייס ביילי פתח את העונה קר) ורבים מהם נראים כמו שחקני NBA לגיטימיים מהשנייה הראשונה שלהם בליגה. גם באיזורים נמוכים יותר של הדראפט מסתמנות כמה מציאות מוקדמות (שימו לב לסדריק קווארד של ממפיס). אבל עם כל הכבוד לכל האחרים, וי ג'יי אדג'קומב גנב את ההצגה עם אחד ממשחקי הבכורה הגדולים בתולדות הליגה. הרוקי של פילדלפיה קלע 34 נקודות במשחק הראשון שלו בליגה הטובה בעולם, וגם כאן כדאי להציץ בתקציר לפני שממשיכים: מה שמעניין פה זה שאלה 34 נקודות שכולן שלשות וסלים בצבע שמגיעים מתוך שטף המשחק. אדג'קומב קלע 34 נקודות במשחק הבכורה שלו בליגה, במשחק חוץ מול היריבה המושבעת מבוסטון, בלי להזדקק לכדור ביד, בלי שמשחק ההתקפה יישען עליו. כך הוא יכול היה להיות העזר כנגדו האולטימטיבי לטייריס מקסי, ויוכל להיות כזה גם לג'ואל אמביד אם הוא עוד קיים. משחק כזה מצריך שילוב חריג של רמת קבלת החלטות ורמת ביצוע. לקח לאדג'קומב בדיוק משחק אחד כדי להיראות כמו שחקן בשל שיכול לעזור לקבוצה שמנסה להצליח, וגם במשחק השני, בו סיפק שורה סטטיסטית מלאה ומגוונת, הוא נראה ככה.