הפועל של מטה

עונתה השלישית של הפועל ירושלים תחת מתן אדלסון נפתחה בקול ענות חלשה. שני הפסדים באירופה, מאזן שלילי בליגה, וכדורסל לא משכנע. התסכול ביציעים מבעבע ונראה שכבר הגיע לנקודת רתיחה. אולי הגיע הזמן לשאול לאן הספינה של אדלסון שטה? הכסף נכנס, המבנה הניהולי השתנה – אבל לאן כל זה מתכנס?

על הנייר, או יותר נכון ברמת ההבטחה, זה היה אמור להיות אחד הפרויקטים השאפתניים בתולדות הספורט הישראלי. בפועל, זו אולי התקופה הקרה והמאכזבת ביותר שידעה הפועל ירושלים. או כמו שאמרו חכמינו ז"ל – כגודל הציפיות, גודל האכזבות.

ספורט הוא עסק ובדיוק כמו כל עסק, יש לו לקוחות. קהל הלקוחות של הפועל ירושלים, כמעט כמו של כל קבוצה, הוא קהל שחי נרטיב. המשחק הראשון שנכחתי בו היה גמר הגביע ביד אליהו. הייתי בן עשר כשעדי ג'ורדן קלע את סל הניצחון, ובאותה שניה הכניע את האריה מתל אביב. אנחנו, הירושלמים, טעמנו אז בפעם הראשונה את טעם הניצחון – ובעיקר את ההבטחה: יום אחד נהיה ירושלים של מעלה.

תמיד היינו ירושלים של מטה – האנדרדוג הנצחי, רובין הוד שעושה כיפה אדומה למלך הבלתי מעורער של הכדורסל הישראלי ומחלק גביעים לעם, כזה שחי על שאריות. אני לא אשכח סל הניצחון של פפי בסדרת הגמר ב-99', הפסדנו בסדרה אבל ניצחנו במלחמה, פפי שמר על הבית! מכבי לא תגזור רשתות במלחה (כפרה עליך פפי, חיים שלי בלב אתה).

וככה זה המשיך, בכל ניצחון דחוק, בכל הפסד, כל ערב מלחמה, מלחה מלאה עד אפס מקום, ונצצה בנו התקווה: להפוך יום אחד לירושלים של מעלה. לכבוש לא רק את התואר, אלא את הזהות. להפוך סוף־סוף לאריה הירושלמי, ולנגב את הפרקט עם הצהובים של תל אביב. גילוי נאות, המגב בבית שלי אדום, הז'ילדה צהובה.

עברנו עליות ומורדות, וידענו משיחי שקר גאידמקים ואגייארים, וידענו גביע אירופה והיה לנו משיח רגעי אחד בדמותו של אורי אלון ושתי אליפויות. וגם תקופת חומסקי וגיא הראל הצנועה הביאה לנו האוהדים נחת וגביע, כי הפסיכוזה בהנהלה הירושלמית זה כל מה שרצינו ואהבנו – חולי נפש כמונו שיתפרקו על הפרקט בהפסדים, שילכו עד הסוף בשביל הקבוצה, שימתינו לשעת כושר כדי להכניע שוב את האריה מתל אביב, ההבטחה להפוך יום אחד לירושלים של מעלה נשמרה, וברגע שהתנאים יבשילו ידענו שזה יקרה – "יש בנו אהבה והיא תנצח".

ואז הגיע מתן אדלסון ואיתו ההצהרה, על הנייר (או לפחות ברמת ההבטחה) כל מה שחלמנו עליו. אבל בפועל, הפועל ירושלים של מתן אדלסון היא כשלון, לא ברמה העסקית כי קטונתי, ולא ברמה הניהולית כי למי אכפת, אלא ברמת ההבטחה.

נוח להתייחס לאוהד כאל יצור רגשי וזה גם נכון, אנחנו כאלה. הרגעים האלה עם הקבוצה הם הפורקן שלנו, המקום שבו מותר לצעוק ולקלל. זה בדיוק מה שאוהד מבקש מהמועדון שלו: הזדמנות לשרוף קצת חומר רגשי, להוסיף צבע אדום לאפור של שגרת היומיום. קל לזלזל בתחושת האוהד, להתנשא מעליה, לפטור אותה במחי יד, אבל היא הלב של הקשר בין האיש ביציע למועדון. ובלי ההבטחה, בלי הסיפור, בלי הנרטיב, אין להפועל ירושלים מה להציע לאוהדים שלה.

וכאן, בדיוק כאן, מתן אדלסון נכשל.

אם נשים בצד את כל התקלות של ההנהלה בשנתיים האחרונות (רנדולף, המבורג, קאנצוריס, אוגביידה, לייסי, פיליפ ועוד...) הכישלון של ירושלים במאקרו, או במטא, היא שחיקה של תחושת האוהד שבאה לידי ביטוי בשני מישורים עיקריים.

הקשר בין האוהד להנהלה

ההנהלה הנוכחית נתפסת כמרוחקת וקרה. אין בה דמות היסטורית שמזוהה עם המועדון, ואין דמות מובילה שיש לה חיבור טבעי עם האוהדים. ההנהלה משווקת חזון אבל מאבדת את החזית. רוב ההחלטות מתקבלות מאחורי הקלעים, ללא שיח פתוח עם הקהל, ואף אחד לא מבין לאן הולכת הקבוצה או מה הלוגיקה שעומדת מאחורי ההחלטות. גרוע מכך – כל ביקורת מהקהל או מהתקשורת כמעט ולא זוכה להתייחסות עניינית. במקום להתמודד עם הטענות, ההנהלה נאחזת בסיסמאות ("הסגל לא מיצה את עצמו"), ממסגרת את האוהד כילד רגשי בהתקף טנטרום ("זה טבע האוהדים"), ומורחת אותו בתשובות חלקיות. כשההנהלה לא נגישה ולא קשובה לקריאות מהיציע או לשיח ברשתות, האוהד מפסיק להרגיש חלק מהמועדון. הוא מביט מהצד במשהו שהיה פעם שלו. היום, עיקר החיבור בין האוהד למועדון נשען על הדבק של הקהל ואדי ההיסטוריה – לא על המועדון והקבוצה במצבם הנוכחי.

הגשמת החלום על ידי האדומה מתל אביב

כל מה שחלמנו עליו במשך עשורים – עופר ינאי הגשים בעונה אחת. וזה מרשים, וזה מעורר קנאה, וזה מכעיס. כי בזמן שחלמנו להיכנס בדלת האחורית למגרש של הצהובים, בא ינאי ועשה לנו את מה שחלמנו לעשות למכבי, ועשה למכבי את אותו הדבר. ואנחנו, שמאז ומעולם היינו ירושלים של מטה, התנחמנו בעובדה שלפחות אנחנו הפועל של מעלה, האדום הכי חזק בשכונה. והיום, איבדנו גם את זה, לא רק שההבטחה להיות ירושלים של מעלה נגנזה, אלא הפכנו להיות הפועל של מטה, שלישית לאדומים מתל אביב ולגונב החלום עופר ינאי, ושנייה לצהובים.

וכן, להנהלה הנוכחית יש שתי טענות מרכזיות שאולי נשמעות הגיוניות אבל מתפרקות במבחן המציאות.

הטענה הראשונה היא שתקציב המועדון יגדל בהתאם לגידול האורגני בהכנסות. כלומר, המועדון לא יגדיל השקעה לפני שהכנסותיו יעלו. אלא שזו לוגיקה הפוכה: כי אם מעמד ותחושת האוהד נשחקים גם ההכנסות נשחקות. כי לא מתנים כסף באהבה, כי כשאין זיקה אמיתית לקהל אין גידול במנויים, ואין אנרגיה כלכלית. אם המועדון קושר את עתידו רק למה שכבר קיים, הוא נידון להישאר קטן. כדי לגדול צריך דווקא להשקיע, להמר, לייצר עניין – אחרת המעגל נסגר סביב עצמו, עד שהוא פשוט נעלם.

ספורט הוא שדה תחרותי. עופר ינאי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

הטענה השנייה היא שעופר ינאי “שיגע את השוק” והקפיץ מחירים, ולנו יש את הדרך השפויה והאחראית. הבעיה שספורט הוא שדה תחרותי, ותחרותיות מתחילה קודם כל בהחלטות הנהלה. ההתעלמות מהמציאות הזו היא אולי זהירות פיננסית או בנייה מחושבת, אבל היא כישלון ספורטיבי. אי אפשר להישאר שלישי בתקציב בפער כל כך גדול (בערך שישית מהאדומים, מחצית מהצהובים) ולצפות לתוצאות של קבוצה מובילה. אם היריבה שלך משקיעה ומתרחבת, והתגובה של המועדון היא נמנום על מי מנוחות על פי קריטריונים שנקבעו מראש – זו לא מדיניות אחראית, זו כרוניקה של כשלון ידוע מראש, וזה זלזול באוהד. מציע לכם לעשות ניסוי, לכו לאדום הירושלמי הקרוב ואמרו לו את המילה תהליך, בסבירות גבוהה הוא ירוץ לקיר הקרוב ויטיח בו את ראשו מספר זוגי של פעמים. תהליך זה מה שקורה בצד האדום של העיר תל אביב.

שנה שלישית לעידן מתן אדלסון, והפועל ירושלים עומדת בדיוק במקום שהיא לא צריכה להיות בו, בינוניות שמתחפשת ליציבות. החלום שלנו להפוך לירושלים של מעלה התחלף בתואר המשפיל "הפועל של מטה". במבחן התוצאה, הפועל ירושלים זה קבוצה שמורכבת מפשרות, חסרת ניסיון ניהולי, ומנותקת מהשטח: תקראו לזה יהירות, נאיביות או רשלנות, זה לא משנה. מה שכן משנה, זה שבדרך היא מאבדת את הלב של הקהל, את הזהות שלה, ואת מה שהפך אותה למה שהיא. נאה דורש נאה מקיים אמרו חכמינו ז"ל – אדלסון רוצה יציעים מלאים, רוצה מחויבות, שיקיים אותו דבר – כלפי האוהד, כלפי הסמל, כלפי ההבטחה: ירושלים של מעלה.

במוצאי שבת נפל דבר בירושלים, הקבוצה ירדה מהמגרש לקריאות בוז מהקהל, עבדכם הנאמן היה בין השורקים. מי שמכיר את הקהל של ירושלים יודע שזו לא מחאה על ההפסד, אלא קריאה של קהל שנמאס לו, זה בוז שמסמל יותר מהכל את עומק השבר בין המועדון לבין הקהל. אבל במועדון ממשיכים בשלהם, ממסגרים את התסכול כ"טבע האוהדים", מסבירים ש"לא צריך חיזוק כי הסגל עוד לא מיצה את עצמו" – ורק מעמיקים את הפער בינם לבין היציע.

שריקות בוז אחרי ההפסד האחרון. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל

תמיד היינו מועדון של רגש, של הימור ושל סיכון, של קהל שצעק יותר חזק מהתקציב, קהל של גם בטוב וגם ברע. והמצב היום, שהמרחק הרגשי בין הקהל והנהלת המועדון רק גדל, וקריאות לחרם אוהדים צוברות תאוצה. מתן אדלסון נמצא היום בצומת דרכים, והוא צריך להחליט אם להמשיך באותה גישה שהביאה את המועדון למשבר שנמצא בו היום או לשנות את הכיוון של הספינה.

אם הוא רוצה להצליח באמת הוא צריך להבין שהקהל ורגשותיו הם לא נספח, אלא תנאי הכרחי להצלחה. ששיתופי פעולה עם מחלקות הנוער של השרון אולי מבורכים (אחלה בלגה), אבל לא ממלאים את הארנה. שתחרותיות מתחילה קודם כול מלמעלה, ושהבטחות צריך לקיים, ובראשן ההבטחה על ירושלים של מעלה. כי לא רחוק היום שבו ייגמר האשראי של הקהל, ואלה האוהדים שיתחילו לשאול "ספינתנו לאן?"

אסף כהן הוא אוהד הפועל ירושלים