כוכבי ה-NBA השתלטו על היורובאסקט

טורנירי הנבחרות הם המקום בו שני העולמות המקבילים המרכיבים את יקום הכדורסל נפגשים (או מתנגשים, תלוי את מי שואלים). בהם כוכבי ה-NBA פוגשים כדורסל של פיב"א, על כל המשתמע מכך. בדרך כלל מדברים על מפגש העולמות הזה בהקשר של נבחרת ארה"ב, מוסד מרתק שלא ארחיב עליו כאן. אבל הנבחרת האמריקאית היא לא ממש קבוצת כדורסל קוהרנטית, תמיד שלם הקטן מסך חלקיו והשאלה היחידה היא עד כמה קטן. לכן מבחינתי היורובאסקט, טורניר הנבחרות האיכותי ביותר שנקי מהרעש האמריקאי, הוא המקום הטוב ביותר לבחון מגמות בדינמיקה שבין שני העולמות.

ההקדמה הזאת נועדה לסייע להצהרה שיורובאסקט 2025 היה, לתחושתי, רגע מכונן בדינמיקה הזו. זה היה טורניר הנבחרות הראשון בו הרגשתי שהשחקנים הבכירים מה-NBA השתלטו באמת על העסק, הכתיבו את האופן בו המשחקים מתנהלים והיריבות שלהם נערכות. אמנם גם בעבר שחקנים כמו דירק נוביצקי, פאו גאסול וטוני פרקר כיכבו ביורובאסקט והובילו את הנבחרות שלהם להישגים, אבל תמיד ההרגשה הייתה שהם באים לבקר בעולם הישן ומתאימים את עצמם אליו. עם כל הגדולה שלהם, פעמים רבות הטורנירים התנהלו כך שהמאמנים הבכירים ואושיות יורוליג כמו דיאן בודירוגה ודימיטריס דיאמנטידיס נראו משמעותיים יותר.

לא הפעם. בטורניר הנוכחי הרוב המוחלט של השחקנים המרכזיים היו שחקני NBA, רובם שחקנים משמעותיים גם בליגה עצמה. אך עוד יותר מההשתלטות על מצבת כוח האדם בדרגים הבכירים, זה היה הסגנון שנראה יותר מתמיד כמו האופן בו משחקים וחושבים על המשחק מעבר לים. כדי להסביר את הנקודה הזאת צריך לעשות רגע זום אאוט.

מימין: לוקה, יאניס, יוקיץ'. כולם מסתכלים עליך כאילו עשית משהו רע

הנחת המוצא ב-NBA היא שיש שחקנים שכמעט בלתי אפשרי לעצור ברגע שהם מתחילים את המהלך שלהם או מקבלים את הכדור במשבצת שלהם. משחק ההתקפה של הקבוצות שלהם מבוסס כמעט לחלוטין על היכולות שלהם ליצור מצבי זריקה ועל הצורך של ההגנה להגיב אליהם באופן חריג. ההגנות אכן מנסות גישות שונות כדי להקשות על השחקנים האלה בלי להפקיר לחלוטין את חבריהם לקבוצה. חשוב להבהיר שזה לא בהכרח מעיד על סגנון משחק שבלוני או פשטני, לפרטים ניתן לפנות לסטיב קר שבנה התקפה מתוחכמת במיוחד סביב האיכויות הספציפיות של סטף קרי.

ליורובאסקט הגיעו שלושה מארבעת השחקנים הטובים בעולם – ניקולה יוקיץ', יאניס אנטטוקומפו ולוקה דונצ'יץ'. הם גם שלושה מהמקרים המובהקים ביותר של שחקנים שכל משחק ההתקפה של הקבוצות שלהם נבנה סביב היכולות החריגות שלהם. עם השנים נבנו סביבם נבחרות פחות לפי הכשרון של השחקנים ויותר לפי התאמתם לשחק לצד כוכב העל. לטורניר הנוכחי הם הגיעו במצב רוח קרבי, במיוחד לוקה ויאניס, חדורי מטרה להביא לידי ביטוי את הדומיננטיות שלהם מה-NBA גם בנבחרת. וזה מה שהם עשו. שלושתם סיפקו כמה שורות סטטיסטיות מהסוג שלא רגילים לראות בטורנירים כאלה. ממוצע הנקודות של לוקה היה כזה שכדי למצוא לו תקדים היינו צריכים לשלוף מהבוידעם את ניקוס גאליס (ולהיזכר איזה סקורר עצום הוא היה), מספרי האול-אראונד של יאניס היו חסרי תקדים.

והיריבות אכן נערכו בשלל דרכים להתמודד איתם. כאן אין סדרות, אין הזדמנות ללמוד ולתקן, לכן המאמנים היו צריכים להגיע מראש עם תבניות הגנתיות שחלקן עבדו נהדר וחלקן הרבה פחות טוב. הדומיננטיות של הכוכבים הובילה לכך שגם אצל היריבות הייתה חשיבות עליונה לשחקנים משניים מסוג מסוים, כאלה שמסוגלים לשים גוף ולהאט במידת מה את הסופרסטארים הבכירים. נבחרות שלא היה להן מישהו כזה, כמו ישראל מול יאניס, נאלצו לבחור בין אופציות רעות כמו לחיות עם 40 נקודות של כוכב היריבה או לבצע דאבל-טים אגרסיבי שמשאיר אחרים פנויים לשלשות או חדירות קלות.

הדומיננטיות של שחקני ה-NBA לא נעצרה אצל שלושת הגדולים. לצידם הייתה שכבה של שחקני דרג שני, כאלה שיכולים להיות השחקן השני-שלישי של קבוצה בכירה. כשחקנים מובילים בנבחרת הם לא כאלה שכל משחק ההתקפה בנוי סביבם, אבל יש דבר או שניים שהם עושים ברמה גבוהה מאוד ומספיק טובים בתחומים אחרים כדי שיהיה קשה מאוד לעצור אותם. כך, הקליעה בתנועה של לאורי מרקאנן, היכולת של פרנץ ווגנר ודני אבדיה להגיע לטבעת ומשחק הפיק נ' פופ של קריסטפס פורזינגיס הפכו אותם לשחקנים שיריבות התכוננו במיוחד גם עבורם ועדיין השיגו את הנקודות שלהם רוב הזמן. אל החבורה הזאת ניתן להוסיף את גרסת פיב"א של דניס שרודר, שזו תופעה בפני עצמה, ואת ניקולה ווצ'ביץ', שבגילו הוא כבר לא שחקן NBA בכיר אבל עדיין מכונת נקודות בלתי נלאית. אם אתם תוהים למה אלפרן שנגון לא מופיע כאן, זה בגלל שאני שם אותו בקטגוריה משלו ואתייחס אליו בהרחבה עוד מעט.

הפסקאות האחרונות כללו עשרה שמות, שהם עשרה מ-11 שחקנים בטורניר הזה שקלעו מעל ל-20 נקודות למשחק (באופן אירוני, האמריקאי ג'ורדן לויד הוא נציג היורוליג היחיד שנכנס לרשימה). למיטב ידיעתי הכמות הזו חסרת תקדים, עדות סטטיסטית לכמות חסרת תקדים של סקוררים דומיננטיים בטורניר הזה.

הכדורסל השתנה בעשר השנים האחרונות, יש כל כך הרבה יותר ריווח ויכולת יצירה, מה שמקשה על היכולת לעצור את השחקנים הבכירים. ביורובאסקט קיבלנו הוכחה לכך שהשינוי הזה הוטמע באופן מלא גם בכדורסל הנבחרות. הזוכה בטורניר, והנבחרת הבכירה בעולם שמחוץ לארה"ב עד שצרפת תתעורר מתנומת החורף שלה, נראתה כמו קבוצת NBA מהסוג החכם, הנכון. קבוצה שמתבססת על שני כוכבים עם דינמיקה טובה ביניהם, כאלה שיודעים ואוהבים לשחק יחד, וסביבם שורה של שחקני משנה איכותיים שלכל אחד מהם תפקיד מאוד מוגדר.

אלפרן שנגון נזכר ששכח את הבוילר דולק. צילום: FIBA.BASKETBALL

אם צריך לסמן שחקן שהטורניר הזה שינה את התפיסה שלי לגביו, מדובר באלפרן שנגון. לפני הטורניר החשבתי אותו כשחקן דרג שני בכיר, עדיין רחוק מאוד משלושת הגדולים. אבל ככל שהתקדם הטורניר הוא נראה שייך יותר ויותר לליגה של שלושת הגדולים, עד כדי קייס רציני לתואר השחקן הטוב ביותר ביורובאסקט הזה. הוא סיים את הטורניר שביעי בנקודות (21.6), רביעי בריבאונדים (10.1) ושלישי באסיסטים (6.6). אלה מספרים שהיינו מצפים לראות בעיקר מיוקיץ'.

זה השלב בו צריך לסייג ולהזכיר שיש גבול עד כמה ניתן להסיק מהיורובאסקט לרמות הגבוהות ביותר של ה-NBA. רוב היריבים פחות איכותיים, קל יותר להחביא חולשות, החוקים, ובמיוחד המחסור בשלוש שניות הגנתי, מסייעים לשחקני פנים כבדים. אבל שנגון עבר גם את מבחן העין בהצטיינות יתרה, נראה כמו שחקן גדול באמת בהתהוות, וגם הרשים בתחומים בהם הוא מעורר סימני שאלה.

לפני הכל, שנגון נראה באליפות הזאת כמו שחקן עם מהלך כמעט בלתי ניתן לעצירה. הוא אוהב להתחיל מהלכי פוסט רחוק מהסל, באיזור קשת השלוש באחד הצדדים, ומשם יש לו שטח רחב להשתמש בשילוב בין כוח, זריזות, חוכמה וליטוש שמעט מאוד שומרים יכולים להתמודד איתו. אם מגיעה עזרה, הוא יודע למסור בכל שלב בדרך, גם פנימה וגם החוצה. בגמר, היה שלב שטורקיה פשוט הלכה אליו במשבצת הזאת פעם אחרי פעם, ומכיוון שגרמניה היא נבחרת שממעטת להביא עזרה הוא קלע סל אחרי סל.

https://www.youtube.com/watch?v=S2zIORK86Gw&ab_channel=NBA

אל משחק הפוסט, יכולת המסירה וריבאונד ההתקפה, הנשקים ההתקפיים המוכרים שלו, שנגון הוסיף באליפות הזאת יותר קליעה מבחוץ מבדרך כלל. הוא אמנם קלע שלשות ב-31.8 אחוזים לא הכי מרשימים, אבל 2.4 זריקות מחוץ לקשת הן הרבה יותר מהרגיל עבורו וניכר שזה תחום שהוא מפתח ברגעים אלו. גם אחוזי העונשין שלו, במדגם קטן מאוד, היו גבוהים משמעותית ביחס ל-NBA ואולי זה מעיד על מגמה חיובית בתחום הקליעה. קליעה סבירה מבחוץ תהפוך את שנגון לשחקן הרבה יותר שלם, כזה שיוכל לנהל משחק רחוק מהסל סטייל יוקיץ'. זה יתרום מאוד גם ליכולת שלו לשחק לצד אמן תומפסון.

לשנגון יש תדמית של שחקן הגנה חלש, אבל כבר בעונה שעברה היה לו חלק לא זניח בהגנה האיכותית של יוסטון והסטטיסטיקות המורכבות אף התעקשו שהוא אחד משחקני ההגנה החשובים של הרוקטס. ביורובאסקט הוא הביא לידי ביטוי את התחום בו הוא מצטיין במיוחד: הגנת העזרה. טורקיה שיחקה גם נגד סרביה של יוקיץ' וגם נגד יוון של יאניס, בשני המקרים שנגון לא שמר על כוכב היריבה אלא על שחקן הפנים הפחות מסוכן, אך ידע להגיע לעמדת עזרה ברגעים הנכונים. יש לו חוש לתזמון ומיקום והוא שחקן הגנה אקטיבי שמייצר האסל, כך שהנוכחות שלו תמיד משמעותית. הדמיון של היורובאסקט למשחקי ה-NBA סייע להעריך את ההגנה של שנגון, אלה בדיוק הפתרונות ההגנתיים שמנסים גם בליגה הטובה בעולם מול יאניס ויוקיץ' ונראה שלסנטר הטורקי יש יכולת לבצע אותם ברמה גבוהה מאוד.

האפשרות ששנגון בדרך לקפיצת מדרגה משמעותית מסקרנת במיוחד כי הוא נמצא באחת משלוש הקבוצות שנחשבות לבכירות ב-NBA בעונה הקרובה. יוסטון הביאה בקיץ את קווין דוראנט, אבל בגילו KD הוא כבר לא שחקן שאמורים לבנות סביבו את משחק ההתקפה. אם שנגון יתברר כשחקן שכן ניתן לבנות סביבו התקפה, תוכל להיווצר דינמיקה בריאה של מספרי 1 ו-2 שתשדרג קבוצה שסימן השאלה המרכזי שלה כרגע קשור ליכולת לפתח זהות התקפית של קונטנדרית בכירה.

אלפרן שנגון יחד עם אוסמאני לצד בונגה, על הרצפה יש ג'וק. צילום: FIBA.BASKETBALL

הסגנון שהזכיר יותר מתמיד משחקי NBA אפשר להסתכל גם על שחקנים משניים דרך המשקפיים האלה של התאמה לליגה הטובה בעולם. סימנתי לעצמי שני שחקנים, בשתי הקבוצות שהגיעו לגמר, שמעניין לחשוב עליהם בהקשר הזה. שניהם לא שחקנים בולטים ביורוליג, גם שם הם רול פליירס, אבל המפגש שלהם עם כוכבי NBA עורר תחושה שמשהו בהם מיתרגם טוב לשם, שהאיכויות שלהם יכולות להיות חשובות יותר בליגה של כוכבים ורול פליירס, ליגה בה שחקן שמסוגל להישאר על הפרקט למשך 20-25 דקות למשחק בסדרת פלייאוף קשה הוא נכס עצום.

הראשון, והצפוי יותר, הוא אייזק בונגה. אחרי ההצטיינות שלו בגמר, הפורוורד הגרמני בן ה-25, שהסתובב ב-NBA למשך כמה שנים עד גיל 22 ולא הותיר חותם, זכה להייפ כשחקן שעשה קפיצת מדרגה באירופה וראוי להזדמנות נוספת מעבר לים. אך זה לא הגמר שאמור להוביל למסקנה הזאת, אלא יותר המשחקים שלפניו. בונגה נראה כמו השומר האישי הטוב ביותר באליפות הזאת, וזה בא לידי ביטוי גם מול שחקנים בכירים כמו דונצ'יץ' ומרקאנן. ברבע הגמר לוקה ניצל את העובדה שהגרמנים הרבו לבצע חילופים כדי להזיז ממנו את בונגה, היה לו קל הרבה יותר מול כל אחד אחר. בחצי הגמר מול פינלנד הוא נצמד לכוכב מסוג אחר לגמרי ונטרל אותו.

בשלוש השנים שלו באירופה בונגה הפך לקלע של מעל ל-40 אחוזים משלוש, כך שהוא יכול להיות מומחה הגנה ושלשות איכותי. אם הוא אכן שחקן שמסוגל לשמור ברמה גבוהה על שחקנים בכירים ב-NBA, כפי שהוא נראה ביורובאסקט, אז היכולות שלו מתבזבזות באירופה, בה יש פחות ערך לסטופר בכיר. לא אופתע אם קבוצה גדולה שיש לה מקום ברוסטר תיתן לו הזדמנות, ולא אתפלא אם הוא ייקח את ההזדמנות ויהפוך לשחקן רוטציה.

השחקן השני, אותו בקושי הכרתי עד לאליפות הזו, הוא ארקן אוסמני הטורקי. גם לו הייתה הצגה התקפית גדולה במשחק מכריע, בחצי הגמר מול יוון בו קלע 28 נקודות, הצגה שהעידה בעיקר על יכולת קליעה מבחוץ. אוסמני הוא שחקן בגובה 2.13 מ', סבן פוטר בעגה האמריקאית, שכבר שנים קולע שלשות באחוזים גבוהים וזה רוב מה שהוא עושה בהתקפה. וגם במקרה שלו השילוב של יכולת הקליעה הזו עם יכולות הגנתיות שבאו לידי ביטוי ביורובאסקט הופך אותו לפרוספקט מעניין.

כתבתי מקודם על כך ששנגון לא שמר רוב הזמן על יוקיץ' ויאניס במפגשים איתם, אלא היה בעמדת עזרה. מי ששמר עליהם ואפשר לו את זה הוא אוסמני. הוא הצליח להתמודד עם שניהם גם בפוסט וגם בפיק נ' רול, גרם לשניים מהשחקנים הטובים בעולם לעבוד מספיק קשה כדי שהעזרה תספיק להגיע. זה בלט במיוחד מול יאניס, ביכולת לבצע hedge רגעי ולהספיק לחזור אל יאניס לפני שהוא מקבל כדור וכך לנטרל את כל המהלך. גבוה שמסוגל לשמור על שחקני NBA בכירים ולאפשר לשחקנים אחרים להיות בעמדת עזרה, ובהתקפה הוא נע על קשת השלוש וקולע זריקות באחוזים גבוהים, זה שחקן שיש בו יותר ויותר צורך ככל שהליגה נהיית גדולה יותר פיזית. מעניין אם הוא נכנס לפנקסים של סקאוטים.