האגרסיביות כאן כדי להישאר?

המשבר של הפועל ירושלים מוכיח לי שהזדקנתי. ברצינות. לפני 20 ומשהו שנה, כשכתבתי על ירושלים במקומון של מעריב בבירה וב"שם המשחק", הייתי עושה זאת בזעם קדוש, של איש צעיר שעוד לא חווה את העולם. שעוד היו לו ציפיות גדולות מהחיים. וממאמני כדורסל. מאז פגשתי את החיים, על מורכבויותיהם, קשייהם ואכזבותיהם. ציפיותיי ממאמני כדורסל פחתו, או שמא השתנו. אז כשאוהדי ירושלים כועסים, בצדק מבחינתם, על פתיחת עונה חלשה, אני מתקשה להתחבר.

כי אותו מועדון, עם אותם בעלים, עם אותו צוות ניהול ואותו מאמן (טוב בעיניי, מצטער) היו רחוקים כדי מלחמה עם איראן מאליפות אפשרית לפני מספר חודשים; כי ראיתי את אנתוני לאמב משחק בטרנטו, ואין מצב שהוא כל כך רע; כי קשיוס וינסטון היה לפחות בסדר בכל התחנות שעבר בהן; כי גם אם המאמן טועה  – והוא טועה – אין בשוק הישראלי אלטרנטיבה עדיפה; כי גם אם היו שגיאות בבניית הקבוצה – והיו – זה קורה, קרה ויקרה בעוד הרבה קבוצות באירופה; וכי אף שהבעלים העשיר כקורח לא שש לשפוך כסף – כפי שמסתמן – זו, ובכן, זכותו. בדיוק כפי שזכות האוהדים לכעוס.

היה לפחות בסדר, קאשיוס וינסטון. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים

הניצחון 76:103 על אריס סלוניקי לא ישכנע אף אחד מהצדדים שהוא טועה. מבחינת המערכת של הפועל ירושלים, המחצית השנייה, ובמיוחד הרבע השלישי, היו תצוגת תכלית של מה שהסגל יכול להשיג כשהוא מתחבר התקפית. את הרעיון המסדר של אלון אנחנו כבר מכירים: תרגיל שנועד להזיז את ההגנה, פיק אנד רול – בדרך כלל של הארפר – וסביבו שלושה שחקנים עם קליעה ויכולת יצירתית. השאלה מה הם עושים עם היכולות האלו.

אמש החלה המחצית השנייה בחדירה של לאמב מהפינה לאמצע וקיקאאוט לשלשה של קרינגטון; נמשכה בעוד חדירה של לאמב שהוריד כדור לויילי שהיה דרוך (!) והטביע בעוצמה (!); ואז עוד פוזשן מרשים של חדירות, הוצאות והנעת כדור שקצת הסתבך, אבל בסופו קרינגטון דפק שלשה מקילומטר וקבע 48:58, 1:38 בתוך הרבע השלישי, אחרי מחצית ראשונה צולעת שהסתיימה ביתרון 2. איגור מיליצ'יץ', המאמן החדש של היוונים הזעיק פסק זמן, אבל המשחק כבר היה גמור.

גם בהמשך, עד לסיום למעשה, ירושלים רקדה: וינסטון חדר וייצר לעצמו ולאחרים (5 אסיסטים), יובל זוסמן רכב על גלי המומנטום של שלשה בסיום המחצית הראשונה למשחק של 14 נקודות עם 80 אחוז מ-2 ו-40 אחוז משלוש (נתון שצריך להיות הנורמה, ולא החריג) ולאמב הוכיח כמה הוא אפקטיבי כשהזריקה מבחוץ נכנסת (2 מ-3 מחוץ לקשת) והחדירות לטבעת נהיות קלות יותר. ירושלים גם הגיבה יפה להגנת הבונקר הגובל באזורית של היוונים בכל פעם שהכדור נמסר לווינג, עם פלאשים יפים של לאמב להיי פוסט ושקיעה של הארפר או קרינגטון מהאמצע לוויקסייד ווינג, מה שהניב מהלכים יפים של מסירות מהירות מצד לצד ושלשות פנויות. אפילו ג'וזיה ג'ורדן ג'יימס, אולי סמל ההתקמצנות והקיבעון בעיני האוהדים, לא הזיק. 2 נקודות, 5 ריבאונדים, 2 אסיסטים ו-4 עבירות זו שורה סטטיסטית בעייתית לזר שקיבל 25:28 דקות, אבל המקסימום שאפשר לצפות ממנו כרגע.

אז כן, מעודד שההתקפה של ירושלים זרמה יותר במחצית השניה, אחרי שבראשונה היא הסתמכה בעיקר על היכולת הפנומנלית של הארפר לסחוט עבירות (מיליצ'יץ' כינה אותן בריאיון המחצית, במרירות מופגנת, "עבירות לוקה דונצ'יץ'") ועל האתלטיות של ג'סטין סמית, שנקודות קלות מול יריבות כבדות כמו אריס הן לחם חוקו. לירושלים אין פריבילגיה להשבית בליגה את הגבוה היחיד שלה שמתפקד בהתקפה, כפי שקרה נגד העמק, אלא אם כן אנחנו לא יודעים משהו משמעותי במיוחד על מצבו הרפואי. אלא שההבדל המשמעותי בין המחציות טמון בהגנה.

בראשונה ירושלים ספגה 48, כשכל הניסיונות לכוון את ברייס ג'ונס השמאלי ימינה עולים בתוהו, ובשנייה רק 28. ההבדל בא לידי ביטוי גם בערנות נוכח מיסמצ'ים שנוצרו כתוצאה מהסוויצ'ים ההגנתיים. בשני מקרים במחצית הראשונה, אחד  ברבע הראשון ואחד לקראת סיום הרבע השני, נתקע הארפר לבד בפוסט מול ארנולדס קולבוקה, שגבוה ממנו ביותר מ-20 ס"מ. בשני המקרים הליטאי קלע עליו בקלילות מעל הראש, כששאר שחקני ירושלים משקיפים בעניין על המתרחש, בלי שום רמז לעזרה לחבר נמוך במצוקה.

בתחילת המחצית השניה, לעומת זאת, קיבל קולבוקה את הכדור על הארפר בסיטואציה זהה, כשהפעם ויילי הסתער לכיוונו במעין חצי טראפ. קולבוקה נאלץ למסור לאינוק, שהחטיא ליי אפ קל למדי. זה בדרך כלל מה שקורה מול הגנה אגרסיבית – היא מוציאה שחקנים מהקצב שלהם. הגישה הזאת הייתה חסרה לירושלים מפתיחת העונה.

השאלה היא אם האגרסיביות כאן כדי להישאר. האוהדים לא השתכנעו במהפך מפני שירושלים הביסה בסך הכל את אריס האנמית, שמאמנה החדש עוד לא הספיק להטביע בה זהות (או להחליף את רוב הסגל). זה נחמד שבריין פורבס היה פעם אלוף NBA, אבל נכון לעכשיו הוא קלעי חוץ שלא מסוגל לקלוע מבחוץ. וזרים כאלייג'ה מיטרו לונג ורוני הארל מעידים יותר על הרמה של מועדון הפאר בדימוס: מרכז טבלה ומטה בליגת העל.

מעבר ליריבה החלשה, הבעיה בעמדת הסנטר לא נעלמה – ויילי השתדל, אבל המקסימום שלו נופל מהמינימום שירושלים זקוקה לו בעמדה הזאת. סקפינצב היה רע מאוד בדקות המעטות שלו, ובהיעדר גבוהים מתפקדים ועם הרכבים נמוכים, היוונים לקחו 15 ריבאונד בהתקפה. גם מדיניות החילופים של יונתן אלון יכולה לעורר הרמת גבה. הרכב של הובר, זוסמן, וינסטון, טריפל ג'יי וסקפינצב, שהפציע ברבע השני, הוא סכנה ברורה ומיידית מול יריבה טובה.

לירושלים אין פריבילגיה להשבית בליגה את סמית'. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים

מעל הכל, השאלה שטרם נפתרה היא אם הזהות ההתקפית יכולה להחליף את הדי.אן.איי ההגנתי של ירושלים, כלומר לשרוד את העזיבה של כריס ג'ונסון וג'רמי מורגן, כלבי התקיפה שהלכו לבלי שוב. המחצית השנייה מרמזת שזה יכול לעבוד רק עם מאמץ הגנתי קבוצתי, על אף המגבלות, ותחושת דחיפות. במשחק היורוקאפ הבא, מול בחצ'שהיר הבלתי מנוצחת, ולאחר מכן בגמר גביע וינר מול הפועל תל אביב, אולי כבר נדע מי צודק, האוהדים או ההנהלה. יש אפשרות נוספת: שכולם צודקים. כי העולם מורכב. ואני מזדקן.