שיתוף:

אף פעם לא כדאי להתלהב או לקפוץ למסקנות אחרי משחק אחד בסדרת גמר. הוותיקים מבינינו זוכרים את משחק מספר 1 בסדרת הגמר ב-2001, אז אלן אייברסון ניצח לבד את לוס אנג'לס של קובי ושאקיל, רק כדי שהלייקרס ידרסו את הסיקסרס 1:4 בהמשך הסדרה. כוחן של כל התובנות שתקראו מעתה והלאה תקף רק למה שקרה, ולא למה שיקרה. ובכל זאת, דבר אחד כן אפשר להסיק בוודאות ממשחק הניצחון של הניקס 95-105 בסן אנטוניו: ניו יורק שייכת למעמד, לגמרי. היא מסתכלת לויקטור ומבניאמה וחבריו בלבן של העין, בלי לחשוש ובלי להתבלבל.

כן, הניקס נותנים פלייאוף עצום והשלימו ניצחון 11 ברציפות. אלא שהספקות נשארו: עונה רגילה בינונית, שאותה סיימו במזרח אחרי דטרויט המוגבלת ובוסטון בעונה תקציבית; מתיחות בין קרל אנתוני טאונס למאמנו על רגע השימוש בו בהתקפה; שמועות שאפילו העפלה לגמר (!) לא תציל את מייק בראון ה"נחמד מדי" מפיטורים; ביקורת מאוחרת על הטרייד שמסגרתו הגיע מיקל ברידג'ס מברוקלין תמורת מלא בחירות דראפט; וניצחונות, מרשימים ככל שיהיו, על פילי הפצועה ועל קליבלנד המותשת, במזרח החלש, לפחות על הנייר. מה הסיכוי שאחוזי הקליעה המטורפים והריקודים בהתקפה יימשכו מול מפלצת הגנתית היסטורית בשם ויקטור ומבניאמה וחבורת המחסלים שלו, שהדיחו את האלופה מאוקלהומה סיטי בלי יתרון ביתיות?

מצד אחד, חגיגת הקליעה לא נמשכה. אחרי משחק מספר 1, הניקס ירדו ל-39.3% בפלייאוף, עם 11 מ-36 אנושי לגמרי מחוץ לקשת. אבל בכל המובנים האחרים, ולא רק הניצחון, לניו יורק יש יתרונות שלא היו לכל היריבות הקודמות של הספרס. ראשית, בניגוד למינסוטה ולאוקלהומה סיטי, הם בריאים ובהרכב מלא, כולל מיצ'ל רובינסון שאמנם החטיא האלי הופ בגלל האצבע הפצועה אבל בצד השני של המגרש היה יותר מכשיר. העומק בצבע הוא אולי הנקודה המשמעותית ביותר: יש להם מצ'אפ טוב עם וומבי. רובינסון עשה עליו עבודה מעולה, וגם קרל אנתוני טאונס, עד לא מזמן מישהו עם תדמית של שומר רע, מסוגל לשים עליו גוף.

בהתקפה, ניכר שאפקט ההרתעה של הנפיל השרוכי קיים, אבל משפיע הרבה פחות מאשר בסדרות קודמות. ג'וש הארט אמנם חטף גג קצת משפיל במחצית הראשונה, אבל גם ברנסון הנמוך לא התבייש ללכת לטבעת, ולא רק בדקות של המחליף קורנט. טאונס הכתיב את הטון כבר ברבע הראשון, כשלקח את וומבי לסל בחדירות של אחד על אחד. שני הסנטרים של הניקס, במיוחד רובינסון, גם הפריעו לומבניאמה לחסום באמצעות "חסימות גורטאט" בזמן חדירות לצבע.

אפשר להתעכב עוד על הארט העצום (15 ריבאונדים, שישה אסיסטים, 4 חטיפות), על או ג'י אנונובי שהחזיק את הניקס בתחילת הרבע הרביעי עם שתי שלשות, ועל לנדרי שאמט שממשיך לתת פלייאוף כמעט לא הגיוני (33 דקות ו-13 נקודות במשחק גמר לשחקן שהיה שחקן רוטציה גבולי בליגה ממש לא מזמן), אבל צריך להודות שבסוף, הסיפור הוא ג'יילן ברנסון. האיש שפקפקו בו בכל תחנה בקריירה, שנפל לסיבוב השני למרות שתי אליפויות בוילאנובה, שבדאלאס ויתרו עליו, שבניו יורק ביקרו את החוזה שלו (הזול עד גיחוך) ושבסיום הפלייאוף שעבר שמע שלא יוכל להיות השחקן המוביל באלופה, התאושש בפתיחה חלשה ומפציעה, בדרך לרבע אחרון אגדי של 13 נקודות. הפעם, אם אפשר לנחש, זה לא ייגמר כמו המשחק הבודד ההוא של אייברסון. גם אם הניקס לא ייקחו אליפות - אפשר להפסיק לפקפק ברכז הקטן-גדול הזה.

מנגד, המשחק נתן תזכורת למגבלות של הספרס, בעיקר בהתקפה. מוזר לומר את זה על פיינליסטית, אבל סן אנטוניו היא עדיין לא קבוצה התקפית מגובשת לחלוטין. היא טובה יותר במגרש הפתוח מאשר במשחק העומד, ושני הגארדים המובילים שלה, סטפון קאסל ודיארון פוקס, הם שחקנים נהדרים אבל גם לא חפים ממגבלות. קאסל הוא לא בדיוק רכז, נוטה לאיבודי כדור ועם קליעה בינונית. פוקס בעיצומו של פלייאוף לא טוב, גם בגלל פציעה, וכשהמקבילה שלך לברנסון מסיים עם 3 סלי שדה תתקשה לנצח. ייתכן ששהחלטה ההחלטה של מיץ' ג'ונסון לשים בדקות הסיום על הספסל את היוצר הטוב מבין השלושה, דילן הארפר, בעיקר עקב גילו הצעיר, עלתה לספרס במשחק. ו-וומבניאמה הוא אמנם שחקן הגנה היסטורי, אבל גם הוא, כמו קבוצתו, עוד לא מצא לגמרי את הזהות שלו כמתקיף. 26 הנקודות מעמידות באור מעט חיובי מדי ערב של 6 מ-21 מהשדה והרבה זריקות קשות, כולל 2 מ-9 מעט מוגזם מחוץ לקשת.

מה כל זה אומר לגבי ההמשך? כאמור, לא הרבה. הספרס יכולים לנפק יום קליעה הרבה יותר טוב מה-11 מ-43 המחרידים מחוץ לקשת, וומבי רוצה לנצח באופן נואש ופוקס אמור לשחק יותר טוב בהמשך. מנגד, ברור שמשחק מספר 2 הופך לקריטי מבחינת המארחת, לפני המעבר למדיסון סקוור גארדן, שצפוי להזכיר הכי מלחיץ וביתי שאולם NBA יכול להיות. רק שני דברים אפשר לומר בוודאות: אי אפשר לזלזל בניקס; ואם היה איזשהו ספק, צפויה לנו חתיכת סדרה.

רוצה עוד תוכן איכותי?

יש לנו מנוי פרימיום מיוחד, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל.
גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).
פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.
חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.
בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.