מועדון שחי על ניסים, שוכח איך מייצרים מציאות

מכבי תל אביב עברה שבוע טוב. היא רשמה ניצחון מפתיע ואפילו הירואי על ריאל מדריד, ואחריו בא ניצחון קליל יחסית בהרצליה - בדיוק כמו שניצחונות ליגה אמורים להיות במציאות בריאה של מכבי. והנה, דווקא אז, נעמד עודד קטש מול המצלמה ובעצם שיקר למען המועדון והבעלים. בשורה התחתונה, הקבוצה מתייצבת לעוד מחזור כפול ביורוליג בלי חיזוק, שהיה בבחינת מובן מאליו עוד לפני שהעונה התחילה. אפשר לדבר על שוק קשה, אבל מדי יום אנחנו רואים עוד ועוד וולקאמים ברחבי אירופה. והכאב גדול לא רק בגלל הכדורסל, אלא בגלל מה שמכבי הופכת להיות. תכינו לכם כוס קפה לקראת המאמר הזה.

בעוד כחודש, אם שום דבר לא ישתבש, היורוליג תחזור לישראל. בימים ההם, כל מי שדרך ביד אליהו ידע שהוא נכנס למקדש. הצבע הצהוב צרב בעיניים, האוויר היה טעון גאווה, והתחושה הייתה שמכבי תל אביב היא לא רק קבוצה - אלא רעיון. אבל כמו בכל סיפור גדול באמת, הנפילה לא מתחילה כשמפסידים. היא מתחילה דווקא ברגע הניצחון.

הזכייה האחרונה ביורוליג ב-2014 הייתה שיא של תקופה, אבל גם תחילת הסוף. מאותו לילה שבו הונף הגביע, משהו השתנה. הניצחון הפך לשיכרון. השאיפה לזכות שוב עוד מתחבאת בקצה הדמיון של אוהדים מפוצצי מכביזם. וכשהשיכרון פג, לא נשארה תוכנית. רק געגוע לתחושת העליונות הישנה. מאז, מכבי נראית כמו מועדון שחי על זיכרונות. כמו זמר שממשיך להופיע רק עם הלהיט הישן שלו, כי אין לו אומץ לכתוב שיר חדש.

סמל התקופה. עודד קטש. צילום: Partizan Mozzart Bet

קטש הוא סמל התקופה. איש שקט, נעים, אינטליגנטי - תקוע בין חלום למציאות. הוא לא האשם, אך גם לא הגואל. הבעלים חצויים בינם לבין עצמם. חצי מאמינים בו, חצי מחפשים תחליף. ובתוך הערפל הזה המועדון משותק. אין החלטה, אין חזון, אין דרך. יש סגל בלי רכז טבעי, בלי סנטר אמיתי ובעיקר בלי נשמה שמובילה קדימה.

מכבי תל אביב של השנים האחרונות מזכירה אדם שלא יודע להתחיל את הבוקר בלי נס קפה. הוא כבר לא באמת אוהב את הטעם, אבל בלי זה הוא לא מתעורר. כל עונה מתחילה באותה מחווה - כפית של תקווה, מים רותחים של אמונה, ערבוב מהיר של תירוצים. הקבוצה לוגמת לגימה ומחכה שיקרה נס, ואולי הפעם זה יעבוד. אבל הקפה הזה כבר מר, והוא לא מעיר אף אחד באמת. כי מועדון שחי על ניסים, שוכח איך מייצרים מציאות.

הניצחון המתוק של מכבי תל אביב מול ריאל וההפסד המר שקדם לו מול אולימפיאקוס הם כל התמונה כולה. התמונה ששווה אלף מילים - או אולי אלף ניסים. השלשות הבלתי אפשריות, המהלכים הקבועים והצפויים למדי. נקודות בסוף שעון, חמישייה אקראית, וויל ריימן אחד, ותוצאה אחת שתעלה לעמוד הרשמי בלי תגובות קשות מצד אוהדים, שהפעם קיבלו את מנת הקפאין החודשית מבית קטש וחניכיו.

עונת היורוליג הקודמת הראתה בדיוק את זה. לא קריסה דרמטית, אלא התרוקנות איטית. משחקים שנראים אותו דבר, אותם תרחישים, אותן הבטחות. שחקנים שלא נראים שייכים באמת למועדון שמצהיר על עצמו כגדול באירופה. אין עוצמה, אין פחד מצד היריבות, רק נוסטלגיה שמנסה להחזיק את האמונה בחיים.

ואז הגיע הקיץ. ארגון הגייט ניסה לזעזע את המערכת. הייתה אנרגיה, הייתה אמונה, תחושה של כמעט שינוי. אבל כשהגיע הרגע לעבור מדיבורים למעשים, זה נעצר. המחאה התקפלה רגע לפני שנולדה. אולי זה הפחד לאבד את הבית, אולי זו התקווה שהחדירו בנו מנועי השיווק שאיכשהו "זה עוד יסתדר".

אבל לא, זה לא הסתדר. ועכשיו עוד עונה. עוד קליפים, עוד הבטחות, עוד תקוות. אבל כבר מהמשחקים הראשונים ברור שאנחנו באותו קליפ (ביג קליפ). בלי רכז שמנהל, בלי סנטר ששומר, בלי שחקן שמאמין באמת שזו הקבוצה הכי גדולה באירופה. והאוהדים? הם כבר לא מתפרצים מזעם הם מתיישבים בשקט, מכינים את הקפה.

וזה הסימן הכי מסוכן. כי כשהקהל שותק, זה אולי אומר שהוא הפסיק לקוות. מכבי תל אביב הנוכחית חיה בין עבר מפואר לעתיד לא פתור. אולי דווקא מתוך המקום הזה, אפשר להתחיל מחדש. כי מועדון לא אמור לחיות על ניסים. הוא אמור לייצר אותם.

מועדון לא אמור לחיות על ניסים. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

ואולי, אולי הפעם הנס לא יגיע מהפרקט אלא מהיציע. בחודשים האחרונים קמה תנועה חדשה של אוהדים, "נשארים במפה". לא עוד צעקה רגעית, לא עוד פוסט עצבני ברשתות, אלא קהילה של אנשים שמאמינים שאפשר להחזיר את מועדון הפאר הזה להיות מה שהוא נועד להיות. הם לא מחכים לבעלים, הם לא ממתינים לנס. הם פועלים בקול, בלב, ובעקשנות.

אלה האוהדים,שמאמינים שצהוב זה לא רק צבע, זו שליחות. ואולי, אם מישהו עוד יציל את מכבי, זה לא יהיה רכז חדש או מאמן נוצץ אלא אלה שלא ויתרו. אלה שנשארים במפה.

נריה קרמר הוא אוהד מכבי תל אביב