.png)
.png)
.png)
בעיית הימורים
- אסף רביץ
- 26 באוק׳ 2025
- זמן קריאה 9 דקות
עיסוק בהיבטים פילוסופיים וחברתיים של הימורים לא היה בתוכנית שלי לטור ההתרשמות מהימים הראשונים של פתיחת עונת ה-NBA, אבל אי אפשר להתעלם משערוריית ההימורים שהחלה להיחשף ביום חמישי עם המעצרים של טרי רוז'יר וצ'ונסי בילאפס, בין היתר. אל תדאגו, יהיה מקום גם להרבה כדורסל, כפי שכבר ראיתם לא מגבילים אותי במילים פה. כמעט מיותר להבהיר שאין לי ידע או הבנה מיוחדת בתחום הימורי הספורט בארה"ב והקשר שלהם למאפיה. אבל כן אספר בקצרה סיפור שמנסה להסתכל על התמונה הגדולה וממנה להיכנס למעט הפרטים הידועים. הסיפור מתחיל כך:
החברה המערבית מבוססת על כבוד לאדם באשר הוא אדם. בני אדם בוגרים, בתפיסה הליברלית, ראויים לחופש בחירה מלא בכל מה שהם עושים, כל עוד הם לא פוגעים באחרים, כי הם יצורים רציונליים שיודעים להחליט מה טוב עבורם. המוח האנושי מתעקש להוכיח כל פעם מחדש שזו הנחת מוצא בעייתית. זה בולט במיוחד בנטייה האנושית שמייצרת הכי הרבה דילמות סביב סוגיית חופש הבחירה: הנטייה להתמכרות.
תרבויות שונות ומדינות שונות שוברות את הראש איך להתמודד עם בעיית ההתמכרות, בין היתר, לאלכוהול, סמים והימורים, בעיה שרוב עולם הפשע המאורגן נבנה סביבה. בגדול, השאלה שממנה מתחילים היא אם התופעות האלה צריכות להיות חוקיות או לא. אם לא, הופכים מיליוני אנשים לעבריינים, שרובם המכריע לא מתמכרים אלא נהנים מקצת בריחה וריגוש שחסרים להם בחיי היום-יום, ויוצרים כר פורה לתעשייה לא חוקית, מחתרתית ולא מפוקחת. אם כן, נותנים לתופעה לגיטימציה שמאפשרת לה להגיע לקהל הרבה יותר רחב, בין היתר של מכורים פוטנציאליים ועבריינים פוטנציאליים.
הימורי ספורט נמצאים בעדנה של לגיטימציה, הם חלק מהשפה השגורה של עולם הספורט. אפילו בפרובינציה שלנו אנחנו כבר מדברים באוטומט על "ליגת ווינר", בין היתר. אבל זה כלום ביחס למה שקורה בארה"ב. מאז שבית המשפט העליון האמריקאי הפך את הימורי הספורט לחוקיים ב-2018 הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחוויית הספורט האמריקאי, במיוחד ב-NBA. מספר שעות בשבוע שעבר העברתי בהאזנה לפודקאסט בו ביל סימונס ארח את ג'ו האוס וזאק לואו, ושלושתם ניתחו את 30 קבוצות ה-NBA בהתאם לליין הנצחונות של כל קבוצה בלאס וגאס, על כל קבוצה הכריעו אם הם הולכים אובר או אנדר. בהפסקת החסות סימונס, אחת הדמויות המרכזיות בתקשורת הספורט האמריקאית, שיווק בקולו את חברת ההימורים FanDuel, שמציעה אפליקציה דרכה ניתן להמר על עשרות התרחשויות בכל משחק NBA. זה הכי מיינסטרים שיש.
קאש פאטל מודיע על מעצרים, לא חשבנו שזו תהיה התמונה החשובה של השבוע הראשון של עונת ה-NBA
היכולת הזו להמר על כל דבר קטן: הפרש במשחק, סטטיסטיקות של כל שחקן, מה תהיה הפעולה הראשונה במשחק וכן הלאה, היא חלק גדול מהבעיה. כשהיא פוגשת לגיטימציה רחבה, התוצאה היא שלמאות שחקני NBA יש השפעה על מיליוני מהמרים. השחקנים והמאמנים יודעים מה הליין של המשחקים שלהם ושל נתונים נוספים, כי זה חלק מהשיח השגור. הם מחזיקים במידע, למשל על פציעה שעוד לא דווחה, שיכולה לייצר רווחים משמעותיים לרבים, וכמובן יכולים להשפיע בעצמם על אותם רווחים.
הסיכוי שלא ייכנסו לסיטואציה הזאת גורמים אינטרסנטים – החל מדוד שזורק הערה על משהו שהוא הימר עליו ומצפה לעזרה, דרך חבר שמכיר פושע מקומי שמבקש רק טובה קטנה, ועד לאנשי מאפיה – הוא אפסי.
ה-NBA בבעיה, שאת ההיקף שלה אנחנו עוד לא יודעים, יכול להיות שזה רק קצה הקרחון. אבל זאת לא בעיה של ה-NBA, זאת בעיה רחבה שדורשת פתרונות רחבים, חוקיים ותרבותיים. לאדם סילבר אין כמעט מה לעשות לגבי מה שתואר בפסקאות הקודמות, אי אפשר לפקח על אלפי אנשים ואין חוקים שמונעים מהם לספר לחברים שהם פצועים, למשל. נכון לעכשיו, אני לא חושב שלליגה תהיה בעיה חדשה של אמינות. מי שגם ככה צועק שהכל מכור יצעק יותר חזק, וברשתות החברתיות יהיו עשרות טייקים גרועים שמאשימים כל טעות של שחקן או שופט במכירה (כבר אין לי כוח לזה), אבל זה לא משהו שיגרום לאנשים להפסיק להתעניין.
פורטלנד בצומת דרכים
ברמה האינדיבידואלית, עם כל הכבוד לטרי רוז'יר, הסיפור הגדול הוא צ'ונסי בילאפס. לא סתם מאמן בליגה, אלא כוכב עבר שרק לפני שנה נכנס להיכל התהילה, דמות מוכרת ומוערכת מאוד בליגה. אם צריך להמר (ראיתם מה עשיתי וכו'...), אז אני מהמר שבילאפס לא ייצא מזה, שהקריירה שלו ב-NBA נגמרה. גם אם לא ברמה החוקית, יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי להתאושש ברמה התדמיתית.
האישום המרכזי נגד בילאפס הוא שגורמים שקשורים למאפיה השתמשו בו כגורם משיכה למשחקי פוקר בהם הם רימו משתתפים וגנבו מהם עשרות אלפי דולרים. שמו של בילאפס לא מוזכר באישום של העברת מידע או נסיון להטות משחקים, אבל הוא כנראה נמצא גם שם (על תקן שותף בקונספירציה מספר 8) כמי שמסר מידע על משחק בו פורטלנד הייתה בטנקינג לאותו גורם שהיה מעורב בארגון משחקי הפוקר. גם אם לא יוכח שבילאפס ידע שמשחקי הפוקר מכורים, עצם הנוכחות שלו שם כפנים שנותנות גושפנקא של יוקרה ואמינות, כפיתוי לאנשים להשתתף במשחק עם חבר היכל התהילה העתידי, לא נראית כמו משהו שניתן להתעלם ממנו. יהיה קל להפוך אותו לפנים של השחיתות והחיבור עם גורמים בעייתיים, להפוך אותו לגורם הרתעה.
פורטלנד, כנראה, צריכה להתחיל להתכונן ליום שאחריו. זאת סיטואציה נוראית לקבוצה, ניתן רק לדמיין מה זה עושה לשחקנים להתעורר בוקר אחרי המשחק הראשון של העונה לידיעה שהמאמן שלהם נעצר. בילאפס נמצא כבר כמה שנים במועדון ורבים מהשחקנים בסגל לא מכירים מאמן אחר.
גם טיאגו ספליטר, עוזר המאמן שהפך למאמן זמני, נמצא בסיטואציה לא פשוטה. כמאמן זמני הוא בטח לא ינסה להכניס שינויים משמעותיים בינתיים, ובכלל ברגע שמתחילה העונה כמעט לא מתאמנים וקשה הרבה יותר להתוות שיטה. ספליטר מגיע מבית הגידול של פריז ובטח יש לו כמה רעיונות שהוא היה רוצה להנחיל, אבל הוא נמצא במצב בו הוא מחזיק בתפקיד עד שדברים יתבהרו, מה שסביר להניח ייקח זמן רב. אולי פתיחה רעה לעונה תיתן לו יותר לגיטימציה לנסות לשנות משהו בסגנון, בקצב, בחשיבה על המשחק, וכך להפוך את הסיטואציה המורכבת הזאת להזדמנות להטביע חותם כמאמן ראשי ב-NBA.
ואי אפשר בלי התייחסות לדני אבדיה, בטח אחרי ההצגה בלילה שאחרי התפוצצות הפרשה. המשחק הראשון אחרי התפתחות כזו תמיד חשוב כדי להבין את מצב הרוח בקבוצה. פורטלנד קיבלה הזדמנות פז להשיג נצחון יוקרתי דווקא ברגע הזה, היא קיבלה את גולדן סטייט עמוסת הוותיקים בבק-טו-בק, אחרי הארכה ואחרי נסיעה ארוכה. אבל הזדמנות צריך לדעת לקחת, ומי שדאג לקחת יותר מכל אחד אחר הוא אבדיה.
בשנים קודמות היינו עסוקים בסיטואציה ובאופן בו היא תשפיע על דני, נבהלנו מכל ספסול, כל משחק רע, כל שינוי בסגל שיכול להשפיע לרעה. נבהלנו, כי זה באמת השפיע עליו. מול גולדן סטייט, לאחר אחת הדרמות הגדולות ביותר שקבוצה כלשהי עברה בשנים האחרונות, אבדיה הוכיח שהוא נמצא בשלב בו הוא פשוט מקצוען. הסיטואציה לא משנה, הוא בא לעבוד, בא לשחק, בא לנצח, בא להוביל ולתת דוגמא אישית לשחקנים הצעירים יותר שפעם הוא היה במצבם. זאת נראית כמו נקודת ציון משמעותית בהתפתחות המנטאלית שלו לשחקן בכיר ב-NBA.
הכל גדול יותר בטקסס
ועכשיו סוף סוף אפשר לעבור לדבר על כדורסל נטו. התופעה המסקרנת ביותר של פתיחת העונה היא החמישיות הגדולות. יוסטון ודאלאס, שתי נציגות מהמדינה שהמוטו שלה הוא שאצלה הכל גדול יותר, מעלות חמישיות שהגודל הוא המאפיין הבולט שלהן. שתיהן מעלות שני סנטרים, שני פאוור פורוורדים וגארד גבוה שהוא לא רכז קלאסי בחמישיות שנראות בעיקר כמו ניסוי. בשני המקרים מדובר באילוץ שנובע מפציעה של הרכז הבכיר וסגל שנבנה כך שאין מספיק מובילי כדור טבעיים, אבל זו גם עדות לליגה שהופכת ליותר ויותר גדולה. כיום קל מתמיד לזהות שחקנים עם ממדי גוף וכשרון שמתאים ל-NBA, וכולם לומדים לעשות הכל כך שהליגה מוצפת בשחקנים גבוהים שיודעים להוביל כדור ולקלוע.
מבין השתיים, יוסטון יותר מעניינת. היא אמורה להיות אחת הקבוצות הבכירות בליגה השנה, לפני הפציעה של פרד ואנווליט ראו בה אחת משלוש הגדולות של העונה. למרות שכמו דאלאס גם היא הפסידה את שני המשחקים הראשונים שלה, אלה היו הפסדים צמודים לקבוצות טובות והיו בהם ניצוצות של איך זה נראה כשזה עובד. וההרכב הגדול שלה יותר גדול. ארבעה מחמשת השחקנים בחמישייה של איימה יודוקה הם בגובה שמתורגם ל-2.11 מ', החמישי 2.01 מ'. יש בחמישייה הזאת הרבה פחות יכולת הובלת כדור, ניהול משחק וקליעה מהרצוי. הגודל הוא הסיפור.
כאשר במהלך הסדרה מול גולדן סטייט בעונה שעברה יודוקה שלף הרכב שכולל את אלפרן שנגון וסטיבן אדאמס ביחד, זה נראה כמו גימיק נחמד שעובד לא רע לכמה דקות. ההחתמה של קלינט קאפלה בקיץ העידה על כך שיש לרוקטס כוונה להשתמש יותר בהרכבים גבוהים השנה, אבל זה ממש לא היה בתכנון שזה יהפוך להרכב המרכזי של הקבוצה. הפציעה של ואנווליט הגיעה כמעט במקביל לפתיחת האימונים, יודוקה והצוות שלו לא התכוננו אליה בקיץ. יודוקה פתח עם הרכב גבוה רק באחד מארבעת משחקי ההכנה, באחרים עלה בחמישייה הגארד הצעיר ריד שפרד, שחקן שסומן כמועמד בכיר לפריצה ואמור היה להיות המרוויח המרכזי מהמצב.
יכול להיות שההחלטה על ההרכב הגבוה היא, לפני הכל, הבעת חוסר אמון בשפרד. למרות מספרים יפים במשחקי ההכנה, נראה שיודוקה עדיין לא סומך על הילד שנבחר שלישי בדראפט 2024. בדקות שהוא קיבל עד כה ניתן היה להבין למה. שפרד מחפש קודם כל את הקליעה של עצמו ופספס כמה וכמה מצבים בהם שנגון וקווין דוראנט הגיעו למשבצת הנוחה להם והיו אמורים לקבל כדור. כסקורר אין לו מה להציע בתוך קשת השלוש. בהגנה כל מי שרוצה מזיז אותו והוא יוצר חור שקשה מאוד לסגור בקבוצה שאמורה להיות מההגנות הטובות בליגה השנה. הנט רייטינג שלו אחרי שני משחקים הוא מעל למינוס 20, הכי נמוך בקבוצה בפער עצום. זה לא מדד שנכון להסיק ממנו יותר מדי בשלב כזה, אבל אם המגמה תימשך זה מגדיל מאוד את הסיכוי שיוסטון תבצע טרייד על פוינט גארד מנוסה יותר בדצמבר.
איך נראה הניסוי בינתיים? בגדול, די כצפוי. יוסטון נראית מסורבלת בשני הצדדים, אבל יש לה מספיק כשרון בשני הצדדים כדי לחפות על כך. בהתקפה הריבאונד הוא אחד הנשקים המרכזיים, שחקני הרוקטס מתנפלים על כל החטאה ומלקטים יותר מ-40 אחוזים מההחטאות שלהם, מקום ראשון בליגה בתחום הזה בינתיים. אבל משחק ההתקפה מסורבל ומתבסס די בבלעדיות על היכולת של KD ושנגון ליצור מצבי זריקה לעצמם ולאחרים מכלום. התוצאה היא אחוז קליעה משוקלל נמוך (54.7, מקום 26 בליגה) ואחוז איבודים גבוה (18.1, מקום אחרון), הריבאונד לבדו לא יכול לפצות על הכל. שוב, עדיף לא להסיק יותר מדי משני משחקים שאחד מהם הוא מול ההגנה של OKC, אז נחכה רגע לראות איך זה מתייצב.
ההגנה נראית כבדה, שנגון ואדאמס ביחד זה צמד שקשה לו מאוד להתמודד עם ריווח ותנועה ללא כדור. היריבות, בינתיים, דואגות לערב את שניהם במהלכים ההתקפיים שלהן ולא מעט פעמים זה מסתיים בזריקה פנויה. אבל הגודל כן הופך את הצבע של הרוקטס למקום שלא קל להגיע אליו ולא פשוט לשרוד בו. נמשיך לעקוב.
וומבי כאן, כדאי להיכנס לפאניקה
הימים הראשונים של העונה מלאים ברעש, בחריגות שיתיישרו, בהתרשמויות שיישכחו לגמרי בעוד כמה ימים. הנסיון לחלץ את מה שנראה אמיתי בתוך הרעש הזה מבוסס על תחושה נטו. הדעה הרווחת היא שויקטור וומבניאמה נותן תחושה של משהו אמיתי, שכבר אחרי המשחק הראשון של העונה ניתן לדבר על שחקן שהגיע אחרת, מוכן יותר, בשל לקפיצת מדרגה מ-"אמאל'ה כמה טוב הוא יוכל להיות כשהכל יתחבר לו" ל-"אוי לא, זה מתחיל להתחבר לו".
השינוי הבולט הוא שוומבי הפסיק כמעט לחלוטין לזרוק שלשות וממוקד הרבה יותר בהגעה לטבעת. והוא מגיע לטבעת בכל דרך אפשרית, עם חלוקה די שווה בין סלים שמגיעים מתנועה עם הכדור לסלים שמגיעים מתנועה ללא כדור. בפיק נ' רול הוא מתפקד גם כחוסם וגם כמוביל הכדור בחסימה הפוכה שנראית אפקטיבית מאוד. לפעמים הוא מייצר לעצמו יתרון בלי תרגיל או בתוך הנעת הכדור הקבוצתית. משחק הפוסט שלו מייצר בעיקר זריקות מחצי מרחק, אבל לפעמים גם בעזרתו הוא מגיע לצבע. במעבר הרבה פעמים הוא פשוט מהיר יותר מההגנה ותופס עמדה נוחה לקבל בה כדור. את הגיוון ניתן לראות בתקצירי הסלים שלו משני המשחקים. בעצם, למה להסתפק באחד אם אפשר לקחת תשע דקות וליהנות משניהם ביחד:
יש בסרטון הזה שורה של רגעים מרהיבים. היכולת של וומבי לקלוע זריקות קשות מעל לכל שומר, כולל דרק לייבלי שהוא בעצמו אחד השחקנים הגבוהים בליגה, מפעימה. אין מה לעשות נגד זה. אבל אני הכי אוהב לראות את הדאנקים ששתי שניות לפני כן לא ניתן היה לדמיין. וומבי מבין יותר ויותר עד כמה הוא בלתי עציר כשיש לו מסדרון לטבעת. כמה פעמים בסרטון ההיילייטס הזה הוא ביצע פעולה רחוק מהסל, יצר לעצמו יתרון שעבור שחקנים נורמליים זו רק תחילת העבודה על הסל ועבורו זה מט. מהרגע שהוא זיהה נתיב לטבעת אין דרך לעצור אותו, הוא כל כך גבוה, כל כך מהיר וכל כך בשליטה שאין יצור אנושי שיכול למנוע ממנו את הדאנק.
דיארון פוקס פותח את העונה פצוע, אז עדיין אין לוומבי את הפרטנר האידיאלי לפיק נ' רול שהוא מחפש, זה יקרה בקרוב. מה שכן יש לסן אנטוניו כבר עכשיו זה ריווח נהדר סביב וומבי, כזה שהופך את הנתיב לטבעת לעוד יותר פשוט, ותרגילים מוצלחים שעוזרים לו לייצר את היתרון הקטן שהוא צריך. הספרס כמעט לא משתמשים בפיק נ' רול פשוט, תמיד יש תוספת של חסימה או תנועה שמקשות ולפעמים ממש מבלבלות את ההגנה. ככל שיריבות יפעילו את כפתור הפאניקה בכל שנייה שוומבי נעלם להן, התרגילים האלה יאפשרו לשחקנים שסביבו יותר מבטים פנויים. כמו עם סטף קרי, שוומבי עשוי להחליף בתור השחקן שמייצר הכי הרבה פאניקה בהגנה גם כשהוא רחוק מהכדור.
הרוקיס מרשימים, במיוחד אדג'קומב
ההתרשמות הראשונית ממחזור הרוקיס נהדרת. כמעט לכל שחקן שנבחר בטופ 8 כבר היה משחק עם כמות נקודות דו ספרתית (דווקא אייס ביילי פתח את העונה קר) ורבים מהם נראים כמו שחקני NBA לגיטימיים מהשנייה הראשונה שלהם בליגה. גם באיזורים נמוכים יותר של הדראפט מסתמנות כמה מציאות מוקדמות (שימו לב לסדריק קווארד של ממפיס). אבל עם כל הכבוד לכל האחרים, וי ג'יי אדג'קומב גנב את ההצגה עם אחד ממשחקי הבכורה הגדולים בתולדות הליגה. הרוקי של פילדלפיה קלע 34 נקודות במשחק הראשון שלו בליגה הטובה בעולם, וגם כאן כדאי להציץ בתקציר לפני שממשיכים:
מה שמעניין פה זה שאלה 34 נקודות שכולן שלשות וסלים בצבע שמגיעים מתוך שטף המשחק. אדג'קומב קלע 34 נקודות במשחק הבכורה שלו בליגה, במשחק חוץ מול היריבה המושבעת מבוסטון, בלי להזדקק לכדור ביד, בלי שמשחק ההתקפה יישען עליו. כך הוא יכול היה להיות העזר כנגדו האולטימטיבי לטייריס מקסי, ויוכל להיות כזה גם לג'ואל אמביד אם הוא עוד קיים. משחק כזה מצריך שילוב חריג של רמת קבלת החלטות ורמת ביצוע. לקח לאדג'קומב בדיוק משחק אחד כדי להיראות כמו שחקן בשל שיכול לעזור לקבוצה שמנסה להצליח, וגם במשחק השני, בו סיפק שורה סטטיסטית מלאה ומגוונת, הוא נראה ככה.
תגובות