3:37 לסיום, אדוארדס בעוד שלשה קבע 10 הפרש. 78:88 להעמק. הרצליה עמוק בבור, אבל לאונוואקו יש גב רחב ורגליים חזקות, והצ'יף החליט שהוא לא הולך הביתה בחצי הגמר. יש לו כבר גביע אחד עם הרצליה, ואין לו שום סיבה שלא יהיה לו עוד אחד. מכירים את הבדיחה על העכבר והפיל? על איך עכבר שעלה על הגב של פיל במדבר זורק לו: "שיו, כמה אבק אנחנו עושים ביחד". חשבתי על הבדיחה הזאת בהקשר של היידיגר ואונוואקו. מי העכבר ומי הפיל? אני חושב שקל להבין, אבל בעצם שניהם עשו אבק, כל אחד בתורו. רק שהאבק שעשה הפיל, אונוואקו למתקשים, לא היה סתם אבק. זו הייתה סופת חול ענקית שכיסתה את העמק כל הדרך ל-90:92 הזה. אז הנה, הכנסתי לכם פה את הבדיחה עם המרפק. המשחק הזה התנהל לגמרי בצד של האברהמי בויז. השליטה הייתה שם כמעט עד הסוף. למרות בעיית עבירות של אונגנדה, התחושה הייתה שכשמשגב ואדוארדס עם הידיים על ההגה, להרצליה נותר רק לרדוף. אבל אז אורלנד עשה אברהמי, כן, קראתם נכון, אורלנד עשה אברהמי לאברהמי, והרצליה לא רק חזרה למשחק, היא ניצחה. אנחנו נגיע לזה בסוף, אבל קודם בואו נבין איך התנהל רוב המשחק. למי שלא קרא את הטור האחרון שלי על משחקי המחזור בליגה - קודם כל תתביישו לכם/ן. סיפרתי שם על ההתאהבות שלי בדי.ג'יי ברנס ועל כמה יפה היה לראות את פתיחת המשחק של הרצליה מול חולון עם הצ'יף וברנס ביחד בעמדות הפנים. "אם זה לא שבור, אל תתקן את זה", אמר איש חכם פעם. ואורלנד ממש לא התכוון לתקן, ועלה שוב עם ההרכב הגדול והכבד שלו. בצד השני עמד לו המאמן שהמציא את ניצול הטריקים והשטיקים שמשחק הכדורסל יכול לייצר. מתוך הבנה שאורלנד יעשה בדיוק את אותו הדבר ממשחק הליגה, הוא פשוט בא מוכן. אברהמי נתן הוראה למובילי הכדור שלו, ולא חשוב מי זה היה: תזמינו אותם לפיק אנד רול ותהיו אגרסיביים לטבעת. הצ׳יף או ברנס יכולים לבצע רק פתרון אחד בפיק אנד רול, ואתם תנצלו אותו פעם אחר פעם. הפתרון היחידי ששני הסנטרים הכבדים יכלו לבצע הוא דרופ נמוך, שזימן טיולים קלילים של משגב או נויביץ' לצבע ללייאפים או זריקות ג'אמפ קצר באזור קו העונשין. כשהדרופ היה מוגזם עד כדי כך שהם בכלל לא היו באזור החסימה, והגארדים השומרים לא הצליחו לעבור אותה, הם חטפו גם שלשות על הראש. כל התוכנית לשחק גבוה וכבד ולנצל את הפיזיות הלכה לעזאזל. כשווילר פצוע לגלבוע אין סנטר מחליף. לא שווילר הוא שחקן שעל הנייר יכול להתמודד עם הפיזיות של הענקים מהשרון, אבל האורך והאתלטיות שלו היו חסרים, בייחוד בגלל שאונגנדה לא מצליח להישמר מעבירות. טיולים קלילים לצבע, משגב. צילום באדיבות איגוד הכדורסל אונגנדה הוא ה"פרפקט פיט" לתקוף גבוהים כבדים; הוא בדיוק ההפך מאונוואקו וברנס, וב-21 הדקות שהוא כן שיחק העמק ניצחה ב-5, כשהוא תורם 6 נקודות ו-5 ריבאונדים. אבל בעיקר הוא לא אפשר לסנטרים של אורלנד לחשוב על פתרונות שונים מאשר לנסות להיצמד אליו, דבר שפתח, כאמור, את הצבע או אפשר שלשות קלות לגארדים של העמק. אז הבנו, אברהמי חיכה להרכב הגבוה של הרצליה, גם אם רק אחד מבין ברנס או אונוואקו על המגרש, ודאג לתקוף אותם. אבל מה עם הרצליה? מה היא ניסתה לעשות? האמת, אני לא בטוח. ברור שהיא חשבה שהיא תוכל לנצל את הפיזיות והגודל מול ההרכבים הנמוכים שאברהמי העמיד, כמו מנקו ב-4 וצ'יילדס ב-5. אז היא ניסתה להכניס את הכדורים לביגמנים שלה, ואמנם לפעמים זה נגמר בסל, אבל הרצליה היא קבוצה של למעלה מ-24 אסיסטים בממוצע למשחק, והיא נכנסה לרבע הרביעי עם 6 אסיסטים בלבד. שוב, כאן ראוי לתת את הקרדיט לאברהמי. הקבוצה שלו מאומנת מאוד בלכווץ את האמצע, לגרום לביג-מנים להרים כדרור ולמסור החוצה, ואז במה שנקרא באנגלית To Scramble, הם מייצרים רוטציות טובות. ככה הם גם מונעים זריקות חופשיות ובאופן כללי מוציאים כל קבוצה מהשטף שלה. התוצאה הישירה? נתון אסיסטים עלוב לכל קבוצה, ובטח להרצליה. הדבר היחיד שעבד להרצליה באופן עקבי והחזיק אותה קרובה יחסית (למרות ששוב, התחושה הייתה שזה לא באמת משנה), הוא הארלי אופנס (Early Offense) של איש אחד - מקס היידיגר שמו. הנה העכבר מהבדיחה של פתיחת הטור. מקס שרף את המגרש, גם אחרי ריבאונד וגם אחרי סל. 27 נקודות באחוזים פנטסטיים היו לישראלי אמריקאי של אורלנד, וזה באמת מה שהשאיר אותם בתמונה. שרף את המגרש, היידיגר. צילום באדיבות איגוד הכדורסל ככה התנהל לו המשחק במשך שלושה רבעים וחצי, כשהעמק מחזיקה ביתרון שנע בין שבע לאחת עשרה ברוב הזמן. תראו את המספרים המדהימים של צמד הגארדים מהעמק: משגב עם 27 נקודות ו-7 אסיסטים, ואדוארדס עם 28 נקודות ו-3 אסיסטים. אלו מספרים שעל הנייר היו אמורים להוביל את הקבוצה של אברהמי לניצחון בטוח. באמצע הרבע הרביעי, אני נשבע שראיתי מנורה נדלקת מעל הראש של אורלנד. הוא ניסה שני גבוהים, ניסה אזורית, אבל כלום לא הזיז את ההפרש שהמשיך לנוע באזורי ה-10. הזמן שעמד להיגמר גרם לו לעשות מהלך מעניין: בואו נעשה "אברהמי על אברהמי". ככל שהתקדם הרבע והתקרבנו לסוף, הדבר הזה שעבד לו נפלא רק הלך והלחיץ את העמק יותר ויותר. הרצליה התחילה בלחץ על כל המגרש וביצעה שמירות כפולות בכל מיני אזורים מפתיעים. השחקנים שלה התחילו לבצע את מה שהשחקנים של אברהמי בדרך כלל עושים וזה To Scramble. הבלאגן הזה ייצר מיס-מאצ'ים ברורים לטובת העמק, שבמקום לנצל אותם, לקחה פעם אחר פעם את ההחלטות הלא נכונות. זריקות רעות ללא שליטה בתוספת קצת מזל וזה ייצר את שני אפקטים הפוכים שרואים תמיד בכדורסל ברגעים כאלה: הרצליה התחילה להאמין, והעמק התחילה לחשוש. עשה אברהמי, אורלנד. צילום באדיבות איגוד הכדורסל אוקיי, העכבר שעשה אבק יש לנו, ועל ה"אוריקה מומנט" של אורלנד כבר דיברנו. עכשיו הגיע הזמן לתת את הכבוד לפיל (No pun intended, ואולי כן) עם סערת החול שלו צ'ינאנו "הצ'יף" אונוואקו. קודם כל מספרים: 27 נקודות, 10 ריבאונדים ו-3 אסיסטים. 13 נקודות מתוכן הגיעו ברבע האחרון, ואני אומר לכם בוודאות שהבנאדם הלך הביתה ישר לשים קרח על הגב, כי הוא פשוט סחב את הרצליה לגמר. כמו שאמרתי, אורלנד עשה מהלך יפה והיידיגר היה שם לאורך כל הדרך, אבל זה בעיקר הוא, ובעיקר הסיום המטורף שלו למשחק הדרמטי הזה. זה מה שעשה אונוואקו ב-3:37 דקות בלבד, אחרי שאדוארדס כבר העלה את העמק ל-10 הפרש: הוא לקח ריבאונד התקפה שבסיומו היידיגר סחט שלוש זריקות מהקו, אחרי זה הוא חטף כדור ומסר לאותו היידיגר ללייאפ. הוא סחט עבירה וקלע אחת מהעונשין, ואז נזכר שהוא קולע ב-12% לשלוש השנה ודפק שלשה (שנייה ברבע ושלישית במשחק) - הגיוני סך הכל. הוא הוסיף עוד ריבאונד הגנתי ובמהלך האחרון הוא נתן טיפ קטן לכדור אחרי החטאה של היידיגר וניצח את המשחק. הטיפ הזה חתם ריצת 2:14 מדהימה. נותר רק לקוות שלהרצליה יש כירופרקט טוב, כי אחרי איך שהוא סחב אותם לגמר, אונוואקו בהחלט יצטרך את זה. סחב את הרצליה לגמר, הצ'יף. צילום באדיבות איגוד הכדורסל מזכיר לכולם, בייחוד אם קוראים לכם בשם של הכלכלן המשפיע בעולם ואתם לא רואים דקה - אדם סמית׳, או אם סתם יש לכם שם גנרי כמו אלדד אקוניס. אם קראו לקבוצה שלכם פעם גלבוע גליל או שהייתם באיחוד עם רעננה - הכל, אבל הכל, הוא אמת לשעתה. נתראה בגמר.

דבר אחד אפשר לומר בוודאות על קסלר אדוארדס: הוא לא נייג'ל הייז דייויס. אמנם קריירת ה-NBA שלו הייתה ארוכה ופוריה יותר, אבל בכל הקשור להשתלבות בהפועל תל אביב בשלב הזה של העונה, כשלעונת היורוליג נותרו 11 משחקים (בשאיפה עוד כמה בפליי אין או בטופ 8 או בשניהם), מדובר בהפכים. הפורוורד שזכה ביורוליג עם פנרבחצ'ה והעדיף לחתום בפנאתינייקוס היה דורש את הכדור, ובכך מוביל לשינוי בשיווי המשקל בהתקפת הפועל תל אביב. במילים אחרות, באיטודיסית מדוברת, פליט פיניקס היה זוכה לתרגילים, ובעיקר לבידודים, עם הפנים ועם הגב לסל, שיוקדשו לו. הייז דייויס הוא סקורר דומיננטי, והיה מוסיף מימד שחסר להתקפה של הפועל - שחקן מטרה שאינו פוינט גארד ואינו דניאל אוטורו המעופף לדאנקים. מישהו שיכול להוריד לחץ משחקני החוץ ולעשות סל כשהכל תקוע. הציפיות מקסלר אדוארדס, אם וכאשר יחתום סופית, צריכות להיות אחרות לגמרי. מספריו הצנועים ב-NBA - בדגש על 36 אחוז משלוש, 3.6 נקודות, 2.2 ריבאונדים ב-12.7 דקות (178 משחקים) - מלמדים בעיקר מדוע נפלט מהליגה. המספרים שלו בג'י ליג, מהיכרותנו עם אופיה והיכולת לרשום בה מספרים גבוהים בהיעדר הגנות ובהינתן הקצב המהיר, מלמדים קצת יותר על האיש ועל, איך נאמר בעדינות, הסולידיות שלו: 14.3 נקודות, 54.2 אחוז מהשדה, 40.9 אחוז לשלוש, 9.5 ריבאונדים. נחמד, לא מפיל מהכיסא. בעצם, בואו נחזור רגע לנתונים ב-NBA, הפעם של שחקן אחר: 3.3 נקודות, 32.9 אחוז משלוש, 1.8 ריבאונדים ב-11.5 דקות משחק (116 משחקים). דומה לאדוארדס, נכון? השורה הסטטיסטית האחרונה שייכת לאחד, איש ויינרייט, והדמיון בתפוקה לזו של אדוארדס מעיד מה בדיוק אפשר לצפות מהאחרון: להשלים את האיש והויינרייט בעמדה מספר 4, לא יותר. עקרונית, ברור מדוע דימיטריס איטודיס מחפש עוד שחקן בעמדת הסטרץ' פור למרות סגל כל כך עמוס. עמדנו במשחק האחרון של הפועל ביורוליג, ההפסד בקובנה לז'לגיריס, על המצוקה של המאמן היווני בדקות שהארבע הפותח שלו יושב על הספסל. בהיעדרו של תומר גינת בשל פציעה, ומוקדם יותר סתם בשל חוסר אמון מוחלט של מאמנו ביכולותיו ההגנתיות, האופציה של ג'ונתן מוטלי כ-4 מחליף היא קטסטרופה הגנתית. בלשון המעטה. זה בלט מול קבוצה כמו ז'אלגיריס, עם שני מספרי 4 ניידים וקולעים, אזולאס טובליס ודאסטין סליבה, אבל בעיקר בהגנת הפיק אנד רול מול הסילבן פרנסיסקואים של העולם, כהגדרתו של האיש והדיסקו, שי האוזמן. לא מוטלי ולא טאי אודיאסי מסוגלים לעצור גארדים זריזים וקולעים בכל פיתרון הגנתי שהוא, מחילוף, דרך הדג' ו-וויק ועד לאייס. בדרופ הם ממילא יחטפו שלשה בפרצוף. בתרחיש האופטימי, אדוארדס מספק פיתרון מהספסל (או מהחמישיה, לא ממש משנה) לדקות שויינרייט לא על המגרש, ונותן נוכחות הגנתית בעמדה מספר 4 שחסרה לה. רגע, עוד קצת על אדוארדס. ב-4 העונות בליגה, בברוקלין, סקרמנטו ודאלאס, הוא שיחק קצת כ-3, הרבה כ-4 ולפעמים כחמש, בעיקר בדאלאס של שלהי העונה שעברה. כחמש הוא מסוגל להסתובב לסל אחרי חסימות ולסיים בדאנק במקרה הצורך וגם להחזיק מעמד מול שחקנים לא מאסיביים - אופציה שספק אם תיבחן לאור העומס בעמדה. בשלוש הוא עשוי לקבל דקות בהרכבים הגנתיים, לצד ויינרייט. אדוארדס מסוגל לחדור לסל, מה שמעניק לו יתרון התקפי מסוים על ויינרייט, אבל מדובר במה שהאמריקנים מכנים Straight Line Drive, כלומר יכולת לנצל דרך פתוחה לסל לליי אפ או לדאנק, בלי תחכום או שינויי כיוון. הוא גם מאוד קבוצתי, כנראה יותר מדי קבוצתי כדי לשרוד ב-NBA - מוסר את הכדור הנכון, חודר ומוציא החוצה אם ההגנה עוזרת. כדי להרוויח חוזה שני בליגה צריך לעשות יותר, ואדוארדס, למרבה הצער, לא עשה. לגבי הגנה, יש פער מטריד בין מבחן העין לבין המספרים. במבחן העין, אדוארדס עושה הכל נכון: הוא אקטיבי רחוק מהכדור, מאתגר זריקות בקלוזאאוטס, עובד קשה גם כששומר סופרסטארים כמו פסקל סיאקם וגם מול גארדים אחרי חילוף כמו אנדרו נמבהארד, מהיר בסוויצ'ים בפיק אנד רול ובעיקר לא מוותר מהר כששחקן עובר אותו בחדירה ומנסה להפריע לו מאחור - משהו שבעיניי לפחות מעיד על מחויבות חשובה. ועדיין, לפי ספורט רדאר (סינרג'י) שחקנים שעליהם שמר בדאלאס מאבריקס בעונה שעברה קלעו 1.203 נקודות לפוזשן, וזה לא טוב. מניח שאיטודיס מקווה שמבחן העין משמעותי יותר. דבר אחד בטוח: רגליו הרבה יותר מהירות מאלו של מוטלי (לא שזו חוכמה גדולה). על הנייר, היתרון הפוטנציאלי העיקרי על ויינרייט הוא בקליעה. מדובר בקלעי אמין יותר ויציב יותר משלוש. ויינרייט קולע ביורוליג ב-31.9 אחוז מחוץ לקשת, נתון שמרשים יותר מהמצב בפועל, כשזוכרים שב-11 משחקים מתוך 28, לא קלע בכלל. לאור הלחץ שמופעל על הגארדים של הפועל, שההתקפה מתבססת על יכולתם לגבור על המגן בחדירה, כל ריווח אפקטיבי מהפינות יתקבל בברכה. שיהיה ברור: להשלים את הדקות של ויינרייט ביורוליג הגנתית ולשדרג אותו התקפית - זה התרחיש האופטימי. אדוארדס מגיע מאחת הליגות הכי רכות בעולם, הג'י ליג, לליגה הכי קשוחה בעולם, היורוליג (סליחה NBA, אתם עדיין הכי טובים. חוץ משליש הליגה שעושה טנקינג כרגע). הוא נוחת לתוך מדינה אחרת, לתרבות אחרת, למועדון במשבר, לרצף של חמישה הפסדים, לחדר הלבשה עמוס ביוונים עצבניים (וגם בבולגרי אחד, לפי השמועות), עם בעלים - איך נאמר? - ססגוני ולתוך סוג של מרד אוהדים. אה, ונוסיף גם ענני מלחמה עם איראן. זה הרבה לקלוט ולעכל לכל בן אדם, וגם כדורסלן אמריקני שמשתכר יפה עונה להגדרה הזאת. בתוך הבלאגן הזה, ייתכן שאדוארדס לא יתפקד ויאבד ביטחון, שסתם יהיה בינוני או שיפתיע ויהיה יציב. הכל אפשרי, אבל איטודיס וינאי יכולים לחזות איך יתפקד בערך כמוכם. בקיצור, אם מישהו מצפה שקסלר אדוארדס יושיע את הפועל תל אביב ממצבה העגום, שיחשוב שוב. בהיעדר החלפה על הקווים, השינוי יצטרך לבוא מבפנים. למרות חבלי הקליטה הצפויים, הצורך במספר 4 נוסף בסגל של הפועל תל אביב מובן והגיוני. לעומת זאת, הפניות לליוויי רנדולף וקיילר אדוארדס כבר מהדהדות את האמירה הבעייתית של הבעלים ינאי בשיחה עם שחקניו. "יותר קל להחליף שחקנים שחקנים ממאמן", אמר להם, לפי הדיווחים. את שני התכשיטים אנחנו מכירים: רנדולף יכול להשתלב היטב בסגנון של איטודיס - הוא חי על בידודים, בעיקר אצל אלכסנדר דג'יקיץ' בהפועל ירושלים, אבל גם אצל עודד קטש במכבי תל אביב, ויכול לספק אלמנטים של קליעה מחצי מרחק וגם קצת עם הגב לסל, אולי בדקות שאלייז'ה בראיינט יושב על הספסל. ולגבי קיילר אדוארדס - בלי להיכנס לניתוחים מקצועיים מעמיקים מדי, מדובר בסוג של אנטוניו בלייקני לעניים, מישהו שיכול לעלות מהספסל ולעשות נקודות במהירות באחד על אחד ובקליעה מבחוץ. הנה, ירחיב חברנו כאח לנו, אלעד הופמן: קיילר אדוארדס מדורג כרגע במקום השני בליגת העל גם בנקודות וגם בחטיפות. חטיפות הן לא תמיד מדד לשחקן הגנה טוב, אבל במקרה שלו זה בהחלט בא ביחד, מדובר בגארד קשוח ומאוד מגוון. כשאני מנסה להבין למה הפועל תל אביב רוצה גם אותו בנוסף לאדוארדס השני שהביאה, ומזכיר שהם יהיו רשומים רק ליורוליג - זה ישר מצביע לי על כמה איטודיס לא סומך על ים מדר (גם על מיצ׳יץ׳). הגארד הישראלי, שכבר שיחק השנה עשרה משחקי יורוליג (מתוכם פתח בחמישה), קולע העונה באחוזים מזעזעים מחוץ לקשת (14%). אבל מעבר לחוסר האמון ברכז הישראלי (למרות שאדוארדס אינו רכז), יש עוד סיבה שבגללה אני חושב שהפועל רוצה את הסקורר מהעמק: לאיטודיס פשוט אין שום שחקן שיוצא על חסימות לקליעה. נכון, בלייקני מנסה, אבל הוא מעדיף שלשות אחרי כדרור או קרל (curl) לטבעת ביציאות מחסימות. אדוארדס יכול להוסיף את המימד הזה שחסר להפועל, ודרכו אולי לפתוח את הצבע לחדירות או להכנסות כדור. העובדה שהוא שומר טוב לא מזיקה גם כן. יכול לעזור? אולי. יעמיס על הקו האחורי? בטוח. לפני שנמשיך, יש לנו איתות מהאוזמן: תודה, חברים. השאלה אם תכונותיהם המקצועיות של רנדולף וקיילר אדוארדס בכלל רלוונטיות. בסיטואציה הנוכחית, די ברור שלא. לפחות לי. לא רנדולף, לא קיילר אדוארדס שלא יגיע (ככל שהתגובה הזועמת של העמק משקפת את כוונותיה), ולא קסלר אדוארדס יוכלו לשחק בליגה. גם אם רנדולף, למשל, יכול לתת להפועל מימד שקולין מלקולם המעט מאכזב לא יכול לתת לה, כמה כדורים כבר יהיו לו בתוך הקו האחורי העמוס של האדומים, בין מיציץ', ג'ונס, בלייקני, בריאנט ומדר? ואם יוחתם, כמה זמן ייקח לו להשתלב? וקיילר אדוארדס - איפה הוא אמור היה למצוא דקות בתוך עומס הגארדים הזה? מה שמחזיר אותנו, כמעט כמו כל מהלך בהפועל תל אביב מאז הרכישה, לבעלים עופר ינאי. הוא נוהג לדבר במושגים של היי טק, עם מילים כמו "אקוויטי" ו"הנפקה". אלא שייתכן שינאי לקח קצת יותר מדי ברצינות את המוטו של איש הייטק בולט למדי, מייסד פייסבוק מארק צוקרברג - "לזוז מהר ולשבור דברים". מעבר לבעייתיות בפניה לשחקן עם חוזה בקבוצה שעשויה לפגוש את הפועל תל אביב בפלייאוף, ספק אם השמות שהתפרסמו יוסיפו לאווירה בחדר ההלבשה של האדומים. ספק אם המהלכים האלה מרגיעים מישהו מהאוהדים המוחים של הפועל תל אביב, שרוצים לראות עוד דקות של ישראלים ומסתייגים מדורסנות בסגנון מכביסטי (של פעם, כן?). בניגוד לדברי ינאי, לא קל להחליף שחקנים ולא קל להחליף מאמן. מנגד, קל מאוד לפגוע בביטחון של קבוצה במשבר.

רוצה לעבור לאזורית? שאל עוזר המאמן אלישי כדיר את המאמן הראשי אורלנד, רגע אחרי שהאחרון סיים את אחד מפסקי הזמן שלו מול העמק בחצי הגמר. לא תוך כדי. אחרי. ואז מילמל הקואץ' איזה משהו, ובאלתור של הרגע האחרון תוצרת האסיסטנט, שניה לפני שהם חוזרים אלי פרקט, גילו הסטיאורטים של העולם שעכשיו שומרים זון. זאת, אם אני זוכר נכון, תוך כדי שהיו"ר/ המנהל המקצועי/ עוזר המאמן הנוסף אקוניס מהלך סביב בשקט שמאפיין אותו לאורך כל הקריירה. אותו יו"ר שכמעט חטף מכות מהצ'יף אונוואקו. אותו אונוואקו שידפוק שלשות, יקלע סל נצחון וילך להתחבק עם כולם ואיתו. ערב לפני, בחצי הגמר הראשון, תיכנן קטש בקפידה ושחקניו ביצעו עוד יותר בקפידה חסימת בייסלין המכונה פלקס כדי לערב חילוף רחוק ולייצר מיסמאץ' קרוב. הם התקיפו את הפתרונות ההגנתיים של ירושלים, לפרקים, ברמה הכי קלינית שהכדורסל יודע. הם שיחקו כדורסל מדויק. חכם. וניצחו בקושי ועם לא מעט מזל. אחד נראה בלי שליטה. השני הכי שולטטטטת שיש. גם זה וגם זה נישאים כרגע על גבי מומנטום פסיכי, בין אם השליטה על שחקניהם אמיתית ובין אם לא. וגם זה וגם זה רחוקים משחק אחד מגביע. שתי הקבוצות ושני המאמנים בחרו ללכת עם אותם שני הסגלים שהובילו אותם עד הלום. אורלנד עם הגדולים והרחבים. קטש, באמת של החיים, עם מה שנשאר לו. שזה הרבה. ויש לו לא מעט שחקנים שיכולים להיות אלו שעושים את ההבדל. התקפית, מכבי יכולה לנצח דרך סורקין או דאוטין או בלאט וכו. מצד שני, השילוב בין ההגנה הרעה בצהוב לבין ההתקפה המרשימה בלבן(?) יכולים להביא את האנדרדוגית להגיע ל-90 שלה ולהיות פקטור אמיתי בקרב על התואר. כי גם לה לא מעט אופציות לעשות דברים. אבל בין כולן, אני רוצה למקד את הטקסט הזה בשני שחקני מפתח אפשריים. שניהם שיחקו או משחקים תחת אותו האורלנד באותה ההרצליה. ושניהם משחקים או סוג של שיחקו תחת הצהוב של תל אביב. מקס מקס היידגר הוא סיפור בלתי מפוענח. הוא כבר נמצא איתנו לא מעט זמן והוא כולה בן 28. הוא היה לרגע (כלומר, לשני משחקים) במכבי תל אביב. הוא עבר איזה פאקינג 7 קבוצות רק ביבשת הישנה. כולל נגיעה ביורוליג. הוא היה לרגע (כלומר, לשני משחקים) בנבחרת ישראל. הוא דוגל ודבק, ברמת מוכן למות על הגבעה, על העקרון שהגנה זה דרעק. והוא חתכת סקורר פסיכי. הוא הישראלי שקולע הכי הרבה נקודות בליגה (15.4) לפני קרינגטון, החבר כמו אח של איטודיס. הוא כבר קלע העונה 29 מול מכבי תל אביב, כולל 7/12 לשלוש. הוא כבר דפק 27 בחצי הגמר מול העמק, שכללו גם מהלכי אחד על אחד חוזרים ונשנים אל תוך הצבע והטבעת. הוא שחקן שלא צריך כמעט עזרה כדי לטפס במעלה טבלת הנקודות. הוא שחקן שלמיטב זכרוני לא זכה עדיין בדבר. ולא, היידגר הוא לא ההתקפה של הרצליה. שיודעת לייצר נקודות מלא מעט סיטואציות ושחקנים. לרבות היכולת להפעיל בפנים את השחקן היעיל בליגה (סטטיסטית) אונואווקו ואת שותפו למאסה ברנס ולהביא את הקבוצה כולה לממוצע של 62% ל-2 נקודות, הרבה מעל לכל קבוצה מקומית אחרת. לעשות את זה במשחק קבוצתי שבא לידי ביטוי במיקומה גם בראש טבלת האסיסטים המקומית (24.2 למשחק). לרבות היכולת להפעיל את סטיוארט, הסקורר המוביל בליגת העל. לרבות קלעים נטולי מצפון מבחוץ, כולל הלוגשי'ס, שזורקים וקולעים שלשות הכי טוב בארץ הקודש, אחרי הצהובים. הרצליה יודעת לעשות נקודות בהתקפה המסודרת ויודעת לא פחות לרוץ מהר מהר במגרש הפתוח. סיפור בלתי מפוענח, מקס היידגר. צילום באדיבות איגוד הכדורסל אחרי שאמרנו את זה, נחזור להיידגר. מול ההגנה הרעועה של קטש מחד, אבל בעלת היכולות והמוטיבציה מאידך, הוא יצטרך לזרוח ברגעים שיעשו הבדל. לקחת בפיק נ' רול את סורקין וכו זה פחות אישיו. להחזיק מעמד מול שומרים מתחלפים, כולל אופציות להורד, בריסט וקלארק, מול רגעים של לחץ, מול דקות של מומנטום, זה משהו שגדולים ובכירים ממנו כשלו, בעבר הרחוק ובהווה שכעת, מול מכבי תל אביב ביד אליהו הישן. מכבי יכולה להחליף עליו, היא יכולה לנסות איתו דרופים כדי לבדוק את היכולת שלו להחליט בכדורסל של בין לבין והיא גם יכולה לצאת לכיוונו חזק במטרה לבדוק אם ירתע. אם ירתע, שחמט. אם לא, יש כאן על מה לדבר. ג'ימי ג'ימי קלארק דווקא הרגיש סופר מפוענח עד לא מזמן. אחרי שנשלק מידי הרצליה במסגרת עסקה בין חברים, נראה היה שהוא די קל להגדרה. סופר אתלט. סופר קפיצי. סופר שומר על הכדור כשהוא אצל היריב, או לפחות לפרקים. מצוין במצבים של יתרון מספרי. הרבה פחות מצוין כשצריכים לשחק בקצב אחר בכלל ובסופי משחק בפרט. ועכשיו הסיפור משתנה. קלארק מוביל את ליגת העל ביחס אסיסטים/איבודים. קלארק קולע סלים שמנצחים משחקים גדולים. קלארק הוא הרכז הראשון, כן - הרכז הראשון, של מכבי תל אביב. לא רק ברמת החמישיה הפותחת, אלא ברמת מידת החשיבות שלו. מעבר לרצון ויכולת של האיש להטיל זריקות בדרגת קושי גבוהה וכשהשעון הקטן בקושי הספיק להתאפס, הוא גם מסוגל - מסתבר - לזוז הצידה אם הדאוטינים מחליטים שהם בעסק. הרכז הראשון של מכבי ת"א, ג'ימי קלארק. צילום באדיבות איגוד הכדורסל מלא מעט בחינות, דווקא ההגנה של הרצליה יכולה להיות אתגר. כשיש כל כך הרבה חורים ופיתויים, קשה לדעת במה לבחור. בהרכב של ברנס את אונוואקו יש שניים שהם כמעט וכלום. תוסיפו לזה את היידגר ותקבלו שלושה. והאמת? בכל הרכב של הרצליה יש גבוה שלא יודע או רוצה לשמור בפיק נ' רול. ופיק נ' רול ומכבי, יו נואו, זה משהו שדי עובד ביחד. העמק, יריבתה הקודמת של הרצליה, הרי הסתדרה בקלות עם כל מה שהיה לה להציע, בשני הצדדים. ועדיין, כפי שכתב יפה הופמן בטור שלו המשחק השתנה כשאורלנד עבר לשחק כדורסל שמתאים לאופי של הקבוצה שלו ושלו עצמו: חריאנה. טראפים, שמאפים וזינוקים, לרוב בלי סדר ולעיתים בלי הגיון. כאן נכנס לתמונה הידיד קלארק. לא בטוח שקטש יכול לסמוך על הדאוטין לתפקד תחת הבלאגן. בלאט? לפעמים כן ולפעמים לא. ואם כך, זה על הג'ימי. הוא זה שיכול ואמור לעשות את ההבדל. גם כשרגוע וגם כשלא.

תיכף נדבר על כריס פול, אבל לפני שמדברים על כריס פול, צריך לדבר על פי.ג'יי בראון. בראון היה הסנטר הפותח של ניו אורלינס בעונת הרוקי של כריס פול. שחקן הגנתי וקשוח שאת המוניטין שלו בנה בחצי השני של שנות ה-90 כפאוור פורוורד לצידו של אלונזו מורנינג בקבוצות הקשוחות של מיאמי. לבראון היה הרבה מה להציע לכריס הרוקי ולשאר ההרכב הצעיר של ההורנטס, אבל בגיל 36 מה שלא היה לו להציע זה ברכיים. האסיסט הראשון שכריס פול מסר בליגה היה דוגמה מוצלחת: בראון הגיע לפיק בצד שמאל של המגרש, פול מצא אותו עם הגב לסל ובראון קלע בסיבוב מעל ידו המושטת של בראד מילר, בלי להתרומם יותר מדי מהרצפה. שנה אחר כך בראון עבר בטרייד לשיקאגו עבור טייסון צ'אנדלר. במשחק קדם העונה הראשון שלהם צ'אנדלר הגיע לחסום לפול, ופול מסר, כהרגלו, את הכדור לגובה המותניים של צ'אנדלר, שהוציא פאול. צ'אנדלר - קלעי של 64% מהקו בקריירה - התעצבן וצעק על כריס לזרוק לו את הכדור גבוה יותר. פול לא נשאר חייב "אם תטביע את הכדור לא תצטרך ללכת לקו", "אם תפסיק לזרוק לי את הכדור לברכיים המזדיינות", ענה צ'אנדלר, "אני אטביע אותו". משם והלאה פול לא מסר יותר את הכדור דרך הרצפה לצ'אנדלר. למעשה, הוא ניסה למסור יותר ויותר גבוה. כמו כל פעם שהציבו מולו אתגר, הוא ניסה להוכיח שזה קטן עליו. "קטן" היא מילת מפתח בהקשר של כריס פול. הוא שייך לדור נכחד של רכזים, כאלו שמסתיימים אחרי 1.83 מהרצפה ובלי יתרון אתלטי אמיתי מול שאר השחקנים בליגה. זה לא הפריע לו להיות אחד מחמישה גארדים בהיסטוריה שנבחרו לפחות תשע פעמים לאחת מחמישיות ההגנה, והנמוך שבינהם בפער. השריד האחרון לדור של הרכזים שבאמת היו מאלו שמחפשים קודם כל את המסירה. הוא הגיע לליגה שעוד נתנה במה לשחקנים כמו ברווין נייט, אנדרה מילר וצ'אנסי בילאפס וראה את הNBA משתנה עם השנים והופכת לגדולה יותר ומהירה יותר, ושרד. הוא עשה את זה בזכות מה שחברו הטוב (היום, בהתחלה הם שנאו אחד את השני) ג'יי ג'יי רדיק מכנה "סיבולת תחרותית". פול עצמו הסביר את זה ב"למצוא את הלמה". פול הוא לא השחקן היחיד שמנהל נבחרות נוער או שמתארח במחנות כדורסל. הנוהל מוכר: שחקן מפורסם יותר או פחות מגיע לדבר בפני כדורסלנים צעירים כדי לתת נאום מוטיבציה שיעודד את השחקנים, שיסביר להם שהם יכולים, שירים אותם. "אבא שלי עבד במשך שנים ארוכות בפס הייצור של פיליפס אלקטרוניקה. הוא עשה כל מה שהוא היה צריך כדי שלי ולאחי יהיה מספיק", נאם פול בפני קבוצה של בני נוער בגילאי 12-13 בלוס אנג'לס, "ונחשו מה אני עושה בתור עבודה כל יום? משחק כדורסל. זו דרך החיים שלי. אז עם כמה שאני אוהב להדריך אתכם, אני הולך לעבוד כדי שאף אחד מכם לא ייקח לי את העבודה". וזה מול ילדים בני 12-13, כן? המונח תסביך נפוליאון הוא מונח פסיכולוגי-חברתי המתאר גברים בעלי קומה נמוכה המפגינים התנהגות תוקפנית, שתלטנית או הישגית יתר על המידה. שבאה לפצות על נחיתות פיזית (גובה) או חברתית. בסיס התפיסה הזו, בפשטנות, אומר שבגלל שאנשים צחקו על נפוליאון בגלל הגובה שלו, הוא הלך וכבש את כל אירופה. כריס פול הוא התגלמות התסביך הזה. 249 חברים לקבוצה היו לפול במהלך הקריירה וככל הנראה לכל אחד ואחד מהם יש סיפור על הפעם ההיא שהוא נכנס לקרב צעקות עם פול מסיבה כזו או אחרת. הסיפור עם טייסון צ'אנדלר הוא רק דוגמה אחת, ג'יי אר סמית' סיפר על אחד המשחקים הראשונים שלהם יחד באוקלהומה (כשהקבוצה הועתקה מניו אורלינס בעקבות הוריקן קתרינה) שבו הם הגיעו כמעט לעימות פיזי אחרי שרבו על הספסל כי פול לא הפסיק לדבר. "הוא טעם נרכש", קלע מאט בארנס, עוד אחד עם 'סיבולת תחרותית' גבוהה. "הוא כמו הבחורים משנות ה-80 או ה-90. אם הוא צריך לקלל אותך הוא יקלל אותך. הוא אדם ישיר, ולפעמים זה "סתום את הפה CP" ואני הסתדרתי עם זה אבל זה לא עבד לכמה מהחברים שלנו לקבוצה". הקבוצה המדוברת, למקרה שהעניין שלכם בליגה התחיל בעשור האחרון, היא הלוס אנג'לס קליפרס. קשה להמעיט בעוצמת השינוי שכריס פול, על כל ה-1.83, הביא לקבוצה הזו. עד להגעתו של פול, בעונה השניה של בלייק גריפין, הקליפרס היו הבדיחה של הליגה. תחשבו על וושינגטון של היום, אבל לאורך 30 שנה. אחרי הופעת פלייאוף אחת (ועונה אחת סה"כ עם מאזן חיובי) ב-23 השנים לפני הגעתו של פול, הקליפרס רצו לשש הופעות פלייאוף רצופות והיו הקבוצה האחרונה שניצחה סדרת פלייאוף מול הווריורס לפני רצף האליפויות שלהם. "כריס פול הביא איתו תרבות מנצחת לקליפרס", אמר בלייק גריפין באולפן אמזון לאחר שפול הורחק מהקליפרס בדצמבר. "הוא לימד אותנו איך להתנהל ב-NBA. איך לקחת כל משחק ברצינות, איך לשמור על הגוף, שאין פרט קטן מדי". במבחן התוצאה כריס פול הגיע לפלייאוף כרכז פותח במשך 13 עונות ברציפות, וכנראה היה מגיע ל-16 רצופות אלמלא שיחק רק 45 משחקים ב-2010. הבעיה הייתה שהאישיות של כריס פול - ספציפית ה'סיבולת התחרותית' ביחד עם הנטיה שלו לא לשתוק - הפכה אותו למנהיג חדר הלבשה עם תאריך תפוגה. יחסית לאדם קטן פול היה מעורב בלא מעט אירועים גדולים בתקופתו בליגה: המעבר של ניו אורלינס לאוקלהומה סיטי בעקבות סופת קטרינה כבר בעונת הרוקי שלו (מהלך שהפך לאחר מכן את אוקלהומה סיטי למועמדת בכירה לקליטת קבוצת NBA), פשיטת הרגל של הבעלים של ניו אורלינס, שהובילה למהלך של העברת השליטה בקבוצה לידי הליגה - מהלך טכני שהפך למשמעותי מאד בקיץ 2011. מצבה הכלכלי של הקבוצה הביא לפרידה כמעט מתבקשת מהכוכב הגדול שלה. פול היה מקושר לניו יורק, שם היה אמור לאחד כוחות עם כרמלו אנתוני ואמארה סטודאמייר כדי לייצר 'ביג-3' שיתחרה בזה של מיאמי, אבל הלייקרס הגיעו עם עסקה עדיפה שהייתה אמורה לאחד את פול עם קובי בראיינט. העסקה נפלה עקב אי אישורה של הליגה (שהייתה, כזכור, הגוף השולט בקבוצה) ופול נשלח לצד השני של העיר. גם בקליפרס היה חלק מאחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של הליגה כשנחשפו התיעודים על דונלד סטרלינג, בזמן שהקליפרס עצמם בעיצומו של קמפיין פלייאוף. ההישגיות של פול גם הפכה אותו ליו"ר ארגון השחקנים, תפקיד אותו מילא בין 2013-2021. פול היה נציג השחקנים שניווט את הליגה בתקופת המחאות נגד אלימות משטרתית (חלקכם אולי זוכרים את פול, לברון, וייד וכרמלו אנתוני על הבמה של ה-ESPYS ב-2016, כשהם מנצלים את הבמה כדי להעביר מסר תקיף נגד אפליה ואלימות משטרתית), התנהלות הליגה בתקופת ה'בועה' באורלנדו וכמובן הסכמי השכר שהביאו לקפיצה בתקרת השכר בקיץ 2016. כשעבר את גיל 30 התחילו סימני השאלה לגבי הכשירות הגופנית שלו. בפלייאוף 2016 שבר את היד במשחק הרביעי מול פורטלנד ובעונה לאחר מכן שיחק רק 61 משחקים, בשתי העונות שלו ביוסטון שיחק רק 58 משחקים בעונה, כשבפלייאוף 2018, כשהרוקטס ביתרון 3-2 על גולדן סטייט, פול החמיץ את שני המשחקים האחרונים - בינהם המשחק ההיסטורי בו יוסטון החטיאה 27 זריקות שלוש ברציפות. בשלב הזה פול כבר היה נחשב גמור. היכולת שלו על המגרש כבר לא איזנה את האינטנסיביות שלו בחדר ההלבשה ואת ההיעדרויות המרובות שלו על המגרש. שנה אחרי שיוסטון החתימה אותו על חוזה לשלוש עונות הם שלחו אותו בטרייד לאוקלהומה סיטי, במה שנחשב בזמנו כמקבילה של האסקימוסים שמעלים את הזקנים על קרחון, אבל זו הייתה הזדמנות עבור פול להמציא את עצמו מחדש. בחודשים לפני הטרייד פול לקח את נושא השיקום ברצינות. הוא עבר לתזונה טבעונית (שנחשבת לפחות דלקתית) ושם דגש מיוחד על האימונים בחדר הכושר כדי למנוע פציעות. המעבר לאוקלהומה סיטי - המקום בו התחיל את הקריירה - הייתה סיפור אנדרדוג תפור למידותיו של פול: השחקן שכולם הספידו מגיע לקבוצה שכולם מספידים. במילים אחרות נתנו לפול את האתגר שתמיד רדף אותו: להוכיח לכולם שהם טועים. באוקלהומה סיטי היה המקום שבו כריס פול מצא, אולי, את התפקיד שנועד למלא כל חייו: של השחקן הותיק והמנוסה בחדר ההלבשה. הוא הפך לדמות מפתח בהתפתחות של שיי גלג'יוס אלכסנדר, לימד אותו איך לשלוט בקצב המשחק ואיך להתנהל גם מחוצה לו. "לא רק שהוא היה עבורי כמו אח גדול או מנטור. הוא היה האדם הראשון שהייתי קרוב אליו, שהשיג את הדברים שרציתי להשיג", אמר שיי אחרי שזכה בתואר ה-MVP בשנה שעברה, כשפול מגיע בהפתעה לטקס. מעבר להיותו אדם קטן פיזית ופרסונלית, פול הוא המאסטר של השליטה בפרטים הקטנים. "אתה יכול להריץ פיק אנד רול חמש פעמים רק בשביל לקבל את המצ'אפ שאתה רוצה", אמר לו ג'יי ג'יי רדיק כשפול התארח אצלו בפודקאסט לפני ארבע שנים. "אבל למה לעזאזל שאני לא אעשה את זה?" ענה פול המבולבל. פול הוא אמן הזוויות בחסימה של הפיק אנד רול, כדי להגיע למקום שבו יוכל להשאיר את המגן על הגב (מה שנקרא באנגלית 'סנייק') ומשם למסור לשחקן החוסם או לעלות לזריקה שלו מחצי המרחק, אבל השליטה של פול בפרטים מתפרסת על כל תחומי המגרש: "כולם יודעים מה זה 2 פור 1", סיפר ג'ייסון טייטום, "אבל אני בחיים לא שמעתי על 3 פור 2 עד ששיחקתי מול כריס פול". אם 2 פור 1 היא ניסיון להגעה לזריקה עם בערך 30-35 שניות על השעון כדי לקבל פוזשן נוסף, אז 3 פור 2 היא האפשרות לזרוק זריקה טובה כשנשארה לך בערך דקה וחמש שניות על השעון כדי להשאיר מספיק זמן בשביל 2 פור 1. הדוגמה הויראלית ביותר לירידה לפרטים של פול הייתה במשחק מול מינסוטה, כששניה לסיום, כשמינסוטה ביתרון שתי נקודות וקארל-אנתוני טאונס על הקו, ג'ורדן בל נכנס למגרש כשגופיית המשחק שלו מחוץ למכנסיים. הוא הכניס את הגופיה רק כאשר נכנס למגרש, מה שטכנית - משחק מילים לא מכוון - הוא הפרה מסוג 'עיכוב משחק'. כיוון שזו הייתה ההפרה השניה מהסוג הזה של מינסוטה השופטים שרק לעבירה טכנית, דנילו גאלינרי קלע את העונשין, טאונס קלע אחת משלו וסטיבן אדאמס מסר מסירת קווטרבק לדניס שרודר שקלע ושלח את המשחק להארכה. סביר ש-449 מתוך 450 השחקנים בליגה לא היו שמים לב ובוודאי לא היו דורשים את ההפרה הזו, אבל כריס פול כן. ועכשיו נגמר. פול מסיים את הקריירה בלי טבעת אליפות, אבל בתור השחקן שמדורג במקום השני בהיסטוריה באסיסטים ובחטיפות. תשע פעמים בחמישיות ההגנה ו-11 פעמים בחמישיות הליגה (רק מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט הגיעו לכמות הזו של ההופעות) חמש פעמים מלך האסיסטים ושש פעמים מלך החטיפות של הליגה. כן, כריס פול הוא ללא ספק איש קטן. פיזית, אישיותית, בירידה לפרטים הכי קטנים. אבל בפרספקטיבה של קריירה של למעלה מ-20 שנים - כריס פול הוא אחד השחקנים הכי גדולים שהמשחק הזה ראה. אור עמית, Insignifistats, טור אורח

לפני תחילת המשחק תהיתי מה יכריע כאן. מי תקלע טוב יותר מבחוץ (אחרי שכתבנו כאן פריוויו שכל כולו שלשות והקשר בינן לבין נצחון בדו קרב הזה)? הקבוצה העמוקה יותר? תאוריית הלא משנה מי קטש ילביש יקלע? כאשר מנתחים משחק מהסוף להתחלה, וזה הרי מה שעושים כאן, הנטייה האוטומטית היא לייחס למאמן המנצח את המהלך הטקטי שעשה הבדל. עוד ממש רגע נדבר כאן טקטיקה, מהלכים וחילופים. ונתהה, בקול רם, אם זה באמת הסיפור מאחורי עוד העפלה צהובה לגמר גביע המדינה. רגע מספר 1 שלוש דקות בתוך הרבע השני, אחרי עוד אלי הופ שריסק וויילי בתוך הטבעת אחרי הגבהה של הארפר, שהחזיר את ירושלים לפלוס 12, הרגיש לכל הנוגעים בדבר שלירושלים יתרון איכותי ומעשי. מול מכבי תל אביב הזאת שבשלב הזה בעיקר מיידה ומפספסת, איכויות האחד על אחד של הארפר, קרינגטון וכו פלאס סופר מגה דומיננטיות של וויילי בפנים נראו כמו מפתח לגמר ירושלמי. ואולי אפילו מבלי להזדקק לאיזו דרמה גדולה בסוף. ואז קרו מספר דברים, כמעט במקביל. קשיוס ווינסטון הקטן החליף את אייזיה מובלי הגדול. ואפילו תרם כמעט מיידית עם נקודות ממסירה של אותו ההארפר. מכבי תל אביב החליפה הגנה והראתה אזורית שלה מספר תפקידים: להאט קצת את הקצב של הקבוצה מהבירה בהתקפה, אחרי שזאת הגיעה בקלות למחוזות 35 הנקודות בסדר גודל של 13 דקות. להתאים עצמה ברמת המאצ'אפ להרכב הסופר סמול בול של יונתן אלון, שבו משחק יובל זוסמן כ-4 לצידו של סמית' ב-5. כשתכלס, מדובר בחמישיית אימים שמורכבת מהובר, ווינסטון, פריצקי, זוסמן וסמית'. מה? מהמקום הזה והתצורה הזאת, להוביל את הצהובים לשינוי קצב בעצמם ואל היכולת לרוץ את הפרקט. בטח כשהקו האחורי של קטש בשלב הזה מורכב מג'ימי קלארק וג'ף דאוטין. ג'ף דאוטין. האיש שנרדם על הספסל של מכבי תל אביב במהלך טרוף המשחקים האחרונים שלה. בעוד כל אלו שמצדדיו ומעליו עולצים וחיים את החלום, כל התמקדות של המצלמה על הג'וניור לאחרונה גילתה פנים חתומות של האיש שחשב בקיץ שהוא רכז ראשון וגילה בחורף שהוא חמישי בתור. שכבר לא באמת אמור היה להיות כאן. שרק בשל הפציעה של לונדברג והיציאה המוקדמת לגמלאות של ווקר בכלל נלקח בחשבון למשחק הזה. שרק בשל שיקולי התאמות בין שחקנים בצהוב, אפילו בסגל שנבחר לחצי הגמר, עלה בחמישיה. מרגע הישמע הגונג אליו התייחסתי בתחילה, יצא דאוטין אל הדרך ומדעתו. קודם כל, עם 8 נקודות רצופות. מעבר לכל, עם תובנה שהוא לוקח בקלות כל אחד מהשומרים שמולו, בטח שהובר או ווינסטון או הארפר. וזה קורה גם כשסמית' הוא הגבוה ששומר את הפיק נ' רול וגם כשזה שמנסה הוא אוסטין וויילי. את המשחק הזה יסיים ג'ף דאוטין עם מדד היעילות הכי גבוה בקבוצה (26), עם 19 נקודות ובלי החטאה אחת בתוך קשת שלוש הנקודות. ועם אמונה (מופרכת) שאם רק יהיה זה שישחק, הוא גם יהיה זה שינצח. בשביל עצמו ובשביל המאמן שלא באמת סופר אותו. יצא אל הדרך ומדעתו, ג'ף דאוטין. צילום באדיבות איגוד הכדורסל רגע מספר 2 כארבע דקות לסיום הרבע השלישי, אחרי עוד ג'אמפר של הארפר שעשה פלוס 6 לקבוצה שלו, קרא לפתע קטש בשמו של גור לביא. אותו גור לביא שבחסות הכתף של ליף נכנס לפתע למערך השיקולים של קטש. ההוא שבחסות ההגנה המגוחכת של רעננה הבהיר שאצלו אין חלודה ואין היסוסים. ובלי היסוס, גור לביא דהר פנימה. שניה, בואו נבין לרגע את הקונטקסט. למכבי תל אביב הזאת יש פורווארד שנעל את מיקומו בתוך ההירככיה והחמישיה הפותחת ושמו בישראל וויל.פאקינג.ריימן. שרק לפני רגע קלע 5 מ-5 ל-3. שכבר מהלך הרבע הראשון אמש הצליח להוציא לרגע אפילו את יובל זוסמן משלוותו. באמא. זה מה שראיתי ממסך הטלוויזיה שלי. שעל פניו, למרות שאצל קטש הפך סמול פורווארד, אמור היה להיות זה שנכנס כדי לחבוט גם מעמדת הפאוור. אבל לא, גור לביא. שהביא עמו אימפקט מיידי. אין חלודה ואין היסוסים, גור לביא. צילום באדיבות איגוד הכדורסל יש את המספרים היבשים שמלמדים על 9 נקודות + 6 כדורים חוזרים בפחות מ-12 דקות. ויש את החוויה האמיתית שכוללת נגיעה ומעורבות שלו כמעט בכל מהלך. חתירה למגע. ניצול כל רגע. במהלך הקלטת פרק של שוט אתמול, שאל אותי ג'ובה מה אנחנו אמורים ללמוד מהסיטואציה הזאת של גור לביא על החלטות של שחקנים בכלל וצעירים בפרט לבקש לעזוב קבוצות שלא נותנות להן הזדמנות. מה אנחנו אמורים ללמוד ממצב שבו שחקן שאמור להיות נטול בטחון לגמרי - טורף כל מי שמולו ומרים בהצלחה כל זריקה. יתכן שהתשובה, במקרה של גור לביא, הוא שמדובר שאיש מיוחד. יתכן שהתשובה, במקרה של עודד קטש, שבטוח שהוא איש מיוחד. או לפחות בטוח, נכון לפברואר 2026, שהוא עושה כאן משהו מיוחד. העומק עוד מעט נחזור לדברים שמכבי תל אביב עשו. רגע לפני, בעזרת החבר הירש, נדבר קצת על הדברים שחסרים ליונתן אלון ולירושלים. אם המשחק היה מסתיים 3:48 דקות לסיום, היינו מספרים עכשיו שיונתן אלון גאון. שלשה של קאדין קרינגטון העלתה את הפועל ירושלים ליתרון 78:80. משם, רצה מכבי תל אביב 0:11 ו-5:16 עד הסיום. בדקות האלו, היה נדמה שמשקולות בלתי נראות מכבידות על הרגליים של ירושלים, במיוחד של ג'ארד הארפר. אפשר להניח שהעומס דיבר. הקבוצה מעיר הבירה רשמה ושיתפה 8 שחקני רוטציה לגיטימיים, פלוס רועי פריצקי (2:09 דקות). שלושה - הארפר, קרינגטון וזוסמן - שיחקו 31:57 דקות ומעלה. מכבי ת"א - נטולת ליף הישראלי - רשמה ושיתפה 10 שחקני רוטציה, ששיחקו בין 11:00 דקות (ריימן) ל-29:54 דקות (בריסט). בסוף, אין תחליף לעומק. באינטנסיביות של הכדורסל המודרני, ונוכח העומס המצטבר בארץ ובאירופה, פציעות כמו של שחקן הרוטציה החסר, נמרוד לוי, הן לא הפתעה, אלא נתון כמעט צפוי מראש. ייתכן מאוד שההחתמה של פריצקי ולא של שחקן בכיר יותר, אולי אחד הישראלים שברחו למכללות, הכריעה את גורל המשחק. פעם קראו לסגלים רחבים "בנייה לרוחב". היום ברור שהשחקן ה-12 בסגל, לפעמים אפילו ה-13, יכול להכריע עונה שלמה. תשאלו את גור לביא. תודה הירש. את הרכב הסופר סמולבול של יונתן אלון כבר פגשנו. כולל באחד מהנצחונות שלו על הפועל תל אביב, ביד אליהו הישן. נצחון שהושג למרות ההרכב הנמוך ולא בזכותו. אם הרוטציה של יונתן אלון שלמה ומאוזנת, ספק רב אם הוא הולך לשם. כי כן, בסגל הליגה חסר לו שחקן אחד, וזה כשנמרוד לוי שלם ומתפקד. בלעדיו, חסרים לו שניים. מצד שני, איך זה שמהלך עונה שלמה לא מצליחים לייצר מאחד פריצקי כמה דקות סבירות ויציבות? אבל לא רק שם. בעוד מכבי תל אביב שולחת אל המגרש שחקני ספסל שמייצרים ומייצגים תרומה, ובראשם כמובן גור לביא בהתקפה ואושיי בריסט בהגנה, כל שחקן ספסל ירושלמי אתמול הצליח לייצר תרומה שלילית. רועי הובר סיפק 10 דקות שהסתיימו במינוס 15. ג'סטין סמית' הצליח לייצר מינוס 16. ולזכותו, הוא הזיק לקבוצה שלו גם ב-5 וגם ב-4, עם מהלך אחד שהנציח את הקשיים שלו (כאשר מכבי תל אביב ממש מפתה את ירושלים ללכת לסמית' בפנים במצב של חילוף גארד וגבוה, שהסתיים באיבוד כדור). וקשיוס ווינסטון? 12 דקות וקצת שהסתיימו במינוס 17. כשברבע האחרון מוותר המאמן שלו על שירותיו הרעים. 12 דקות במינוס 17, קאש וינסטון. צילום באדיבות איגוד הכדורסל לעצור את ההארפר מכבי תל אביב הייתה ונותרה קבוצת הגנה רעה. שלאחרונה מצליחה היא ככלל באמצעות אושיי בריסט בפרט להקשות על האובסטים של העולם בחלקים האחרונים של המשחק. באיירן לא הצליחה להשלים עוד דקה איכותית אחת של אובסט המותש, שחסרה לה כדי לצאת מהמידל איסט עם נצחון. ג'ארד הארפר, הגארד הכי דומיננטי במזרח התיכון, עבר אתמול 10 דקות אחרונות שאותן יבקש למחוק. אחרי שהרגיל אותנו לכך שרק תנו לו את הכדור בסוף, לא הצליח ההארפר לכבוש ולו נקודה בחלק האחרון של המשחק. בדרך כלל, במצב הדברים הרגיל, הארפר מקבל את מנת המנוחה שלו רגע לפני הדקות האחרונות והמכריעות. הפעם, בהיעדרו של הקאש, לא הייתה כזאת. הפעם, אחרי שרוטציית השומרים שלו אתמול שכללה את קלארק והורד התקבעה על בריסט, שעבד קשה כדי למנוע, להכאיב ולהתיש, זה כבר היה קצת יותר מדי. ואחרי רבע שלישי שבו ניסתה ירושלים (והצליחה) לרכב על ההגנה של בלאט, קטש בחוכמה מנע מירושלים ומהארפר את הפריבילגיה הזאת כשויתר על שירותיו. ואז, כשסופסוף מצא עצמו הארפר לרגע מול דיברתולומיאו וחשב שהנה הגיע רגע החופש, הגיח לעזור סורקין והעיף את הכדור לצד השני של ההיכל. חדש שהנה הגיע רגע החופש, הארפר. צילום באדיבות איגוד הכדורסל ובצד השני של ההיכל הצליחה מכבי תל אביב למצוא את הארפר במקומות שלא נוחים לו, כלומר מתחת לסל, כלומר כשהוא שומר אנשים גדולים וחזקים ממנו. כולל המהלך האדיר של סורקין להורד שעשה פלוס 6 בסוף. ולעייף את הארפר. ולתסכל אותו. מהאמצע! אחרי הנצחון הקודם של מכבי תל אביב על ירושלים, אולי ה-תובנה המקצועית שעשתה את ההבדל הגיעה בדמות היכולת של הצהובים לברוח מהמלכודות ההגנתיות שמניחה ירושלים בצדדים לטובת מהלכים מנצחים שהגיעו מהאמצע. כן, מהאמצע. ככה פשוט. דרך החלטות, למשל, של סורקין. מולו אי אפשר להתכווץ ברמת הסטאנטים והצ'וקים. מולו קשה לטרפד עם חילופי גבוה-נמוך. אתמול התמודדה מכבי תל אביב עם סיטואציה מורכבת יותר. בהיעדרם של הקלעים לונדברג ו-ווקר, ירושלים יכולה הייתה להרשות לעצמה להעז, לרמות וללכת עוד יותר חזק אל הכדור. בטח ובטח כששבע הזריקות הראשונות של מכבי מבחוץ לא מוצאות טבעת. יובל זוסמן, לכן, יכול להרשות לעצמו להתכווץ וקצת לרמות מג'ימי קלארק. הארפר יכול לוותר לגמרי על דאוטין. ואם הכדור אצל בלאט, למשל ברבע השלישי, אז מבחינת ההגנה של ירושלים הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כל עוד זה כולל חדירות שלו בתוך קשת שלוש הנקודות ומהצד. אפילו אם יוצא לו מזה לייאפ קל. אז כן, גם הפעם הגיעו הרגעים הטובים של מכבי בהתקפה מדברים שקרו מהאמצע בכלל, כמו למשל חלק מבידודי הגארדים במחצית הראשונה, ומהגבוהים במהלכים של המחצית השניה. כולל נקודות שבהם היה מעורב גור לביא כחותך, מוסר וקולע. כולל במהלכים מתוצרת סורקין וג'יילן הורד. מהלכים שמולם לא היו ליונתן אלון ולקבוצה שלו פתרונים. מהלכים מהאמצע, ג'יילן הורד. צילום באדיבות איגוד הכדורסל 3 נקודות לסיום זה הריבאונד - את הדף הסטטיסטי של המשחק הזה מעטר כמובן פרמטר ריבאונד ההתקפה. אחרי שדווקא ירושלים המחישה שליטה מוחלטת בתחילת המשחק, כולל 5 אופנסיב ריבאונד שלה מ-שש החטאותיה הראשונות (!!), הצליחה הקבוצה של קטש לסיים 40 דקות עם 22 כדורים חוזרים בהתקפה, לעומת 21 כדורים חוזרים בהגנה של ירושלים. כולל ג'יילן הורד שמתקן את עצמו פעם אחר פעם, ברגעים שבהם עדיין החטיא. כולל דיברתולמיאו שלוקח 3 כאלו מפאקינג שום מקום. זה קרה בעיקר בדקות בהן לא היה וויילי, אבל גם לא מעט על הפרצוף שלו. זה קרה ברצפים שהותירו את המנצחת בחיים, כששום דבר אחר לא עבד עבורה, כולל בתחילת הרבע השני. ואז, עם דאוטין, עם 4/9 לשלוש באותו רבע ועם אחד ג'ימי קלארק, הדברים כבר איכשהו הסתדרו לה. הדאנק - אני לא יודע ולא רוצה לנסות להסביר כרגע מה קורה עם הג'ימי. שגם כשהפגין ניצוצות בשלבים מוקדמים יותר של הקדנציה, הן בד"כ התפיידו ככל שהשעון התקדם. ועכשיו הכל מסתדר. האם זה אומר קינן אוונס פינת כריס ג'ונס ומעלה? לא יודע. מה שאני כן יודע זה שהדאנק שעשה שיוויון 76 הוא משהו שישאר. ואם הכושר הנוכחי של קלארק ישאר, אז יכול להיות שהמומנטום הלא סביר הזה של טים קטש רק ימשך. לא יכול לטעות - גם בימיו הטובים ביותר כמאמן, כשהכדורסל של קטש הצליח להוכיח רגעים של גאונות, תמיד היה משהו עם ניהול המשחק של הקואץ'. ההירדמויות. ההתעקשויות. החמישיות הלא ברורות. נכון לעכשיו וכל עוד לא יוכח אחרת, אלו הם ימים הטובים ביותר של עודד קטש כמאמן כדורסל. וכן, אפשר לדבר על הכדורסל, על היכולת להפיק יותר ממקסימום משחקנים שאמורים להיות שווים פחות. וכן, אפשר בשלב הזה להגיד שהכל עובד. שהכל דופק. הימורים לא פשוטים? החלטות לא ברורות? הכל איכשהו מסתדר. הכל מתברר כפגיעה, ולו בדיעבד. כשזה קורה, מידת האמון של השחקנים במאמן שלהם עוברת שלב והופכת לאמון עיוור. להליכה עיוורת אחריו. כי הוא יודע. כי הוא פוגע. כי הוא בטרוף. כלומר, עד כמה שעודד קטש יכול להיות בטרוף. טקטיקה? מעבר לאזורית? חילוף כזה או אחר? ההצלחה הנוכחית של קטש ומכבי גדולה בהרבה מאשר האלמנטים והפרטים הקטנים. רק לפני רגע סבל המאמן מחוסר אמון מהבוסים שלו, שעמדו לשלוח אותו הביתה. כרגע, כל היריבות שלו סובלות מהאמונה של השחקנים בו, שמנצחת עבורם ועבורו פעם אחר פעם. זהו. שיהיה לנו טוב.

נתחיל בעובדות, בנתונים ובמספרים. 3 מ-4 קבוצות הקליעה הכי טובות בליגת העל מופיעות בפיינל פור הגביע הזה. מכבי תל אביב ראשונה עם כמעט 40% ל-3. הרצליה שניה עם 37% וקצת. ירושלים שלישית עם 37%. מכבי תל אביב היא גם זאת שזורקת הכי הרבה שלשות בליגה (מעל 32 למשחק) ובפער מהשניה. והשניה היא הרצליה. הפועל ירושלים היא השלישית, בקטגוריה, ביורוקאפ. מכבי תל אביב קלעה 20 שלשות ב 61% בפעם האחרונה שהיא שיחקה ביד אליהו הישן. ירושלים הסתפקה ב – 17 טריצות ב-50% כשביקרה לאחרונה באולם אשר ברחוב יגאל אלון. וכשאנחנו מתכוננים למשחק שיכריע את זהות העולה הראשונה לגמר הגביע, צריכים כנראה להתחיל ולסיים בפרמטר הזה. ולשאול את עצמנו ובכלל: האם טריצות = גביע? צילום באדיבות איגוד הכדורסל נמשיך בעובדות. שתי הקבוצות המסוימות שתיפגשנה הערב מאותגרות הגנתית. הקשיים ההגנתיים של הקבוצה מתל אביב הן בבחינת מן המפורסמות. גם אחרי השיפור וגם עמוק בתוך המומנטום הנוכחי. ברמת דירוגי יורוליג, היא במקומות האחרונים בכל מיני קטגוריות הגנתיות, לרבות נקודות שחוטפת מחיתוכים, פוסטאפים, פוטבאקס (יענו השלמות), בידודים וכו. וגם בנקודות של קאץ' נ' שוט, יענו מצב שבו שחקן מקבל כדור כשהוא מסודר ופנוי לזריקה, בלי כדרור. עוד מעט נגיע לזה. הפועל ירושלים הנוכחית התפשטה סופית מדיבורי וגינוני די.אנ.איי. ביורוקאפ, למרות שסיימה ראשונה בכל המפעל, יש 9 קבוצות שספגו פחות ממנה. כולל כאלו שבכלל לא ממשיכות איתנו לשלב הבא. ואפילו היא רואה את תחתית הטבלה בפרמטרים הגנתיים מסוימים, נניח הגנת פיק נ' פופ. ועזבו רגע מילים שעברתנו מאנגלית. כבר אי אפשר לדבר על נפילות מתח הגנתיות, אלא עדיף לדבר על התעלויות הגנתיות, כשיש. ככה זה במעבר משחקנים כמו כריס ג'ונסון ואור קורנליוס בדרך ללאמב והאיש המכונה קאש. האיש המכונה קאש מתקשה בעניין ההגנה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ואם מאותגרות הגנתית, אז גם מאלתרות, מרמות ומנחשות הגנתית. שתי הקבוצות הללו, מסורתית, מנסות לסמן פראיירים בתחום הקליעה בצד השני. קטש בהחלטה ופניני בסימון יראו לרוב על מי מוותרים. ממי מרמים. יונתן אלון, ותשאלו את איטודיס, יודע ללכת אול אין על אלמנט התקפי מסוים אחד, כמו כדרור, גם במחיר של. כי אין לו ברירה. כי אין להם ברירה. כי גם זה וגם זה לא מאמינים באמת בהגנה שלהם ככזאת שתכריע באופן שיטתי וקלאסי. ועכשיו נתכנס לתחום הקליעה. מבחוץ. כשאני כותב מרמים, הכוונה לרוב היא משחקנים שאינם מאיימים מבחוץ. עוד מעט ההסברים. לפני כן, בואו נלך אל ההיסטוריה הקרובה. של הגמר שלפני. תודה אהרלוס. ועכשיו לעונה הזאת. תקציר הפרקים הקודמים ב 21.9.25, שזה כבר די מזמן, נפגשו שתי הקבוצות במה שנקרא הסופרקאפ החברתי. בכיף. באותו האולם שבו ישחקו הערב. וזה נגמר בנצחון ירושלמי 84-79. והשלשות? המנצחת עשתה 11 שלשות ב 41%, כולל 4 כאלו של הארפר, 2 של לאמב ו-2 של פריצקי(?!). המנוצחת הסתפקה ב 6 שלשות ב 29%, כולל 0/4 של ג'ימי קלארק בימים שבהם הוא עוד החטיא. כולל 3 מ-3 ל-3 של קפטן ג'ון די. הקיצר, מי שקלעה טוב יותר מבחוץ ניצחה. חמישה ימים מאוחר יותר, באולם טוטו חולון, מפגש חוזר והפעם בחסות חצי גמר גביע ווינר. שזה גם סוג של גביע. ירושלים מנצחת 79-69. ודופקת 14 שלשות בתוך הפרצוף של היריבה שלה, ב58%. הארפר את קרינגטון עם 3 טריצות האחד, הובר, לאמב והטריפל עם 2 איץ'. מכבי תל אביב? 9 שלשות ב-24%. כולל 2 מ-8 של שחקן העבר לוני ווקר ו 0/3 של שחקן ההווה דאוטין. ושוב, מי שקלעה טוב יותר מבחוץ ניצחה. הלאה. קפצנו לשנת 2026. 11 בינואר, ליתר דיוק. וחזרנו תל אביבה. הפעם הצהובים והמומנטום מנצחים 95-84, למרות פתיחה רעה. הפעם, להבדיל משני המשחקים הקודמים, נתון השלשות דווקא ניטראלי. הצהובים 9 ב – 33%. האדומים 10 ב – 31%, אבל כולל יום רע של הארפר עם 2 מ-10 מחוץ לקשת, שזה כן משמעותי, כשהשתיים שנקלעו על ידו היו ברבע הראשון בלבד. הכר את הקולע. ואת זה שלא הטקסט הזה נכתב ועולה טרם מוכרזים השחקנים אשר יטלו חלק במשחק. הנחת העבודה, מן הסתם, שמכבי תל אביב תחסר שוב את ווקר, מעבר לפציעות של לונדברג וליף ג'וניור. ותסתמך לא מעט על דאוטין. מספרית, זה אומר לשחק בלי שחקן של 42% מבחוץ בליגה (ווקר), 56% לשלוש בליגה (לונדברג) ו- 42% ביורוליג (ליף). אוקיי, יש כאן קצת מניפולציה במספרים מצידי. תתמודדו. מצד שני, יעלה ויבוא והדאוטין שאמנם מפרק טבעות בליגה, ולא בקטע טוב, אבל ביורוליג דווקא 43%. בצד האדום של המשחק אנחנו לא סגורים על מצב הכשירות של הטריפל, של המובלי ושל הלוי. ובהתאם, על זהות הזר הנוסף שירשם. האם לאמב? לכולם יש משמעות, מכל מיני סיבות. נמרוד לוי הוא זה שמכבי תל אביב, ולא רק היא, מרמה ממנו כדי לעזור לאחרים. מובלי הוא האופציה הכי מסוכנת מבחינת הצהובים בקטגוריה הזאת. והטריפל? לא שראינו את זה ממנו לאחרונה, אבל הוא זה שמחכה בפינה. שקלע שתיים משמעותיות בנצחון ההוא בחולון. אגב, שני האחרונים שהזכרנו כרגע שווים 50% ומעלה עד כה בכל הנוגע לידויי שלשות במסגרת משחקי ליגה העל בכדורסל. ויש את לאמב, שבשלושת משחקי פברואר עד כה קלע 2 שלשות בממוצע למשחק. יעלה ויבוא הדאוטין. והלאמב, או שלא? צילומים: עודד קרני (ימין), אלן שיבר (שמאל). באדיבות ליגת ווינר סל אוקיי. אז מה עושים? למכבי תל אביב יש 2 פתרונות הגנתיים מרכזיים. הראשון הוא לקלוע יותר בצד השני. השני, כאמור, לרמות. מול חמישיה של הארפר-קרינגטון-זוסמן-לאמב-וויילי, כשהאחרון ממילא יושב בתוך הצבע, קשה. כלומר אפשר לבדוק את השלישי ואת הרביעי ברשימה, וסביר שכך יהיה, אבל לא פשוט. ואז גם עולים ווינסטון והובר, מהם אי אפשר להתרחק. אבל יש גם אולי הרכב סמית'-וויילי, ואז כן. ואם פריצקי, כי בלעדיו ובלי לוי ירושלים ברוטציה של 8 בלבד, אז גם כן. דווקא המפגש העדכני ביותר, זה שהתקיים לפני חודש בינואר, סימן איזשהו כיוון מעט שונה. מספרית, מתוך העשיריה שקלעה היריבה מהבירה, 7 היו בזריקות נטולות כדרור. מעשית ואולי רלוונטית, מאחר שלאמב היה שם הזר החמישי שמתלבש, ראינו את הצהובים נאלצים להתמודד. ודוחפים קצת יותר. בטח עם וויל.פאקינג.ריימן ובריסט. ומנסים להימנע, לאורך שלבים משמעותיים, ממצבים של חילוף הגנתי אוטומטי שמוביל או לחדירה שכופה עזרה או לפוסטאפ שכופה שמירה כפולה. גם זה וגם זה מובילים בסוף, הרי, לשלשות נוחות יחסית. הגנתית, סביר להניח שנראה רעיון דומה גם הפעם. מנסים להמנע כמה שיותר מחילוף הגנתי. וויל ריימן. צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי מכבי תל אביב תשאף, שוב, ללחוץ על הארפר. הפועל ירושלים חייבת ללחוץ על הכדור. בהיעדרו של לונדברג, כשהיא יודעת שדיברתולומיאו הוא המון אבל לא אחד שיכול להחזיק ולסדר עם הכדור, נשארים רק קלארק ובלאט. על הראשון היא תלחץ ותכווץ בבחינת מיציץ', ג'ונס ומדר. על השני היא תהיה פיזית ככל האפשר, במיוחד כשהוא יביא לעברו את הגבוה שלה. ויש כנראה גם דאוטין. לא יודע איך להתייחס אליו. אחרי שראתה מה עשתה לה ונציה בכל הנוגע לניצול מצבים של גדול מול קטן בכלל ומול הארפר ו-ווינסטון בפרט, ירושלים תהיה ערנית במיוחד למצב שבו קטש עובר להתנסות בסיטואציות האלו. גם ברמת חילופי הגנות וגם בכל הנוגע לחידוד נהלים. והשאלה היא, במצב שבו מכבי תל אביב הנוכחית ולאחרונה, מחד, איננה מחטיאה, ומאידך – שהיא מתייצבת אלי משחק בלי כמה מבכירי קלעיה, האם תרשה לעצמה ירושלים להמר עוד יותר. ויש עוד דבר: מאחר שקטש כבר הוכיח ליונתן אלון שהוא יודע להשתנות מולו התקפית, כמו במפגש הקודם שבו העביר את הפוקוס לאמצע במקום לצדדים, מעניין אם גורם ההרתעה הזה ישפיע על התכנית ההגנתית. בטח בהתחלה. בטח בכל הנוגע לויתורים. ירושלים אמורה להיות עירנית יותר. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים בשורה התחתונה, יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. בסוף יש זריקות חופשיות שמחטיאים וזריקות קשות שקולעים. וזה בתלוי יותר בקולע, בהלך המחשבה שלו באותו ערב ולעיתים קרובות גם ביד הגורל בואכה השפיץ של הנעל. הקבוצה שתקלע הערב טוב יותר מבחוץ, סטטיסטית, אמורה להיות זאת שתיקח את המשחק. ככה זה לפחות אמור להיות. ומאחר שבסוף זה על הקלעים, חיפשנו מישהו משלנו שיתן בהם את הדרבון הנכון. קדימה, יא הופמן, תן איזו מילת עידוד לקלעי שתי הקבוצות. משהו שיכניס אותם לטרוף. שירים להם את הבטחון. משהו קלאסי כזה, של חדרי הלבשה, של שחקנים. אין בעיה. קבל משהו חזק: בהצלחה למשליכים. וואו הופמן. התפרעת. זהו. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

רגע לפני וואחד חצי גמר גביע, שאנחנו לא נקרא לו הקלאסיקו, מ ע כ ש י ו, הדיסקו רוצה להשיק איתכם את פרויקט "בלי סודות - דו"חות הסקאוטינג נחשפים" החדש שלו. כלומר הישן שלו. אנחנו אוחזים בידינו לא מעט דו"חות סקאוט ישנים, מהימים שבהם עדיין הדפיסו וחילקו לשחקנים חומרים כדי שיכינו אותם לקראת המשחק. כלומר הדפיסו וחילקו לשחקנים דפים שמעניינים לרובם את התחת. אבל מבחינתנו? זה זהב טהור. אפשר ממש לחוש את חדר ההלבשה, לזהות את הניואנסים שמובילים את צוות המאמנים לכתוב דברים מחמיאים יותר ומעליבים עוד יותר לקראת היריבה. אפשר, דרך המילים הכתובות, ממש לשמוע את המילים. הקליקו על הדו"ח כדי לצפות בו ולדפדף וכן, זה באנגלית. כי, אתם יודעים. מי שזקוק לתרגום, שיפנה בבקשה לאהרלוס. הוא אוהב לתרגם. הקיצר, אנחנו חוזרים בזמן אל השישה במאי, 2004. יד אליהו הישן, כשהיה ממש ישן, מארח את גמר גביע המדינה בין הפועל ירושלים לבין מכבי תל אביב. ואת כל ההכנה, הפעם, נקבל דרך המשקפיים של הצוות הצהוב. שבאותה עונה מורכב מפיני גרשון, דיוויד בלאט ודן שמיר. כן, זה שמלווה מקרוב את ההכנות של הפועל ירושלים הפעם. אהרלוס, תן לנו בבקשה רקע. בכדורסל האירופי אין משחק סופרקאפ. כזה שמפגיש את אלופת היורוליג עם מחזיקת היורוקאפ. האמת, חבל. אבל ב-6 במאי 2004 זה קרה, ואפילו בישראל, ואפילו על תואר ישראלי, גם אם לא באופן ישיר ומכוון. חמישה ימים אחרי שמכבי ת"א הניפה את גביע אירופה בפיינל פור הביתי ביד אליהו, עם הניצחון ההיסטורי 74:118 על סקיפר בולוניה, היא חזרה לזירת הרפשה (קחו שנייה) לגמר גביע המדינה. ומולה - מחזיקת היול"ב קאפ הטרייה, הפועל ירושלים, ששלושה שבועות קודם לכן הדהימה את ריאל מדריד 72:83 בשרלרואה וזכתה בתואר היבשתי היחיד שלה עד היום. רוצים להבין כמה האירוע היה יוצא דופן גם בעיני משתתפיו? בואו ניתן לאנתוני פארקר להסביר. כך אמר לי בראיון שבו הכתיר את הגמר הזה לאחד מעשרת הרגעים הגדולים בקריירה שלו: אז הם הוכיחו. עונת 2003/04 הייתה העונה הגדולה והמפוארת ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי ביי פאר. לפני תחילתה העפילה נבחרת ישראל לרבע גמר היורובאסקט (הישג שאותו לא שיחזרה עד היום), ובמהלכה - מלבד הזכיות של מכבי ת"א והפועל ירושלים בשני הגביעים האירופיים הבכירים - הפועל ת"א העפילה לפיינל פור של היורופליג ועירוני נהריה נעצרה רק ברבע הגמר. ההייפ מסביב לכל הקבוצות, כפי שניתן להסיק מהמשפט האחרון של פארקר, הפריע קצת למכבי. פיני גרשון הסתלבט על האדומים אחרי הזכייה ואמר ש"פה זה יורוליג, לא יול"ב קאפ או צ'מפיונס קאפ שמוכרים כרטיסים ב-20 דולר”. אז גם נולד ביציעים השיר "הוווו מה זה יול"ב קאפ", והיריבות בין הקהלים התלהטה עוד יותר. זו הייתה ההופעה התשיעית ברציפות של הצהובים בגמר; היחידה שניצחה אותם ברצף הזה - ואפילו פעמיים (שתיהן בהיכל) - הייתה ירושלים. הירש, עכשיו תורך. תן לנו בפרופורציות. די כבר עם כל החיוביות הזאת. לנוסטלגיה יש אפקט מתעתע. בזכותה יכולים אוהדי ירושלים להתרפק על היול"ב קאפ בעונת 2004 ולהדחיק את דרך החתחתים עד להנפה. ירושלים של אותה עונה לא הרשימה כל הדרך לגמר, אז התפוצצה מול סגל מיושן ומבוגר של ריאל מדריד. בליגה סבלה הקבוצה של שרון דרוקר מחוסר היציבות של וויל סולומון ומחיכוכים בינו לבין המאמן, בעידן שעוד חשבו פה שרכז וסקורר זה שמן ומים. בליגה ירושלים עפה ברבע הגמר מול בני השרון, אבל בגביע גברה בחצי הגמר על הקבוצה מספר 2 בארץ באותה עונה, הפועל ת"א של ארז אדלשטיין, זאת שגברה על מכבי 25 הפרש בדרבי באוסישקין. ועדיין, זה לא היה כוחות מול מכבי של אותה עונה, עם שאראס, וויצ'יץ' ופארקר, גרשון ובלאט, נס ז'לגיריס וניצחון בגמר היורוליג ב-44 הפרש סולידי. האמירה ההיא של גרשון הצהוב על גביע שמוכרים אליו כרטיסים ב-20 דולר הייתה שחצנית, אבל הבדלי הרמות היו תהומיים, גם בזכות דוח הסקאוטינג היסודי. אוקיי אוקיי. ועכשיו אל הדוח המלא. כאמור, מהעיניים של מכבי תל אביב. כאמור, באנגלית. קודם כל, למי ששכח, אלו הם הסגלים: חתכת סחורה, אה? ואולי צריכים להתחיל בכלל בשורה התחתונה. כאמור, חמישה ימים לאחר ההנפה הגדולה יותר, השורה שסוגרת את דוח הסקאוטינג הצהוב היא זאת: כדי להגיע לשם, מכבי תל אביב מדברת על מפתחות שכולנו מבינים: משחק הריצה שלה אל מול הירידה הבעייתית להגנה של ירושלים; לרכב על ההגנה של דורון שפר וכן, גם של וויל סולומון וכו וגו ודו. אגב, אחד הדברים שהכי אהבתי בדו"ח הוא ההתייחסות להתקפה של סולומון. מכבי תל אביב של 2003/04 מתייחסת לסולומון כפי שהפועל ירושלים מודל 2025/26 מתייחסת לכל הגארדים של הפועל תל אביב. אהרלוס, כמי שאחראי בין היתר על תיק פיני גרשון, שעל פי השמועה מכיר את אותו סולומון ואת קודמו הליטאי, קח את זה מכאן. בכיף. בין שרונאס יאסיקביצ'יוס לסולומון התפתחה יריבות מיוחדת. אולי שאראס, בחושיו החדים, הריח שמולו עומד האיש שיחליף אותו לימים בתפקיד הרכז והמנהיג של מכבי. בינינו, כנראה שלא. אבל הוא בא חד מתמיד למפגשים הישירים מולו, וככל שהתקשורת התלהבה מסולומון - כך הליטאי התחדד והתפקס. משחק הליגה הראשון בין שתי הקבוצות הסתיים ב-59:91 צהוב ביד אליהו, כשיאסיקביצ'יוס מנפק תצוגה מושלמת של 28 נקודות ללא החטאה ולא פחות מ-8 מ-8 לשלוש. סולומון נתקע על 6 נקודות (2 מ-7). במלחה התהפכו התפקידים: ירושלים ניצחה 76:91, עם 23 של סולומון ו-16 של שאראס. ואז הגיע גמר הגביע. בקיץ 2005, כשהליטאי האגדי עזב ל-NBA, הובא סולומון למכבי במקומו - ולימים סיפר גרשון שזה היה בניגוד לדעתו. רמז לכך אפשר למצוא בדו"ח הסקאוטינג לקראת גמר הגביע, שעליו אתה דיברת ממש עכשיו. ומה נכתב שם על האמריקאי, מעבר לעניינים מקצועיים כאלה ואחרים? העכברים מבינינו, אלו שזוכרים תרגילים, ודאי יתמוגגו לראות איך הצוות של מכבי תל אביב דורש להתאים את ההגנה האזורית שלה, או הכמעט אזורית שלה בדמות הגנות 22 או 25 שלה, לתרגיל ירושלמי שהוא שכפול של תרגילים שהיא בעצמה מריצה (כי כאמור, כולם הרי מעתיקים מכולם, כולל החברים הטובים גרשון ודרוקר. או ההיפך). מכבי תל אביב רוצה ללכת לחילופים או מתחת לחסימות, בגלל הנטיות ההתקפיות של סולומון (ולא רק), רוצה למנוע נעילות של אווג'ובי, קוז'יקרו וגו עמוק בפנים, ורוצה ורוצה ורוצה. ודי זה קרה, לא? באופן מוזר משהו, גמר הגביע הישראלי היה קשה יותר עבור מכבי ת"א מאשר גמר היורוליג. כן, גם הפעם היא פתחה בבליץ וברחה ל-13:26 ול-20:31. אבל לירושלים היה את וויל סולומון. כפי שהצהובים הגדירו זאת בדו"ח הסקאוטינג שלהם לקראת הגמר: "Very good 3'S shooting team". הכוכב הירושלמי ירה שלוש שלשות מהירות, ואיזן ל-31:31, אבל זו הייתה רק אתנחתא קלה בטיול. לא יותר. כי היה עוד דבר שזיהו במכבי אצל היריבה: "Very fragile psychologically. Very good when things go their way but can be broken mentally and fall apart". בהפסקת המחצית הורה לוח התוצאות על 37:44 בלבד, אבל מיד לאחריה קלעה אלופת היורוליג 25 נקודות בחמש דקות וברחה ל-20 הפרש. בתום הרבע השלישי זה כבר היה 61:81, וברחבי היכל נוקיה הכריזו על גארבג' טיים. האמת היא שקשה לבוא בטענות לירושלים על התצוגה שלה במשחק הזה. עמדה מולה מכונה באמת משומנת, והנתונים יכולים להעיד על כך בצורה מושלמת: מכבי ת"א החטיאה 20 זריקות מהשדה לאורך הערב כולו - היא פגעה ב-61% לשתיים (22/36) וב-66% לשלוש (12/18), וגם לשלוח אותה לקו העונשין לא בדיוק השתלם, כי משם היא דייקה ב-96%. כלומר, 28 מ-29. ומי היה חתום על ההחטאה היחידה? דווקא דריק שארפ. עזוב שטויות. נסכם בפשטות: הגמר היה חד צדדי. מכבי דרסה ב-23 הפרש. כמה קל זה היה? שלושת הכוכבים שהזכרנו קודם, שאראס, פארקר וניקולה, קלעו 30. לא כל אחד, ביחד. תמיד רציתי לסיים טקסט במילים "ואלו היו הקלעים". אז הנה, ואלו היו הקלעים: למכבי ת"א: טל בורשטיין 22, דייויד בלות'נטל 19, דריק שארפ 17, מייסיאו באסטון 16, שרונאס יאסיקביצ'יוס 11, ניקולה וויצ'יץ' 10, אנתוני פארקר 9, גור שלף 2, דיון תומאס 2. להפועל ירושלים: וויל סולומון 24, טאנג'י אווג'ובי 18, קלי מקארתי 14, ארז כץ 9, משה מזרחי 8, עידו קוז'יקרו 6, דורון שפר 6. עד כאן טור הבכורה של "בלי סודות - דו"חות הסקאוטינג נחשפים". נשמח להערות, רמיזות, ביקורות, טרוניות ודו. למאמנים שכאן, תמצאו אותנו בבקשה ותעבירו דו"חות היסטוריים ומעניינים משלכם, כדי שנעטוף אותם וניתן להם הסברים שבדיעבד. וזהו, שיהיה אחלה של משחק הערב. שיהיה לכולנו טוב.

יוני 2025. הארנה בירושלים. חם, חם מאוד. לא ישנתי כמה לילות טובים. ההתרגשות בשיאה. אליפות על הפרק. ואין תרחיש אחר. באנו לעיר הקודש כדי לקחת עוד מתכת. אין דבר יותר חשוב ממתכות אצלנו. אני נזכרת במשחק הזה ומתחילה להתעורר אצלי ספק בחילה ספק צרבת ספק זיכרון שהייתי מעדיפה לשכוח. אולי המשחק המסויט ביותר בחיי. ובתור מכביסטית חוויתי לא מעט (זוכרים ששתי עונות קודם הפסדנו 3 דרבים? יופי, צרבת נעימה). דניאלה אלבאום - אוהדת מכבי תל אביב התחלנו טוב. רומן סורקין היה אדיר מהשניה הראשונה. תמיר קלע לייאפים (שכחתי שהפונקציה הזאת קיימת). היה איזה אחד, טרביון וויליאמס משהו, שאולי בעצם עדיף לשכוח. היה ג׳ימי קלארק. אחחח יא ג׳ימי, איזה כיף לראות את השינוי שעשית. והיה את רוקאס יוקובאייטיס, הראשון לשמו. הלב שלי נחמץ מגעגוע. רכז על, סקורר, מהלכים התקפיים שוברי שוויון, אסיסטים ב ״אהלן אהלן״. ישבתי (או יותר נכון עמדתי. או יותר נכון קרסתי) ביציע האוהדים הצהובים. עודדתי עד כלות. איבדתי את היכולת לנשום, לדבר או לחשוב מהר מאוד (סליחה מבעלי שיחיה על חוסר היכולת לתפקד בשבוע שאחרי, או בחודש). המשחק היה צמוד לרוב אבל שלטנו. שניה וחצי לסוף, סל ענק, עצום, יפייפה של רוקאס המנהיג. התעלפתי מאושר. איזה כיף שזה נגמר. איזה כיף שנגמר ככה. אבל אף אחד לא לימד אותי שלא צועקים יש לפני הגול. לא. צועקים. יש. לפני. הגול. שמעת?!?! צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל כדור חוץ לירושלים. שניה וחצי לסוף. רועי הובר מכניס כדור ישר לאלי הופ: ג׳סטין סמית הצורר תופס, ונועץ. מה זה נועץ…. לקח את הסכין הכי חדה בקצביה הירושלמית ותחב הישר אל תוך הלב שלי. מאז דוקטור… אני כבר לא זוכרת כלום. רק שריקת סיום (ההארכה כבר לא הייתה מעניינת), בחור אוהד הפועל ירושלים מציע לי מים כי לטענתו אני ״נורא חיוורת״ (מה אתה אומר, אדוני), ונסיעה ארוכה, מתישה ורוויית דמעות לעיר הקודש האמיתית, גבעת שמואל. זהו. ככה מרגיש לב שבור. ממש ככה. בעודי שוכבת במיטה ומנסה להבין מה עשיתי רע בחיי שבחרתי להתמכר לכדור הכתום ולא לסמים קשים, פתאום אזעקה. בום. המציאות דופקת על הדלת ומזכירה שמתכת זה רק חומר, גם אם הוא נוצץ. תודה לאל שנגמר לשלום. אליפויות יבואו וילכו, אבל הלב הזה? הוא נשאר צהוב, צהוב ושבור בו זמנית. עדי מינקוביץ - אוהדת הפועל ירושלים שומעים רגע, כל מה שדניאלה סיפרה לכם פה למעלה זה טוב ויפה, אבל זה רק חצי מהסיפור. פעם פעם, הייתה הגמוניה בכדורסל הישראלי. הגמוניה תל אביבית צהובה מובהקת. כזו הגמוניה מפוארת שכל משחק מולה הייתה סיוט בפני עצמו.. איך אני אמורה לבחור בכלל? המשחק שלא היה? הגביע של 1999? אבל יאללה, נלך עם דניאלה. בואו נדבר על הסדרה ההיא. את משחק מספר 1 ראיתי אי שם מיציע 5 בהיכל, יציע האורחים שהפך ליציע הבית שלנו בשנים האחרונות, אנחנו הכי יפים כשנוח לנו. הפועל ירושלים גרמה למכבי תל אביב לרדוף במהלך רוב המשחק, אבל הגרוש היה חסר ומכבי לקחה את המשחק הזה ברגעיו האחרונים. לא אסון גדול. הוכחנו שאנחנו שם. הוכחנו שזה אפשרי. מי שמכיר אותי יודע שהאמונה בנאחס נמצאת אצלי בגנים. בבית בו אוהדים את ארסנל, הניו יורק ניקס והפועל ירושלים אי אפשר לצאת אחרת, ובכל זאת לסדרה הזאת הגעתי באמונה שזה שלנו. גם אם זה לא נאמר בפה מלא ורק בחדרי חדרים. למשחק 2 בארנה הגענו בהרכב מלא של שלושה אדומים וצהוב אחד (בסדר בסדר, אף אחד לא מושלם), האוירה בחוץ הייתה משוגעת וחגיגית במיוחד. תפסתי את מקומי הקבוע מאחורי הספסל, בחולצה השחורה מוקפת בחולצות אדומות, ויצאנו לדרך. ג'אמפ בול, קונפטי, שירים, צרחות, היסטריה. שוב משחק צמוד, שוב משחק לחוץ, שוב הרבה אמונה שזה שלנו, ואז.. ואז! פסק זמן הפועל. תיקון שעון ל 1.8 שניות. ופסק זמן קטש. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל חוזרים. הובר עם הכדור, קרינגטון רץ לחסימה מושלמת על רנדולף, ג'סטין סמית' מצליח לברוח ולנוע לאלי הופ – וזה סל! והולכים להארכה! אני כותבת לכם את זה והדופק שלי קופץ, אז תארו לכם את התחושה ביציע. הייתי צריכה לבדוק עם מי שעמד לידי שבאמת הולכים להארכה כי פשוט לא האמנתי, ולהזכיר לעצמי שאני לא עוברת התקף חרדה – זו פשוט הפועל ירושלים מנסה להרוג אותי בפעם המי יודע כמה. והחלק הכי טוב? תוך כדי כל הדרמה אני מקבלת הודעות וואטסאפ מגלריה 7, שם עומדת הצלע הצהובה של המשפחה בהלם ותדהמה גמורה. איזה כיףףףף! אני לא בטוחה כמה ראיתי מחמש הדקות של ההארכה בשלב הזה, כי האדרנלין היה גבוה והעידוד היה בשיאו, אני עומדת וקופצת על מחסום הפלסטיק הלא יציב בעליל פסע מלשבור את הפרצוף, ומה איכפת לי בכלל מה השחקנים עושים – זה לא יכול להיות יותר גדול מזה. אני מודה, מודה, היה שלב בו חשבתי שאנחנו הולכים להארכה שניה. זה כבר היה כתוב בכוכבים. משחק ענק מכל הבחינות, אפס ריפיון על הפרקט וביציעים, וכשיוקובאיטיס החטיא את השלשה השלישית באותו פוזשן אחרון כל מה שיכולתי לעשות זה לתפוס את הראש בחוסר אמונה מוחלט שהמשחק נגמר. המשחק נגמר. וניצחנו. וזה לא נגמר. והולכים למשחק 3. חוזרים להיכל כדי לגזור רשתות. אף אחד לא ישכנע אותי שהצלחת הזאת לא שלנו. היא הייתה שלנו. היינו שם. הסתכלנו להם בלבן של העיניים. אפשר להמשיך לדבר על מסורת ועל גביעים ואליפויות, אבל באותן דקות גורליות בארנה ההגמוניה נראתה מפוררת לחלוטין ותהתה כמה פקוק יהיה כביש 1 בדרך הביתה. ואז הגיע 3 בבוקר. והתרעות פיקוד העורף שסימנו שהתחילה מערכה שתסיים את העונה ואת החלום, שסימנו שהצלחת שלנו כבר לא תהיה שלנו. איזה סיוט. איזה נאחס. אמרתי לכם. והערב? גם הפעם נגיע בהרכב של שלושה אדומים וצהוב אחד, וגם הפעם נסתכל להם בלבן של העיניים. אצלנו בעדה האמהות אומרות שהגיע הזמן, ויאללה הפועל. אה, פאן פאקט לסיום: ספי שמש, עמית בלק וניר מאירסון שפטו אז, וישפטו גם הערב. אני לא אומרת שזה סימן מהיקום, אני רק אומרת שאם מישהו מחפש דז'ה וו – הוא כנראה לובש אפור. שיהיה בהצלחה.

חלק גדול מאוהדי מכבי ת"א ישנא אותי על זה, אבל הטור של הבוקר עומד להיפתח בציטוט של לוני. לא ווקר, אלא הרציקוביץ', שאמר פעם משהו בסגנון "כוכבים יש רק בסמל שעל החולצה", ואולי צדק במה שקשור לכדורגל (הוא לא, אבל זה לפעם אחרת). כדורסל הוא משחק של כוכבים. ושל סמלים. ושל סמליות. ואת הסמליות הזו לא היה אפשר לחזות או לזהות בדקה ה-13 של חצי גמר גביע המדינה, כשהפועל ירושלים ברחה ליתרון שיא של 21:33 וג'ף דאוטין קלע סל. קלע סל, זה הכל. בעצם, לא באמת הכל. אחריו הגיע אסיסט. ועוד סל. והשלשה הראשונה של מכבי ת"א לאורך הערב, אחרי 0 מ-9. וכחצי דקה אחריה - עוד אחת, שכבר סימנה את הדרך לריצת 0:13 (מ-39:27 ל-39:40) וליתרון ראשון בצהוב. בסך הכל קלע דאוטין 12 נקודות בסטרץ' של מעט פחות מחמש דקות. והן היו כל כך סמליות. איפה לונדברג עמד בצד, מתוח ונרגש, אבל לא היה מסוגל לקפוץ. טי.ג'יי ליף בקושי הצליח למחוא כף לחבריו, עם הכתף המקובעת שלו. לוני ווקר (וגם הרציקוביץ') כבר מזמן לא רלוונטי, בעוד ג'ימי קלארק ותמיר בלאט התקשו באותן דקות לחבר סל. ודווקא אז, כשנדמה היה שלעודד קטש נגמרים הכלים, ניפץ דאוטין המושמץ את הקרחון שבתוכו היה שרוי, והתפוצץ. לדאוטין, ממה שראינו עד כה, אין המון יתרונות בכדורסל. אבל לאחד בולט שאי אפשר לקחת ממנו קוראים בעברית תקינה "אקספלוסיביות" - יכולת פנומנלית לצבור רצף נקודות מהיר ובלתי נשלט. כן, זה אותו דאוטין שהפציץ 13 נקודות ברבע האחרון בדרבי היורוליג, וסידר למכבי ניצחון מפתיע על הפועל ת"א. מאז חלפו כבר ארבעה חודשים, שבהם הלך והתרחק מהרוטציה של קבוצתו, עד כדי כך שהיא פנתה אליו רק כשלא נותרה לה ברירה. וזה בדיוק העניין: כשלא נותרה ברירה, הוא התייצב. אז דאוטין, על 19 נקודותיו, הוא ה-MVP? לא בטוח בכלל. הנה עוד סמליות: לא הייתי בחדר ההלבשה של ירושלים בהפסקת המחצית, ואפילו לא ניסיתי לברר על מה דיברו שם, אבל אני די בטוח שיונתן אלון העיר ליובל זוסמן שייקח את מה שהמשחק והיריבה נותנים לו. במסגרת ההיסטריה (המוצדקת) שג'ארד הארפר וקאדין קרינגטון מייצרים סביבם, ניסה קטש לאתגר אותם עם שומרים גבוהים בדמותם של ג'יילן הורד, וויל ריימן ו/או אושיי בריסט, לפני או אחרי חילופים. הוא בחר "לזייף" על זוסמן ולהציב מולו את דאוטין. זה לא היה רעיון רע, בהתחשב בעובדה שהזוס סיים את שני הרבעים הראשונים עם 0 מ-1 מהשדה. למחצית השנייה הוא עלה בצורה שונה לחלוטין, וזרק, ויזם, וניסה, וגם הצליח. 8 נקודות מהירות היו לו, שבאמצעותן הצליח לייתר את דאוטין ולהוליכו בחזרה לספסל. ירושלים בנתה מחדש את הבריחה, והתקרבה לאותו יתרון שיא עם 59:68. זה היה בערך הזמן שבו שלף קטש מקצה הספסל את גור לביא, השחקן ה-19 והאחרון לראות מגרש. וגם הוא, כמו דאוטין, לא סידר לעצמו הנחות ולא נשאב לתוך הפריזר. עלה, והרוויח בכל דקה את הדקה הבאה. אז מי ה-MVP? צילום באדיבות איגוד הכדורסל אז לביא, על 9 נקודותיו ו-6 ריבאונדיו (ו-14+ פלוס/מינוסיו ב-13 דקות), הוא ה-MVP? או שזה בכלל רומן סורקין, שעל 20 נקודות שלו אנחנו כבר לא ממש מדווחים, סתם כי התרגלנו? או אולי הורד, שהיה חיוור להחריד במשך שלושה רבעים וחצי, והתעורר בשאגה בדיוק ברגעים שבהם משחקים מוכרעים? ברבע הראשון, כל עוד אוסטין וויילי היה על המגרש, שלטה ירושלים באזור הלוחות והוליכה 2:12 בריבאונדים. מרגע שסופסל, מכבי היא זו שניצחה 2:12 באותו תחום ממש. ואז כבר השתלטה על מאבקי הכדורים החוזרים. אי אפשר לבטל את הקרדיט של סורקין והורד, שאפילו ביורוליג לא מתבקשים להתמודד עם יריב איכותי כמו זה שעמד מולם אתמול. דאוטין? לביא? סורקין? הורד? עם כל הכבוד לתרומה של כל אלה, מכבי - בטח בגירסתה החבולה והקצרה - לא יכולה לחיות בלי קלארק. בלי הרבה קלארק. לפני שנה, באותו מעמד בדיוק, הוא הפסיד לירושלים במדי בני הרצליה. אחרי כל אחת מ-16 נקודותיו בארנה, הוא פנה במבט ובכמה מילות טראשטוק לגל מקל ולדן שמיר, וזה היה הערב שבו דווקא היריבה המושבעת מיד אליהו השתכנעה שהיא צריכה למהר ולהביא אותו. אז הוא בא. ותראו איפה הוא היום. אחרי תצוגות השיא האחרונות ביורוליג, האיש לא ממש הצליח להיכנס למשחק. הוא היה סולידי, והדקות שבהן ריכז היו הטובות יותר של הצהובים, אבל הנקודות שלו היו חסרות. במחצית הראשונה היה לקלארק סל שדה בודד. את הביטחון החל לצבור ברבע השלישי. עם הבאזר באה השלשה על הראש של וויילי. ואחר כך ריחף לפוסטר שהוריד את זוסמן וג'סטין סמית' לרצפה. אז אולי הוא ה-MVP? אולי. ואולי לא. בעצם, בטוח שלא. אם קבוצה כל כך פצועה ומוגבלת מצליחה לנצח, וכל כך קשה לבחור MVP, יש לזה מסקנה אחת. המאמן הוא ה-MVP.

אודי הירש ניתח אדיר, כרגיל את כל מה שאתם צריכים לדעת לגבי המשחק שבו נוצחה הפועל תל אביב, שוב, הפעם בקובנה. אני, ברשותכם, רוצה לדבר לו"ז. עם כל הכבוד היחסי לחשיבות המפגשים הקרובים של האדומים בליגה, מול רעננה וחולוניה, השבוע שיכול להגדיר את העונה שלה, ויותר מהעונה שלה, מחכה בסוף החודש הקרוב. שבוע שכל כולו תל אביב וכל כולו עונה שלמה: 26.2 יום ה' מילאנו בית 3.3 יום ג' פריז בית 5.3 יום ה' דרבי חוץ אם השבוע הזה יסתיים רע, ספק גדול אם הפרויקט של עופר ינאי יעשה פליי-אין. לא פליי-אוף, פליי-אין! המשמעות של שבוע רע שכזה יכולה להיות אבדן הכרטיס ליורוליג, אלא אם מצליחים להנדס משהו דרך קומבינות ניהוליות. המשמעות של שבוע רע שכזה, בתסריט אפשרי, יכולה להיות הסוף. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מלמדת אותנו שאין שום קשר אמיתי בין ניהול בעסקים לבין ניהול בספורט. כל הדברים המחושבים בעולם האמיתי קורסים אל מול הלחץ, האמביציה, האגו וחוסר השליטה על המתרחש בפרקט/על הדשא וכו וגו ודו. אין לי מושג איך מנהל עופר ינאי את עסקיו בעולם שבו אשכרה מנסים לסיים את החודש עם רווח כספי, להבדיל מ. יש לנו, כצרכני ספורט מקומיים, יותר ממושג על האופן שבו מנווט ומנתב האיש את הפועל תל אביב. אף אחד לא יודע אם הייתה זו הטרלה של ינאי, בנוהל, או שמא התכוון לכך ברצינות, אבל עד ממש לא מזמן נראה היה שהוא אשכרה כורך גורלו בהפועל תל אביב בזה של דימיטריס איטודיס. כולל כשדיבר על כך שהיווני המעוטר יהפוך בהמשך הדרך להיות המנכ"ל או המפכ"ל או המזכ"ל מטעמו. ואפשר להבין. בכל זאת, אחד מהמאמנים הבכירים של הכדורסל האירופאי בעידן היורוליג; המאמן שהוביל את המועדון הזה מהשממה של היורוקאפ אלי ליגה שניה בטיבה; שידו בכל ויד כל בו בכל הנוגע לבפנוכו של מאחורי הקלעים ביבשת הישנה; שיודע לדבר עם שחקנים ולהביא אותם (בחבילות של כסף ומעל שוויים בשוק). הגיע הזמן להחליט מה חשוב יותר. צילום: הפועל IBI תל אביב אבל עכשיו הגיע הרגע. עכשיו הגיע הזמן להחליט מה חשוב יותר. עד לפני מספר ימים עוד חלמו באדום על נייג'ל הייז-דיוויס, שיגיע מאמריקה כשהוא רכוב על סוס לבן, בעודו אוחז בחבילות בלתי הגיוניות בעליל של דולרים, ויושיע. כלומר, יושיע לפחות באירופה, כי ניהול רשלני של רישומי הזרים בארץ חסם את הקבוצה הזאת מלרשום עוד מישהו שיעזור להתחרות על האליפות המקומית. אגב, מי אחראי על הניהול הזה? איטודיס? הינאס? אבל הייז-דיוויס העדיף את הטרלול של האואקה על פני זה של המזרח התיכון. ועכשיו מדברים על שאריץ' או פליט NBA אחר שיגיע ויסייע לקבוצה לנסוק בחזרה. כלומר עליהם כן מדברים, אבל שוכחים להזכיר איזה שחקן שהיה פעם חלק מהסגל. נו, ההוא מהנבחרת. וואלאק, כמעט זכרתי את שמו. דווקא כאיש שיודע לעשות חשבון, המשוואה אליה נזקק להידרש עופר ינאי פשוטה בהרבה. מתוך 16 שחקני הסגל הנוכחיים בקבוצה שלו, לא כולל טיילר אניס, כמה מהם מרגישים בנוח כרגע עם הסיטואציה שלהם בקבוצה? כמה מהם משחקים בהתאם או מעל לרמה שלהם? כמה מהם נמצאים כרגע במה שניתן להגדיר כתקופה טובה? נכון שלעיתים זה רק עניין של מומנטום ולא משהו שדורש ניתוחים ומסגור מומצא, אבל בצד הצהוב של תל אביב, נכון לעכשיו, כל סנדלר נהיה גאנר. כל נגר מלמיליאן (כל זה נכון ללפני הפציעה של לונדברג ולפני ירושלים בגביע, כן?). בהפועל תל אביב? שחקנים של מיליונים רבים משחקים רע. כל או רוב הזמן. כשזה קורה, למרות הדברים המיותרים שהודלפו מתוך אותה שיחה שערך עם שחקניו, לא מחליפים את הסגל. כי אי אפשר. ולא משנה אם הם האשמים או האחראיים. במצב הדברים הזה, רגע לפני או תוך כדי ההתרסקות, זמן להחליף את האיש או האנשים אשר על הקווים. כתבתי את זה שוב ושוב ולכן אחזור שוב: דימיטריס איטודיס הוא מאמן כדורסל אדיר. שהגיע לאן שהגיע בקריירה שלו בזכות בלבד. הוא הרוויח את המעמד שלו. קרה מה שקרה, נוצר מה שנוצר, ונראה שאת הקבוצה הזאת הוא איבד. בין אם בחדר ההלבשה ובין אם לאו (או לא רק). ולכן הזמן לשחרר אותו. ולכן הזמן להביא מישהו במקומו. ועכשיו, רגע לפני אותו שבוע גורלי. לא מעט אנשי עסקים מבריקים, לפחות על פי התחושה, חושפים וחולקים עם האנשים הקטנים שהם לא הם כל מיני תובנות ניו אייג'יות בשקל תשעים, בסגנון כל משבר הוא הזדמנות או איזה שיט כזה. הפועל תל אביב כבר עמוק בתוך המשבר. עכשיו ההזדמנות שלה להכריז שהיא גם מכירה בו וגם פועלת אקטיבית כדי לנסות ולצאת ממנו. נ.ב. אה, ויש את עניין ה-אבל מי תביא במקומו? תביא שם אחד! האמת? אותו כלל שחוזר על עצמו לגבי שוק השחקנים (כלומר, שאין שחקנים) לאו דווקא חל על שוק המאמנים בכלל או המאמנים הבכירים יחסית בפרט. יש כמה כאלו בשוק. רובנו מכירים את השמות. כולנו מכירים את האמביציה והיכולות הכספיות. עכשיו הגיע הרגע. עכשיו זמן להחליט. שיהיה לנו טוב.

לאמן ביורוליג זו חתיכת עבודה מפרכת. הדברים נכתבים בלי טיפת ציניות. התחרות כל כך קשה, שאסור לך להשאיר דבר ליד המקרה: לדאוג לכיסויים ההגנתיים הנכונים, לנצל מיסמצ'ים התקפיים, לא לתת ליריבה נקודות מיותרות בירידה להגנה ובריבאונד, להתכונן כך לרכז הראשון ואחרת לרכז השני, לחלק את דקות המשחק בלי להתיש את השחקנים אבל לוודא שההרכבים שלך טובים דיים כדי לנצח, ואחרי כל זה - להיות עירני לכל פעולה מפתיעה של המאמן היריב. בארצות הברית נוהגים לומר שמאמנים שמקפידים על העקרונות האלו "לא מנצחים את עצמם". כן, הם יפסידו לפעמים, אולי כי ליריבה יש יותר כישרון או שסתם תפסה יום טוב, אבל לא כי נמנעו מלעשות את המקסימום כדי לנצח. מועדון הכדורסל של הפועל תל אביב הפקיד את גורלו המקצועי בידי דימיטריס איטודיס, בשכר נכבד ובתנאים מפליגים, מכיוון שהידע, הניסיון והישגי העבר אמורים להבטיח שיישום העקרונות הללו יהיה מובן מאליו. המוניטין אמור להבטיח לו יתרון כמעט בכל מצ'אפ על הקווים. בטח כשממול מתייצב, למשל, תומאס מאסיוליס, שחקן עבר מעוטר אבל גם בשנתו הראשונה כמאמן ראשי ביורוליג, אחרי עונות ארוכות כעוזרו של שרונאס יאסיקביצ'וס, בקובנה, ברצלונה ופנרבחצ'ה. אלא שכרגע איטודיס לא רק סופר חמישה הפסדים רצופים ביורוליג (נשים לרגע בצד את הבעיות בליגה ובגביע המקומיים). המצוקה העיקרית, והבוערת ביותר, היא שאלוף היורוליג פעמיים מנצח את עצמו פעם אחר פעם, בהחלטות מופרכות ובניהול חילופים תמוה. הפועל של איטודיס הפסידה ברבע האחרון 20:30, במשחק שהסתיים ב-82:93, והשלימה מאזן של מינוס 55 בחמשת הרבעים האחרונים של משחקי היורוליג האחרונים. וזה על היווני. ממבט מבחוץ, נראה שהמאמן האדום, שמשדר ביטחון עצמי מופרז בכל הופעה תקשורתית, איבד את הביטחון ואת הדרך בעקבות רצף ההפסדים. עד אותו רצף, המאפיין הבולט של הפועל העונה, לטוב ולרע, היה שאיטודיס הולך עם השחקנים המוכשרים בסגל, ומאפשר להם לטעות, להחטיא ולאבד כדורים, בידיעה שבסוף יהיה בסדר. בדרך כלל היה בסדר, עד שכבר לא. ועדיין, גם אחרי שהתגלו סדקים בשיטה, מאמן מנוסה אמור לדעת שקשה לשנות הרגלים באמצע העונה, ושמוטב לשדר ביטחון בדרך הראשונית מאשר לעשות סיבוב פרסה ולהתחפר בבוץ. רק הכישרון של בריאנט, מיציץ', ג'ונס ובלייקני, על כל מגרעותיהם, הביא את הפועל תל אביב למקום הראשון ביורוליג; רק הכישרון - והביטחון - יכול לחלץ אותו ממנה. רק הכשרון והבטחון הביאו את הפועל למקום הראשון ביורוליג. צילום: הפועל "IBI" תל אביב אז אתמול זרק איטודיס מהמגרש את כריס ג'ונס 2:13 דקות לסוף הרבע השלישי, אחרי 1:26 בלבד על הפרקט בחצי השני. ג'ונס לא חזר. כן, הוא לא היה טוב בדקות הלא רבות ששיחק, ואיבד כדור מיותר שהוביל לליי אפ של וויליאמס גוס לפני שעף לספסל. אלא שאותו גארד פוחז גם ניצח להפועל יותר ממשחק אחד ברבע האחרון, והיה חלק מקבוצה שאיבדה 16 איבודים מול 15 אסיסטים (6 למיציץ', למשל). מהיכרותנו עם אישיותו, זה לא היה מפריע לו לעשות נקודות בדקות קריטיות ברבע המכריע. במקומו, שלף איטודיס מקצה הספסל את ים מדר, ישראלי משלנו, אבל כזה שלא שיחק ב-28 הדקות הראשונות. רמת הביטחון של מדר הייתה בהתאם - והוא לא זרק לסל פעם אחת ב-7:28 הדקות שלו. יחד עם ג'ונס יצא מהמגרש לקראת סוף הרבע השלישי גם איש ויינרייט. כשיצא, התוצאה הייתה 56:58 לז'לגיריס. ה-4 הכשיר היחיד בסגל של הפועל תל אביב כרגע (זו עובדה ולא תזכורת להברזה של הייז דייויס) חזר 4:17 דקות לסיום, ביתרון 73:83 לקבוצה הביתית ואחרי כשהדינמיקה השתנתה לגמרי, לטובת הליטאים. ויינרייט לא היה טוב אתמול, בטח בהתקפה (0 נקודות ב-0 מ-3 מהשדה), אבל הוא היחיד שיכול להתמודד עם מספרי ה-4 של ז'לגיריס, אזולאס טובליס ודאסטין סליבה, צמד נייד שקולע ב-40 אחוז ומעלה משלוש. יתרה מכך, לז'לגיריס יש שלושה גארדים, סילבן פרנסיסקו, נייג'ל וויליאמס גוס ומאודו לו, שמתמחים בניצול איטיות בכיסוי הפיק אנד רול. רגליים איטיות, ג'ונתן מוטלי. צילום: הפועל "IBI" תל אביב אז ברבע האחרון שלושתם פגשו, איש איש בתורו, את הרגליים האיטיות של ג'ונתן מוטלי, שהתחיל לצד אודיאסי ב-4. מוטלי חטף שלשה מסליבה, עוד שלשה בסוויץ' מאוחר על מאודו לו ובהמשך ליי אפ מבוזליס בעקבות תגובה מאוחרת בהגנת הפיק אנד רול. כשאודיאסי יצא, חזר אוטורו, אמנם במשחק התקפי עצום, אבל בלי יכולת לחפות על מוטלי האיטי. אוטורו שמר משום מה דרופ נסוג בפיק אנד רול, וחטף גם הוא נקודות (וריבאונד התקפה) ממוזס רייט האיום. וכשאיטודיס כבר הגיב, הוא חזר מפסק זמן עם ויינרייט הנשכח - אבל כ-3, לצד מוטלי ואוטורו. כלומר, הלך אפילו כבד ואיטי יותר. אולי המחשבה הייתה שהפורוורד יוכל לעצור את פרנסיסקו, שלהט ברבע האחרון אחרי משחק פושר (3 מ-10 משלוש). רק שבשלב הזה הפועל הייתה צריכה התקפה באופן נואש. נניח של בלייקני, שיצא 4:17 דקות לסיום ולא חזר, או של ג'ונס הנעלם. איטודיס לא שכח לאמן. הוא הראה זאת כשעשה התאמות הגנתיות אחרי פתיחה הגנתית רעה מול טיפול כירורגי של מאסיוליס בחולשה של הפועל בהגנת הפיק אנד רול. איטודיס גם הוכיח יכולות כירורגיות משלו כשניצל ברבע השני את הנוכחות של פרנסיסקו כדי לצוד אותו בחסימות מאלצות סוויצ'ים ומייצרות מיסמצ'ים. ובסוף הרבע השלישי ובתחילת האחרון, זיהה את היתרון של בלייקני על הרגליים האיטיות של ברזדייקיס, כשהאמריקני הלך פעם אחר פעם לבידודים שהסתיימו בנקודות. כל זה טוב ויפה, אבל הציפייה היא שהמהלכים האלה יתרחשו בעקביות במשך 40 דקות, ולא יתפוגגו בדקות ההכרעה, משחק אחרי משחק. והיה עוד משהו, שמעיד אולי על המצב המנטלי של האיש על הקווים: בווידאו שהופץ לתקשורת לפני המשחק, סיפר המאמן שהקבוצה מופיעה למשחק בהרכב כמעט מלא אחרי תקופה ארוכה, פרט להיעדרות של טיילר אניס. תומר גינת הפצוע, שבניגוד לאניס אמור לחזור העונה, בוודאי שמח לשמוע ששכחו מקיומו. בכך, איטודיס גם הצליח איכשהו לתת דקות מיותרות (בעיניי) לישראלי מדר, וגם להוכיח שהוא לא ממש סופר את השחקן המקומי. אה, כן: אחרי שציין לטובה אחרי ההפסד לירושלים שחקן אחד בלבד על המלחמה שלו, את גיא פלטין, הוא כיבד אותו אמש ב-2:07 דקות. אלו טעויות שמאמן מנוסה, או סתם בן אדם עם טאקט, אמור להימנע מהן. גם בזירת היחסים מול שחקניו - ואוהדיו - איטודיס מנצח את עצמו.

ניסינו להימנע, אבל די. מספיק. צריך לדעת מתי להיכנע. כן, גם אנחנו ניאלץ לכתוב כאן מניפסט על השדים של יד אליהו. אנדי אובסט עושה 0 מ-2 מהעונשין (לראשונה בקריירה!) במאני טיים? וויל ריימן יורה 5 מ-5 לשלוש? מהלך של שלשה ופאול של האורחים לא מספיק לניצחון? תמיר בלאט עם 6 ריבאונדים? רומן סורקין עם שיא אישי של 7 אסיסטים? תביטו על הרצף הפסיכי הזה: ז'לגיריס קובנה על חודו של סל, פנאתינייקוס על חודה של החטאה, פרטיזן בלגרד על הבאזר, אפילו ולנסיה בארנה, ועכשיו גם באיירן מינכן בתום הארכה. כל משחק בית של מכבי ת"א - על הקשקש. לפני, אחרי ותוך כדי כל הניתוחים והפרשנויות, יש דברים שאין להם הסבר מקצועי או רציונלי. ואין בהם כמעט שום היגיון. ובאיזשהו שלב אתה מתחיל להאמין שהם באמת מעל לטבע. אז שדים. הצהובים שחקו את עצמם עד דק, כשעל השעון 72 שעות למפגש עם הפועל ירושלים בחצי גמר גביע המדינה. כולם (כולנו) אומרים כבר בערך ארבעה חודשים שעונת היורוליג שלהם אבודה. גם עודד קטש מתאמץ להדוף את הלחצים האלה כשהוא מדבר על העתיד הקרוב. אבל כך לא מתנהגת קבוצה שאין לה על מה לשחק. מכבי יודעת שעוד לפני טובות מחברים - למשל, הפועל ת"א הערב בקובנה - היא תוכל לפנטז על מאבק כניסה לפלייאין רק אם תשכיל לייצר רצף ניצחונות, בדומה לזה שהיה לה בדצמבר. ובין הדאבל על הבלגרדיות לבין מונאקו והדרבי שמחכים לה לאחר הפגרה הקצרה, היא הבינה מה תהיה משמעותו של הפסד ביתי לבאיירן. וכך בדיוק היא התייחסה למשחק. וזה הצליח לה. איכשהו. בתור עבדים של מספרים (1), כששחקן צולף שלשות ללא הכרה, אנחנו אוהבים להשוות את הנתון שלו לזה של שאר הקבוצה. דוגמה: לפני פחות מחודש, כשבלאט ירה 5 מ-6 לשלוש, ציינו כאן שחבריו חיברו יחד 4 מ-27, ולכן מכבי ת"א נתקעה על 75 נקודות שהספיקו בקושי לניצחון על פאו. אתמול היה שונה: הוא פגע ב-6 מ-6. ויחד עם ריימן = 11 מ-11. אחת-עשרה מאחת-עשרה. והאחרים? אפילו אם ננכה את מופע השלמות של השניים הללו, ונתעלם ממנו כאילו הוא לא קרה, עדיין לאחרים היו 9 מ-22. שזה כמעט 41%. שזה מצוין. שבדרך כלל זה אמור להספיק לניצחון. אלא אם כן... אלא אם כן אנדי אובסט. כי בתור עבדים של מספרים (2), אנחנו תמיד מתפעלים משחקנים שהתעלו ברגעי האמת וההכרעה. לפני כשבוע הצגנו את 19 הנקודות שקלע ג'ארד הארפר בשמונה הדקות האחרונות בניצחון של ירושלים בהארכה. ולפני שבוע בדיוק הבאנו את ה-19 שהרשית שובר הקרסולים ז'אן מונטרו לזכות ולנסיה ברבע הרביעי ובהארכה. אז הנה, אנחנו שוב כאן, ואיתנו אובסט. רק הפוך. זו הייתה אחת ההצגות הפנומנליות שנראו ביד אליהו, לפחות מאז החלו לשחק בו יורוליג, אי אז לפני חצי יובל. 32 נקודות, 8 מ-11 לשלוש, מדד 29. את כל זה הוא עשה ב-37 הדקות הראשונות, ובדרך גם השווה את שיא השלשות לשחקן אורח בהיכל. סווטיסלאב פשיץ' הוריד אותו למנוחות הכרחיות ומדודות, והכי קצרות שרק אפשר. אבל כדורסל משחקים 40 דקות, לפעמים 45, ובסוף הגרמנים... מפסידים (אוהדי הפועל, נא להירגע. זה לא הזמן ולא המקום). בשלוש הדקות האחרונות של הזמן החוקי, ואחריהן בחמש הדקות של ההארכה, זו הייתה שורתו של האיש האדיר שנמוג וכוחו נגמר לנגד עינינו: נקודה אחת. 0 מ-1 לשתיים. 0 מ-2 לשלוש. 1 מ-4 מהעונשין. מדד 4-. כאמור: לראשונה ב-140 הופעות ביורוליג, אובסט רשם 0 מ-2 מהקו בביקור אחד. לראשונה, הוא החטיא שלוש זריקות עונשין במשחק אחד. הזריקה הראשונה והיחידה שלו מהשדה במהלך ההארכה נרשמה 37 שניות לסיום, בפיגור 111:106, והוא החטיא אותה - רק כדי לסמן לקבוצתו שזו העת להשלים עם ההפסד. האמת היא שהגיע לאובסט לנצח. הגיע לו שערב כמעט-מושלם כזה ייגמר בניצחון. אבל היו לפחות שניים שהגיע להם יותר. והם באמת ניצחו. כי להם היה ערב מושלם-ממש. מושלם ממש, תמיר בלאט. גם רומן לא רע. צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי רגע רגע, מה מושלם, איזה מושלם? את הטור הזה נסיים בתהייה קיומית על וויל.פאקינג.ריימן. עזבו שנייה את ה-5 מ-5 לשלוש. ועזבו לרגע את העבירה השערורייתית על ננו דימיטרייביץ', שכמעט עלתה לקבוצה שלו במשחק (ובעצם, בתקווה האחרונה להשיג משהו בעונת היורוליג הזאת). קחו סיטואציה אקראית, רנדומלית וגנרית לחלוטין כדי להמחיש את רכבת ההרים הכתומה הזאת: דקה לתוך הרבע הרביעי. באיירן במומנטום אדיר. קולעת כל זריקה. הווליום של הרחש המלחיץ, שבוקע מיציעי ההיכל, מתגבר ומתגבר. ריימן, שר ההגנה, מבצע טעות פטאלית ומותיר את אובסט פנוי לחלוטין לשלשה. האיש לקח לא מעט זריקות אתמול (21 ליתר דיוק), וזו הייתה הקלה מכולן, ודווקא אותה הוא החטיא. בצד השני, חדר ריימן והוסיף חטא על פשע. הוא יידה איזה מין כדור מוזר שאיים לעקם את הטבעת, והוציא את הגרמנים למתפרצת. ואז הוא חטף את הכדור, רץ להתקפה ונעץ שלשה. ההיכל באוויר. לך תבין. שדים.