תוצאות חיפוש

את הטור על הפועל ירושלים אני רוצה להתחיל דווקא עם מחמאות למכבי תל אביב. אני מחדד: לניהול של מכבי תל אביב. באמא. הקבוצה של הרקנטי'ס התייצבה למשחק בבולגריה רעננה. לקחה טיסה יום לפני. שמרה את האימונים שלה לישראל. נחתה בערב, הלכה לאכול משהו. קמה בבוקר בסבבה. נתנה שנ"צ. לקחה הנצחון. נסעה לשדה התעופה. חזרה הביתה.

ערב גדול של כדורסל ישראלי חיכה אתמול לכל אוהדי הענף. בערבים שכאלה יש נטייה לקלישאות להופיע ולחזור לעצמן: לדוגמא לדרבי חוקים משלו (הפרטים באולם בסופיה), קבוצה ישראלית לא תנצח אחרי משחק ראווה בארה"ב (הפרטים באולם בבלגרד) ואין כמו ניסיון (הפרטים באולם בסומבוטאיי).

הנחת העבודה, טרם תחילתו של הדרבי הישראלי הראשון בהיסטוריה של הליגה השניה בטיבה, הייתה שאחרי הרבה זמן שלא, הפעם סופסוף יגבר תמיר בלאט על ים מדר. כי הוא משחק. כי מדר פצוע. מעטים, אם בכלל, חשבו שבלאט ינצח הרבה מעבר לדאחקה. שעם עזרה (גדולה) מחבר בשם דאוטין, בלאט ינצח את קרב הרכזים. שבלאט ינצח את הפועל תל אביב.

באוגוסט 2022 התראיין עודד קטש לידידנו שי האוזמן ופירט מהי פילוסופיית הכדורסל שלו, אם כי בצמצום קטשי טיפוסי. מאמן מכבי תל אביב אז והיום הבהיר שהוא סולד ממה שהוא מכנה "פוזשן גיים", כלומר כדורסל שמבוסס על קצב איטי בהתקפה ותוך התבססות על גארדים שמרבים לכדרר ומשחקים אחד על אחד. על דרך האלימינציה, הוא דוגל בכדורסל מהיר ובהתקפה שבה הפיק אנד רול הוא לא משחק בין שניים אלא תנועה מתואמת ואסתטית של חמישה שחקנים.

אמצע 1986. אנחנו מדברים על זמנים שבהם בימי חמישי בערב, השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם. אם תלך לאורך הטיילת, הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים . כזאטוט עוד לא בן 7 עם שם דפוק שקיבלתי בירושה חסרת טאקט מסבא מת, ניגשתי לסלון כדי לפגוש באבא מגרען גרעינים. בטלויזיה משחק כדורסל.

מכירים את זה שהקבוצה שלכם חוצה את השלולית המקומית, ואחריו את האגם הגדול, כדי לשחק בברקליס סנטר בברוקלין? אה, לא? אז שמעו סיפור. זה לא יהיה סיפור על כדורסל, לא יהיה פה ניתוח מקצועי מדוקדק או נהי על תזמון רע של בין פתיחת עונה אירופית קריטית לליגה מקומית וגמר גביע ווינר. זה יהיה סיפור על שייכות, זהות ועל חוויית אוהד אמיתית.

"הדרבי הוא מעל הכל" הוא אחד הקונצנזוסים הגדולים ביותר בקרב אוהדי הפועל תל אביב על ענפיה. אליפות היא חלום, גביע הוא מטרה, וכל משחק חשוב. אבל הרגע הזה שבו אוהד הפועל תל אביב נכנס ליציע, עולה במדרגות ורואה את הצהוב-כחול מול העיניים - שם את הכל בצד לשעתיים. וכשהרציונל יספר שניצחון נגד מכבי שווה אותו מספר נקודות כמו ניצחון על קריית אתא - הלב תמיד יכריע, וייתן לדרבי מעמד של משחק-על, שחשוב יותר מכל דבר אחר.

לא היה כדרבי הזה. גם בגלל הבמה. גם בגלל יחסי הכוחות. גם בגלל היחס האמביוולנטי של אוהדי שתי הקבוצות לקראתו. ברמת הבמה, דרבי יורוליג ראשון. ברמת יחסי הכוחות, מעולם – בימי חיי – לא התעוררתי ליום של דרבי שבו הפועל תל אביב פייבוריטית גמורה. ברמת היחס, יחסי אהבה-שנאה (ובמקרה של מי מהאוהדים האדומים – אדישות מסוימת) כלפי הבעלים של הקבוצה שלהם. אבל אנחנו כאן כדי לדבר כדורסל. בואו נדבר כדורסל. בואו נדבר מאצ'אפ.

בליל שבת, רגע לפני שמכבי ת"א המריאה חזרה מבלגרד הביתה - עם מטען חורג של 101 נקודות על הראש מפריז, 18 קבוצות על הכתפיים בטבלת היורוליג וכמה שעות עיכוב בטרמינל - נטל קלאודיו קולדבלה במפתיע את שפופרת הכריזה של הדיילות וסוג-של-התנצל בפני האוהדים שטסו.

עם שני ישראלים בדראפט, שהיו צפויים להיבחר בחצי השני של הסיבוב הראשון, יכולנו לפנטז לרגע על שחקן ישראלי שמגיע לקבוצה טובה ב-NBA, אולי אפילו מגיע לארץ המובטחת האסורה שנקראת הפלייאוף. אז לא, במקום זה שניהם הגיעו לברוקלין, בעיצומו של תהליך בנייה משונה שלא הולך לעניין יותר מדי אנשים מחוץ לארץ הקודש. אנחנו נאלצים להתעניין, אז לכבוד משחק ההכנה מול הפועל ירושלים, הנה מדריך ראשוני על מי זו ברוקלין נטס וכמה מסקנות ראשוניות מהמשחק.

שלוש דקות לסיום הרבע האחרון. פסק זמן. ברוקלין נטס ביתרון מבטיח, אבל אותי זה לא מעניין. אני באטרף. נכון ששעת לילה מאוחרת, ונכון שאני גמור, אבל אין כמו מנת אדרנלין מזוקקת של פרובינציאליות כדי להישאר ער. דני וולף ובן שרף ערכו בכורה בלתי-רשמית במדי NBA. והם שיחקו וקלעו ומסרו ואיבדו והרביצו. זמן טוב, חשבתי, לזקק תובנות כדורסל מחכימות על השניים, ולנבא נבואות מאירות עיניים על העונה שבפתח. אבל אז הוא הגיע.

פרק זמן ארוך למדי חלף מסיומו המעשי של המשחק בין הפועל תל אביב לאנאדולו אפס לבין הרגע שבו התיישבתי לכתוב עליו. בדרך היה את משחק הנפל של היריבה הצהובה וגם לא מעט זמן למחשבות. אז משתף אתכם. ניסיתי לחשוב מהו האלמנט הכי מרשים ב-40 הדקות אשר הותירו את האדומה גם בלתי מנוצחת וגם במקום הראשון בליגה השניה בטיבה בעולם. ונראה לי שהדבר הכי מרשים הוא שקשה לבחור. קשה לדעת ממה או ממי להתחיל.