ביום שני פרסמתי פה טור שבו דיברתי על סיכום סוף העונה שיועדתי לכתוב עבור מכבי ראשון לציון. סיפרתי איך ביקשו ממני, עוד לפני המשחק הראשון, להתחיל לכתוב, כי הרי 2:0 קל, נכון? אז מסתבר שלא. ראשון, כאמור, גנבה משחק אחד ועמדה ברגעים לא קצרים כשווה מול הפועל תל אביב הגדולה. אז נכון, בכל פעם שמיציץ' או מוטלי רצו היה סל, ובכל פעם שהם לחצו על הגז הפועל ברחה. אבל אתם יודעים מה? זה לא באמת משנה. אני חושב שהסדרה הזאת של ראשון מול הפועל תל אביב יכולה, באיזשהו מקום, לסכם את העונה כולה של מכבי ראשון, של הקבוצה שלי.

ראשון של היום מתארת בעיני בצורה מושלמת איך סגל לא מספיק טוב, אבל עם סכין בין השיניים, עם קהל תומך ודוחף ועם הדי-אן-איי שכל קבוצה צריכה, מצליח לעשות את העבודה. ומסתבר שבליגה שלנו זה מספיק למקום השביעי וכרטיס לרבע הגמר, מול הפועל תל אביב מכל הקבוצות בעולם. ראשון הציגה המון אופי, המון לחימה והתאבדות על המגרש.

אחרי שלוש עונות בליגה השנייה, אשתקד ראשון עלתה ליגה. בעולם שלי, כחצי מהתקופה הזאת ביליתי בלי יכולת לצפות במשחקים המרתקים בין ראשון לאליצור שומרון. בסיום עונה מרגש ועם המון רומנטיקה ראשון חזרה לליגה, ואני, יחד עם יציע האוהדים המטורף של הקבוצה, קיווינו שהנה, עכשיו הגענו לליגת העל, לנחלתנו. עכשיו צריך לתקוע יתד, ואולי אפילו לחזור בעתיד למחוזות שבהם היינו לפני עשור, לימי האליפות.

בניית הסגל בקיץ לא עוררה תקוות גדולות. הייתה תחושה שהסגל הוא בעצם סגל "לאומית משופר". קווה גרנט ודי-ג'יי ברנס המשיכו מהעונה הקודמת, ואליהם הצטרפו זרים שנעים, בואו נאמר כך, על הקו שבין כוכבי ליגה לאומית לשחקנים משלימים בליגת העל, כמו קליל אחמד, אמין סטיבנס ומרקוס וויליאמס. בהיסטוריה של ראשון, אני תמיד זוכר ישראלים מובילים, בין אם היה מדובר בשילוב של צעירים ממחלקות הנוער ובין אם בוותיקים מוכחים. ראינו את זה בעונות עם גיא גודס, עמית בן דוד ומורן רוט, ועד לעונות האחרונות בליגת העל עם נועם דוברת לצד נמרוד טישמן. העונה, לא ראיתי אף אחד מהישראלים של ראשון שמסוגל להיכנס למשבצת הזו.

פתיחת העונה, כאשר שרון דרוקר היה על הקווים, הייתה מזעזעת. מאזן של 1:7 ובעיקר יכולת נוראית גרמו לי ולכל אוהדי ראשון להרגיש שהקבוצה בדרך הבטוחה חזרה לליגה הלאומית. וזה פשוט לא מתקבל על הדעת. לא בקבוצה כמו ראשון. אני יודע שלא מדובר באחת מאריות הכדורסל הישראלי, אבל מדובר במועדון עם מסורת ועם מחלקת נוער מפוארת שמוציאה שחקנים ישראלים מובילים. מאז שאני זוכר את עצמי, בליגת העל תמיד כיכבו שחקנים צעירים שגדלו בראשון, בין אם זה אפיק ניסים, אבי סוכר, שון דוסון, נועם דוברת, או שחקני ליגה לגיטימיים כמו האחים קורנליוס, טל דן ועוד רבים וטובים. כשאשר ראשון ירדה ליגה, חששתי שהירידה הזו תפגע גם בכמות הכישרונות, הרי איזה ילד ירצה לשחק במכבי ראשון כשהקבוצה הבוגרת לא מייצגת אותו בליגת העל? בג'ודו זה מאוד בולט, הצלחות מייצרות ספורטאים טובים, ובעבור ראשון, ליגת העל היא חבל ההצלה של המחלקה כולה.

בהנהלה הבינו שיש צורך בשינוי. דרוקר פוטר, וגיא קפלן, שלו למעשה לא היה ניסיון קודם עשיר כמאמן ראשי, מונה לתפקיד. אני בזמנו חשבתי שיש צורך בשינוי עמוק בהרבה. ראשון החזיקה בסגל שאז נראה לי לא ראוי לליגת העל. כשהישראלים המובילים שלך הם גולן גוט, ג'וש פרוינד וג'יי ג'יי קפלן, עם כל הכבוד שיש לי אליהם (ויש כבוד), לא האמנתי שראשון שווה הישארות. אבל קפלן הציג שינוי מיידי. ארבעה ניצחונות רצופים נתנו אוויר לנשימה, ולמעשה הם אלו שהחזיקו את ראשון בליגה. עקבתי אחרי המשחקים; ראשון לא הציגה כדורסל גדול או כדורסל של קבוצה מאומנת, ועם כל הצער שבדבר, הרגשתי שמה שהחזיק אותנו היה בעיקר אנרגיות. אני חייב לציין שוב את הפסימיות שלי באותם ימים, האמנתי שזה לא יספיק ושמדובר בסך הכל ב"אפקט המאמן החדש", תסמונת מוכרת וזמנית בספורט העולמי.

בספורט, ובטח שבכדורסל, מומנטום הוא חשוב מאין כמוהו. לאחר ארבעת הניצחונות ראשון דישדשה, ואז הגיעו הפגרות. המלחמה עצרה את הכדורסל לחודשיים, שאחריהם הגיעה גם השביתה. איפשרה לראשון לעשות שינוי בסגל, לחתוך שני זרים ולהביא חדשים במקומם. בסופו של דבר ראשון סיימה את העונה הסדירה במקום השביעי, כשמצפה לה סדרה שנראתה בלתי אפשרית מול הפועל תל אביב הגדולה.

גוש ד' בהיכל מנורה. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל

המשחק הראשון, כאמור, היה הפתעה ענקית. ראשון הביכה את הפועל תל אביב. שוב, זה לא היה כדורסל גדול אלא כדורסל של לב. בהפועל לא הרגישו מחויבות זהה, וזה למעשה מה שבלט כל כך, שחקן אחד של הפועל תל אביב מרוויח יותר מכל התקציב של סגל מכבי ראשון, אבל זה לא שינה לשחקנים שלנו, זה רק דירבן אותם יותר.

למשחק השני כבר הגעתי בעצמי. למעשה, הגעתי עוד לפני כן לצעדת האוהדים. לראות אותם שרים, קופצים, חוסמים את הכביש ומדליקים אבוקות מחוץ למגרש היה רגע מרגש במיוחד. לראות ילדים שרים את השירים, כשמספר רב מהם לובשים את מדי הנוער של מכבי ראשון, הראה לי משהו. זה הראה לי את החשיבות של מכבי ראשון לציון בקדמת הבמה, את החשיבות של הספורט בכלל.

אתם יודעים? כשחזרתי הביתה נחשפתי לדיון על חשיבות הספורט בימים אלו, ונשאלתי על הדיסוננס שקיים אצל אנשים במציאות המשוגעת שבה אנחנו חיים. הרבה מכם מרגישים את הדיסוננס הזה, אבל אולי מרגישים לא נעים להגיד אותו בקול רם כי לא עברתם את מה שאני עברתי (ותאמינו לי, אף אחד לא צריך לעבור את זה). אבל אני אומר זאת בלב שלם: הספורט הוא חשוב. הוא מה שמחזיק את הנפש ואת הגוף שלנו בריאים. הוא המקום שמנתב את האנרגיות של הדור הצעיר, דור שיכול בקלות ליפול למחוזות רעים מאוד. מכבי ראשון חזקה משמעותה מחלקת נוער חזקה, וזה כבר ניצחון של כולם.

גם האווירה בבית מכבי הייתה מחשמלת. אולם מלא ורועש, שגרם לי אפילו להוציא את אטמי האוזניים שלי, זכר מאותו יום נוראי. במשחק עצמו, ראשון לצערי לא הציגה יכולת טובה והפועל תל אביב חגגה על המגרש. את המשחק השלישי נאלצתי, שוב לצערי, לראות מהבית. שני בייביסיטרים בשבוע אחד זה כנראה קשוח מדי בשבילנו.

במשחק המכריע הזה ראינו קצת מכל דבר, ובעיקר המון המון מלחמה. ראשון, בעיניי לפחות, היא עדיין אינה קבוצה מאומנת מספיק; ממוצע של 15 איבודים למשחק מוכיח זאת, אך בולט עוד יותר היה לראות את כמות הפעמים שבהן השחקנים פשוט מסרו כדור לאוויר. מה שהם נתנו בתמורה היה לחימה עילאית, נפילות על הפרקט ובעיקר אחוזי קליעה מטורפים לשלוש, כולל גולן גוט שסיים עם לא פחות מארבע שלשות.

יש כבוד, ג'וש פרוינד. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל

במשחק רגיל אני חושב שזה היה מספיק לראשון, אבל אי אפשר לשכוח שמדובר בהפועל תל אביב, שמדובר בוסיליה מיציץ׳. מיציץ' היה למעשה זה שלקח את הפועל על הגב שלו, ובכל פעם שראשון התקרבה ואיימה, הוא דאג להרחיק אותה מחדש עם פעולה נכונה, שלשה גדולה או מהלך של סל ועבירה.

בראשון בשני המשחקים האחרונים ראיתי משהו ששימח אותי, צעירים עולים למגרש, ירון גולדמן הצעיר הראה ביטחון מעבר לגילו.

התוצאה הסופית, 83:96, לא מרמזת על משחק צמוד, אך רק ברבע השלישי ראשון עוד הייתה ביתרון. זה החזיק מעמד, כאמור, עד שמיציץ' לחץ על הדוושה ושלח את ראשון לסוף העונה שלה.

אתם יודעים? לפני תחילת המשחק שוחחתי עם חבר בגוש ד' קומץ האוהדים. דיברנו על העונה הזאת ואיך למרות הכל הגענו לפלייאוף. תשובתו המדויקת הייתה "יש משהו שונה" וכן יש רוח לחימה, יש חיבור עם האוהדים ויש רעב אמיתי להצליח, וכן כנראה שבליגה שלנו זה מספיק למקום שביעי.

יש כרגע תחושה כללית בליגה שכולם רק מחכים שהעונה הזו כבר תסתיים. העצירות המרובות, הסגלים החסרים ובעיקר החוסר בעניין מצד חלק מהאוהדים מייצרים אווירה של "אולי שנה הבאה". עבור ראשון, זה בדיוק המצב. מבחינת הסגל המאמן קפלן חתום לשנה הבאה, היא עשתה את העבודה שלה ונשארה בליגה, האוהדים הגיעו בהמוניהם, השחקנים נתנו את כל מה שיש להם, ועכשיו אני רק רוצה לקוות ולהאמין שהעונה הבאה תהיה טובה בהרבה.