הכדורסל הישראלי עובר טלטלה אדירה. הניצנים נראו כבר בעונת 22/23, כשהפועל תל אביב חזרה לקדמת הבמה ובסדרת גמר יצרית מאין כמוה הציתה מחדש את העיניים של חובבי הענף. אני זוכר היטב את התקופה ההיא: מכבי הייתה מרחק משחק אחד (מכור, אמרנו?) מהפיינל פור של היורוליג, הפועל ירושלים הציגה בעלות בסדר גודל כלכלי שלא הכרנו והגיעה לגמר ה-BCL, ובדרג הביניים קבוצות כמו נס ציונה, חולון והפועל חיפה רשמו הצלחות אירופיות מרשימות. אני הרגשתי כאילו הכדורסל הישראלי סופסוף נותן פייט לכדורגל בכסף, וקיוויתי מאוד שהקהל והחשיפה יבואו בעקבותיו. עד כה נראה שהתבדיתי.

גם בגזרת הנבחרות חווינו פריחה. נבחרת העתודה סיפקה ריצה מדהימה עם תצוגות של נועם יעקב ושל דני וולף, שחקן שעד אותו טורניר רבים סברו שזומן רק בזכות גובהו, והוכיח לכולם כמה טעו. אני זוכר את ההתרגשות לקראת העונה החדשה. אמנם בעולם שלי מכבי ראשון לציון לא שיחקה בליגת העל, אבל העניין סביב פתיחת הליגה היה בשיאו. זו הייתה נקודת הפתיחה שלי, שנגדעה באותו יום ארור.

נועם יעקב, ריצה מדהימה עם נבחרת העתודה. צילום: FIBA.BASKETBALL

תתפלאו, או שלא, אבל גם במעמקי האדמה המשכנו לדבר על המצב הזה, דיברנו על השחקנים שחתמו, לא יודע למה אבל המון התעמקנו בשיחה על קייל אלכסנדר, אני חושב שאולי איזו כתבה שקראתי קרוב ל7.10 גרמה לזה. לא הייתי אופטימי. היה לי ברור שאירופה לא תגיע לכאן, ששחקנים יעזבו, שההכנסות יישחקו בהיעדר קהל ושאיש לא ירצה לחתום במדינה שנמצאת במלחמה כה רחבה וארוכה. זה היה נכון אבל דווקא כשחזרתי, אחד הדברים הראשונים שלמדתי להפתעתי היה על "אפקט עופר ינאי". פטריק בוורלי בהפועל? נכון, הוא אולי לא סופרסטאר במונחי NBA היסטוריים, אבל מדובר בשחקן לגיטימי בליגה הטובה בעולם, והוא כאן, בתל אביב, ודווקא בצד האדום.

הופתעתי לטובה לראות שהפועל תל אביב והפועל ירושלים הגיעו לשלבים המכריעים באירופה, ושלאחר מכן הפועל אף זכתה ביורוקאפ והשיגה כרטיס היסטורי ליורוליג. אז נכון, מכבי תל אביב היא לא אותה מכבי, בטח אחרי עזיבת הכוכבים והרצון של ההנהלה לשמור על מתינות כלכלית, אבל תסתכלו על התמונה הכוללת: יש לנו שתי נציגות ביורוליג וקבוצת טופ ביורוקאפ. בעונה טובה אפשר אפילו לדמיין את שני התארים האירופים הגדולים בחשיבותם הולכים לישראליות. זה בלתי נתפס.

בתחילת העונה התבשרנו גם על רכישת נס ציונה בידי בעלים אמידים והחתמת שחקנים בקליבר עצום כמו דמיון לי וג'קסון רואו. אדם מן המניין, בטח אחד שהיה מנותק מהתקשורת כמעט שנה וחצי, יכול לחשוב שהכל ורוד. אבל המציאות מורכבת יותר.

דמיון לי, אפשר לחשוב שהכל ורוד פה. צילום: עוד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

לפני כמה חודשים הייתי בדרבי. תהיתי לגבי האנרגיות של הקהל, הרי זה המפגש הכי חם שיש. מהר מאוד הבנתי שזה לא המצב. דור המדבר של הקהל התחלף באווירה אחרת. עבור הפועל המצב רק הידרדר: השיא הגיע כשבמשחק מול הפועל ירושלים הגיעו 200 אוהדים אדומים בלבד. בלתי נתפס. גם אצל מכבי חווינו נפילה בכמות הקהל עקב ירידה באטרקטיביות וטענות על חוסר השקעה, אם כי אצל הצהובים הניצחונות הרצופים נוטים להשכיח את הסכסוכים.

השבוע יתקיים הדרבי התל אביבי על הבמה הגדולה מכולן – היורוליג. ביום רגיל הכותרות היו צועקות "היסטוריה", אבל הפעם התחושה שונה. הפועל תל אביב תמיד הייתה עוף מוזר, קבוצה עם קסם שקמה מהאפר אחרי ששאול אייזנברג קבר אותה. בקיץ 23 הגיע עופר ינאי עם הבטחות וכסף גדול, אך מתברר שכסף לא מבטיח שקט. למרות הזכייה ביורוקאפ והחתמת שמות כמו מיציץ' ומאמני טופ, הפועל איבדה חלק ניכר מהקהל שלה. הקהל כעס על המעבר מהדרייב-אין להיכל ועל התחושה שהמועדון "הפך למכבי". ינאי אמנם הצהיר לאחרונה שהוא שוקל לחזור לדרייב-אין ויפסיק להתבטא בצורה מעוררת קונפליקטים, אך הספק נותר בעינו.

בנס ציונה הסיפור שונה. היא מעולם לא הייתה מאריות הליגה והקהל שלה תמיד נחשב רגוע יותר. בקיץ 25 הגיע בעלים חדש עם כסף גדול והחתים שחקנים שאילולא הממון לא היו מתקרבים ללב המושבה. בעיניי, הבנייה הזו הייתה אגרסיבית מדי ונועדה לכישלון. בספורט נהוג לומר שהשם שעל קדמת החולצה חשוב מזה שעל הגב, אבל בנס ציונה המצב הפוך. כשגיסו של סטף קרי חותם על חוזה שמתקרב למיליון דולר בקבוצה שזה היה כל תקציבה בעבר, הוא הופך לחשוב יותר מהמועדון. כשאין ישראלים מובילים ונשענים רק על זרים "גדולים", הקהל מרגיש את החוסר במחויבות. העתיד שם לוט בערפל, ואם הם ימצאו את עצמם בטעות בליגה השנייה, כל הבועה הזו עלולה להתפוצץ.

הקהל ציפה ליד עמוקה יותר בכיס, מתן אדלסון. צילום: הפועל ירושלים

ובסוף, יש את הפועל ירושלים. מוזר שכמעט לא דיברתי עליהם. אני זוכר את השיחות במנהרה על אדלסון. זה היה נשמע מטורף, אחת המשפחות העשירות בעולם, הבעלים של דאלאס מבריקס, לוקחת את המושכות. ציפינו לקפיצה מטאורית, אבל זה לא קרה בעוצמה שדמיינו. התקציב אמנם קפץ, אבל הקהל ציפה ליד עמוקה יותר בכיס. ירושלים היא קבוצה טובה מאוד, וייתכן שההתנהלות שלה נכונה ובריאה יותר מזו של נס ציונה או הפועל תל אביב, אבל קשה שלא לתהות לאן היא הייתה יכולה להגיע אילו בחרה בדרך פחות איטית ומתונה.

במבט קדימה, קשה להשתחרר מהתחושה שהכדורסל הישראלי נמצא בצומת דרכים היסטורי, אך גם מסוכן. מצד אחד, השולחן ערוך לסיום עונה מהסרטים: דרבי תל אביבי ביורוליג ותחרות משולשת (ואולי מרובעת) על כל התארים, כזו שלא ראינו כאן עשורים. מצד שני, הכסף הגדול הביא איתו ניכור. אם הפועל תל אביב לא תמצא את הדרך חזרה ללב של האוהדים שלה, ואם בנס ציונה ימשיכו להחתים שמות על חשבון זהות, אנחנו עלולים לגלות בסוף העונה שקיבלנו ליגה נוצצת יותר, אבל עם הרבה פחות נשמה. בסופו של יום, גם החוזים הכי יקרים באירופה לא יכולים לקנות את האנרגיה של יציע מלא באוהדים שמרגישים שהקבוצה היא באמת שלהם.