מחר הולך להיות לנו גמר גביע. למעשה, זה הגמר הראשון שלי מאז שחזרתי. ובכן, מאז שחזרתי לחיים. אני לא באמת סופר את גמר 24/25 שקרה כשעוד הייתי מאושפז בבית החולים (וכאמור סדרת הגמר של הליגה שלא הגיעה לסיומה), כך שהערב הזה הוא עבורי הרבה יותר מעוד משחק כדורסל.

אם לפני חודשיים הייתם מבקשים ממני להמר על זהות המועמדות לגמר, מכבי תל אביב כנראה לא הייתה השם הראשון שהייתי זורק לאוויר. הייתי בוחר ב"תל אביבית השנייה", אבל כפי שקורה לא פעם בספורט הישראלי, המציאות כתבה תסריט של מגמות הפוכות.

הפועל תל אביב עפה כי היא פגשה את הפועל ירושלים, הקריפטונייט הקבוע שלה והג'וקר שמשבש לה את התוכניות בכל פעם מחדש. זה מתכתב יפה עם הנרטיב הנוכחי: בזמן שהאדומים נמצאים במיני קריסה והקהל שלהם לא בדיוק נוהר בהמוניו, מכבי נמצאת במומנטום אחר לגמרי. היא אמנם כאילו במקום השני בליגה, אבל מעשית, עם משחק חסר, היא כבר בפסגה. ביורוליג היא החליטה להיאבק על הפלייאין כנגד כל הסיכויים בריצה ראויה להערכה, והנה היא פה בגמר הגביע, רלוונטית בכל החזיתות המקומיות.

מכבי ניצחה את ירושלים בחצי גמר שיכול היה בקלות להיות גמר קלאסי. במקום ה"קלאסיקו" הצפוי קיבלנו גמר שחורג מהשבלונה, שחזור של חצי הגמר מלפני ארבע שנים. אז צ'ינאנו אונואקו פירק לגורמים את מכבי של סקוטי ווילבקין ואנטה זיזיץ'. היום הוא חוזר לאותו מעמד ועדיין נותן את התחושה שהוא פשוט לא שייך לפה. שחקן שגדול על הליגה בכמה מידות ועוד רגע עוזב למקום טוב יותר.

כשבדקתי מי מהשחקנים שיעלו היום על הפרקט היה שם גם לפני ארבע שנים, גיליתי רשימה קצרה להפליא. במכבי אלו הישראלים רומן סורקין, שזוכר היטב איך זה לקבל בראש מהצ'יף, וג'ון דיברתולומאו. בהרצליה נמצא רק אונואקו. אז הוא סחב את הקבוצה מהשרון לגביע היסטורי, והיום זה החלום הגדול של אלדד אקוניס ויהוא אורלנד.

כשגדלתי היו שני דברים שידעתי שיקרו: השמש תזרח ומכבי תל אביב תיקח דאבל. זה היה כל כך ברור מאליו שזה הרגיש מוזר לחלום אחרת. ב-20 השנים האחרונות חלה התקרבות. קבוצות הליגה הפסיקו לפחד וחלקן אף עלו על המכונה הצהובה. בגביע זה הכי ברור: ב-8 השנים האחרונות מכבי זכתה רק ב-2 גביעים. בשלוש שנים היא אפילו לא הגיעה לגמר. הפועל ירושלים לשם השוואה זכתה ב-4 באותה תקופה.

אם הייתי צריך לכתוב את הטור הזה לפני עשור, הוא היה קצר מאוד: מכבי צפויה לזכות והרצליה תנסה לא להתבזות. היום באמת אי אפשר לדעת. זה לא שאין פערי מעמדות, הרי שכרם של שני זרים במכבי עולה בסבירות גבוהה על כל תקציב השחקנים של הרצליה, אבל כולם כבר יודעים שכסף לא קונה תארים. הפועל תל אביב של מודל 25/26 מתחילה להוכיח את זה בדרך הקשה. השינוי הגדול הוא בראש, בהבנה שאפשר לנצח, בטח במשחק אחד של להיות או לחדול.

גם מכבי וגם הרצליה עברו תהפוכות בחודשים האחרונים. אצל מכבי זה קרה בדרך פלא בדיוק כשכולם היו בטוחים שזהו, שקטש הולך הביתה והסירה טובעת. דווקא אז היא התחילה לשחק. לוני ווקר נחת, פציעות כולל זו של ליף שגמר את העונה לא עצרו את הריצה, והיכל מנורה חזר להיות מבצר. וישנו גם ג'ימי קלארק. עד לא מזמן תהיתי מה הוא עושה במכבי, והנה הוא מתחפש לווייד בולדווין ונותן תצוגות של כוכב יורוליג. וידוי שלי, כשניגשתי לכתוב שורות אלו, התחלתי לקרוא על שחקני מכבי והרצליה. ואז גיליתי את העובדה שקלארק התחיל את הקריירה המקצועית שלו בהרצליה. אך כאמור לא ידעתי את זה כי הייתי תקוע מתחת לאדמה באותם ימים שהוא כידרר במגרשים, פרט שרק מוסיף לפיקנטריה שלנו.

הסיפור של בני הרצליה התחיל כסיפור של "תפסת מרובה לא תפסת". היא פתחה עם שאיפות גדולות ואירופה ב-BCL, אבל פתיחה של 0:7 גרמה לה להבין ששתי מסגרות קצת גדולות עליה, בטח כשמשחקי הבית משוחקים בריגה. כל הנהלה אחרת אחרי מאזן כזה הייתה מראה למאמן את הדרך החוצה (ראשון, חולון, נס ציונה ואילת הן רק דוגמאות מהשנה) אך גם כשמסתכלים על הקבוצות הללו השינוי הוא לא ברור ולא חד משמעי. אקוניס בחר לקבל את ההחלטה האמיצה, לוותר על אירופה פרקטית ולהתרכז בליגה, ואורלנד? אורלנד החזיר לו, ובגדול.

מאז שהרצליה נשארה במסגרת אחת חל שינוי עצום. אונואקו נראה שוב כמו המפלצת שפירקה את מכבי, מקס היידיגר נראה כמו סקורר שכל קבוצה הייתה רוצה, והם מגיעים למשחק שיכול להגדיר עונה כהצלחה פנומנלית. זה משהו שאני בספק אם מישהו בהנהלה העז לחלום עליו לפני חודשיים.

יש לגביע קסם כזה של הזדמנות אחת לתואר. באנגליה, וסליחה שאני קופץ רגע לכדורגל, אנחנו שומעים תמיד על סינדרלות מליגה רביעית שמדיחות את יונייטד. אצלנו הפורמט השתנה והגביע סגור לליגת העל בלבד, אז אין סנסציות מהליגות הנמוכות, אבל בגלל פערי הרמות העצומים כל קבוצה שתיקח גביע והיא איננה מכבי ת"א, הפועל ת"א או הפועל ירושלים תיחשב להצלחה אמיתית.

כשהכדור יעלה לאוויר, נדע אם הכסף והמסורת ינצחו או שהלב של הרצליה והצ'יף שלה יכתבו פרק חדש בהיסטוריה. אני רק שמח להיות פה כדי לראות את זה קורה.