האם כרטיס טיסה באמת הופך שחקן לטוב יותר?

יש משהו שקצת יצא מפרופורציות בשנים האחרונות בכדורסל הישראלי. שחקן צעיר מקבל הצעה מאקדמיה בחו"ל, וכמעט אוטומטית אנחנו מתייחסים לזה כאל התקדמות מקצועית. עוד לפני שאנחנו יודעים מי יאמן אותו, כמה הוא ישחק, מה התפקיד שמייעדים לו, איך בכלל רואים אותו שם ואם יש למישהו תוכנית אמיתית עבורו. העובדה שהוא יוצא לחו״ל כבר נשמעת כמו הישג. אני חושב שכדאי לעצור לרגע ולשאול אם זה באמת כך.

כי בסופו של דבר, עצם המעבר למדינה אחרת לא הופך שחקן לטוב יותר. גם מתקן אימונים מרשים לא עושה את העבודה במקומו. גארד לא ילמד לנהל פיק אנד רול רק כי חדר הכושר שהוא מתאמן בו נראה טוב יותר באינסטגרם, ושחקן לא יקבל פתאום ביטחון לקחת אחריות בגלל הסמל שמופיע לו על החולצה. לפעמים המעבר לחו״ל הוא בדיוק הדבר הנכון. לפעמים הוא אפילו משנה קריירה. אבל הוא צריך להיות החלטה מקצועית, לא יעד בפני עצמו.

אולי אנחנו קצת מזלזלים במה שקורה כאן, יש לנו נטייה טבעית להסתכל החוצה. ספרד היא ספרד. סרביה היא סרביה. בארצות הברית יש מתקנים ומשאבים שאנחנו יכולים רק לחלום עליהם ובחלק מהמועדונים באירופה המעטפת באמת יוצאת מן הכלל. כל זה נכון. אבל נדמה לי שבתוך ההערצה לכל מה שנמצא מעבר לים, אנחנו לפעמים מפספסים דבר די פשוט: גם כאן מפתחים שחקנים טובים מאוד.

תסתכלו על השמות שעברו כאן בשנים האחרונות. דני אבדיה, ים מדר, תמיר בלאט, יאיר קרביץ, רון ציפר, יואב ויטלם, עומר מאייר, בן שרף, איתן בורג, נועם יעקב. מאחוריהם כבר מגיעים אורן סהר, רני בלגה ואביב ארונוב ולמרות שבגארדים עסקינן, אי אפשר שלא לצרף לרשימה את דיוויד מוזיס, אחד הגבוהים הבולטים באירופה לגילו.

אפשר להתווכח על כל שחקן בנפרד, על הרמה שאליה יגיע ועל הדרך שעשה, אבל קשה להתעלם מהתמונה הכוללת. אנחנו מייצרים כאן לא מעט גארדים ושחקנים יוצרים. וזה מעניין במיוחד מפני שאנחנו מדינה קטנה עם מאגר שחקנים קטן יחסית ועם הרבה פחות כסף ומשאבים מחלק ממדינות הכדורסל הגדולות באירופה.ובכל זאת, שוב ושוב יוצאים מכאן שחקנים שרוצים את הכדור בידיים. שחקנים שיודעים לייצר, לקבל החלטות, לקחת אחריות ובעיקר לא מפחדים מהמשחק.

אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה תכונה ישראלית, אבל קשה לא לראות את הקשר. השחקן הישראלי לא תמיד מגיע עם הנתונים הפיזיים הכי מרשימים. הוא גם לא תמיד גדל בסביבה הכי מסודרת. מצד שני, הרבה פעמים יש בו משהו שקשה ללמד. חוצפה במובן הטוב של המילה, יצירתיות, אלתור, ביטחון והרצון לבדוק את עצמו מול כל אחד. אני לא בטוח שאפשר לבנות את זה בתוכנית אימונים.

כמובן, אין כאן ניסיון לצייר תמונה ורודה. אני מכיר היטב את מצב האולמות בחלק מהמקומות בישראל. ברור שהתשתיות צריכות להשתפר. גם המעטפת סביב השחקן, איכות כוח האדם והמשאבים שמושקעים בפיתוח עדיין לא נמצאים בכל מקום ברמה שאנחנו צריכים לשאוף אליה. יש גם מועדונים שבהם התוצאה בשבת עדיין חשובה הרבה יותר מהשאלה איזה שחקן יצא מהקבוצה בעוד שלוש שנים. זו ביקורת מוצדקת.

אבל גם אחרי כל ההסתייגויות האלה, אני מסתכל על התוצרת של השנים האחרונות וחושב שמגיע לנו לפחות לשאול אם התפיסה שלפיה בחו״ל בהכרח מפתחים טוב יותר עדיין עומדת במבחן המציאות. בספרד מפתחים שחקנים מצוינים. גם בסרביה, באיטליה ובקרואטיה. אין ויכוח על המסורת ועל הידע שקיימים שם. יש את חואן נונייס ואת סרחיו דה לאריאה בספרד. את אלסנדרו פאיולה באיטליה. בסרביה צמח ניקולה טופיץ׳, ובשנים האחרונות כמובן היו גם גארדים מוכחים כמו אלכסה אברמוביץ׳ וואסיליה מיציץ׳. אף אחד לא טוען שאין שם שחקנים טובים.

השאלה מבחינתי היא אחרת.

כמה אנחנו מעריכים את העובדה שבישראל, לאורך כמה שנתונים רצופים, כמעט תמיד מופיע גארד או שחקן יוצר שמסוגל להוביל נבחרת צעירה, להתקדם לרמות בינלאומיות ולהגיע בסופו של דבר למכללות, ליורוליג או אפילו ל NBA?

כדי לקבוע שישראל טובה יותר ממדינות אחרות בפיתוח שחקנים צריך לעשות מחקר רציני הרבה יותר. צריך לבדוק מספר שחקנים רשומים, גודל שנתונים, דקות משחק, רמת הליגות ועוד המון פרמטרים. אני לא טוען את זה. אני כן טוען שיש מספיק נתונים על השולחן כדי שנפסיק לחשוב שכל כרטיס טיסה הוא בהכרח שדרוג מקצועי. וזה חשוב במיוחד עכשיו. ההצלחה האדירה של דני אבדיה שינתה משהו בכדורסל הישראלי. פתאום ילדים רואים שחקן ישראלי שמצליח ברמה הכי גבוהה בעולם והחלום מרגיש קצת פחות דמיוני.

הדור שנכנס עכשיו למגרשים הוא דור שגדל לתוך המציאות הזאת. יש בו ילדים מוכשרים יותר, אתלטיים יותר, כאלה שבגיל צעיר כבר חושבים בצורה אחרת על לאן הם יכולים להגיע. אם אנחנו רוצים ליהנות מזה בעוד עשר שנים, האחריות שלנו היא לא לפספס אותם. ועדיין מפספסים. יש שחקנים שהולכים לאיבוד בגלל החלטות לא נכונות, בגלל חוסר סבלנות, בגלל מאמנים שלא רואים מספיק רחוק או בגלל מערכות שבהן המשחק הבא חשוב יותר מהשחקן הבא.

יש לנו עוד הרבה עבודה. משהו השתנה אצל המאמנים. לצד כל הביקורת, אני כן חושב שבשנים האחרונות קורה כאן משהו טוב מאוד. נוצרה בישראל תשוקה אמיתית לפיתוח שחקנים. אני פוגש יותר ויותר מאמנים שלא מסתפקים בשאלה איך הם מנצחים את המשחק הבא. הם רוצים לקחת ילד או נער, לזהות מה יש בו ולעזור לו להפוך את הפוטנציאל הזה למשהו ממשי. לפעמים זה אפילו הופך לסוג של אובססיה.

במקביל לעבודה בתוך האגודות צמח כאן בשנים האחרונות תחום שלם של מאמני יכולת אישית. הם עובדים עם השחקנים על הדברים שבמסגרת הקבוצתית לא תמיד יש זמן להגיע אליהם לעומק. קליעה, כדרור, סיומות, קריאת מצבים, קבלת החלטות, פיק אנד רול והבנת המשחק. בהתחלה חלקם עבדו בעיקר מחוץ למועדונים. היום כבר רואים יותר ויותר אגודות שמבינות את הערך ומכניסות את העבודה הזאת פנימה. בעיניי זה שינוי גדול. מאמן מתחיל למדוד את עצמו לא רק בכמה משחקים הוא ניצח, אלא גם בשאלה איזה שחקנים התקדמו אצלו.

גילוי נאות: אני המייסד, הבעלים והמנכ״ל של XCHANGERS, קורס להכשרת מאמנים לפיתוח יכולות אישיות בכדורסל.

אז לצאת או לא לצאת?

אין לי שום כוונה לטעון ששחקנים ישראלים צריכים להישאר בארץ בכל מחיר. זו תהיה טעות בדיוק כמו הטענה ההפוכה. יש אקדמיות נהדרות באירופה ויש שחקנים שעבורם יציאה לחו״ל תהיה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקריירה שלהם. הם יקבלו שם אימון מצוין, תחרות טובה, מתקנים טובים יותר ולעיתים גם מסלול ברור לרמות הגבוהות. אבל צריך לבדוק את זה באמת. לא להסתפק בשם של המועדון או במדינה שבה הוא נמצא. מי יהיה המאמן של השחקן? מה הוא חושב עליו? מה התוכנית עבורו? באיזו קבוצה הוא ישחק? כמה שחקנים יש לפניו ברוטציה? מה רוצים לפתח אצלו? איפה הוא אמור להיות בעוד שנה? ומה קורה אם אחרי חודשיים מגלים שהמציאות שונה ממה שהובטח?

בסופו של דבר, זו גם הסיבה שאני חושב שאנחנו צריכים להפסיק לנהל את הדיון הזה כישראל מול אירופה. זה לא העניין. העניין הוא השחקן. מה הוא צריך עכשיו, מי יכול לתת לו את זה ואיפה הסביבה שתאפשר לו להתפתח בצורה הטובה ביותר. ואולי אחרי שנשאל את כל השאלות האלה נגלה עוד משהו.

וכן, יש כמה סימני שאלים גדולים שנשארו, כמה הקבוצות הבוגרות לוקחות את זה הלאה ונותנות לשחקנים האלה להיות בגרעין המוביל, האם למאמנים יש את היכולת לתת קרדיט לשחקנים הצעירים, למה שחקנים מתפספסים לנו בדרך, למה לא גדלים אצלנו יותר ״ רול פליירס״ או קלעים טבעיים, …

אבל אלה דיונים רחבים שנגיע אליהם בהמשך ..

ולעת עתה, במקום לשאול כל הזמן למה השחקנים הישראלים הטובים צריכים לצאת לחו"ל כדי להתפתח, שווה מדי פעם לשאול איך המקום הקטן, הרועש, הלא תמיד מסודר ובוודאי לא מושלם הזה מצליח בכל זאת לייצר שוב ושוב גארדים שלא מפחדים שהכדור יהיה אצלם כשהמשחק מוכרע.

אין לי תשובה אחת לזה. אבל כנראה שאנחנו עושים כאן כמה דברים נכון.