שמעון מזרחי, יכול להיות שזה נגמר?

אלחנן הכהן

גמר הגביע התנהל על מי מנוחות, שום דבר ממה שקרה ביציעים או על המגרש לא רמז שדווקא המשחק הזה ייכנס להיסטוריה. גם אחרי שהאלופה הטרייה ניצחה 70:88 והשלימה דאבל - אף אחד לא חשב שזאת היסטוריה. בסך הכל עוד יום רגיל ושגרתי במדינת ישראל של שנת 1969. כיאה לתקופה, כותרות העיתונים בבוקר שלמחרת שמרו על איפוק. "הפועל תל אביב זכה בגביע המדינה בכדורסל" נכתב בפשטות בעיתון "דבר". ורק בתוך הידיעה עצמה הוזכר גודל ההישג: "כדורסלני הפועל תל-אביב סיימו אמש בבלומפילד מבצע שכל קבוצה חולמת עליו: לפני חודשיים הם זכו באליפות הליגה הלאומית ואמש נטלו את הגביע - ובכך הוכתרו כבעלי התואר הכפול, גם אליפות וגם גביע".

האזינו לאלחנן מקריא את הטור7 דק׳

בעיתון "הארץ" אגב, התעלמו לחלוטין מקיומו של המשחק והתעסקו בעיקר בצו המניעה הזמני שהוצא נגד הקמת מגרש "מכבי" בעיר העברית הראשונה. כן, גם אחרי שהוא נגמר, אף אחד לא היה יכול לדעת שהמשחק הזה ייכנס להיסטוריה, אף אחד לא היה יכול לדעת שזה היה המשחק האחרון של מכבי תל אביב בלי שמעון מזרחי. 

מאז, שמעון היה שם. לישיבה המיוחדת של "חוג האוהדים" שהתקיימה כמה שבועות בלבד אחרי אותו ערב עגום, הוא אפילו לא הוזמן, אבל בכל זאת, אף אחד לא יודע לגמרי איך, הוא היה שם. מכבי הייתה בתקופה רעה, איבוד האליפות והגביע ליריבה השנואה הפועל תל אביב היית הקטנות שבצרותיה. טל ברודי גויס לצבא ארצות הברית. המאמן האגדי יהושוע רוזין איבד אמון בהנהלה. יושב הראש המיתולוגי נח קליגר פוטר ואת מקומו תפס ישראל גורל, שבינו לבין כדורסל היה קשר קלוש ביותר. ואם כל זה לא מספיק, הקבוצה נקלעה לחובות כבדים ועמדה על סף פשיטת רגל. "הקופה ריקה" הכריז שמלוק, מנהל הקבוצה, בפתח הישיבה ההיא, וכל אחד מאותם אוהדים אמידים תרם את חלקו. וכששאל "מי מתנדב לנהל את חוג האוהדים הזה?" שמעון היה שם והרים את היד.

הוא היה שם בדצמבר 1969, בדרבי הראשון שלו בתפקיד. המשחק, שהתקיים במגרש הפתוח בחולון, היה צמוד ומותח. שתי הקבוצות הגיעו אליו במאזן 0-10, והמנצחת, כך ידעו כולם, תעשה צעד גדול בדרך לאליפות. במצב של שוויון 58 מארק טורנשטיין, אחד מכוכבי הפועל תל-אביב זרק לסל. רגע אחרי שהכדור עזב את ידו, השופט הרומני שרק לסיום והכדור נכנס. אבל בזמן ששחקני הפועל חגגו, הנהלת מכבי, ובראשה שמעון מזרחי, זינקה לעבר המזכירות. "אתם שרקתם לסיום לפני השופט, הסל לא נחשב" הם טענו, כי כך אמרו החוקים באותן השנים, השריקה של המזכירות היא זאת שקובעת. "האמת, היינו מרוכזים במשחק, אין לנו תשובה טובה" ענו אנשי המזכירות לשאלתו של השופט המתוסכל. בסיום הדיון, שהגיע לטונים צורמים במיוחד, הוחלט לפסול את הסל. שחקני הפועל שלפי המיתוס כבר היו על האוטובוס בדרכם הביתה, הוחזרו למגרש רק בשביל להפסיד בהארכה. הערעור של האדומים לא התקבל, ומכבי החלה ברצף האליפויות שלה שנמשך עד עונת הדובדבנים. ושמעון? הוא היה שם.

הדרבי הראשון של שמעון, פלוס הפתעה חביבה בשנייה 00:18

הוא היה שם בהצלחות, באליפויות אירופה, כשצסק"א אכלה אותה וכשטל ברודי שם אותנו על המפה. הוא היה שם גם באכזבות, כשפיטרו את רלף קליין, כשהפסידו להפועל גליל עליון ב-1993 וכשהמועדון התחיל לשנות את פניו. ב-1995 החל תהליך ההפרטה, וב-2000 הפכה הקבוצה לחברה פרטית. וגם הפעם שמעון היה שם, הפעם כבעלים. הוא היה שם באליפויות אירופה עם הקבוצה הגדולה של פיני גרשון, אנתוני פארקר ושאראס. הוא היה שם כששותפים נכנסו וכשאחרים עזבו, וכן, הוא היה שם גם כשפרשת הבנק הסודי של מוני פאנן, שהיה נחשב למקורבו, התפוצצה.

אלא שעם השנים, משהו במעמדו של שמעון מזרחי השתנה. הכוח שלו בתוך המערכת הלך והצטמצם. הוא כבר לא היה האיש היחיד שמקבל החלטות, הבעלות התחלקה בין יותר ויותר גורמים, ולצדו התייצבו בעלי מניות ואנשי עסקים עם כוח והשפעה משלהם. אבל דווקא כשהשליטה המעשית שלו במועדון הלכה ופחתה, המעמד שלו בקרב האוהדים הלך והתחזק. שמעון מזרחי הפך להרבה יותר מיושב ראש. הוא הפך לסמל, לפנים של מכבי, לדמות שכמעט אי אפשר להפריד בינה לבין המועדון. אפשר היה לכעוס על הבעלים, להתווכח על המאמן ולבקר את השחקנים, אבל שמעון? שמעון היה מכבי ומכבי הייתה שמעון. 

במשך עשרות שנים נחשבה מכבי תל אביב מודל לארגון ולניהול. אלא שכעת, ההנהלה מסוכסכת בינה לבין עצמה, כל גורם מנסה למשוך לכיוון אחר ולבסוף נתקלת המערכת בקושי אמיתי לקבל החלטות מיידיות ומתבקשות … אם מכבי היא הקבוצה של המדינה, אז כרגע היא נמצאת בממשלת שיתוק לאומית 

את המילים האלו, שנראות כאילו נכתבו מתישהו במהלך החודשים האחרונים, לא אני כתבתי. למעשה, בזמן שהם נכתבו ע"י עיתונאי צעיר ומוכשר בשם אהרל'ה ויסברג, סביר להניח שאני בדיוק טיפלתי באיזה זחל סורר או עשיתי תורנות מטבח אי שם בשטחי האש של שיזפון.

השנה הייתה 2015, מכבי תל אביב, לראשונה מזה עשורים, הרגישה מאוימת, הרגישה שצמחה לה אלטרנטיבה. הפועל ירושלים שזכתה כמה חודשים לפני כן באליפות הראשונה שלה, הנחילה למכבי הפסד נוסף, והבלאגן במכבי חגג. בכתבה ההיא אהרל'ה מספר על מהפכת ההנהלה הצעירה שנכשלה ואיך, בסופו של דבר, ההנהלה הותיקה בראשותם של שמעון מזרחי, דייויד פדרמן ואודי רקנאטי חזרו להוביל את האימפריה הצהובה. מאז עברו 11 שנה ועוד שבועיים. ושוב, הבעלים רבים ביניהם. וההנהלה, ככל שיש כזו, נזכרה להחתים מחליף לאיפה לונדברג רק שלושה שבועות אחרי שנפצע (ותסלחו לי על ההתעלמות מפיירה הנרי, עליו תוכלו לקרוא בטור של רואי).

ולמרות הניצחון על הפועל תל אביב בגמר גביע ווינר, ניצחון שאמנם יכול לשנות את העונה של מכבי - אך גם לגרום לה לחשוב ש"הכל בסדר" - מכבי תל אביב שוב מרגישה מאוימת, מרגישה שיש לה אלטרנטיבה, סליחה, אלטרנטיבות. רק שהפעם, יכול להיות, ששמעון מזרחי הוא לא הפתרון, אלא חלק מהבעיה. "ממשלת שיתוק" תהיה מחמאה למה שקורה במכבי תל אביב עכשיו. כי בממשלת שיתוק אנחנו לפחות יודעים מי הממשלה, ואולי למה היא משותקת. לעומת זאת, את השיתוק במכבי תל אביב הנוכחית אפשר לראות מקילומטרים, אבל מי בכלל הממשלה שלה?

גם אוהדי היריבות, שנהגו ועדיין נוהגים לקלל אותו בכל משחק לא יכולים להתעלם מזה ששמעון מזרחי עשה במכבי תל אביב דברים שספק אם מישהו עשה בכדורסל האירופי. ותמיד, אבל תמיד, היה האיש שאוהדי מכבי סמכו עליו. הם היו הכוח שלו, גם כשהכוח שלו במועדון עצמו הלך ופחת ונהיה סמלי יותר ויותר. הוא היה טאבו. אבל גם הטאבו הזה נשבר. ובאופן סמלי זה קרה דווקא כשעל הנייר, שמעון מזרחי דווקא הגדיל את הכוח המעשי שלו בהנהלה (בכפוף לברורות וכו) מה שהתחיל בלחישות מהוססות הפך לצעקות, ונאמר כעת בקול רם ברחבי ההיכל המתרוקן. שמעון מזרחי הוא כבר לא קונצנזוס בעיני חלקים נכבדים בקהל הצהוב, ארגון המחאה "נשארים במפה" אפילו יצא להפגין נגדו. מהלך שעד לפני כמה חודשים היה נחשב ללא הגיוני. 

הסיפור של שמעון מזרחי ומכבי תל אביב התחיל הרבה לפני שנולדתי, ואומרים שהיה פה שמח באותה תקופה, ובמקום שאני רואה דשא היו פעם יתושים וביצות, אומרים שפעם היה שם חלום נהדר, אבל עכשיו, כשאני בא לראות, אז וואלה, אני לא מוצא שום דבר. יכול להיות שזה נגמר?

הפוסט של נשארים במפה

תודה רבה לאורן דניאלי על העזרה בתחקיר לטור. ותודה גם לאוהד גרינוולד שספרו "המועדון" היה חלק מהתחקיר.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אלחנן הכהן

התחלתי לשחק כדורסל בכיתה ו', לא הייתי מספיק טוב להתקבל לקבוצה האיזורית. אבל האהבה למשחק לא נעלמה. להפך. כי כדורסל בשבילי הוא הרבה יותר מסתם משחק. הוא תרבות, הוא היסטוריה. הוא אנשים. הוא משפחה. הוא סיפור. אז התחלתי לכתוב על זה. את החסך ההוא מכיתה ו' השלמתי כשהתחלתי לשחק כדורסל כיסאות גלגלים בגיל 30.