אם קירות היו יכולים לדבר

בפנאתינייקוס יש אלוהים. זאת אומרת, לפחות מבחינתם של כמה עשרות אלפי יוונים (ואהרל'ה ויסברג אחד), ז'לקו אוברדוביץ' הוא סוג של אל. והאמת, שגם מבחינתי. כן כן, מה חשבתם? שבגלל שאני בסך הכל בניין גדול בפארק האולימפי של העיר אז אין לי רגשות? הלו! אני האואקה!

האזינו לאלחנן מקריא את הטור9 דק׳1x

נכון, אני בסך הכל בן 31, לא הרבה במונחים של אירופה ובטח לא הרבה במונחים של אחת הערים העתיקות בעולם. ויש אולמות ותיקים ממני, גדולים ממני, מפוארים ממני, אבל את מה שאני כבר שכחתי, ספק אם יש אולם באירופה שזוכר. כל כך הרבה אירועים, חוויות, משחקים וגם רגעי משבר ועצב. אבל יש איש אחד שתמיד היה מעל כולם. תמיד היה לו מקום חם בלב אצלי. ולמרות שהוא בכלל מסרביה, ז'לקו אוברדוביץ' הוא הכי יווני שיש.

כן, היו לו אהבות לפני פאו שלי. הגדולה מכולן הייתה פרטיזן, אהבת נעוריו. פעם אחת הוא סיפר לי עליה, הוא סיפר לי שבהתחלה זה היה קשר מסוג אחר, הוא היה עוד שחקן, היו כוכבים גדולים ממנו. לא דיברנו על זה הרבה, אבל הוא סיפר לי איך בגיל 31 בלבד, כשהיה אמור לשמש כקפטן נבחרת יוגוסלביה לאליפות אירופה 1991, הוא קיבל ממנה טלפון. היא רצתה להפוך את הקשר למשמעותי יותר, היא רצתה שהוא יאמן אותה. ואם יש משהו שתמיד אהבתי בו, בז'לקו, זה הנאמנות. הוא יעשה הכל בשביל המשפחה. בשביל הקבוצה שלו. אז ברור שהוא הסכים, גם אם זה אומר שהוא יפסיד מדליית זהב באליפות אירופה. כבר באותו לילה הוא ארז את חפציו, עזב את הפרקט בפעם האחרונה ועבר מגופייה ומכנסיים קצרים לחליפות ועניבות.

אבל לאהבות נעורים יש לפעמים קטע כזה. מגיעים לשיא מהר מדי. ז'לקו לקח את פרטיזן לטראבל משוגע, אבל שנה אחר כך הכל נגמר. ב-1993 הם נפרדו. אני לא ממש יודע מה היה שם, עוד לא נולדתי, אבל אומרים שזה לא נגמר טוב. פאו וז'לקו הלכו באותו זמן לכיוונים אחרים, הוא הלך לספרד ואז לאיטליה ופאו החליפה מאמנים ולא מעט שחקנים. בכל פעם שהיה מגיע אליי, עם ריאל מדריד או בנטון טרוויזו, הייתי מסתכל קצת בקנאה. אבל חוץ מזה, ולמרות שקצת רציתי, לא קרה כלום. אני נשבע!

הזכייה עם פרטיזן

ואז, בקיץ של 1999, זה קרה. הוא בדיוק עזב את האיטלקייה ההיא ואני, סליחה פאו, אני לפעמים מתבלבל, נפרדתי מסובוטיץ'. אל תשאלו, זה היה מכוער, האמת? קצת בגללי, עוזר המאמן שלו לא נתן לבעלים יאנקופולוס להיכנס לחדר ההלבשה. והתחיל באלגן, הבעלים רצה לפטר את העוזר מאמן, סובוטיץ' לא הסכים היה המון רעש והוא הלך הביתה, כן תמיד הייתי מקום לא מאוד שקט. אבל וואלה, יצא מזה משהו טוב. כי סוף סוף שנינו היינו פנויים. אני יודע. לאף אחד היום אין כוח לשמוע סיפורים על "אהבה ממבט ראשון" זה קלישאתי ונדוש, אבל מה לעשות שבמקרה שלי, של פאו ושל ז'לקו? זה היה ככה מההתחלה. הרומן שלנו התחיל בסערה. אני עוד הייתי תמים. אולם חדש, בן 4 בסך הכל, מה כבר ידעתי על החיים, על כדורסל? והוא? הוא היה משהו מיוחד.

אני לא אשקר לכם, בהתחלה עוד היו לי חששות. כי גם פאו, קצת כמוני, אוהבת דרמה, זה לא מקום שקט. וגם ז'לקו, נו אתם מכירים אותו, הוא לא ממש שקט, הוא צועק וכועס ומשתולל ומקלל בכל שפה שהוא מכיר וגם בכאלה שהוא לא מכיר. אבל בואו אני אגלה לכם סוד קטן. כשאף אחד לא מצלם? הוא אדם אחר. הוא חבר, הוא אוהב ואפילו צוחק. אני חושב שהרגע שהבנתי שזה באמת יכול להצליח, היה במסיבת העיתונאים הראשונה פה.

אני רוצה שהשחקנים יעבדו עד שידממו מהברכיים שלהם. וזה לא משנה לי איזה שחקן זה, להפך הכוכבים צריכים לעבוד קשה יותר מכולם, הם צריכים להראות דוגמה אישית. אני קשוח עם השחקנים שלי, אבל הם יודעים שאני זמין בשבילם 24/7, אני אעזור להם בכל בעיה

אמרתי לכם, הכי יווני שיש.

ומה אני אגיד לכם, הייתה תקופה יפה, ביוון די שלטנו. וגם באירופה היינו מעולים, אבל בשבילי זה לא תמיד היה פשוט. פאו וז'לקו זכו באליפות אירופה תוך פחות משנה אבל אני? אני שמעתי על זה כשהאולם בסלוניקי התקשר באיזה מוצאי שבת לברך אותי, להגיד לי שקטש, דווקא הוא, ניצח את מכבי. וברור ששמחתי, ושברתי צלחת וצעקתי "יאסו!" כי כשטוב לפאו וטוב לז'לקו - גם טוב לי. שמחתי גם כשניצחו את קינדר בבולוניה בגמר של 2002 אבל עדיין, לא יכולתי להשתחרר מתחושת החמיצות, וכן, אני לא מתבייש להגיד את זה. גם מהקנאה. אבל הכי אני זוכר את אליפות אירופה של 2007. סוף סוף גם אני השתתפתי בחגיגה. סוף סוף זה היה פה, אצלי. זה היה בבית. אחרי זה, בשני הגביעים שהגיעו ב-2009 ו-2011 כבר יכולתי לשמוח בשבילם באמת. 

הזכייה ב2000 נגד מכבי (קטש)

כן. אני זוכר את הבוקר ההוא. ברור שאני זוכר. גם אם אני לא ממש רוצה. כי איך אפשר לשכוח? אחרי 13 שנה ז'לקו עזב את פאו. עזב אותי. אני זוכר את המכתב שהוא השאיר. "כשהגעתי לפה, לא יכולתי לדמיין שפאו תהיה הבית שלי, המשפחה שלי והקבוצה שלי ל-13 שנים הבאות" הוא כתב שם, ולמרות שלא הזכיר אותי בשמי, היה ברור שהוא מתכוון גם אליי. "במהלך 13 השנים האלה היו לנו רגעים נפלאים רבים, חגיגות רבות, אך גם קשיים. חווינו את כל הרגעים האלה בעוצמה, משום שתמיד היינו יחד ומאוחדים, כמו משפחה גדולה ואמיתית. בימים האחרונים קיבלתי החלטה קשה מאוד עבורי. שיתוף הפעולה הזה הגיע לסיומו.

יש אמרה יוונית: "מה שקורה בתוך המשפחה, לעולם לא צריך לצאת החוצה". פנאתינייקוס הייתה הקבוצה שלי והבית שלי במשך 13 שנים, והיא תישאר לנצח בלבי ובמחשבתי". ולמרות העצב מהפרידה, ולמרות הדמעות ששטפו אותי, גם לי וגם להנהלת פאו היה ברור "זה לא פרידה, זה רק עד שניפגש שוב" הם כתבו בהודעה הרשמית. עוד לא ידעתי אז, אבל זה היה הסוף של 13 השנים הטובות.

אחרי זה הגיעו 12 השנים הקשות, או לפחות ככה אני זוכר אותן. בהתחלה אני עוד הייתי המקום הרועש והשמח שהאוהדים שמחים לבוא אליו והיריבים מפחדים ממנו. פאו המשיכה לקחת אליפויות בליגה. אבל באירופה? היינו, במקרה הטוב, בסדר. מאמנים באו והלכו ושחקנים שהפכו לאגדות בתוכי פרשו ולקחו איתם עוד חתיכות מהלב שלי. ואז הגיעה הקורונה ובלי קשר למשפחת יאנקופולוס קצת נמאס וזהו. נגמר הכסף. מאחת האימפריות הגדולות של אירופה, פאו, שכבר לא הייתה לגמרי שלי, הפכה לבדיחה. תשאלו את קטש, הוא היה שם.

ויחד עם הקריסה של פאו קרסתי גם אני. היציעים התרוקנו, הפכתי לפיל לבן ענק ולא מתוחזק. מדי פעם התלבשתי חגיגי, רציתי להרגיש חי כמו פעם, אירחתי אירועים של פיב"א ואפילו אא"ק מצא בי בית, אבל שום דבר לא עזר. מעט האוהדים שעוד הגיעו עשו את זה מהרגל ולא מרצון. כבר חשבתי שזה הגורל שלי, כמו כל שאר הפילים הלבנים שסביבי בכפר האולימפי. לא נעים להודות, אבל גם לי היה חלק בזה. נכון כל השנים הלב שלי היה עם פאו, אבל רשמית? הייתי שייך למדינה. ורציתי, באמת שרציתי להשתחרר, להיות שלה באמת. אבל זה יוון, דברים פה לוקחים זמן. לפני 3 שנים בערך זה סוף סוף קרה. זאת אומרת, לא בדיוק, השכירו אותי ל-49 שנים. אבל למה להתעכב על שטויות. אני של פאו וזהו!

וזה לא הדבר היחיד שקרה לי לפני 3 שנים. אתם לא תאמינו. פתאום התחילו לכבד אותי, משפחת יאנקופולוס חזרה. מייקאובר שלם עשו לי, החליפו כיסאות, שיפצו את השירותים, שמו מסכים מתקדמים, ואפילו את הפרקט החליפו למסך לד משוכלל, הייתם מאמינים? (על הפיינל פור של שנה שעברה אני מעדיף לא לדבר, איך אפשר כשאולימפיאקוס, מכולם, לוקחת אצלי אליפות אירופה?) ויחד איתי התחילו להשקיע גם בקבוצה. התוצאות הגיעו מהר. לקחנו אליפות אירופה, אני חזרתי להיות שמח ומאיים ועתאמן? הוא היה בסדר.

אבל משהו בלב עוד לא היה שלם זה עוד לא היה זה. מדי פעם ראיתי אותו. בכל פעם כשהגיע עשיתי לי כבוד. הראיתי לו אהבה, והוא הראה לי חזרה. עשיתי את זה כשהיה בפנרבחצ'ה וקילל את ג'יג'י דאטומה. שמחתי בשבילו כשחזר לאהובת נעוריו פרטיזן. רציתי שיצליח, רציתי שיהיה לו טוב כי ידעתי. פשוט ידעתי. שעוד נשוב להיות יחד. והנה, סוף סוף זה קרה. 

ז'לקו מגיע לאואקה עם פרטיזן

ותשמעו? אני שמח. באמת שכן. אבל גם קצת חושש. כי ראיתי מה קרה לו בפרטיזן, אהובתו הראשונה, ראיתי שהאהבה כזאת יכולה להיגמר בצורה הכי מכוערת שיש, כי בסוף עם כל הרגש והאהבה, התוצאות על המגרש חייבות להיות טובות. ולמרות שעד עכשיו הכל הולך טוב, באמת, ואפילו על מכת הפציעות הצלחנו להתגבר, אני עדיין קצת חושש. כי בוא נגיד את האמת, בניגוד אליי, שמשום מה קיבלתי לארח שבעה משמונת המשחקים הראשונים ביורוליג, העבודה שלהם לא הייתה כל כך קשה עד היום. וילרבאן, מכבי, פריז ופרטיזן לא עשו בעיות, ואפילו את פנרבחצ'ה ניצחנו בקלות.

אבל היום? היום אני לא רק חושש בגלל שהפועל תל אביב היא קבוצה טובה. כזאת שיכולה לנצח את פאו שלי. אני גם מתרגש, קצת כמו ילד קטן. ואפילו קצת עצוב. כי מול ז'לקו, האל שלי, יעמוד עוד מישהו שאני אוהב, לא סתם אוהב, אוהב כמו כמו בן. מישהו שכנראה מכיר את ז'לקו אפילו יותר טוב ממני. מישהו שהיה עוזר שלו 13 שנה. מישהו שז'לקו הגדיר במכתב הפרידה שלו "השותף והחבר הכי טוב שלי". דימיטריס איטודיס.