הפועל סלוניקי, אריס ירושלים

יש לי חשד שהפועל ירושלים ואריס סלוניקי מסתירות מאיתנו משהו. לא משהו פלילי, חלילה, אם כי בהתחשב באירועים האחרונים סביב הכדורסל היווני, לא הייתי פוסל שום דבר. יכול להיות ששתי הקבוצות האלו חושבות שהבדלי הצבעים או השפות יבלבלו אותנו, אבל לא, אנחנו לא ניפול בפח הזה. כי אנחנו יודעים את האמת שהם מנסים להסתיר! אנחנו יודעים שהפועל ירושלים ואריס סלוניקי זאת אותה קבוצה!

האזינו לאלחנן מקריא את הטור7 דק׳1x

אני לא מדבר על מה שקורה על הפרקט, שם, לדעתי, מדובר בשתי קבוצות שונות לחלוטין במובן העמוק ביותר של משחק הכדורסל. רגע, בוא נסביר. המטרה בכדורסל היא שבסיום 40 דקות, המספר בצד שלך בלוח התוצאות יהיה גדול יותר מהמספר בצד של היריבה. לכאורה, סיפור פשוט. אבל בשביל להגיע לשם, יש שתי דרכים שונות. אריס סלוניקי בחרה באפשרות הראשונה: היא תמיד תשאף לקלוע יותר מהיריבה. זה לא קיצוני כמו אצל קטש, ולנסיה או פריז. וזה לא אומר שההגנה שלה רעה, ממש לא, היא אגרסיבית, חזקה ותעשה לך את המוות. אבל בכל זאת, מבחינתה, ההתקפה הכי טובה היא התקפה.

אריס סלוניקי מנצחת בהתקפה את פאו. עניין של התקפה

לעומתה, הפועל ירושלים בחרה בצד השני. השיטה שלה לנצח משחקים היא לספוג פחות מהיריבה. ברור שגם היא לא הלכה לקיצוניות, היא לא כמו הקבוצה ההיא של דג'יקיץ' וההתקפה שלה טובה, ואפילו מאוד. אבל המטרה הראשונה תמיד תהיה לספוג כמה שפחות. אפשר להביא לא מעט מספרים וסטטיסטיקות שיתמכו בטענה הזאת, אבל יהיה יותר פשוט להסתכל על ההבדל בין הניצחון של הפועל ירושלים על הפועל תל אביב בשבוע שעבר שנגמר בתוצאה 60:70. לבין הניצחון של אריס על פאו בתחילת השבוע שנגמר בתוצאה 91:101. אבל אולי ההבדל הזה הוא לא יותר מאחיזת עיניים מתוחכמת, שמטרתה להסתיר מאיתנו את האמת הפשוטה: הפועל ירושלים ואריס סלוניקי זאת אותה קבוצה.

הפועל ירושלים מנצחת את הפועל תל אביב

ותראו, אני לא קונספירטור, באמת שלא. בניגוד לקיירי אירווינג אני יודע שכדור הארץ עגול, חיסונים אינם גורמים לאוטיזם והאילומינטי לא שולטים בעולם. אני רק שואל שאלות.

נתחיל מהמועדון עצמו. לשניהם יש עבר מפואר. במקרה של אריס מפואר ממש, פעם זה היה אחד המועדונים הגדולים באירופה, כזה שלוקח תארים ומשחקים בו השחקנים הכי טובים. אבל בזמן שאולימפיאקוס ופנאתינייקוס שופכים כספים כמו אוזו, תופסים את מרכז הבמה והופכים לשתיים מהאימפריות הגדולות באירופה, הוא היה עסוק בלהחליף בעלים וקצת נתקע במקום.

גם אצל הפועל ירושלים, מועדון עם היסטוריה צנועה יותר, המצב דומה. בליגה הישראלית הוא תמיד היה המועדון מספר 2, אבל החיים קרו, גאידמק נעלב ועזב, אגייאר נעלם, לאורי אלון נמאס, ולחומסקי, למרות הכוונות הבאמת טובות, לא הייתה יכולת אמיתית להחזיק את המועדון. וגם כשמתן אדלסון (שעוד נגיע אליו) קנה את הקבוצה, האדומים ראו את עופר ינאי הופך את הפועל תל אביב לאחת הקבוצות הטובות באירופה. אז תגידו, זה לא נראה לכם קצת חשוד?

ואני נשבע לכם, אני לא קונספירטור. אבל בוא נדבר רגע על הבעלים: הוא צעיר, אוהב כדורסל, מקושר ב-NBA ומגיע ממשפחה עם עסקים גדולים במזרח הרחוק. כשהוא קנה את הקבוצה אף אחד לא באמת הכיר אותו - אבל זה לא מנע ממנו לצאת בהצהרות ולהכריז שהוא רוצה להפוך אותה לאחת הקבוצות הטובות באירופה. אני מדבר, כמובן, על ריצ'ארד שיאו, הבעלים של אריס סלוניקי ואחד החברים הכי טובים של יאניס אנטטקומפו.

אבל תודו שזה נשמע לכם מוכר? אגב, גם שיאו וגם אדלסון ניסו להימנע מהחלטות גדולות בחודשים הראשונים שלהם בתפקיד, הם דיברו על האצלת סמכויות והתרחקות מהניהול השוטף של המועדון, אבל זה לא החזיק מעמד. אצל אדלסון זה הגיע בדמות ההחלטה שלא לקיים את פיינל-פור ה-BCL בירושלים בעונת 22/23 (החלטה שמנעה ממנו התחייבות ארוכת טווח למפעל). אצל שיאו מדובר היה בפיטורים של איגור מיליטיץ' מתפקיד המאמן והחתמתו של ואסיליס ספאנוליס במקומו. מאז, שניהם מעורבים בכמעט כל החלטה של המועדונים, הם אמנם נותנים סמכויות לאנשים שמתחתיהם, אבל המילה האחרונה היא של בעל המאה. אמרתי לכם, אני רק שואל שאלות.

ואם חשבתם שהסיפור של הבעלים דומה, מה תגידו על המאמנים? שניהם - ואסיליס ספאנוליס וסשה אוברדוביץ' - היו שחקנים גדולים שמזוהים בעיקר עם מועדון אדום בארץ הולדתם. שניהם נחשבו לשחקנים חכמים מאוד שצפויה להם קריירת אימון מוצלחת. שניהם מימשו את הפוטנציאל הזה והגיעו לשיא כשלקחו את מונאקו לפיינל-פור היורוליג. אה, כן, ולשניהם יש מעט מאוד שיער על הראש. בקיץ האחרון, למרות לא מעט פניות מקבוצות יורוליג, כל אחד מהם בנפרד החליט לרדת ליגה, לקחת על עצמו פרויקט שאפתני, להוביל מועדון בצלמו ובדמותו כל הדרך אל היורוליג הנכסף. האם כל זה מקרי? האם כולם עובדים עלינו? אני רק שואל שאלות.

אוברדוביץ’ מקבל כבוד בכוכב האדום

ספאנוליס מקבל כבוד באולימפיאקוס. מצא את ההבדלים

אז, בעלים צעיר ועשיר? צ'ק, היסטוריה מפוארת? צ'ק. מאמן מעוטר? צ'ק. קהל שחוזר להתאהב בקבוצה אחרי כמה שנים של אובדן אמון? צ'ק. מה עוד מרכיב קבוצה מנצחת? אה, כן, שחקנים. בואו נדבר עליהם רגע.

כבר מתחילת הקיץ, היה ברור ששתי הקבוצות (יחד עם פאוק, נאפולי ובאחצ'שהיר) מכוונות לדבר אחד: לזכות ביורוקאפ. אריס בנתה סגל מרשים מאוד. אין שם שמות גדולים מדי, אלא בעיקר כאלו שיש להם מה להוכיח. קחו לדוגמא את קם בירץ', שרוצה להוכיח שהוא שייך לרמות האלו. או את ננאד דמיטרייביץ' שרוצה להראות שעדיין יש בו את הכישרון שכולם ראו.  האחים אנטטקומפו? הם רוצים להראות לכולם שהם לא גימיק, הם לא רק האחים של. לצידם תמצאו פליטי NBA כמו ג'רמייה רובינסון-ארל ואי-ג'יי לידל שרוצים למצוא את המקום שלהם באירופה, ושחקן כמו אדם מוקוקה שרוצה להראות שהזכייה ביורוקאפ בשנה שעברה היא לא סתם טעות סטטיסטית. מעל כולם יש את המנהיג, העוגן ההגנתי, האנדרדוג הנצחי, שמקריב את הגוף שלו שבוע אחרי שבוע, ויודע לקלוע שלשות חשובות כשצריך - ואסיליס טואליאופולוס.

באופן "מקרי" מאוד, גם הפועל ירושלים יצרה תמהיל דומה. קני לופטון ג'וניור רוצה להוכיח לכולם שהוא לא סתם גימיק. דיוויד רודי ושייק מילטון רק רוצים למצוא את מקומם באירופה. דבואנטה קאיקוק רוצה להראות שהוא באמת מתאים לרמות האלו. ג'יילין סמית מנסה להיות המבוגר האחראי, ומיליטיץ'? הוא רוצה להראות לכולם שהעונה בקלוז' ואל ריאדי לא הייתה שגיאה סטטיסטית. וזה לא נעצר רק בזרים, גם לישראלים יש הרבה מה להוכיח. כשמעל כולם יש את הקפטן, העוגן ההגנתי, האנדרדוג הנצחי, המנהיג השקט שקולע שלשות שצריך ומקריב את עצמו תמיד - יובל זוסמן.

ואולי, בעצם, זאת לא קונספירציה. אולי הפועל ירושלים ואריס סלוניקי באמת דומות כל כך כי הן מתמודדות עם אותן שאלות, אותן ציפיות ואפילו אותם פחדים. שתיהן רוצות להגיע ליורוליג, שתיהן רוצות להביא את המועדון שלהן למקום שבו הן מאמינות שהוא צריך להיות. ושתיהן יודעות מניסיון כואב, שהכישלון לא בהכרח מגיע מהיריבה שממול. לפעמים, ואין לי דרך לכתוב את זה פחות קלישאתי, האויב הכי גדול שלך הוא אתה עצמך. 

אבל נשבע לכם. אני לא קונספירטור. אני רק שואל שאלות.

---

הערב בתום המשחק, "יש עם מי לדבר" עם חברי פודקאסט כיפה אדומה! לחצו כאן להרשמה.