מעל כל הציפיות: אבדיה ופורטלנד משנים את סדרי המערב

דניאלה ברקוביץ'

יש משהו כמעט ממכר בהתחלות טובות. הן מביאות איתן התרגשות שקשה להסביר, כזאת שגורמת לנו לרצות עוד קצת מכל דבר שעובד, להיאחז ברגעים המוצלחים ולתהות עד כמה רחוק אפשר לקחת אותם. בכדורסל, שבו המרחק בין הצלחה מסחררת למשבר הוא לפעמים שני משחקים בלבד, קל במיוחד להיסחף אחרי מה שקורה כאן ועכשיו. כל ניצחון מגביר עוד קצת את התיאבון, כל הופעה טובה מעלה את רף הציפיות, ובלי ששמים לב, מה שהתחיל כהתלהבות רגעית הופך למשהו שמחכים לו מחדש בכל לילה. אבל אולי הדבר המעניין ביותר בהתחלות כאלה הוא לא רק כמה טוב הן מרגישות, אלא מה באמת עומד מאחוריהן, ומה יישאר מהן כשההתרגשות הראשונית תתחיל להתפוגג.

כנראה שמישהו בפורטלנד שכח לעדכן שאפשר לקחת את הזמן. אחרי שבעה משחקים בלבד, הקבוצה כבר מחזיקה במאזן 6-1, קולעת כמעט 122 נקודות בממוצע וממשיכה לאסוף ניצחונות גם במגרשים שלא בדיוק מחלקים אותם בחינם. הלייקרס, דנבר ופיניקס, למשל, כבר גילו את זה על בשרן, ופתאום קבוצה שהגיעה לעונה עם לא מעט סימני שאלה מוצאת את עצמה במרכז העניינים במערב.

אבל שבעה משחקים הם גם בדיוק הזמן שבו צריך להיזהר מהתלהבות יתר. פורטלנד עדיין לא הוכיחה שהיא קבוצת צמרת, והניצחונות המרשימים לא מטשטשים את הבעיות. מה שכן, הם נותנים סיבה טובה מספיק להסתכל קצת יותר מקרוב על מה שנבנה שם: על השחקנים שמקבלים את ההחלטות, על אלה שמאפשרים להן להפוך לנקודות, ועל דני אבדיה, שמוצא את עצמו שוב במרכז העניינים, רק שהפעם התנאים סביבו שונים לגמרי.

כי השאלה המעניינת היא כבר לא רק כמה רחוק אבדיה מסוגל לקחת את פורטלנד, אלא עד כמה פורטלנד יודעת להוציא ממנו את מה שהופך אותו לשחקן כל כך משמעותי. וכדי לענות עליה, בואו נסתכל קצת יותר לעומק.

?3>2

אומרים שכישרון מנצח משחקים, אבל כשיש יותר מדי ממנו באותו מקום, דווקא הדברים הפשוטים הופכים לפעמים למסובכים. במקרה של פורטלנד, הקיץ האחרון הביא איתו לא מעט התרגשות, אבל גם שאלה אחת שקשה היה להתעלם ממנה: איך מחלקים כדור אחד בין שלושה שחקנים שרגילים להיות אלה שמחליטים מה עושים איתו? מצד אחד דמיאן לילארד, שחזר לפורטלנד עם היכולת המוכרת לייצר לעצמו ולאחרים, ומצד שני ג'ה מוראנט, שהמהירות והחדירות שלו לצבע הופכות אותו לאיום כמעט בכל התקפה. וביניהם דני אבדיה, שביסס את מעמדו כאחד ממובילי המשחק של הבלייזרס, לא רק בזכות היכולת לקלוע, אלא גם בזכות הפיזיות, קבלת ההחלטות והיכולת להוביל את הכדור בעצמו.

על הנייר, מדובר בשילוב שיכול להקשות על כל הגנה בליגה. בפועל, השאלה היא לא כמה כל אחד מהשלושה מסוגל לייצר בנפרד, אלא כמה מהיכולות האלה אפשר לממש כשהם חולקים את אותו הפרקט. בארבעת המשחקים הראשונים רשמו מוראנט ואבדיה 22 ו-26 אסיסטים בהתאמה, ולילארד הוסיף 14 משלו. יחד, השלושה היו אחראים ל-62 אסיסטים, נתון שממחיש כמה אפשרויות ליצירת מצבים יש לפורטלנד, אבל גם עד כמה מורכבת חלוקת האחריות ביניהם. הרי כל התקפה שמתחילה בידיים של מוראנט היא התקפה שבה אבדיה לא בהכרח מקבל את ההזדמנות לייצר יתרון בעצמו, או אפילו את הכדור לידיים. ולהפך. זה לא הופך את השילוב לבעייתי בהכרח, אבל כן מחייב כל אחד מהם למצוא דרכים להשפיע גם כשהכדור לא אצלו.

ואז הגיע ההפסד לממפיס. מוראנט נפצע בשריר הירך האחורי ברבע האחרון, ובהמשך התברר שייעדר לתקופה ממושכת. אחרי ארבעה משחקים בלבד, פורטלנד נאלצה לשנות את אחת ההחלטות המרכזיות שקיבלה בקיץ, עוד לפני שהספיקה לבחון את השילוב החדש לאורך זמן.

אלא שהשינוי לא הסתכם בזהות השחקן שעלה בחמישייה. סקוט הנדרסון קיבל את מקומו של מוראנט, וג'רו הולידיי המשיך לעלות מהספסל. הבחירה הזאת מעניינת במיוחד מבחינת ניהול הרוטציה: הנדרסון מקבל הזדמנות להשתלב לצד לילארד ואבדיה, והולידיי נשאר אפשרות מנוסה לניהול ההתקפה בהרכבים המחליפים. מול דנבר הוא כבר סיפק דוגמה לערך שהוא יכול להביא בתפקיד הזה, עם 17 נקודות, עשרה אסיסטים ושמונה ריבאונדים מהספסל. זו לא הוכחה שהרוטציה כולה עובדת טוב יותר בזכותו, אבל בהחלט סיבה לבחון את התרומה שלו מעבר לשאלה מי פותח את המשחק.

ועכשיו נחזור לאבדיה. כי בזמן שהנדרסון קיבל את המקום שהתפנה בחמישייה, השאלה המעניינת באמת היא מי קיבל את האחריות שהתפנתה בהתקפה. אלה שני דברים שונים לחלוטין. אפשר להחליף שחקן בעמדה שלו, אבל הרבה יותר קשה להחליף את ההחלטות שהוא מקבל, את החדירות שהוא מייצר ואת תשומת הלב שהוא מושך מההגנה. בשלושת המשחקים הראשונים ללא מוראנט, אבדיה המשיך להיות אחד ממוקדי ההתקפה של פורטלנד. מול יוטה הוא הוביל את הקלעים עם 24 נקודות, בדנבר כבר הגיע ל-28, ובפיניקס הוסיף 21 נקודות לצד 12 אסיסטים. שלוש הופעות שונות, שלא בהכרח מעידות על שינוי חד ביכולת שלו, אבל בהחלט מצדיקות בדיקה של הדרך שבה הוא משפיע על המשחק כשההרכב סביבו משתנה. כי אולי השאלה היא בכלל לא כמה אבדיה תורם לצד מוראנט ולילארד. אולי השאלה החשובה יותר היא האם פורטלנד יודעת לשמור על היתרונות שלו גם כשהשלושה נמצאים יחד על הפרקט.

וכאן, באופן קצת מפתיע, המספרים דווקא מחמיאים לשילוב הזה. בחמישייה שכללה את שלושתם יחד עם קמארה וקלינגן, פורטלנד רשמה נט רייטינג חיובי של 22.7 נקודות ל-100 פוזשנים. ב-41 הדקות שבהן שיחקה החמישייה הזאת יחד, על פני 88 פוזשנים, היא הציגה רייטינג התקפי של 120.5 ורייטינג הגנתי של 97.7. במילים פשוטות, לא רק שההתקפה הצליחה לייצר נקודות, גם בצד השני של המגרש החמישייה הזאת עשתה עבודה טובה. אבל לפני שמכריזים על הצלחה מסחררת, כדאי לזכור ש-41 דקות הן אפילו לא משחק NBA שלם. מדובר במדגם קטן, כזה שיכול להשתנות משמעותית בתוך ערב אחד. ובכל זאת, הוא מספיק כדי להטיל ספק בהנחה ששלושה שחקנים שרגילים להחזיק בכדור לא מסוגלים להצליח יחד. לפחות בניסיון הראשוני של פורטלנד, הכישרון לא בא בהכרח על חשבון התוצאה.

כאן מסתתר ההבדל בין קבוצה שמצליחה לנצח לבין קבוצה שמצליחה למצות את היכולות של כל אחד משחקניה. אבדיה יכול לסיים משחק עם מספר יפה של נקודות ואסיסטים, ועדיין לא לקבל את אותן הזדמנויות לייצר יתרון שהיו לו כשהכדור היה בידיים שלו לעתים קרובות יותר. לילארד יכול לקלוע מבחוץ ולמשוך אליו שומרים, מוראנט יכול לפרוץ את קו ההגנה הראשון, ואבדיה יכול לנצל את השטח שנפתח. השאלה היא האם החלוקה הזאת באמת משרתת את שלושתם, או שהיא מאלצת אחד מהם לוותר על חלק מהפעולות שהופכות אותו למסוכן במיוחד.

המספרים הקבוצתיים ממחישים היטב את מגוון האפשרויות, אבל גם את הצורך בזהירות. אחרי שבעה משחקים, פורטלנד כבר רשמה 190 אסיסטים, ממוצע של 27.1 לערב, לצד 110 איבודי כדור. אבדיה עצמו מוביל את הקבוצה עם 45 אסיסטים, כמעט רבע מכלל האסיסטים שלה, לילארד והולידיי חילקו 29 כל אחד, ומוראנט הספיק למסור 22 בארבע הופעות בלבד. יש כאן לא מעט שחקנים שמסוגלים ליצור התקפה, אבל גם אחריות גדולה לוודא שהכדור מגיע לידיים הנכונות בזמן הנכון.

זה בדיוק מה שהופך את הפציעה של מוראנט למבחן כל כך מעניין עבור פורטלנד. לא משום שהקבוצה בהכרח טובה יותר בלעדיו, אלא משום שהיא נאלצת לבחון חלוקת תפקידים אחרת, מוקדם הרבה יותר משתכננה. מה שיקרה בתקופה הזאת עשוי ללמד אותה לא מעט על האופן שבו עליה לשחק גם כשהסגל יחזור להיות מלא. ואם מישהו ציפה שההיעדרות שלו תעצור את התנופה של פורטלנד, הוא קיבל בינתיים תשובה די ברורה: שלושה משחקים, שלושה ניצחונות. אלא שמאחורי רצף הניצחונות הזה מסתתר פרט מעניין. בארבעת המשחקים הראשונים קלעו הבלייזרס 122.8 נקודות בממוצע, ובשלושת המשחקים ללא מוראנט הם ירדו מעט, ל-120.7. כלומר, לפחות מבחינת כמות הנקודות, ההיעדרות שלו כמעט לא הורגשה.

וכאן חוזרים לשאלה שממנה התחלנו. אם אבדיה מצליח להיות משמעותי גם לצד מוראנט וגם בלעדיו, אולי האתגר של פורטלנד הוא לא למצוא לו תפקיד חדש, אלא להבין אילו חלקים מהמשחק שלו אסור לה לאבד כשהשלישייה תחזור לשחק יחד.

ברוכים הבאים ל-Change My Mind, הפינה שבה אני לא מפחדת להעלות טענות קצת פחות פופולריות ולאתגר את מה שנראה מובן מאליו. בכל פעם אניח על השולחן טענה שאולי תגרום לכם להרים גבה, אפרק אותה באמצעות נתונים, מהלכים ומה שקורה מעבר לסטטיסטיקה היבשה, ואנסה להבין אם יש מאחוריה משהו אמיתי, או שהיא פשוט נשמעת טוב על הנייר. המטרה היא לא בהכרח לשכנע אתכם שאני צודקת, אלא לגרום לכם לחשוב עליה מחדש. ואם לא השתכנעתם? Change My Mind.

יש משהו כמעט לא הוגן בלדבר על היתרונות שנוצרים בעקבות פציעה של שחקן. אף אחד בפורטלנד לא רצה לראות את ג'ה מוראנט יורד מהפרקט, אבל כדורסל הוא גם משחק של הזדמנויות, ולפעמים שינוי שאף אחד לא ביקש מעלה שאלות שלא היינו מעזים לשאול קודם. אז הנה אחת כזאת: יכול להיות שהפציעה של מוראנט דווקא עשתה "טוב" לדני אבדיה?

בואו נפרק את זה. על פניו, המספרים לא מצביעים על מהפכה. בארבעת המשחקים שבהם שיחק מוראנט, אבדיה קלע 22.8 נקודות בממוצע, לעומת 24.3 בשלושת המשחקים שאחריהם, עלייה של נקודה וחצי בלבד. גם מספר האסיסטים כמעט לא זז, מ-6.5 ל-6.3 למשחק, ומספר הזריקות מהשדה עלה מ-15.7 ל-16.6 ניסיונות לערב, תוספת של פחות מזריקה אחת למשחק. השינוי המשמעותי יותר נרשם דווקא בתדירות ההגעה לקו העונשין. מי שציפה לראות שחקן אחר לגמרי ברגע שהכדור השתחרר מידיו של מוראנט, יצטרך בינתיים להסתפק בשינוי צנוע בהרבה.

אבל אולי אנחנו מסתכלים במקום הלא נכון. כי היתרון הגדול של אבדיה מעולם לא היה רק היכולת לצבור נקודות, אלא הדרך שבה הוא מאלץ את ההגנה להתמודד איתו. כששחקן בגודל שלו תופס תאוצה עם הכדור, השומר שמולו נדרש להתמודד גם עם המהירות וגם עם הפיזיות. ואם הוא מצליח להגיע לצבע, ההגנה כבר צריכה לבחור אם לתת לו לסיים, לשלוח עזרה או להסתכן בעבירה. כאן המספרים מתחילים להיות מעניינים. בארבעת המשחקים הראשונים אבדיה הגיע לקו 8.8 פעמים בממוצע, לעומת 10.3 בשלושת המשחקים ללא מוראנט. גם היחס בין זריקות העונשין לזריקות מהשדה עלה, מ-0.56 ל-0.62. במילים אחרות, ביחס לכמות הזריקות שלו, אבדיה מגיע לקו לעתים קרובות יותר. זה עדיין לא מוכיח שהוא חודר יותר לסל, אבל בהחלט מצביע על כך שהיכולת שלו לייצר מגע נשארת חלק משמעותי מההתקפה גם כשההרכב סביבו משתנה.

מצד שני, כדאי להיזהר מלבלבל בין אגרסיביות ליעילות. אחוז הקליעה האמיתי של אבדיה עמד על כ-58 אחוז בארבעת המשחקים עם מוראנט, לעומת 57.4 אחוז בשלושת המשחקים שאחריהם. כלומר, גם אם הוא מקבל מעט יותר הזדמנויות לתקוף, כרגע הוא לא מנצל אותן ביעילות רבה יותר. זו הבחנה חשובה, בעיקר כשמנסים להבין אם השינוי ברוטציה באמת מיטיב איתו.

יש עוד מרכיב במשחק של אבדיה שהסטטיסטיקה הבסיסית מתקשה לתפוס: היכולת לייצר יתרון מתוך תנועה. כאן נכנס לתמונה הפיק אנד רול עם דונובן קלינגן ורוברט וויליאמס. כשאבדיה משתמש בחסימה של אחד הגבוהים, ההגנה נדרשת להתמודד עם שתי אפשרויות כמעט בו בזמן: מצד אחד שחקן שמסוגל להגיע לטבעת בכוח ובמהירות, ומצד שני גבוה שיכול להתגלגל לסל ולקבל מסירה. וברגע שמגיע שומר נוסף לעזור, נפתחת גם האפשרות למצוא קלע פנוי. היכולת הזאת מעניינת במיוחד מול הגנות שמנסות לכוון את אבדיה לצד מסוים. אם היריבות מתמקדות בסגירת הדרך שלו ימינה, היכולת לתקוף גם משמאל יכולה לשנות את כל ההתמודדות. לא מדובר רק בשינוי כיוון, אלא ביכולת להעניש הגנה שהתכוננה מראש לתנועה המועדפת עליו. את מידת השינוי הזה נצטרך לבחון דרך המהלכים עצמם, אבל הוא בהחלט עשוי להיות אחד המפתחות להתפתחות ההתקפית שלו.

אז האם הפציעה של מוראנט עשתה "טוב" לאבדיה? בינתיים, נראה שלא. הוא אמנם קולע מעט יותר ומגיע לקו לעתים קרובות יותר, אבל היעילות שלו כמעט לא השתנתה. ואולי מה שהשתנה הוא בכלל לא השחקן, אלא האפשרויות שעומדות בפניו בכל התקפה?

שבעה משחקים הם אמנם לא מספיק זמן כדי לקבוע לאן פורטלנד הולכת, אבל הם בהחלט מספיקים כדי להבין שיש כאן משהו ששווה להמשיך לעקוב אחריו. הבלייזרס מצליחים לנצח גם כשהתוכניות משתנות, אבדיה ממשיך להיות חלק משמעותי מההתקפה, והשילוב עם מוראנט ולילארד, לפחות לפי מה שראינו עד עכשיו, לא מורכב כפי שחששנו. אבל אולי המבחן האמיתי של הקבוצה הזאת לא יהיה ברגעים שבהם הכול מתחבר, אלא באלה שבהם היא תצטרך להחליט איך לחלק מחדש את האחריות, בלי לאבד את היתרונות של אף אחד משחקניה.

וזה מחזיר אותנו לאותה תחושה ממכרת של התחלות טובות. קל להתאהב בניצחונות, במספרים ובאפשרויות שנפתחות עם כל משחק שעובר. הרבה יותר קשה להבין אילו מהן יכולות להפוך למשהו יציב לאורך זמן. בפורטלנד עדיין מחפשים את התשובה, אבל לפחות בינתיים, יש להם סיבה טובה להמשיך לשאול את השאלות.

ואם כבר מדברים על מספרים ועל דברים שקל לפספס בתוך כל ההתלהבות הזאת, יש עוד פרט אחד מהמשחקים האחרונים שראוי לקצת יותר תשומת לב.

ברוכים הבאים ל"הלו, פספסתם?", הפינה שבה אני מחפשת דווקא את מה שנוטה להיעלם בין ההיילייטס, הכותרות והמספרים הגדולים. בכל פעם אקח נתון, מהלך או פרט קטן שאולי חמק לכם מתחת לרדאר, וננסה להבין למה הוא ראוי לקצת יותר תשומת לב.

והיום בפינתנו: השחקנים שיכולים להפוך את דני אבדיה לטוב יותר. כי לפעמים, הפעולה החשובה ביותר במהלך היא דווקא זו שלא תמצאו בשום שורת סטטיסטיקה. לא הנקודות, לא האסיסטים ואפילו לא הריבאונדים. רק תנועה אחת, מיקום נכון וקצת עבודה שחורה שמאפשרים למישהו אחר לגנוב את ההצגה.

שימו לב, למשל, למהלך הבא:

בזמן שאבדיה תוקף את הטבעת, קלינגן עסוק במשימה אחרת לגמרי: להרחיק את ניקולה יוקיץ' מהדרך שלו. קלינגן משתמש בגוף ובמיקום שלו כדי למנוע מהסנטר של הנאגטס להתערב בחדירה, וכך מאפשר לאבדיה להגיע לסל בתנאים נוחים יותר. על המהלך הזה קלינגן לא מקבל נקודה, אסיסט או קרדיט מיוחד בטופס המשחק. אבל בלעדיו, ייתכן שיוקיץ' היה מגיע לעמדה טובה יותר ומפריע לסיומת של אבדיה. זה אולי אחד הדברים שאנחנו נוטים לפספס כשאנחנו מנתחים את המשחק של פורטלנד. קל לדבר על מי מחזיק בכדור, מי קולע ומי מוסר, אבל לפעמים השחקן שעושה את ההבדל עבור כולם הוא דווקא זה שמפנה את הדרך.

אז בפעם הבאה שאבדיה חודר לצבע, אל תסתכלו רק עליו. העיפו מבט גם על קלינגן או על וויליאמס. יכול להיות שתתלהבו הרבה יותר ממה שתראו.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

דניאלה ברקוביץ'

האהבה הראשונה שלי זה כדורסל, ולמזלי עדיין לא נשבר לי הלב. מנתחת משחקים עד לפרט הקטן ומתרגשת מכל דאנק או תזוזה מיוחדת על המגרש, גם אם בחיים לא הצלחתי לכדרר בלי לאבד אחרי שתי שניות. מלכת הבוקס סקור, אוהבת לגלות דברים חדשים, להיתקע על מהלך ולפרק אותו לגורמים או לשמוע פרשנות ולהתחיל לנסח על בסיסה חצי טור. חלק מצוות ״מכביבול״ האדיר, בזמני הפנוי גם סטודנטית למערכות מידע ומנסה איכשהו לשלב בין הקודים שאני כותבת לבין הכדורסל. מעריצה שרופה של ראסל ווסטברוק ניקולה יוקיץ וארון גורדון.