המלך מת. יחי המלך החדש?

אם הייתם אומרים להוגו ומריה ארמני שמשלושת ילדיהם, מי שיגדל להיות אחד האנשים החשובים ביותר בכדורסל האיטלקי הוא בנם האמצעי, ג'ורג'יו, כנראה שהם היו שולחים אתכם להיבדק. ולא רק בגלל שבאמצע מלחמת העולם השנייה, החלטתם לנצל את מכונת הזמן שברשותכם ולחזור, מכל המקומות,  לכפר ציורי בצפון איטליה. הם היו עושים את זה כי שום דבר, אבל באמת שום דבר ממה שאמרתם לא היה נראה להם הגיוני. איך דווקא ג'ורג'יו, הנמוך הרזה והחלש? איך הוא ולא אחיו הגדול סרג'יו או אחותו הקטנה רוזנה, שדווקא כן משחקים כדורסל? והאמת, שגם ג'ורג'יו לא היה מאמין. לא כשהיה ילד, לא כשלמד רפואה או כשעזב את הלימודים בשביל להתגייס לצבא. לא כשהתחיל לעצב בגדים ולא כשהקים יחד עם בן זוגו את חברת האופנה שלו. למעשה, הפעם הראשונה שבה הוא אולי היה מאמין לכם, הייתה כשפגש לראשונה את מכבי תל אביב.

האזינו לאלחנן מקריא את הטור10 דק׳1x

"ראיתי את המשחק הראשון שלי אי פעם בלוזאן, בשוויץ. זה היה ב-1987" הוא אמר בראיון למגזין פיב"א בשנת 2008.  "ראיתי את אולימפיה מילאנו, עם בוב מקאדו ומייק ד'אנטוני שניצחו את מכבי תל אביב וזכו באליפות אירופה למועדונים. זה היה משחק נהדר." אחרי אותו משחק, דרכיהם של ארמני והכדורסל נפרדו שוב. מדי פעם, כשהיה מבקר בעסקיו בארצות הברית, היה הולך לראות את מייקל ג'ורדן, אבל מעבר לזה לא הרבה. גם בשלב הזה, אם הייתם אומרים לו שכעבור קצת פחות מ-40 שנה, הוא ייזכר כאחד מבעלי הקבוצות המשמעותיים והוותיקים ביותר בהיסטוריה של הכדורסל האירופי - הוא היה צוחק לכם בפנים. 

וארמני? הוא לא היה בעלים רגיל. מסוף שנות ה-90 ועד ימינו הכדורסל האיטלקי הוא מקום לא יציב, אימפריות כמו פרטודיטו בולוניה נפלו מהר ואפילו רומא נחרבה ביום אחד. גם מילאנו הייתה חלק מהבלאגן הזה. הקבוצה החליפה בעלים וספונסרים בקצב מסחרר, מאנשי אופנה עד לטניסאי עבר, מחברות טכנולוגיה ועד קובי בראיינט, כולם הגיעו לרגע, ניסו את מזלם ועזבו. עד שבשנת 2004 הודיעה הבעלים התורן "אין לנו מספיק כסף, אם לא יקרה משהו - כל הדרכים מובילות לפרק את הקבוצה ולהעביר את הזכויות שלה לרומא". ראש העיר נחלץ לעזרה והחל לקבץ נדבות בקרב עשירי העיר. "כשנשאלתי אם ארצה להיות חלק מהאנשים שמנסים להציל את הקבוצה, החלטתי לתת את תרומתי, והפכתי לנותן החסות. זו הייתה המתנה שלי לעיר מילאנו" סיפר ארמני באותו הראיון. ארבע שנים אחר כך, אחרי שהקפיד להגיע לכל משחק ומשחק, הוא הפך לבעלים המלא של הקבוצה. לא עוד קבוצת משקיעים, לא עוד מקבלי החלטות ולא עוד ספונסרים. מעכשיו יש מלך אחד בעיר.

רגע. מלך?

כן, כי כמו בעולם האופנה, שם כינו אותו "Re Giorgio" (המלך ג'ורג' באיטלקית). גם בכדורסל, ארמני אהב לשלוט בכל פרט ופרט, להתעמק, ולקבל החלטות. הוא ידע תמיד מה קורה, מתי, איפה ולמה. וכמו בחברת האופנה שלו, גם בכדורסל הוא מצא משהו אומנותי:

הספורט הזה מסקרן אותי ואני אוהב בו את האלגנטיות הרבה של התנועות ואת החיוניות החיננית, כשאני צופה בשחקנים קולעים, זה מזכיר לי בלט מודרני, שבו החוקים שומרים על האנרגיה תחת שליטה. מעבר לכך, ישנה התחושה הנדירה של משחק קבוצתי. שחקן - לא משנה כמה הוא גדול - אינו יכול לנצח במשחק לבדו. הוא זקוק לעזרת הקבוצה, ולתפקיד מוגדר בתוכה

הצעד הראשון של ארמני כבעלים, לא היה להביא שחקן יקר במיוחד או מאמן מעוטר. אלה עוד יגיעו בהמשך. הוא לא רצה להיות בעלים של קבוצה, הוא רצה להפוך את הקבוצה למועדון. מהר מאוד הוא הקים את "Armani Junior Program", אקדמיית כדורסל שמבחינתו של ארמני לא הייתה רק כדורסל.

המטרה שלי היא לא לגדל את דנילו גלינארי הבא, אלא בעיקר לבנות עבור הצעירים דרך קלה שתחבר אותם לכדורסל, למילאנו

על המגרש, ההצלחות התעכבו מעט. רק בשנת 2014, אחרי שנים של בצורת, בעזרתו האדיבה של ניקולו מלי, התואר הנכסף מגיע. ומכבי תל אביב, שהדיחה את המארחת ברבע הגמר, חוגגת אליפות אירו…. אה, רגע, סליחה. ארבעים ימים לאחר מכן, באותו האולם, אימפריה נוספת חוגגת תואר, הפעם זאת כבר הייתה מילאנו, שזכתה באליפות ראשונה אחרי 18 שנה. האימפריה חזרה. וארמני שבדיוק חגג את יום הולדתו ה-80, לא ידע את נפשו מרוב אושר: "כשהאוהדים פלשו לפרקט כשהם צוחקים, בוכים ושרים, חוויתי את אחת התחושות החזקות בחיי." הוא נזכר כמה שנים מאוחר יותר. 

מאז ועד מותו, מילאנו שלו הספיקה לזכות בעוד 6 אליפויות ו-4 גביעים, אבל בשביל ארמני, איטלקי גאה שהקפיד לדבר רק באיטלקית עד יומו האחרון - זה לא הספיק. אמנם הייתה לו סבלנות, אבל הוא רצה שמילאנו לא תהיה רק אימפריה מקומית. הוא רצה להיות אחת הקבוצות המובילות באירופה. ובשביל זה המלך לא יכול לבדו, כי מלך טוב - גם כזה שאוהב לדעת הכל ולשלוט בהכל - יודע שיש נושאים שבהם הוא פחות מבין, ושבשביל לשלוט באימפריה - צריך למנות אנשים שיקבלו את ההחלטות הטובות בשבילך. ארמני היה חייב נסיך. הוא היה חייב את אטורה מסינה.

עלייתו ונפילתו של הנסיך

כשמסינה הגיע בקול תרועה רמה למילאנו ב-2019, הקבוצה כבר החזיקה ברישיון יורוליג קבוע, ולכולם היה ברור שהוא לא בא רק לאמן את הקבוצה. הוא בא לעשות רפורמה. הסמכויות שלו היו כל כך רחבות עד שבמסיבת העיתונאים הראשונה שלו הוא נאלץ להבהיר: "אין לי שאיפות דיקטטוריות כמו בצפון קוריאה. אני רוצה להתרכז בכדורסל ולעשות את זה עם האנשים הנכונים ועם העקרונות הנכונים. אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בזכות הוטו שלי".

אז מה הם בעצם אותם עקרונות עליהם מסינה דיבר? לא תופתעו לגלות, אבל גם הם לא נוגעים לכדורסל באופן ישיר. במילאנו יש דרך לעשות דברים, "The Armani Way" הם קוראים לזה. הכל צריך להיות מאוד מסודר, כששחקן חותם בקבוצה הוא יודע בדיוק איזה מוצרי חשמל הוא מקבל לדירה ואיזה לא, המשכורות תמיד ייכנסו בזמן. ולפני הכל - במילאנו זוכרים ששחקנים, מאמנים ושאר העובדים הם בני אדם. נדיר מאוד למצוא שחקן או מאמן שפוטר משם. "פעם, אחרי שזכינו בגביע, הוא הודה לנו בחדר ההלבשה על הסגנון שבו עשינו את זה: בלי כעס, רק עם חיוך." סיפר ג'יג'י דאטומה בלוויה של ארמני.

מסינה לא הסתפק בעקרונות, הוא גם הביא שחקנים מרשימים. סרחיו רודריגז, קייל היינס, ניקולו מלי, ג'יג'י דאטומה, קווין פאנטר, ניקולה מירוטיץ' ועוד. כולם הגיעו כשמות גדולים, אלה היו החתמות שאירופה דיברה עליהן, שאיטליה תלתה בהן תקוות. אבל זה לא עבד. מאז שמסינה מונה מילאנו סיימה פעמיים במקום השלישי בעונה הסדירה ביורולי, פעם אחת הגיעה עד הפיינל פור, ובפעם השנייה הודחה ברבע הגמר. בשלוש העונות האחרות היא לא העפילה לפלייאוף. מילאנו הפכה להיות הבדיחה של אירופה, יצא לה שם של מקום ששחקנים הולכים אליו בשביל לעשות כסף טוב, לחיות בעיר טובה וגם לשחק כדורסל. 

אז נכון שבליגה המקומית השליטה נשארה שלה. אבל גם באיטליה מסכימים: הקדנציה האירופית של מסינה, הנסיך? הייתה כישלון. הסיבות לכך מגוונות, יש כאלו שאומרים שדווקא הסבלנות, האנושיות וחוסר הלחץ מהקהל גרם לשחקנים ולמאמנים לשקוע בבינוניות. בשיחה שקיימתי עם אלסנדרו לואיג'י מגי, כתב הכדורסל הבכיר של ספורטנדו ואוהד מילאנו, הוא הסכים שמדובר בכישלון, אבל לא כזה גדול: "בשנתיים האחרונות ראינו זינוק בתקציבים ביורוליג, כיום למילאנו יש את התקציב ה-11 בגובהו בליגה. במקביל מסינה עשה טעויות בבחירת הרכזים, הטעות האחרונה היא לורנזו בראון, אבל היו גם קווין פאנגוס וננאד דימיטרייביץ". מנגד, סימונה מאזולה, העורך הראשי של הפודקאסט הפופולרי "בק-דור" טוען: "ההתנהגות הניהולית של המועדון הייתה לא טובה, היחסים עם השחקנים הפכו ללא נעימים. מסינה היה צריך לפרוש שנתיים מוקדם יותר".

המלך מת. הנסיך עזב. הממלכה תשרוד?

בשעות הצהרים של ה-4 בספטמבר 2025 הודיעה אולימפיה מילאנו: "בצער עמוק מאין כמוהו, קבוצת ארמני מודיעה על פטירתו של היוצר, המייסד והכוח המניע הבלתי-נלאה שלה: ג'ורג'יו ארמני. הוא המשיך לפעול ללא לאות עד לרגעיו האחרונים, ומת בשלווה כשהוא מוקף ביקיריו בגיל 91". שחקנים, מאמנים ואנשי כדורסל מכל רחבי אירופה הספידו את האיש ששינה את הכדורסל האיטלקי מקצה לקצה. קבוצות יריבות פרסמו דברי ניחומים ואת עונת היורוליג הבאה פתחו כלל הקבוצות בדקת דומייה לזכרו של אחד הבעלים המשפיעים והוותיקים ביותר בכדורסל האירופי.

President Shimon Mizrahi and everyone at Maccabi Tel Aviv Basketball Club extend our deepest condolences to the entire Olimpia Milano organization, the family, and the fans on the passing of Giorgio Armani, a fashion icon and a great contributor to European basketball.

May he… pic.twitter.com/88QcZR1fCO

— Maccabi Tel Aviv BC (@MaccabiTLVBC) September 4, 2025

כמה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 2025, תוך כדי משבר מקצועי נוסף, מסינה עשה צעד אחורה ומינה את פפה פואטו למאמן הקבוצה. בסיום העונה שעברה הוא עזב את המועדון באופן סופי. "אחרי שארמני מת הרגשתי שאין לי פה יותר מקום" הוא אמר בראיון לא מזמן. גם שאבון שילדס, אחת מאותן החתמות נוצצות של מסינה - עזב את הקבוצה אחרי 6 שנים. במשפחת ארמני מיהרו להבהיר שמבחינתם - דבר לא ישתנה. המורשת של ג'ורג'יו ארמני לא תיעצר. גם העיתונאים האיטלקים בטוחים "מותו של ארמני לא ישנה דבר" אבל בפועל? דברים השתנו. 

לאו דל'אורקו, בן הזוג והשותף של ארמני ימשיך להיות זה שחותם על הצ'קים, אבל כריסטוס סטברופולוס, ה-GM שהתעסק עד כה בעיקר בענייני לוגיסטיקה קיבל סמכויות רחבות יותר. את תפקיד המנהל המקצועי תופס עכשיו דניאלה באייזי ועל הקווים עומד פפה פואטו. במקביל, אחרי שנים של שממה מחוץ לגבולות מילאנו ובולוניה, הכדורסל האיטלקי עושה קולות של חזרה לחיים. שתי קבוצות חדשות הוקמו ברומא, לשתיהן יש בעלים עשירים (היי לוקה דונצ'יץ' אני מסתכל עליך) והרבה כוונות טובות. כשגם בסאסרי ונאפולי נראה שדברים מתפתחים לכיוונים חיוביים. 

את העונה הנוכחית מילאנו מתחילה בסיטואציה שהיא לא מכירה. המלך ג'ורג'יו לא נמצא ביציע כבר שנה שנייה ברצף. רק שעכשיו גם הנסיך מסינה לא עומד על הקווים. ואפילו שאבון שילדס. העוגן בחדר ההלבשה - כבר לא נמצא על הפרקט. אחרי שנים, היא קבוצה אחרת, מועדון אחר, בליגה אחרת. ומול הכיסא המיותם של הבעלים הנצחי היא תנסה לעשות את מה שהיא עשתה אי שם בשנת 1987 נגד מכבי, את הדבר היחיד שהוא עצמו עוד לא הצליח לעשות - "Rendiamo Milano grande di nuovo". מייק מילאנו גרייט אגיין.