
פערים עצומים והפועל ב"ש: סופ"ש של 94 הפרש בליגת ווינר סל
מכירים את הרגע שדברים מסתדרים לכם? כשתוכנית שחשבתם עליה יוצאת לפועל בדיוק כמו שחשבתם? יש אנשים שקטים שיגיבו בחיוך, יהיו יותר מוחצנים שירימו אגרופים לשמיים ואולי יצעקו "ואמוס!", ויש את אוברדוביץ' שמסדר את החליפה, מסתובב לספסל ומתכונן לעוד פסק זמן.

9:7 לירושלים אחרי סל של סמית'. בורג חוטף את הכנסת הכדור ועושה לייאפ קל. אייזיה היל מכדרר לו תחת הלחץ של בורג, כשלפתע בזווית העין הוא רואה את דיוויד רודי, 2 מטר לאורך ולרוחב, שועט לעברו. הוא מספיק לתת עוד כדרור ולנסות למסור מעל הידיים המושטות של רודי. הוא לא מצליח. הכדור מקבל דיפלקשן מרודי ונופל כפרי בשל לידיים של לופטון. בריון הכדורסל לא מחכה לכלום ומעיף מיד לרודי, שעומד על השלשה בפינה. הוא החטיא כבר 2, אבל הוא לא חושב על זה עכשיו. הוא מעיף אחת שנכנסת חלק. טיים אאוט אשדוד. הקהל בארנה בטירוף, הספסל של ירושלים בהייפ רציני, ורק אוברדוביץ' מסדר את החליפה.
הפועל ירושלים קרעה את אשדוד ברבע הראשון, 30:7. יש מלא מילים לתאר את מה שהיא עשתה לה ברבע הראשון ואז גם ברבע השני, אבל שאר המילים לא הכי ראויות לכתיבה, אז נישאר עם קרעה.
מצחיק אותי לחשוב שאחרי 2 דקות באמת חשבתי על הבעייתיות ההתקפית של רודי ולופטון ביחד. היא עלתה למשחק עם חמישייה בלי מייצר ראשי מהגארדים. כן, אתם תתווכחו איתי על סמית' או בורג, אבל זה לא בראון, זה לא מילטון וזה לא הארפר.
היא התקשתה בהתחלה ודברים לא הלכו חלק בהתקפה. מילטיץ' שוטט לו להנאתו, רודי העיף שלשות ללא הצלחה, בורג כמעט לא השיג יתרון על השומר שלו ולופטון לא נגע בכדור. 5 דקות מהפתיחה, והמחשבה שעלתה לי בראש על ההתחלה התחילה לכתוב את עצמה. ואז הגיע בורג עם חטיפה קטנה.
בורג, כאמור, פתח את גל המומנטום שלא נעצר עד המחצית. מומנטום כל כך גדול, שבסיומו של הרבע הראשון המדד של אשדוד היה 0. 0 נקודות מדד. 0. עגול כזה. שלם כזה. בייגלה. אין לו סוף ואין לו התחלה. 0.
אם איכשהו פספסתם את ההצגה הזאת, בואו אסביר מה ירושלים עשתה. כי זה לא היה סתם אינסטינקטים של קילרים, זה היה טקטי וזה היה תרגול מצוין ליריבות קצת יותר קשות. בדיוק כמו במהלך של רודי, ככה ירושלים שיחקה כל המחצית הראשונה. ירושלים החליטה שאשדוד לא תנהל פה משחק כמו שאשדוד, או כל קבוצה אחרת, רוצה. אתם לא תיכנסו לתרגילים שלכם, אתם לא תרגישו בנוח ואתם הולכים לאבד. למה? כי ככה החלטנו.
בכל המחצית ירושלים יצאה לראנינג ג'אמפ משוגע, וזה לא משנה איפה, בחצי של אשדוד או בחצי שלה. כל הובלת כדור נקלעה לדאבל אפ אגרסיבי, כל חדירה נתקלה בגופות, וברוך השם יש לירושלים גופות. כמות הפעמים שאשדוד סיימה בלי איבוד כדור אבל עם זריקה שלא פגשה טבעת הייתה מדהימה.
היו איבודים, היו חטיפות, היה גם גג של זוס והיו כאמור אירבולים. בעיקר היה לא נוח מבחינת אשדוד. היה רגע שגולד תלש מהפינה וזוסמן עשה עליו פאול. הספסל של אשדוד חגג שם גול. באותו פוזשן הם הספיקו לאבד. אפילו כשרודי עשה פאול על ניקוליס, הוא דאג שהסנטר האשדודי לא ייגע בטעות בטבעת. ניקוליס הלך לקו: הראשונה בחוץ, השנייה אירבול מזעזע. כן, גם ברגעים שזה לא היה תלוי בה, הצליחה הפועל ירושלים להשפיע על האשדודים המסכנים.
התקפית לא היה שם משהו חדש או מיוחד, וזה לא לרעתם. הם פתחו קצת חלש ומהוסס, אבל כשההגנה ככה, היא מתדלקת את ההתקפה שמתדלקת חזרה את ההגנה וחוזר חלילה. רודי הוביל בנקודות עם 4 שלשות, וכל ירושלים הפציצה יפה מהשלוש עם 8 מתוך 14. קני לופטון חילק סוכריות סביב הגוף הגדול של עצמו, ובגלל האחוזים הגבוהים כשהוא כבר קיבל את הכדור קרוב, זה נגמר בפאול סל קליל על פריצקי.
לופטון מכדרר חזק שמאלה, אבל בגלל הנטייה הטבעית של המגינים, במקרה הזה פריצקי, לנסות למנוע ממנו הליכה אגרסיבית לצד החזק שלו, הוא נוטע רגל ימין חזקה על הפרקט ומסתובב עליה חזק כדי להשאיר לפריצקי את הגב.

המחצית הסתיימה בתוצאה 52:15, חריגה בכל קנה מידה שקיים, ואם הייתי בהלם ממדד האפס ברבע הראשון, עכשיו כבר קיבלתי פיצוץ מוחי מזה שאשדוד השיגה נקודת מדד אחת ברבע השני. 20 דקות של נקודת מדד אחת! הפסקת המחצית הייתה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לירושלים, אבל לפחות קיבלנו את האוזמן עם טור מתפרץ שמסביר לנו מי הקבוצה הכי כיפית באירופה.
הייתה מחצית שנייה שבה אשדוד נלחמה על הכבוד. היא לא באמת מעניינת, כי הסיכוי שקבוצה תוביל בהפרש של 40 במחצית ותמשיך לכתוש שואף לאפס. באופן טבעי יש נפילת מתח, בטח אחרי הפסקת המחצית.
אשדוד, ובעיקר טרנר, עשו מה שהם יכולים כדי לחתוך את ההפרש, ואפילו צמצמו אותו ל16 בלבד. קצת לופטון, קצת רודי וקצת סמית', והאווירה נרגעה. ירושלים עולה למאזן מדהים של חמישה עשר ניצחונות ללא הפסד. אולי, ורק אולי, בעוד שבועיים, כשהיא תחזור מן הפגרה, היא תקבל עזרה קטנה מאחד בשם הארפר. השילוב שלו בקבוצה עם מאזן מושלם הוא הסיפור הכי מעניין שקורה פה כרגע.

3 דקות לתוך הרבע השלישי, ואז 3 דקות לסוף אותו רבע, היו שני האירועים המרכזיים של המשחק. אלו היו הזמנים שבהם נכנסו לראשונה למשחק בלייקני, ואז ווינרייט. איטודיס רשם את בלייקני ואת ווינרייט למשחק מטעמים טכניים, ולמקרה שהדברים קצת יסתבכו. באופן מוזר הם אכן הסתבכו, ובאופן מוזר עוד יותר הוא ממש היה צריך שהם ירימו את הקבוצה כדי להבטיח ניצחון. למזלו, הם לגמרי עשו את מה שמצופה מהם: בלייקני התקפית ווינרייט הגנתית. אז מצד אחד איטודיס יכול להיות מבסוט משני השחקנים האלה, מצד שני, כל התכנון שלו היה שהם בכלל לא ישחקו.
אתא, כרגיל, באה למשחק עם זר פחות. 3 בלבד התייצבו למשחק הזה, וזה גורם לי לחשוב: מה האנד גיים של אתא השנה? מחזור 7 ועדיין לא מצאו לנכון להוסיף זר? לשחרר זר פצוע, או זר שמה לעשות, לא ברמה?
האם כל מה שאתא היא זה קבוצת פיתוח, אבל לא לשחקנים, אלא למאמן אלדד בנטוב, שמנסה לשחק בשיטה מאוד מסוימת אבל בסוף קולע 60 נקודות? מדובר בקבוצה עם הקצב הכי גבוה בארץ, אבל במקום 12 ברייטינג ההתקפי. הם עשו דברים יפים, בעיקר בשנה שעברה, אבל קבוצה כזאת דורשת שחקנים ספציפיים, ובעיקר אחוזים טובים מהשלוש. בקיצור, אתא זה לא פריז. אולי הגיע הזמן להחליף דיסקט.
המשחק נפתח ואתא הרגישה בנוח, אבל ההפרש הלך וגדל, ואז פחת. לא יכולת לטעות מי הקבוצה האיכותית בהרבה, ועדיין בדקות מסוימות אתא התקרבה, בייחוד במחצית הראשונה המצוינת של אסייג, שסיים אותה עם 14 נקודות. בלאט נכנס כבר ברבע הראשון והכניס כדור לשגב, שהחטיא מרבע אינץ'. הפרצוף של בלאט אמר משהו כמו: בונא, זה לא סורקין. בכל מקרה, בלאט היה בסדר, אבל ניכר כמה איטודיס לא מתחבר לסגנון הזה. ישר אחרי איבוד שלו בכדור פנימה בפיק אנד רול, המאמן היווני החליף אותו.
ברבע השני המשחק היה שקול. עוד פעם אסייג, הפעם בקרב מול טימור, עד שפערי האיכות פשוט באו לידי ביטוי, ובתוך דקה ורבע אתא איבדה 4 פעמים והפועל רצה להפרש של 16. לקראת הסוף הגיע לחץ טוב של אתא, והמחצית הסתיימה בהפרש של 11 בלבד.

לפני כמה ימים כתבתי פה על המשחק של הפועל ביורוליג מול באסקוניה. כתבתי שהיה להם קשה לייצר תחושת דחיפות מול האחרונה ביורוליג, אבל הם עשו את העבודה והשיגו ניצחון חשוב. בכלל, תחשבו על שני זרים שנרשמים ומצהירים שהם לא ישחקו בכלל. מה המסר שאתה מעביר לשחקנים? מה המסר שאתה מעביר לקהל? בצורה לא מפתיעה, זה מחלחל פנימה.
הפועל פתחה את המחצית השנייה כמו שסיימה את הראשונה, שוב בחוסר תחושת דחיפות. אתא הלכה והתקרבה, וכהרגלה במשחק הזה החטיאה מלא מהקו, וליווני נמאס. הוא הכניס את בלייקני, שהתחיל רע מאוד. אתא החליטה לשחק בונקר, ולהפועל היה קשה מבחוץ. אבל אז, לקראת סוף הרבע, הוא נזכר גם בווינרייט.
ברבע הרביעי איש גדול הרים את האגרסיביות ואת ההגנה, והפועל בייסיקלי סיימה את המשחק כשבלייקני התחיל את הקליניקה שלו. 10 נקודות לבלייקני, ביחד עם 2 ריבאונדים ואסיסט, בתוך 13 דקות. ווינרייט הוסיף 3 חטיפות, 3 ריבאונדים ועוד 2 נקודות, בתוספת דיפלקשנים והגנה אדירה, כל זה בתוך 12 דקות.
שני השחקנים שלא היו אמורים לשחק סיימו, כל אחד, עם פלוס מינוס של פלוס 13.
הפועל עם הפנים לאולימפיאקוס ולפגרה, שבה כבר יש רחש בחש שהיא לא תשחרר שחקנים לנבחרת. אני לא מתכוון לגעת בזה, כי כרגע אלו דיווחים ולא איזו תגובה רשמית. הם כנראה לא יגידו את זה, אבל לפי מה שהם משדרים, הליגה לא בראש סדר העדיפויות. ובינתיים? זה עובד. הם הפסידו רק לירושלים, וגם במשחקים שהם "מסתבכים" בהם, הם מנצחים. אולי תחושת דחיפות זה אוברייטד.

“2/35 זה משהו שלא ראיתי בחיים שלי”, ככה הצהיר שמוליק ברנר בריאיון בסוף המשחק. זה? מה עם העובדה שלא קלעתם נקודה במשך 12 דקות? מה עם העובדה שאיבדתם 22 כדורים? מה עם העובדה שכבר במחצית הראשונה הייתם במינוס 30? לא רק אתה לא ראית. גם אני לא. בעצם כן, במשחק שהיה יום לפני.
הבנתם כבר את הכיוון, וזה די מדהים, אבל לצערי ולצערכם זה לא מפתיע. חולון הגיעה להיכל אחרי ניצחון ליגה ועם מאמן חדש, אל מול קבוצה שמקבלת בומבה אחר בומבה ביורוליג, ואחרי 5 דקות, בדיוק כמו אשדוד, נעלמה. הפערים בליגה יספקו לנו עוד מלא טרחות כאלה, אבל אני פה כדי להוציא משהו מהמשחק.
חמש דקות ראשונות, וחולון בעניין. בייחוד אדמאה סאנוגו, עם 6 מתוך 10 הנקודות, כשכל הנקודות של חולון הגיעו בצבע. מכבי בדיוק הפוך: 3 שלשות, של מדר, ג'ון די וסורקין. אבל אז מכבי יצאה לריצה פסיכית של 24:0, שבה חולון לא הפסיקה לאבד כדורים ולהחטיא מכל הטווחים. והדבר הכי מטורף בריצה הזאת? שגם מכבי איבדה מלא.
לא היה שם שום דבר מיוחד, פשוט לחץ טוב של הבולדוזרים של מכבי, ג'ון די, מדר וריימן, שאמללו את קרביץ, מדפורד, אמיר וסאנוגו והשיגו למכבי המון נקודות קלות במתפרצת או במעבר. חולון כולה איבדה במהלך 12 הדקות האלה 12 כדורים, החטיאה 12 פעמים מהשדה והוסיפה 2 החטאות מהקו.
נדגיש: מכבי בדקות האלה תרמה למשחק המבולגן עם איבודים משלה, 7 במספר, כולל 3 איבודים תוך דקה של סורקין. היו קטעים שהכדור החליף פוזשן כמו תפוח אדמה חם. המחצית נגמרה בתוצאה 48:21 מוחצת לצהובים, והדבר הכי מרגש שקרה בה הוא חזרתו של גור לביא.
בשנה שעברה, כשלביא התחיל לתת מספרים בליגה, חשבתי אם דבר כזה יכול להיות מתורגם לפחות להזדמנות ביורוליג, וקטש, ללא בושה, נתן לו פה ושם. זה הצליח בצורה סבירה. לביא בטח לא שחזר את המספרים מהליגה, אבל לגמרי הראה שהוא יכול לתת דקות בשתי עמדות הפורוורד.
השנה, מעבר לבריסט ולריימן שמתחרים מולו בעמדות האלה, נוסף גם בונזי קולסון, ואני זוכר איך התבאסתי בשבילו שמעמיסים עוד על העמדה שלו. זה שאני מתבאס זה נחמד, אבל מדובר בקבוצה מקצוענית, ועכשיו, כשלביא חזר, יש לו תחרות גדולה יותר על פירורי הדקות שיישארו באירופה. הוא יכול אולי לגנוב דקות מליף, שלא ברור המעמד שלו אצל קטש. מעניין מאוד. אני בעדו.
בחצי השני חולון טיפה הרימה את הרמה, אבל לא דגדגה את מכבי בכלל. כל מה שנותר לראות זה האם תצליח לקלוע עוד שלשה לבודדת של קרביץ מהרבע השני. הצליחה. חולון כרגע היא קבוצה של איש אחד: הסנטר ממאלי. אבל מישהו חייב לעזור לו. 27 נקודות ועוד 13 ריבאונדים, וזה כל מה שהיה לחולון להציע. כדאי שימהרו עם עזרה בשבילו, כי סאנוגו חתם לפני כמה ימים עם סוכן העל מישקו. הבחור לא יהיה בחולון בשנה הבאה, ואפשר להסכים שזאת עובדה מוגמרת. השאלה האמיתית היא: האם הוא בכלל יסיים בחולון את העונה?
מכבי תיקח מהמשחק הזה את חזרתו של לביא, ואת וויל ריימן עם דקות אדירות בשני צידי המגרש. אבל גם את הורד. אחד הסממנים הכי גדולים לעונה הגרועה של מכבי זה הירידה ביכולת של הורד. דווקא היום, כן, מול חולון, אבל מה זה משנה? היו לו סלים שלא ראינו ממנו העונה: מתפרץ לכיוון הכדור בהיי פוסט וקולע מחצי מרחק, ועד כדרור כוח בדרך לסל.
דבר אחד שמכבי בטוח לא תיקח מהמשחק הזה זה האיבודים. 20 במספר במשחק כולו, אבל בעיקר האיבודים בהוצאת חוץ מתחת לסל, תחת לחץ. ספרתי ארבע: 2 שנחטפו ישירות מהמסירה, ועוד 2 שבהם המסירה הגיעה, אבל מיד אחר כך הגיע איבוד כדור, כי השחקן קיבל דאבל אפ שהוא לא היה מוכן אליו.
קבוצות מקצועניות לרוב מתרגלות את זה מעט מאוד, בעיקר מראים חוקים של איפה לעמוד, אבל נראה שמכבי לא צריכה תרגול נגד לחץ, היא צריכה סדנה. לא רק באירופה, גם בליגה קל ללחוץ אותה מתחת לסל שלה, ונראה לי שזה יושב לשחקנים שלה בראש.
ביום שלישי, קרב איתנים בין באיירן למכבי על המקום השישה עשר ביורוליג. וכן, אם איכשהו זה עבר מעליכם, אני ציני.

באר שבע עם ניצחון ענק, לא פחות, על אחת הקבוצות הכי חמות בליגה. נס ציונה הגיעה לקונכייה עם 4 ניצחונות רצופים, והביטחון שכרגע הם הקבוצה מספר 4 בארץ. עם מלך הסלים של הליגה, פלוס אדם אריאל שחזר למשחק ליגה ראשון העונה, התחושה הייתה שנגד הסגל הבעייתי של באר שבע לא אמורה להיות בעיה לקבוצה של קורסארו לאסוף עוד ניצחון.
רק שבאר שבע לא התכוונה לצאת לפגרה עם ניצחון אחד בלבד, ומשהו בה במשחק הזה נראה שונה ומעודד. טוב, כמעט מעודד, כי לפי הדיווחים קולמן עוזב את הקבוצה, ולפחות מבחינתי מדובר בשחקן הכי חשוב שלה.
כבר כתבתי פה על הבעייתיות בסגל של הדרומיים: על העובדה שהסגל הישראלי עוד צריך, במקסימום, להוכיח שהוא ראוי לליגת העל, ועל הזרים, שנראים לא מחוברים במקרה הטוב ולא ברמה במקרה הרע. נגד נס ציונה, שלעומתה משופעת בשחקנים, זרים וישראלים, טובים וטובים מאוד, זה לא היה אמור להיות המשחק שבו הם מוצאים את הניצחון השני העונה.
תראו, אני לא חושב שמפה באר שבע תצא למסע ניצחונות אדיר ותסיים את העונה בפלייאוף, אבל חייבים לתת להפועל באר שבע את הכבוד, לפחות במשחק הזה: על שליטה מלאה לאורך כל המשחק, על ניצול מקסימלי של השחקנים שכן שיחקו, כולל 6 שחקנים בספרות כפולות, ועל העובדה שהם לא נתנו לנס ציונה להשתלט להם על ההובלה.
רוב המשחק התנהל כשב"ש עושה ריצה, ונס ציונה חוזרת אבל לא מבצעת מהפך. מהדקה השנייה, שבה באר שבע לקחה את ההובלה, נס ציונה השוותה עוד 3 פעמים, אבל אף פעם לא הצליחה לעשות מהפך.
קאביל הוביל את כולם עם דאבל דאבל מרשים של 19 נקודות ועוד 11 אסיסטים. 6 האיבודים שלו באים תמיד בגלל היוסג' הגבוה שלו. בדיוק כמו שהמאמן שלו אמר, העובדה שבחצי השני הוא שמר טוב יותר על הכדור עזרה לבאר שבע לנצח פה. 5 איבודים במחצית הראשונה מול איבוד אחד בלבד בשנייה.
קולמן הוסיף 17 נקודות ו6 ריבאונדים, ושוב הראה כמה הוא ורסטילי, עם חטיפות לדאנקים, שלשות וחדירות. אבידה גדולה, אם תשאלו אותי. קאביל וקולמן זה קצת מובן מאליו, אבל אביבי ודורון, עם 14 ועשר נקודות בהתאמה, זו כבר הפתעה נעימה לטובה. אם באר שבע תתחיל לקבל תרומה יציבה מהצמד הזה, בתוספת גוט שיחזור מפציעה, דברים יוכלו להיראות טוב יותר עבורה.
כבר כתבתי על דורון שאני רואה בו משהו. בבאר שבע, הלא משופעת בסגל עמוק, זאת הזדמנות מצוינת לעבור מפוטנציאל למימוש. שלשה ענקית שלו במאני טיים. הייתי רוצה לראות אותו יותר עם הכדור, אבל לצד קאביל זה לא כל כך פשוט. עדיין רוצה לראות אותו מקבל יותר החלטות, כי לטעמי האיכות שלו נמצאת שם.
נס ציונה עם הפסד מיותר מבחינתה, ועדיין רציתי להרחיב קצת על ווילי ועל הסגל בכלל, אבל הריאיון של מאמנה בסוף המשחק גנב לי את הפוקוס. "עמית בלק צריך להיחקר. הוא יהיר, הוא שופט רע, זה היה נוראי". מילים מיותרות מאוד של פול קורסארו, מאמן נס ציונה, בריאיון אחרי המשחק. יש הבדל עצום בין רנט על השופטים, שלטעמי הוא תמיד מיותר אבל מילא, לבין קישור של שריקות רעות לטעמך לחקירה על שופט. נס ציונה היא עדיין לא אוקלהומה סיטי ת'אנדר, והיא עדיין מסוגלת להפסיד לבאר שבע. שוב, אותן שריקות שאתה מדבר עליהן בהחלט ראויות לדיון, אבל בצורה אחרת לגמרי.
ניתן פה פרגון ללב מזור, בעלי נס ציונה, שממש פנה אל המאמן שלו בתגובה לאתר ynet. הוא ביקר את הדרך של קורסארו כשאמר שאין היגיון לבקר ככה בפומבי שופטים, ואמר שבגלל הלהט אחרי המשחק נאמרים דברים בלי כוונה אמיתית. יום למחרת פרסמה הקבוצה הודעה רשמית שכללה התנצלות של קורסארו. אהבתי.
אנו מבקשים להבהיר באופן חד-משמעי כי הדברים שנאמרו על ידי מאמן הקבוצה, פול קורסארו, בתום המשחק אתמול, אינם משקפים את ערכי המועדון, את תפיסת עולמנו או את הדרך שבה אנו מצפים מאנשינו להתנהל.
— Ironi Ness Ziona (@ironinessziona) November 21, 2026
גם אם הדברים נאמרו מתוך תסכול, אכזבה ולהט הרגע, בסמוך לסיום המשחק, אין בכך כדי להצדיק את… pic.twitter.com/476nOBiZD6
מעניין מה יקרה בפגרה בבאר שבע: האם בכל זאת יצליחו להשאיר את קולמן, או יביאו זר אחר עם אותן תכונות. בכל מקרה, שלושת המשחקים הבאים שלה אחרי הפגרה הם מול קבוצות שמעליה, כמובן, אבל אחרי המשחק הזה אולי כבר אפשר לייצר רצף. לפחות לקוות לכזה.
4 משחקים. מקווה שהגעתם עד כאן. שבוע טוב.

דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אלעד הופמן
בכיתה ב׳ התחלתי לשחק כדורסל, אבל האמת? זה היה בגלל שבן־דוד שלי זכה בכיף כף, וגם אני רציתי שוקולד. פאסט פורוורד 12 שנים ואני שחקן ״מקצוען״. 22 שנים שילמו לי על התחביב, הייתי בכל הסרטים: אולמות ריקים ומלאים, עליות ליגה וירידות, וגם הפסדים כואבים לצד ניצחונות מתוקים. בן 40, עדיין מחכה לפריצה או לפחות לספר עליה. שיחקתי עם זר שאמר לי: "Yavne is a basketball factory". כמה שהוא צדק. נשוי, אב ל־3, באתי לרקוד.

