זה לא באג, זה פיצ'ר

הפועל תל אביב ניצחה את אשדוד במשחק לא מרשים במיוחד, אבל כזה שבהחלט עשה את העבודה. היא רק ירדה מהאולימפוס היישר אל מה שמכונה בביטוי השנוא "הלחם והחמאה", כלומר הליגה. הדרייב אין לא היה מלא. 1,460 צופים בלבד הגיעו לעודד את הקבוצה שרק לפני רגע ניצחה את האימפריה הירוקה והבלתי מנוצחת של קואץ' ז'ליקו. וכאן בדיוק מגיע פרגון ענק לצוות המקצועי והלא מקצועי של הפועל תל אביב.

האזינו להופמן מקריא את הטור10 דק׳1x

זה לא פשוט לתחזק סגל ענק, וגם בשנה שעברה הם קיבלו כאן מחמאות על ניהול הסגל בהיבט הזה. בליגה וביורוליג אלו שתי קבוצות שונות, ואם יש בספורט שימוש אמיתי במילה "ניהול", הרי שזה בדיוק ניהול הסגל של הפועל.

בואו נבין למה. מעבר לשחקנים השונים שמשחקים בכל מפעל, אני מתלהב מהחבורה של היווני מבחינה מקצועית. כבר דיברנו על השיטה של איטודיס: "אני אעמיד אתכם בספייס מסוים ואבודד את הגארדים הכוכבים שלי, בכל פעם מישהו אחר". והנה ג'רמן, שרק עכשיו חזר ממשחק ביוון שבו שיחק 6 דקות וקלע 0 נקודות, הופך לכוכב המשחק עם תצוגה התקפית יוצאת מן הכלל: 31 נקודות, מתוכן רק 3 הגיעו מאסיסטים. אנשים חושבים שהבידודים הם תוצאה של חוסר אימון מצד איטודיס, מעין "קחו כדור ושחקו". אני טוען שזה לא באג, זה פיצ'ר.

תומר גינת עם משחק חזרה מעולה: דאבל-דאבל של 12 נקודות ו-11 ריבאונדים, כשכל הנקודות שלו הגיעו מאיבודים או מריבאונדים בהתקפה. ושוב, זה לא באג, זה פיצ'ר. גינת מנצל את תשומת הלב שמושכים הגארדים המסוכנים ואת השחקנים שמגיעים לעזור בהגנה על החדירות, ובשפת הרחוב, אוכל נבלות. בקטע טוב. אני צופה לו רישום ביורוליג וכמה משחקים שבהם איטודיס ילך איתו גם באירופה. למרות התחרות הקשה בעמדה, מדובר בסוג השחקנים שתמיד מוצאים את מקומם, גם בסיטואציות קשות.

יש עוד נושא, קטן מבחינת הפועל אבל בולט מאוד כשמסתכלים על הקבוצה הזאת בראייה רחבה יותר. שוב, לא משהו קריטי במיוחד, אבל קצת קשה להתעלם ממנו. אני מתכוון כמובן לקרינגטון. עופר ינאי ידע שאם הוא רוצה להתחרות בליגה עם הצד הצהוב של העיר, הוא חייב, בגלל החוקים, סגל ישראלי איכותי. לא שחקנים שרק ממלאים חורים, אלא כאלה שישחקו, ישפיעו ויוכלו לתת דקות משמעותיות בליגה, בלי שתורגש ירידה חדה ברמה כשהם מחליפים את אחד הזרים בסגל.

לשם כך הוחתם טופין, שעדיין לא נרשם, התנהל מאבק על מדר שהסתיים בהחתמה המצוינת של בלאט, אבל הכול התחיל בקאדין קרינגטון. כן, מי שממלא את משבצת המתאזרח בנבחרת, למי ששכח. אותו שחקן שעופר עקץ, במישרין ובעקיפין, שוב ושוב במהלך קמפיין אליפות אירופה בקיץ 2025.

קרינגטון חתם. לא יודע מתי, אבל חתם. האמת היא שזה לא משנה. מהלך הגיוני ונכון מצד ההנהלה והצוות המקצועי: להביא גארד עם ממוצע קריירה של 13.2 נקודות, ניסיון והיכרות עם הליגה, שעל הנייר יכול לתת דקות גם ביורוליג, זה נו בריינר.

כשמסתכלים על המשחק שלו נגד אשדוד, קשה שלא להיזכר באחת הסטטיסטיקות המפורסמות ביותר ב-NBA. אני מדבר כמובן על משחק ה-0 של טוני סנל. בתשע דקות על הפרקט קרינגטון אמנם זרק לסל, אבל החטיא פעמיים, לא מסר אסיסט, לא קטף ריבאונד, לא חטף ולא חסם. הוא כן איבד כדור וביצע עבירה אחת. לא טוב.

במשחק הראשון של הפועל, הגארד הישראלי-אמריקאי קלע 5 נקודות בלבד, וביורוליג הוא כרגע לא פקטור. על הנייר, סגנון הבידודים הכל כך מדובר של איטודיס אמור להתאים לו, אבל כשחושבים על זה, בעצם לא. קארינגטון, אפילו בנבחרת, אוהב להיות הגארד השני או השלישי ולאו דווקא האלפא. ותגידו לי, כמובן בצדק: לאן עפת? בהפועל הוא לא הגארד הראשון, בתכלס הוא אפילו לא הגארד הרביעי, גם לא בליגה.

אבל זה הקטע בסגנון של איטודיס: אצלו אין גארדים משניים. אולי יש, אבל הסיכוי שלהם לבלוט קלוש. היווני מצפה מכולם להיות אלפא, וכשהבידוד קורא בשמם, הם צריכים להתייצב. זה פחות מתאים לקרינגטון, שהיה מעדיף לשחק תחת שיטה והיררכיה ברורה, ואולי לקבל שם איזה בידוד או שניים.

לא נסתום את הגולל על קרינגטון. מבחינתי הוא שחקן מעולה, אבל הפתיחה שלו באדום התל אביבי לא מבשרת טובות. המניות של בלאט פתאום עלו אצל איטודיס?

בקטנה על אשדוד

ניסו, נלחמו ונתנו מחצית ראשונה לא רעה נגד הפועל. במשחק הראשון, בניצחון המפתיע (?) על נס ציונה, טרנר קלע 23 נקודות. נגד הפועל הוא סיים עם 20, והיה לו אחלה מאצ'אפ מול ג'רמן. אל תישנו על אשדוד. יש שם מאמן שרעב להצליח, בשם דן קציר, שלפי כל מה שאני שומע, מעבר לכך שהוא מאמן מצוין, הוא גם אישיות ששחקנים אוהבים.

הסגל הישראלי לא מרשים. מצד שני, לכמה קבוצות יש MVP ישראלי לשעבר כמו דוסון? ובכלל, כמה קבוצות מחזיקות יותר משני ישראלים בכירים מחוץ לשלוש הגדולות? לא הרבה. אז אשדוד לא צריכה להתבייש, והיא יכולה לשאוף למעלה. למעלה יכול להיות גם לשרוד, וזאת אחלה התחלה.

שתי הקבוצות שמבקשות להתחרות על התואר "הטובה מבין השאר" הגיעו למשחק אחרי הפסד במחזור הראשון, ועם לא מעט לחץ כבר במחזור השני. הלחץ הזה ניכר היטב: שתיהן הציגו משחק מפוזר, עם אחוזים חלשים מחוץ לקשת, אבל את מה שהחסירו ברמה, הן השלימו במלחמה אמיתית וברצון עז לנצח.

נקפוץ ישר לרבע האחרון. הרצליה נראתה בשליטה, ואחרי רצף פעולות טובות של האנאס היא הובילה בעשר נקודות. קורסארו הזעיק פסק זמן, ומשם נס ציונה רצה 16:6 בדרך להארכה.

בסיום הרבע הסיפור היה גילספי. סנטר עם 82 הופעות ביורוליג, אם שכחתם. לא רק שלוש חטיפות וחסימה ששמרה על השוויון בדרך להארכה, אלא גם השמירה האישית על ברנס, שסיים עם שש נקודות בלבד, ממחישה כמה איכות יש לנס ציונה בעמדה הזאת.

הארכה ראשונה, ושוב המשחק מתפזר לבלגן שהתנקז לאחד הרצפים המטופשים ביותר שראיתי, וראיתי לא מעט. אני באמת מבין את הלחץ ואת העייפות, אבל מדובר בליגה מקצוענית, כזו שמשלמת לשחקניה לא מעט כסף, והרצף הזה היה פשוט מטופש. כך הוא נראה:

שלוש נקודות הפרש להרצליה, 34 שניות לסיום, וג'קסון רואו מחטיא שלשה חופשית מהפינה. הרצליה מנסה לשחק על השעון, ודי ג'יי ברוטון מכדרר להנאתו, חוצה את קו החצי באיטיות ומנסה, כאמור, לשרוף זמן. שחקני נס ציונה אדישים לחלוטין, לא לוחצים עליו ולא מבצעים עבירה, רחמנא ליצלן. ואז, משום מקום ומחוץ לפריים, מגיע גילספי במטרה ברורה לעצור את השעון בעבירה על ברוטון. גילספי נכשל בהצלחה בשתי המשימות: השופטים מתעלמים מהעבירה הברורה של הסנטר המנוסה, ונס ציונה יוצאת למתפרצת קלה של שניים על אחד.

קלה, אמרתי? לא אם שואלים את כריסטופר, שהחליט למסור מאחורי הגב, ובכלל מאחורי גילספי, היישר אל מחוץ למגרש. לאורלנד לא נותר פסק זמן, ולהרצליה, באותם רגעים, לא ממש בער לנצח, אז היא מבצעת עבירת חצי ומחזירה לנס ציונה את הכדור. רצף מטופש, כבר אמרנו?

כך או כך, נס ציונה ניצלה את המתנה, ואותו כריסטופר קלע שלשה משוגעת מהלוח, כי למה לא, ושלח את המשחק להארכה נוספת. עכשיו תגידו לי אתם: שתי הקבוצות רצו לנצח, או ניסו להפסיד? אני לא יודע, אבל זה היה מבדר.

בהארכה השנייה המשיך דאסטי האנאס את הסיום הטוב שלו, ושבע נקודות שלו, יחד עם שתי דקות שבהן נס ציונה לא הצליחה לייצר נקודות, הכריעו את המשחק. המון איבודים, קבוצות חסרות ביטחון ומשחק מפוזר. היה כיף, וזה היה כישלון מוצלח.

המשחק שפתח כבר בשבת את המחזור השני סימן, אולי, את כניסתו הלא רשמית של דיוויד רודי להפועל ירושלים. מצטיין המשחק לא שיחק במחזור הראשון, ובאירופה הוא מציג מספרים טובים מאוד, אבל משהו בו עדיין לא יצר את הקליק. אולי בשבת, מול הקהל הביתי בארנה, הקליק הזה סוף סוף נשמע.

מוזר לומר ששחקן שקולע כמעט 10 נקודות למשחק בקבוצה עם מאזן 3:0 ביורוקאפ עוד לא נכנס לעונה, אבל כך אני מרגיש, ונדמה לי שכך מרגישים גם אוהדי ירושלים. רודי, בשל מבנה גופו הרחב, מזכיר את כוכב הקבוצה לופטון, וקשה שלא להשוות בין השניים, למרות הסגנון השונה שלהם. העניין הוא שגם הוא, בדיוק כמוכם, עושה את ההשוואה הזאת מיד. ולדעתי, גם ביניהם עדיין לא נשמע קליק.

אני מעריך שגם אוברדוביץ' מנסה להבין איך אפשר לשחק עם שני שחקנים פיזיים, שכל אחד מהם זקוק להרבה כדורים. באופן טבעי הכדור ילך ללופטון, ורודי יצטרך להבין שהוא אופציה שלישית או רביעית, אם מביאים בחשבון את לופטון, סמית ומילטון. אבל לא זו הבעיה. כפי שכתבתי, משהו בין השניים עדיין לא מחובר.

דווקא במהלך הריצה של הפועל ירושלים במשחק נראה ביניהם שיתוף פעולה טוב: לופטון, כרגיל, קיבל את הכדור באלבו, ורודי חתך לסל וקיבל ממנו את הכדור להנחה קלה, אחרי שלופטון שימש גם כחוסם וגם כמוסר. הנה זה כאן:

מעבר למהלך הזה, לופטון רשם אסיסט נוסף בתחילת הרבע השלישי: רודי החטיא שלשה, לופטון שמר על הכדור חי והדף אותו החוצה, ורודי זרק מיד וקלע שלשה אחרת. אבל למרות שני האסיסטים האלה של לופטון, 11 מתוך 16 הנקודות של רודי הגיעו דווקא כשבריון הכדורסל ישב על הספסל.

עוד קשה לקבוע איך השניים מסתדרים. מה שבטוח הוא שלופטון עושה פרצופים לרודי, אבל לא רק לו. הבחור מחלק פרצופים לכל עבר, כך שלא הייתי מסיק מזה יותר מדי. כך או כך, שיתוף הפעולה בין שני החזקים האלה עשוי להשפיע על האופן שבו תיראה העונה של ירושלים.

ירושלים ממשיכה לזרוק מעט מחוץ לקשת, וזה עוזר לה מאוד באחוזים: היא קלעה 44 אחוזים ורשמה עוד משחק עם אחוזים טובים מהשלוש. מלבד רודי, שקלע 4 מתוך 7 נהדרים, אף שחקן לא זרק יותר משתי שלשות, ונמשיך לתת מילה טובה לאוברדוביץ', שמקפיד שהשחקנים שלו ייקחו זריקות טובות בלבד.

הירושלמים פתחו את העונה מצוין ביורוקאפ וניצחו פעמיים בליגה. המבחן מול קבוצות כמו באר שבע, עם הסגל הדל שלהן, אינו מקצועי אלא מנטלי בלבד, ובדיוק כמו הפועל תל אביב, ירושלים עוברת כרגע את המבחנים האלה בהצטיינות יתרה.

לא כוחות. אתא ניצחו במחצית השנייה, אז כל הכבוד, רק שאת הראשונה הם הפסידו בהפרש של 34 נקודות, אחרי שספגו 65 נקודות. הם ניסו להשתולל מול מכבי, וזה עבד פחות. מכבי מנצחת בהפרש ממוצע של 27 נקודות, ירושלים בהפרש של 18, והפועל תל אביב בהפרש של 13.5. מי תהיה הראשונה שתנצח אחת מהן? אני לא יודע, אבל נקווה שזה יקרה.