אולי כבר צריך להתרגל: טירוף השלשות האדום ומי שעלול להיות סמל הכשלון הצהוב

קבוצת היורוליג הבכירה של העיר תל אביב ניצחה בצורה משכנעת ודומיננטית את הקבוצה הפחות בכירה. שום דבר שלא ראינו בעבר. רגע, שנייה. הפועל תל אביב פירקה ב-18 הפרש, וזה עוד אחרי שהורידה רגל מהגז, את הקבוצה מהצד הצהוב של אותה עיר. זה לא ממש דבר רגיל. אולי כן. אולי כבר צריך להתרגל.

האזינו להופמן מקריא את הטור על הדרבי9 דק׳1x

31 נקודות של מיציץ', 18 של בלייקני ו-23 אסיסטים של הפועל לאורך המשחק. 19/31 לשלוש ושחמט של המאמן היווני מול המאמן הישראלי הכריעו את המשחק לטובת הפועל.

רגע לפני שאכניס קצת כדורסל לטור, ורגע לפני שהאוזמן ייתן בהדיסקו את הניתוח המלא בטור שיעלה בהמשך היום, לא רק של המשחק אלא גם של ההשלכות שלו, אני חייב לספר סיפור אישי שנזכרתי בו אחרי השלשה האחרונה של ואסה מיציץ'.

לפני הרבה שנים, כשעוד תחזקתי קריירה, שיחקתי באליצור יבנה, והגענו לחצי הגמר מול מ"כ הבקעה. כן, הייתה קבוצה כזאת, אבל זה לא חשוב. בכל מקרה, במצב של 1-1 בסדרה, במשחק המכריע, החלטנו לשמור אנדר על שחקן אחד, פול דילייני. פול, שהיה אז זר והיום הוא ישראלי למהדרין, משחק עכשיו בהפועל אורי, שמשחקת בליגה הארצית ומנסה להתחרות, סוג של, בהפועל תל אביב. אבל גם זה לא חשוב.

מה שחשוב: התוכנית לא הצליחה, ואותו דילייני תפר אותנו הלוך וחזור, עוד שלשה ועוד שלשה. אני זוכר שבהפרש גדול לטובתם, כשהמשחק כבר היה גמור, שמרתי עליו. הוא עמד בערך מטר מקו החצי, באזור שממנו לא זורקים לסל. באותה עונה הוא קלע באחוזי קוטג', ולא היה ספק שמבחינה אנליטית החלטנו נכון. הייתי עייף, ובעיקר מאוכזב מכך שאנחנו בדרך להדחה, ולקחתי ממנו מרחק. נכון, מזמן שינינו את הטיפול ההגנתי בו, אבל המשחק היה גמור והוא עמד ממש רחוק מהקשת. הוא עלה לשלשה וקלע. הייתי כל כך מיואש, שבדרך להתקפה נתתי לו כיף.

3:31 דקות לסיום, הרבה אחרי שהמשחק נכנס לגארבג', מיציץ' עמד מול מדר, בערך שלושה מטרים מקו השלוש. הוא כבר קלע 8 שלשות, באחוזים גבוהים מכדי לכתוב אותם כאן, וברור שלא משנה מה חשבו לפני המשחק, הטקטיקה כבר נזרקה מהחלון. תשמור הכי קרוב והכי חזק, אחרת תחטוף שלשה על הראש. אבל מדר כבר היה שקוע בקריוקי הדיכאון שיריץ בבית, אז מיציץ' עלה לעוד שלשה, שנכנסה. מדר, שלא כמוני, היה גאה מדי כדי לתת לו כיף. אבל בתוך תוכו, אני לא בטוח שהוא לא רצה.

אחרי נוסטלגיית הליגה הלאומית, שמאוד נהניתם ממנה, תודו שנהניתם, היה גם משחק. והוא התחיל בטירוף התקפי: 26-22 לאדומים, כשהפועל הפציצה 7/9 מהשלוש, ומכבי מצידה עם 4/8. מיציץ' הגיע לשחק, עם 3/3 מחוץ לקשת, אבל מעבר לטירוף השלשות, כבר אפשר היה לראות את ההבדלים בחדות בין שתי הקבוצות.

באופן כללי, אם הייתי צריך לאפיין את הקבוצות, ושוב, זה מאוד בכלליות: מכבי היא קבוצה שרוצה שהפורוורדים והגבוהים שלה יהיו טובים, כחלק מהשטף ההתקפי וממשחק הפיק אנד רול שמאפיין את קטש. הפועל, לעומת זאת, למרות גבוהים איכותיים מאוד כמו אוטרו, אודיאסי ולידיי (שאינו רשום לליגה), היא קבוצה שבנויה על הגארדים ועל מה שהם יעשו. כן, איטודיס שמח מאוד על התרומה ההתקפית של לידיי או אוטרו, אבל מבחינתו שזה יגיע בדישים, אחרי שחבורת הגארדים תסיים את הבידודים שלה. בגלל זה אפשר לשמוע לא פעם את הקולות על כך שאוטרו לא נוגע בכדור, למרות שהוא מסיים עם 20 פלוס ביורוליג.

עכשיו קחו את הרבע הראשון ותזרקו לפח את מה שכתבתי על הפועל. אז כן, הגארדים עשו פה עבודה, אבל תסתכלו על הנתונים של הרבע הראשון: להפועל היו 6 אסיסטים, ארבעה מהם לשלשות, וכל האסיסטים לשלוש נבעו ממשחק קבוצתי, כשהכדור נגע בצבע ויצא החוצה לשלשה חופשית, או מהנעת כדור מהירה שהסתיימה גם היא בשלשה חופשית.

מכבי סיימה את הרבע במינוס 4 בלבד, בעיקר בזכות הליכה אגרסיבית לריבאונד ההתקפה: 6 ריבאונדים בהתקפה ו-10 נקודות מהזדמנות שנייה. כך, למרות 7 שלשות של הפועל ברבע הראשון, ההפרש נשאר מינימלי.

הרבע השני נפתח, והסטטיסטיקות אמורות היו להתיישר, נכון? אי אפשר להמשיך לקלוע ככה, נכון? אז זהו, שאפשר. הפועל קלעה ברבע הזה 5/6 לשלוש וסיימה את המחצית עם 12/15, אבל כל אלה היו תוצר של שני דברים: ההגנה המזוויעה של מכבי בכלל, ובפיק אנד רול בפרט, והעובדה שהפועל הגיעה מוכנה להגנה הגרועה הזאת וניצלה אותה פעם אחרי פעם.

בואו נסתכל על המהלך הראשון של הרבע. בלייקני הלך לפיק אנד רול, מכבי לא הייתה מתואמת בכלל, והוא הגיע עד אמצע הצבע לג'אמפ קליל שהוא קולע 100 מתוך 100. שנייה אחרי שבלייקני כבר היה באוויר, משום מקום, בייקוט וקולסון קפצו עליו, וברתולומאו, שבכלל שמר על בלייקני, חיפש איזה חילוף משולש. כל אלה השאירו את אודיאסי מתחת לסל, חופשי ומאושר, ובלייקני לא היסס ומסר לו אסיסט קליל.

המהלך הראשון של הרבע השני

המהלך ההתקפי השני של הפועל: הפעם בלייקני קיבל בליץ של שני שומרים ומיד מסר לאודיאסי באזור קו העונשין. הסנטר מסר לפינה, לתנועה יפה של בלייזר שהמשיך לסל, אבל נחסם. אודיאסי לא ויתר על המהלך, ואחרי ערבוביה יצא עם הכדור ומסר לבלייזר לשלשה מהפינה. נכנס. שלוש יותר טוב משתיים, אמר פעם מישהו. אודיאסי המשיך לחתוך מהר ולהשאיר את בייקוט, הורד או סורקין להתבחבש עם הגארד, בזמן שהוא מצא נתיבים לסל. רוטציה במכבי? תמיד הגיעה מאוחר, אם בכלל.

מכבי, לעומת זאת, נשארה קרובה יחסית, בעיקר בזכות ריבאונד ההתקפה וניצול הפיזיות של הורד או סורקין מול מאצ'אפים שאינם אוטרו או אודיאסי. מיציץ' חזר במקום בלאט, והתחיל לתפעל את הפיק אנד רול. אז הגיעה מסירה קטנה לאוטרו, ועוד אחת לשלשה של גינת, ועד סיום הרבע בלייקני עשה קצת בלייקני. ושוב, בלי סורקין, שקלע 10 נקודות ברבע הזה, המחצית הייתה מסתיימת בהפרש גדול בהרבה מ-59-47. החדות שדיברתי עליה אחרי הרבע הראשון התחילה לעבור את מבחן העין, ועברה גם למספרים.

ברבע השלישי הפועל שיחקה אחרת. לא היה צורך במסירות מתוך הפיק אנד רול. נכון היה הרבה יותר לשחרר שלשות מיד אחרי החסימה, בייחוד כשמכבי לא שמרה. נכון, חלקן היו מרחוק, חלקן אולי היו קשות, אבל זה לא משנה את העובדה שאף אחד במכבי לא לקח אחריות. לא על השחקן שלו ולא בעזרות. כולם פשוט תפסו את הראש בחוסר אמונה אחרי עוד שלשה של הקוסם הסרבי. פעם זה היה מדר שלא בפוקוס, פעם ריימן שלא ידע אם להחליף או רק להשהות, וגם קלארק עבר לו אנדר, כאילו מולו עמד ילד מהנוער ולא אלוף יורוליג לשעבר.

מתוך 26 הנקודות של הפועל ברבע הזה, רק שלושה סלים הגיעו מאסיסטים. ומכבי? 16 נקודות בלבד, ברבע שהכריע סופית את המשחק. מכאן נותרה רק שאלת ההפרש.

הרבע האחרון היה עוד מאותו הדבר, ומכבי אפילו ניצחה אותו 24-22. בלאט פתח אותו עם שלשה, בסיומה של התקפה אדירה שבה כל שחקני הפועל נגעו בכדור, עד שבלייקני חדר לאמצע הצבע והוציא אליו. ותראו את מכבי: ברגע של חצי מומנטום, במינוס 16, כשאיטודיס כבר סימן לפסק זמן, היא הלכה, בלי תרגיל ובלי תנועה מתוכננת, על פוסט אפ מוזר של קולסון מול בלייקני. שחקני הפועל לא התפתו לעזור, בלייקני הסתדר מצוין מול בונזי, וזה החטיא זריקה קשה. המשחק, שהיה גמור עוד קודם, נגמר רשמית. ההבדל בין שתי הקבוצות נראה שוב בעין בלתי מזוינת. אחת ממושמעת, בטוחה בעצמה ויודעת מה היא רוצה. השנייה במשבר, פצועה ולחוצה.

בית ספר של איטודיס לקטש בדרבי הראשון, ובעונה הזאת בכלל. בסיום המשחק הודה קטש שמכבי היו פחות טובים, אבל סייג זאת באחוזים המדהימים של הפועל מחוץ לקשת. אלא שזה עמוק הרבה יותר. הפציעות והבלגן הניהולי אינם תירוץ להגנה הגרועה הזאת. מדובר בהכנה פנטסטית של היווני, בעיקר נגד הטיפולים של מכבי בפיק אנד רול, וכשמכבי שינתה קצת או העלתה את האגרסיביות, הפועל ידעה לחזור לבידודים שלה, כשהשחקנים כבר בקצב טוב.

ועוד קרדיט לאיטודיס: הוא ניהל את הסגל בלי אגו, נתן היום לבלאט, לא התעקש על קרינגטון, ובעיקר השתמש נכון ביכולות של כל שחקן, בייחוד מול המאצ'אפ המתאים ביותר שיכול היה למצוא לו. שאפו!

בואו נחזור לאותה שלשה של מיציץ', האחרונה שלו במשחק, זו שהשוויתי לשלשה של פול דילייני על הראש שלי. מה עבר באותו רגע בראשו של מדר? אנחנו יודעים כמה מדר מחזיק מעצמו, ויש לו על מה, שלא תטעו, אבל אני בטוח: זו חוויה שבאנגלית קוראים לה האמבלינג (Humbling). סטטיסטית, מדר בעונה מעולה בשני המפעלים, אבל כל זה לא יהיה שווה דבר בלי הישגים. חשוב להדגיש, זו רק פתיחת העונה, אבל מדר, שלא באשמתו, עלול למצוא את עצמו כסמל לכישלון של מכבי. אני מבטיח לכם, זה עבר לו בראש תוך כדי הזריקה האחרונה. ואולי עבר לו בראש רק איזה שיר דיכאון שהוא יפעיל בקריוקי כשיגיע הביתה. אולי זה כל מה שמכבי צריכה.

בסוף, כמו אצלי מול פול דילייני, גם מדר גילה שיש ערבים שבהם השלשה של היריב פשוט נכנסת, לא משנה מה תעשה. הבדל קטן אחד: אצלי זה היה חצי גמר מול מ"כ הבקעה. אצלו זה היה דרבי מול קבוצת יורוליג.

---

ירושלים הופמן9 דק׳1x

2:16 דקות לסיום, 80-70 לירושלים. אילת עברה להגנה אישית, אולי כדי לנסות פרס (Press) אחרון לפני שהיא מרימה ידיים. ירושלים הניעה כדור, ובסוף שיחקה פיק אנד רול בין מילטון לקייקוק. קייקוק התגלגל יפה פנימה, בזמן ששחקני אילת התבלבלו. העזרה הגיעה מכיוונו של רוזנבאום, שהיה חייב למנוע דאנק קל של הגבוה האמריקאי, אבל זה לא התבלבל ומסר מסירה יפה לחנוכי בפינה, שהסתיימה בשלשה. כמעט ההתקפה היחידה שבה אילת שמרה אישית, וכמעט ההתקפה היחידה שהלכה בדיוק כמו שאוברדוביץ' היה רוצה, גמרה את המשחק.

הפועל ירושלים התייצבה למשחק מול אילת בלי לרשום את קני לופטון, לראשונה העונה בליגה. על הנייר, רעיון טוב להעניק לבריון הכדורסל קצת מנוחה מול קבוצה נוחה. נכון, אילת ראויה אולי לקצת יותר כבוד ממה שאני מוכן לתת לה, בכל זאת היא פתחה את העונה לא רע בכלל. אבל ירושלים יכלה להרשות לעצמה, ושום הפסד מפתיע של מכבי תל אביב לראשון לא יזיז לה.

בסופו של דבר, כשאתה לא רושם את השחקן המרכזי שלך, אתה רוצה לתת קצת יותר ביטחון לשחקנים שמקבלים פחות דקות כשלופטון בסגל, וכתוצאה מכך אולי גם לשחק טיפה אחרת, כדי לבחון מה עושים ואיך כשהוא לא על המגרש. ומה שיפה במשחק הזה ובתוכנית המשחק של אהרוני, הוא שהם בחנו את המה והאיך האלה עד הסוף.

אז איך בחנו את ירושלים בלי לופטון? ברור, ציפינו למטח שלשות של איתן בורג. 3/3 ו-11 נקודות בשלוש דקות בערך, וירושלים ב-16-2 כשאנשים עוד התיישבו בכיסאות בארנה. טוב נו, זו כמובן בדיחה. לא שמישהו בירושלים היה מתנגד לפתיחה כזאת עם אחוזים כאלה מכל שחקן, אבל אילת עוד הייתה תקועה בפקקים, והלחץ האגרסיבי של ג'יילן סמית' הוביל לאיבודים של מקולום, ומשם לסלים קלים, כולל שלשות במעבר.

אילת לא ויתרה, וזה ליווה אותה ואת ירושלים לאורך כל המשחק. היא התחילה לשחק מהר. מקולום התחיל לחפש מצבים שבהם סמית' לא שומר עליו, וניצל חילופים בהגנה כדי לחדור לצבע ולהוציא לשלשות של צוף בן משה, או לסיים בעצמו. ולמרות ריצה יפה, הרבע הסתיים ביתרון נוח לירושלים, כשאילת איבדה 5 כדורים, וירושלים קלעה 5/7 לשלוש.

אזורית 3-2. זה בדיוק מה שאילת שיחקה מתחילת הרבע השני (אולי קצת לפני) ועד אותם רגעים אחרונים שתיארתי בפתיחה. עכשיו, איך תוקפים אזורית כזאת? יש שתי שיטות מתבקשות. הראשונה היא למצוא שחקן בהיי פוסט, עדיף כזה שמגיע אליו בתנועה, שיגרום לכמה מגינים להתחייב אליו ובכך יוציא אותם מהעמדות שלהם. השנייה נשענת על כך שבהגנה הזאת הגבוהים אחראים לצאת לפינות: מנצלים את המיסמאץ' המובנה ומציבים בפינה גארד מהיר עם חדירה טובה, או קלע של 45 אחוז, וכך מאלצים את הגבוהים לצאת החוצה.

מה היה לירושלים? לא היה לופטון, אז שחקנים אחרים היו צריכים לאייש את התפקיד של מי שמרכז את המשחק מההיי פוסט. הנטל, וזה באמת היה נטל מבחינתם, נפל על רודי או על לוי. לפעמים גם חנוכי נע לאזור הזה, אבל דבר אחד בטוח: אף אחד מהם לא הרגיש שם בנוח כמו ההוא שלא שיחק. הנה לוי, שזרק מההיי פוסט והחטיא, והנה קייקוק, שהיה אמור להיות צמוד לבייסליין, עמד גבוה מדי והפריע לרודי.

אוקיי, אז לא היו שחקנים טבעיים לאזור ההיי פוסט, אבל תמיד אפשר לתקוף את הפינות. לא מדויק, כי לאילת אין גבוהים כבדים בסגנון מילטיץ', לירושלים אין את הארפר, והקליעה שלה, למרות האחוזים הטובים השנה וגם במשחק הזה, לא באמת מאיימת. כלומר, אף אחד לא יתבלבל ויגיד עליה שהיא קבוצת קליעה.

אז מה נשאר? ניסיון לשחק פיק אנד רול מול השחקן שבשפיץ ההגנה, כדי לייצר שניים על אחד באזורי ה-45. למזלה של ירושלים, אילת ניסתה ושיחקה לא רע מהצד שלה, אבל פערי האיכות היו גדולים מדי, וכך גם פערי הגודל. למרות היעדרו של לופטון, ירושלים ניצחה 41-31 בריבאונד, ובעיקר היה לה את השחקן הכי חשוב שלה השנה אחרי לופטון: ג'יילן סמית'.

כמה רוגע יש בסמית'. בלי לחץ, בשליטה מלאה. הוא שיחק רכז כי לא היו הארפר ובראון, והובר עוד לא באמת פתח את העונה, אז סמית' איישׁ את העמדה ובמקביל שמר על הגארד הטוב ביותר של הקבוצה השנייה. והעובדה שהפלוס מינוס שלו עמד על 1+ בלבד מלמדת דווקא על כך שהוא נאלץ לספוג את ההחטאות של חבריו לקבוצה. בכל פעם שאילת ניסתה לחזור, הוא היה שם כדי לקרר אותה ולהרגיע את יושבי הארנה עם עוד שלשה או עוד אסיסט. למשל, שלשה אחרי ריצת 14-0 של אילת, ועוד אחת לפני סיום המחצית. 18 נקודות, 5 אסיסטים, איבוד אחד והרבה קלאס. יותר ממה שהסטטיסטיקה יכולה להראות.

וככה התנהל המשחק לכל אורכו. ירושלים ברחה, אילת חזרה, וכל מאמן לקח פסק זמן ברגע שהקבוצה השנייה ייצרה מומנטום. אבל כמו שאמרנו, פערי האיכות לא אפשרו לאילת באמת לעשות פה משהו. ה-46-22 של הספסל הירושלמי מול זה של אילת מעיד על כך בקלות.

אילת יכולה בסך הכול להיות מרוצה מפתיחת עונה סבירה. היא הוסיפה את מקולום, ובגללו, ובגלל המדים האלה, אין לכם מושג כמה פעמים קראתי לה רמת גן בזמן שכתבתי את הטור. הסגל דל, ולישראלים שלה יש עוד מה להוכיח, אבל יש לה סיבות להיות מעודדת. יש קבוצות גרועות ממנה.

ירושלים, בסופו של דבר, ב-4-0 בליגה, ועוד לא הפסידה העונה בשתי המסגרות החשובות. מעבר לניצחון, היא השיגה ללופטון דקות מנוחה, אבל הרבה מעבר לזה? לא נראה לי. קבוצות יעברו להגנה הזאת כשלופטון לא על המגרש, והיא חייבת להיות הרבה יותר שוטפת מולה.

מצד שני, עוד רגע חוזר השחקן הכי טוב מחוץ ליורוליג, ולא התכוונתי ללופטון.

---

הפועל העמק, כבר עכשיו, אחרי ארבעה מחזורים, היא מבחינתי אכזבת העונה. נו טוב, לא רק מבחינתי. בכל זאת, תקציב ענק, סגל טוב ומוכר, ומאמן מוכח עם הרבה הצלחות כמו שרון אברהמי.

אברהמי כבר לא שם, אחרי אי התאמה מקצועית עם יונתן אלון. מי היה יכול לצפות שזה יקרה? למרות הסגל המבטיח, משחקי ההכנה נראו לא טוב, ואחרי ההפסד במחזור הראשון אברהמי נשלח הביתה. מאז, ועד שיודיעו אחרת, מאמן את הקבוצה גולן יבלונובסקי, שהגיע למשחק הזה במאזן 1-1, אחרי הפסד ביתי לנס ציונה.

כשמסתכלים על מכבי רמת גן ומשווים אותה להעמק, לא קשה במיוחד לבחור פייבוריטית. אבל הנייר לא משחק, והעובדה שבהעמק אין עד עכשיו אף סנטר לא עזרה לה העונה, וגם לא מול מכבי רמת גן.

המשחק היה צמוד, וההובלות התהפכו מצד לצד, כשרמת גן הענישה בעיקר את חוסר הפיזיות בצד של העמק. ברייס וושינגטון ניצל את הגודל שלו פעם אחר פעם, כשהוא נעל אחרי חילוף, במקרה הטוב את קפלן ובמקרה הרע את נציה.

המשחק ההתקפי לא הגיע לגבהים, וכל שחקן בלט ברגעים מסוימים: אלבי וקפלן בהעמק, שוכמן ואדאמס ברמת גן. כוכב המשחק היה ללא ספק ג'סטין לואיס: 20 נקודות, 8 ריבאונדים ופלוס מינוס של 21+.

חסין עם פתיחה מרשימה של 3-1, ואלמלא ההסתבכות עם השופטים בכפר בלום, הם עוד היו יכולים להיות בלתי מנוצחים.

אני שמח לפרגן לחסין ולפתיחה המפתיעה של רמת גן, אבל הסיפור הוא הימור האול אין (All In) של יונתן אלון. המנהל המקצועי פשוט שם את הצ'יפים על עצמו ועל הבחירה שלו במאמן הבא, והאמת, הוא לא בורח מזה. הוא התראיין מיד אחרי פיטורי אברהמי ואמר בפה מלא: "האחריות היא עליי, ולקחתי את זה בחשבון".

בינתיים אין בחירה רשמית, יבלונובסקי עומד על הקווים, והעמק החתימה עוד גארד. מקווה בשבילו ובשביל העמק שהיא תחתים גם סנטר. היא עוד לא עברה את הסדרה הקשה של המשחקים, וכבר עכשיו היא במאזן שלילי של 1-3.

השחקנים המובילים שלה נראים טיפה טוב יותר מאשר בפתיחת העונה, אבל זה ממש לא מתורגם לניצחונות, וכדאי שמשהו שם ישתנה אם הם רוצים לממש את הפוטנציאל הגלום בקבוצה הזאת.

בשבוע הבא, ירושלים בחוץ. כיף גדול.

---

עזבו ניתוחים מעמיקים, מה גם שאת המשחק הזה ראיתי בזפזופ במקביל לירושלים. אנחנו מכירים את הבעיות של הרצליה: סגל קצר, וגם ברוטון לא היה בסגל. היא קלעה רק 87, וזה נגד אתא. די ג'יי ברנס לא נראה כמו די ג'יי ברנס, והישראלים שם, מלבד דאסטי האנאס, לא היו יציבים ולא עזרו.

אתא, לעומת זאת, היא פלא סטטיסטי נפלא: 78 נקודות של הישראלים מול 19 בלבד של הזרים. היא משחקת כרגע עם שלושה זרים בגלל פציעות, ונמצאת במאזן 2-2, מצוין מבחינתה. תומר אסייג ממשיך בעונה המצוינת שלו, והוביל ארבעה ישראלים בדאבל פיגרס, ועוד 9 של פילוננקו ו-8 של חולי.

אין ואקום בכדורסל, אומר ארז אדלשטיין. צודק.