מסתבר שדיברתולומיאו + קלארק + מדר > בראיינט + מיציץ' + בלייקני

מאחר שאתם חשובים לי, הספקתי לראות שוב את הדרבי שנעל את הסדרה הנוכחית, לפני שהתיישבתי לכתוב לכם. כי חיפשתי עוד שכבות של כדורסל. כי רציתי לראות מה בדיוק קרה כאן. אז ככה: עוד מעט תובנות וסרטונים. לפני כן, נגיד את זה ככה, פשוט: בצוק הפציעות ומה שנשאר, מכבי תל אביב של סוף המשחק הייתה ג'ימי קלארק.

האזינו להאוזמן מקריא את החלק הראשון של הטור4 דק׳1x

הוא מסר איכשהו לאיזשהי שלשה של קולסון שהחזירה את היתרון הצהוב. הוא איכשהו דפק איזשהי שלשה קשה כדי להחזיר שוב את היתרון לצהובים. ואז עוד אסיסט לשלשה של תייס שעשתה 5. ואיבד כדור שהחזיר את האדומים למשחק. והחזיר מיד בעוד שלשה קשה. ועשה עבירה על קופי, רגע אחרי איבוד של מדר, שיכולה גם הייתה להישרק כעבירת שיבוש או עבירה חמורה או וואטאבר, כי מי מבין בזה בכלל. ולא היה רגע אחד שבו הכדור היה בטוח בידיים שלו. ולא היה רגע אחד שבו המאמן שלו יכול היה להיות רגוע כי הכדור באזור שלו. כן, למרות שסיים את 10 הדקות האחרונות עם 2 אסיסטים ואיבוד אחד בלבד (לעומת אסיסט 1 ו-5 איבודים בכל הדקות שלפני). רגע, גם מכבי תל אביב של סוף המשחק הקודם, כלומר גמר גביע ווינר, הייתה ג'ימי קלארק. ורק ג'ימי קלארק. 14 נקודות של ג'ימי קלארק, ליתר דיוק.

והאמת? שבוע צהוב מוצלח שכזה, שמרחיק מהקבוצה הזאת והמאמן שלה את הסכנה המיידית שריחפה מעל ראשה (כלומר מעל ראשו), משמר את הדומיננטיות שלה בתארים המקומיים בכלל ובדרבי בפרט, שובר את רצף ההפסדים שלה בליגה השניה בטיבה בעולם ומאפשר לה לחזור לחייך, לפחות ב-48 השעות עד למשחק מול ירושלים במוצ"ש, נראה בדיוק כמו הכדורסל של ג'ימי קלארק. לא צפוי, לא ברור, לא אמין, לא פראייר ולא מוותר. ומנצח.

עוד רגע חוזרים לשחקנים, למרות שהם אלו שלרוב מפסידים או מנצחים משחקים, ולאו דווקא האנשים על הקווים. אני משתדל להקפיד, בכל פלטפורמה שבה אני נמצא, להתחיל ניתוח של משחק בין קבוצות מישראל דרך המנצחת. הפעם טיפה נסטה מהקו הזה. היו אנשים שהטיחו באיטודיס והטילו עליו את האשם על ההתפרקות האדומה בדרבי הקודם. לג'יט לגמרי. מבין לגמרי. בכנות, אני לא ממש שם. כו-לם מאבדים יתרונות כאלו, מדי פעם, ולעיתים גם מאבדים בעקבותיו את המשחק. נכון, האיש שגה בחילופים המוקדמים שלו לקראת הרבע השלישי במשחק שהתקיים ביום שני, אבל שיט האפנס וכו.

אתמול זה היה אחרת. איטודיס הפסיד את המשחק הזה. הרבה יותר מאשר עודד קטש ניצח אותו. ניהול החילופים שלו היה ביזארי, לשון המעטה. היכולת שלו להשפיע על השחקנים שלו, לכוון אותם או לתקן אותם, כמעט ולא הייתה קיימת. אז נכון, הפועל תל אביב הזאת תלך לאן שהגארדים המופלאים שלה יקחו אותה. אם הם מתפוצצים מבחוץ כמו בדרבי הליגה האחרון, בדרך ל 19 שלשות וחגיגות לרוב, אז סבבה פלוס. אם הם שולטים במאצ'אפ שלהם, מתוך כדרור וכדרור, אז כפיים. ואם לא, אז לא. 

קל יחסית ללכת לכרוניקת החילופים. לבלייקני, ג'רמן או גינת ששיחקו מקטע אחד כל אחד במחצית א' ולא חזרו. לוויינרייט ששיחק רק במחצית ב', ברצף. לטופין שלא. לקופי שממש כן. בעיני זה חלק משמעותי מהסיפור, אבל לא רק. אפשר לשחק כדורסל אדיר מתוך כדרורים. הקבוצה הזאת וקבוצות אחרות, כולל של איטודיס, הוכיחו זאת פעמים רבות. ובתנאי שמשחקים כדי לנצח את המשחק ולא כדי לנצח את המאצ'אפ. הנה, אני כבר מסביר.