הכדורסל הישראלי עשיר מאי פעם, אז למה הוא מעורר בנו בעיקר אדישות?

על הנייר זה היה אמור להיות תור הזהב של הכדורסל המקומי. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה עם שלוש קבוצות בעלות תקציבי עתק בסטנדרטים אירופאיים, ובמקרה של הפועל תל אביב מדובר אפילו במספרים היסטוריים שלא נראו פה מעולם. יש לנו נציגות כפולה ביורוליג, שיתופי פעולה אסטרטגיים עם הליגות הבכירות בעולם, וגם בדרגי המשנה יש קבוצות לא רעות בכלל כמו הרצליה וחולון שמתרוצצות ביבשת ומייצגות אותנו בכבוד. אז מה בכל זאת השתבש? קרה דבר אחד פשוט ומסוכן. כל הקבוצות הללו איבדו את הנכס הכי חשוב שלהן. הן לא עוררו כעס או אכזבה, הן גרמו לקהל שלהן להיות אדיש.

בישראל אדישות זה משהו שאנחנו לא נתקלים בו, בטח שלא בספורט. זה מה שגורם לי לסלוד הרבה פעם מצפייה במשחקי NBA, מהעובדה שלאף אחד לא באמת אכפת ממשחקים רבים. איכשהו, דווקא במדינה טמפרמנטית כמו שלנו האדישות השתלטה, וזה מרגיש שזה מושך את כל הכדורסל הישראלי לסטטוס קוו אדיש ונטול כל רגש, לטוב ובעיקר לרע.

אם בנוגע למכבי העניין לא מרגיש לגמרי זר, כי למעשה בעשרים השנה האחרונות אני חש שאנחנו נעים על הקו שבין הצלחה לכישלון והאוהדים בהתאם, שתי האדומות הן סיפור אחר לגמרי. אני זוכר בתור נער איך הייתי מגיע למשחקים מול האדומות, אני זוכר את ההתרגשות וזה היה גם כשהפועל ת"א לא הייתה קבוצה גדולה כמו עכשיו, אבל הקהל שלה היה זה שתמיד לקח אותה קדימה וכל מי שהיה באוסישקין עליו השלום יעיד זאת. והירושלמית? הקהל עם החולצות הגזורות והכיפה הסרוגה זה משהו שכשאני גדלתי, קינאתי בו. קינאתי במחויבות שלו וקינאתי בהצלחות שלו. שלשום במשחק מול ראשון לא קינאתי בו. ירושלים אולי ניצחו, אבל התחושות בירושלים הן של קבוצה בלי לב פועם, וזה קצת עצוב.

נתחיל בקבוצה שבה הניגודיות היא הזועקת ביותר לשמיים, הפועל תל אביב. על הנייר מדובר בחלום רטוב של כל חובב ספורט. קהל אוהדים עצום ואוהב, מיקום אסטרטגי במרכז הארץ ובעלים עם כיסים עמוקים במיוחד שרוצה לכבוש את אירופה בכל מחיר. אבל גודל השקר נחשף ברגע שנכנסים לאולם. בדרבי האחרון לא ראיתי את אוהדי הפועל שהכרתי, אלו מהסדרה ההיא ב-22/23 שגרמו לכל המדינה לעצור נשימה. הקהל של הפועל מרגיש שהקבוצה שלו איבדה את הנשמה והפכה למכבי.

זה התחיל עם המעבר למנורה והמשיך עם אובדן הציביון האדום וה-DNA המיוחד של המועדון. הפועל ת"א הציגה תחילת עונה מטורפת ביורוליג, אבל ברגע שהיא דעכה מעט, זה הרגיש כאילו לאף אחד, כולל לשחקנים על המגרש, לא באמת אכפת. היא הפכה לצעצוע היקר בעולם שבעליו מנסה לקרב אליו את האוהדים בכוח, אבל הם פשוט לא שם רגשית. כשקבוצה מפסיקה להיות קהילה והופכת לפרויקט ראווה, האדישות היא רק עניין של זמן.

אצל השכנה הצהובה, מכבי תל אביב, המצב פשוט יותר אך לא פחות מדאיג בטווח הארוך. הפילוג בין הקהל להנהלה הוא הדבר היחיד שצפוי בסיפור הזה. בזמן שהיריבה העירונית מחלקת צ'קים פתוחים לכל שחקן שזז, מכבי מתנהלת בצורה שמרנית לטעמו של הקהל שלה. באמצע העונה אפילו קרה רגע הזוי שבו עודד קטש, על פי פרסומים זרים, פוטר, ובעקבות לחץ הקהל הוחזר, או שמעולם לא פוטר, תלוי את מי שואלים. מאז כאמור הוא חתם על חוזה ומכבי הבינה את הרמז. זו הייתה נקודה גדולה לטובת הנהלת מכבי בכך שהם הודו בטעותם, גם אם לא באמת הודו בה בגלוי. זה הראה שהקהל עדיין יכול להזיז משהו, אבל האוהדים שמשלמים ממיטב כספם רוצים לראות השקעה שתחזיר אותם לקדמת הבמה. במקרה של מכבי זה אולי עניין של זמן ושקט ביטחוני שיחזיר את הביתיות המלאה, אבל כרגע האש בעיניים של האוהדים הולכת ודועכת. הם מרגישים שהמועדון שלהם נשאר מאחור במרוץ החימוש החדש.

הסיפור של הפועל ירושלים הוא זה שהכי פחות מסתדר לי בראש. מאז שמתן אדלסון רכש את הקבוצה ב-2023 הציפיות היו בשמיים. משפחה שמחזיקה בנכסי ספורט אדירים בארצות הברית אמורה להפוך את ירושלים למפלצת כלכלית שתיתן פייט אמיתי לתל אביביות, אבל זה פשוט לא קורה בשטח. שנה אחרי שנה הקבוצה נכשלת במבחנים החשובים וממשיכה הלאה כאילו מדובר בעוד יום במשרד.

ירושלים הודחה מאירופה בשלב מוקדם מהצפוי ולא שמענו מילה של ביקורת עצמית מההנהלה. חוסר האכפתיות הזה מחלחל ישירות ליציעים של הארנה. פגשתי השבוע אוהד ירושלמי שסיכם את זה במדויק. "המצב מסוכן כי כבר לא אכפת לנו אם הקבוצה מנצחת או מפסידה, כי אנחנו מרגישים שלהנהלה לא אכפת מאיתנו". תחושות אוהדי הפועל ירושלים נעות בין עלבון מחוסר האכפתיות להרגשת התנשאות, ותחושות אלו גרמו לאדישות כרונית. זה מצב שקל מדי להתרגל אליו וקשה מאוד לצאת ממנו.

בזמן שהכסף הגדול נכנס מהדלת הקדמית, הקהל יצא בשקט מהדלת האחורית. כאן נכנסת לתמונה המנהלת עם תרומה שלילית במיוחד למצב הקיים. לוחות זמנים בלתי אפשריים ואי יכולת למשוך קהל למשחקים שעל הנייר אמורים להיות מרתקים הם רק חלק מהבעיה. משחק בין הפועל ירושלים למכבי ראשון לציון שמתקיים ביום חול בשעה שש בערב הוא פשוט בדיחה עצובה על חשבון האוהדים. מי יכול להגיע למשחק כזה באמצע יום עבודה? ככה לא בונים תרבות ספורט וככה בטח לא בונים את דור האוהדים הבא. לעומת זאת, כשהגעתי לפני כמה חודשים לבית מכבי למשחק בצהרי יום שישי, התחושה הייתה מדהימה. זו הדרך למשוך קהל וזו הדרך לייצר חוויה. חבל שזה קורה כל כך מעט.

אז לאן אנחנו הולכים מכאן? הפועל תל אביב ועופר ינאי ממשיכים לפזר כספים בסכומים דמיוניים, מכבי מנסה לשרוד את הסערה על מי מנוחות ומקווה לימים שקטים יותר, ובירושלים נראה שהערפל רק מסמיך מרגע לרגע. הכדורסל הישראלי אולי עשיר בכסף ובבעלים עם יחסי ציבור מצוינים, אבל הוא הולך ונהיה עני בנשמה. הייתי רוצה לראות שלמישהו שם בדרגים הניהוליים באמת יהיה אכפת מהאוהד הפשוט, כי כרגע זה נראה שהמשחק משוחק בשביל כולם חוץ מאשר בשבילנו.