שיתוף:

אם הייתם אומרים לי לפני שנה, בטח שלפני שנתיים, שאכתוב פריוויו לסדרת פלייאוף שכזו, הייתי שולח אתכם לבדיקה. לפני כמה חודשים כתבתי על איך דני הפך לחלום ה-2K עליו גדלתי, ומאז החלום הזה רק הלך ותפח. פתאום זה לא רק "לראות ישראלי ב-NBA", זה לראות שחקן שמשנה את הדינמיקה של קבוצה שלמה.

בסוף העונה שעברה, כשהוא הציג הבלחות ראשונות של דומיננטיות, הספקנים הניפו יד בביטול. "סטטיסטיקה של סוף עונה", הם אמרו, "משחקים שלחלוטין לא קובעים כלום בקבוצה שלא הולכת לשום מקום". בתחילת העונה הנוכחית, כשהוא נראה כמו כוכב לכל דבר, אמרו שזו התלהבות של פתיחת שנה. ואז הגיעה הפציעה לפני האולסטאר, וזה הרגיש כמו הסוף המוכר והידוע של התסריט הישראלי, זה שתמיד נעצר רגע לפני השיא. אבל דני הוא פיניקס (ולא, אני לא מתכוון לקבוצה מהמדבר), הוא קם מהאפר והפציע בפוסט-סיזן בדיוק כשכולם כבר הספידו אותו.

המשחק שנתן מול פיניקס היה נדיר במונחי NBA, אבל נדיר עוד יותר במחוזותינו. ישבתי עם אלמוג, צופים במסך, והיינו כחולמים. המהלך של ה"אנד-וואן" על גודווין, ובעיקר על "הנבל" דילון ברוקס, סימן את הכל. התנועה הזו עם הידיים, "זוזו, I got this", הייתה הרגע שבו הבנו שזה סיפור אחר. דני נותן לנו משהו שלא היה כאן מעולם: חוצפה, קשיחות ותחושה של "בעל בית" ברמות הכי גבוהות שיש.

אפשר לדבר שעות על המספרים, על היותו אחד החודרים הטובים בליגה או על היכולת לסחוט עבירות, אבל האמת היא שהסטטיסטיקה כבר לא רלוונטית. יש שחקנים שהתרומה שלהם בולטת מבעד לכל דף נתונים, ודני הוא בדיוק כזה. המנהיגות שלו בחדר ההלבשה של פורטלנד הצעירה הפכה למכפיל כוח שאי אפשר למדוד באחוזים מהשדה.

ראינו את זה מול הקליפרס בסוף העונה הסדירה. אחרי רבע ראשון מהסרטים של 16 נקודות, הוא נעלם בשני ובשלישי. לרגע חששתי שהוא עייף, אולי המעמד גדול עליו, ואז הגיע הרבע הרביעי. 15 נקודות של קור רוח שהובילו את פורטלנד לניצחון קריטי בדרך לפלייאוף. שם הבנו שדני לא רק נמצא שם, הוא האיש שמכריע משחקים.

כל הופעה כזו מחזירה אותנו לשיח על החוזה המשתלם שלו. זה מצחיק אותי, כי אני זוכר את הטורים מהפרי-סיזן של 23/24 שתהו אם הוא שווה 10 מיליון דולר. המעבר שלו בטרייד לפורטלנד מזכיר לי שני מקרים קיצוניים של שינוי סביבה שמשנה קריירה. האחד הוא לאורי מרקאנן שהפך לאולסטאר ביוטה, והשני הוא הפספוס הכי גדול של הכדורסל האירופי, דרזן פטרוביץ'. גם הוא התחיל בפורטלנד, לא מצא את עצמו, ורק אחרי טרייד לנטס הפך לכוכב ששינה את המשחק. סיפורו של פטרוביץ' הפך לאחד ה"מה אם" הגדולים בהיסטוריה כשהלך לעולמו בתאונת דרכים טראגית, והדמיון לקשיחות של דני פשוט זועק. דני מציג קשיחות יוגוסלבית עם טמפרמנט ישראלי, וזה שילוב שלא העזנו לחלום עליו.

הספקנים שטענו שהסגנון שלו לא מתאים לפלייאוף, שההגנות יאטו אותו, קיבלו דני שצוחק כל הדרך לעוד "אנד-וואן". נכון, לבלייזרס אין כרגע המון מה למכור מול הכישרון המפלצתי של סן אנטוניו. זה לא רק וומבי החייזר, זה קאסל, פוקס ואפילו דווין ואסל שמפרקים הגנות. צריך להיות אופטימי חסר תקנה כדי להמר על פורטלנד בסדרה הזו, אבל זה הספורט האמריקאי, ביזנס לפני רומנטיקה.

ובכל זאת, הסדרה הזו היא שלנו. בפרובינציאליות הכי מתוקה שיש, זה הישראלי הראשון שמוביל קבוצה בפלייאוף. במשחק הראשון, פרט לדני, אף אחד לא באמת הופיע, אולי חוץ מכמה דקות של סקוט הנדרסון שנראה לפעמים כמו הכינור השני שדני כל כך צריך. אם פורטלנד רוצה סיכוי, היא מוכרחה לקלוע טוב יותר מ-26 אחוזים מחוץ לקשת. אי אפשר לנצח קבוצה כישרונית ורעבה כמו הספרס כשהטבעת מרגישה כמו פקק של בקבוק.

אני צופה בסדרה הזו עם אלמוג כאן בתאילנד. הפרשי השעות מסדרים לנו לו"ז צפייה נוח, ואני מוצא את עצמי נזכר בפלייאוף של 2021. דני היה אז רוקי בוושינגטון, צל של השחקן שהוא היום, ועינב הייתה בחודש תשיעי. בלילות נטולי שינה צפינו בפיניקס נגד הקליפרס והסברתי לה (ובעצם לאלמוג שבבטן) מה זה פלייאוף. מי היה מאמין שארבע שנים אחרי, דני יהיה הכוכב של הסדרה, ואני אשב עם אלמוג ואסביר לו את המשחק בדיוק כפי שחלמתי. זה רגע מזוקק של נחת, רק חבל שזה רק לו.

הלילה, יום העצמאות, דני יעלה שוב מול וומבי. דוד נגד גוליית בגרסת ה-NBA. אולי אנחנו מגזימים בחשיבות שאנחנו מייחסים לזה, אבל דני גרם לכל כך הרבה אנשים לאכול את הכובע, שאני כבר מזמן הפסקתי להמר נגדו. חג שמח ובהצלחה לדני.