האירוניה בצהוב, השחקן הכי טוב בליגה באדום

אם נתקצר את המשחק שנערך באולם רמז שבקריית אתא, בין הקבוצה עם ההתקפה מספר 2 בליגה לבין ההגנה הכי טובה בליגה, אגיד כך: ירושלים ניצחה, ואז אמרה "בואו אתא, תחזרו למשחק", ואז ניצחה שוב, ואז הפסידה לגמרי, ואז ניצחה - לא לפני שהספיקה גם לסבך את הניצחון הזה. אבל ניצחה.

האזינו להופמן מקריא את הטור

9:05

קרית אתא נגד הפועל ירושלים (88-84)

ברוב המחצית הראשונה של המשחק באולם רמז, ירושלים נראתה מאוד מוכנה, באה בפוקוס. מחצית כל כך מרשימה של הירושלמים, עד שהעזתי לצייץ שמדובר במחצית של דז'יקיץ', מאמן שכבר מזמן לא חלק מהמועדון. כנראה שהלכתי רחוק מדי כשהשוויתי את המחצית הזאת לקדוש עם הווסט, כי שלוש הדקות האחרונות הזכירו שלירושלים עדיין חסר משהו, עוד קשה להצביע מה בדיוק, אבל חסר. ואתא? ובכן, זאת קריית אתא.

ועדיין, החצי הראשון היה שיעור בסדר, משמעת ומוכנות. ירושלים הופיעה לפריז של הקריות כשהיא מוכנה עד הקצה. רגע, שלא נטעה, למרות היופי של קריית אתא, "פריז" מתייחס לסגנון המשחק שלה שדומה מאוד למשוגעים מהיורוליג. חובבי כדורסל כמוכם, שקראו כמה טורים שלי או של אודי הירש כבר הבינו את זה ברגע.

במשך 17 דקות הייתה זו ירושלים בשליטה מוחלטת: כמעט ללא איבודים, עם קצב ברור, ובעיקר, עם הגנה (התקפה - הסברים מיד) שחנקה את אחת ההתקפות הטובות בליגה. הקבוצה שקולעת 28 נקודות בממוצע לרבע הגיעה למספר הזה ב-17 דקות.

אז איך עוצרים קבוצה כל־כך התקפית, כשגם כשהיא קולעת רע, היא זורקת המון והולכת בטירוף לריבאונד התקפה? משחקים התקפה איטית, בשליטה, לוקחים רק זריקות טובות, ומשתדלים, אבל ממש משתדלים, שאיבודי כדור יסתיימו בהוצאת כדור מהצד ולא בחטיפות ישירות. שמתם לב שדיברתי על מה עושים בהתקפה כדי לעצור התקפית קבוצה אחרת? הגיוני? מאוד הגיוני.

הגנתית, הכי חשוב נגד קריית אתא הוא להיות טוב התקפית. כך אתה מוציא מהם את כל העוקץ שיש במשחק בקצב גבוה ואת ניצול ההתארגנות האיטית של היריבה בדרך להגנה. בכלל, תחשבו על המאמן שאומר לשחקנים שלו: "גם כשאתם חושבים שיש לכם הזדמנות טובה לקלוע או לחדור, תחשבו פעמיים, כי זה עלול לחזור לנשוך אתכם באחוריים".

אז כאמור, 17 דקות ירושלים הייתה מופת של שליטה ואיפוק, אבל אז קצת ווינסטון עם החלטות רעות, פריצקי המשיך לא לקחת את ההזדמנות שקרינגטון נתן לו, ואפילו הארפר נחסם בג'אמפ שוט. מומנטום יכול להיות בכל צד, ופתאום ההגנה של אתא נראית כמו הבאד בויז של שנות ה־80, וירושלים לא רואה את הסל. סיום התקפי טוב של אתא עם ריצת 10-0, ומחצית שהייתה ב־22 הפרש נגמרה "רק" וזה באמת רק, ב־12.

המחצית השנייה כבר הייתה סיפור שונה. הרבע השלישי נפתח עם נרפות של ירושלים ונדנדה התקפית שבה הול וניל מובילים את אתא, יחד עם ניהול משחק מצוין של אסייג. ואז מגיע מהלך טיפוסי לאתא: שום דבר יוצא דופן, רק מה שהם עושים תמיד. אסייג יוצא, בייטנר נכנס. למרות המשחק הטוב של אסייג, יש רוטציה, וצריך לשחק איתה. ככה בנטוב אימן עד עכשיו, ואין סיבה לשנות דווקא ברגע הזה. אפילו לא כשהקבוצה מצמצמת ל־7 הפרש במשחק שהיה, נזכיר, כבר ב־22. שלושה איבודים של הרכז המקומי החזירו את ירושלים לעניינים, ובהובלת השחקן הכי טוב בליגה, אחרי שכבר נראתה כמו מי שמחזירה את אתא למשחק, היא חזרה לשלוט ואף מנצחת את הרבע.

ברבע הרביעי אתא לא עשתה אפילו חילוף אחד. בנטוב זרק את הרוטציה הקבועה שלו מהחלון והלך עד הסוף עם החמישייה החזקה שלו - ומה שמדהים הוא שזה ממש עבד. אתא הובילה, ניל סוג של מרר את החיים להארפר, זוס ולאמב הלכו לישון אחרי הרבע הראשון, ווינסטון התעקש לקחת זריקות קשות וכל הסימנים הראו שאתא תנצח פה.

אבל אז חוזרים לפרופורציות: אתא היא קבוצה מצוינת, מאומנת, אינטנסיבית, אבל עדיין חסר לה משהו קטן, מהסוג שמכריע משחקים צמודים. וירושלים? לה יש את מה שאתא עדיין מחפשת. יש לה את הארפר, השחקן הכי טוב בליגה. יש שיגידו הטוב ביורוקאפ, יש שיגידו טופ 5 גארדים ביורוליג. הארפר ישחק בשנה הבאה ביורוליג, עם ירושלים או בלעדיה.

3 דקות לסיום, תומר אסייג הפנטסטי השווה עם ג'אמפ קצר. שוויון 81. שימו לב למהלכים האחרונים של קריית אתא: באדי יום מאבד, מאליק הול מאבד, הייתה גם הפרת חמש שניות בהוצאת חוץ אחרי שהיא כבר קיבלה מתנה מירושלים והורידו ל-2 הפרש, 9 שניות לסיום. הייתה גם זריקה של אסייג לשלוש שהסתיימה באיירבול בשיא המאני טיים.

באופן כללי, זאת מבחינתי הבעיה של אתא, שבגללה, לפחות בינתיים, היא לא באמת מהווה איום בסדרת פלייאוף מול הטופ 3. אין לה אלפא אמיתי. כזה שיקרע את הכדור מהידיים של אסייג, ילך לסל, ייקח ג'אמפ שוט או יסחוט עבירה. ניל יכול אולי לעשות את זה, לוק, בעיניי, תלוי יותר מדי באחרים. אבל כדי שזה באמת יקרה, אחד מהגארדים הזרים שלה חייב להיות זה שלוקח את התפקיד הזה עליו.

יבוא איזה שבוע שנפצח אותך, אבל לא הפעם. אנתוני לאמב. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל

עוד קצת בשורה:

● פריצקי - אני לא מוכן לוותר עליך. אתה תהיה טוב. פתחת טוב, אפילו קלעת שלשה. די כבר, תן בראש.

● לאמב - קח קלישאה: חוסר היציבות בך הוא הדבר הכי יציב. רבע ראשון? פוטנציאל יורוליג. שאר המשחק? אתה חייב לאוהדים שנסעו עד לשם את הכסף. יבוא איזה שבוע שאפצח אותך, אבל זה לא יהיה השבוע הזה.

● תומר אסייג - יש סיכוי לקפיצה ללבל הבא? מישהו אמר חולון? חייב לשפר קליעה, אבל 10 אסיסטים על איבוד אחד זה טוב מאוד.

● יונתן אלון - קרדיט על טאטוא מהיר של מיני משברון לפני איזה חודש וחצי, 10 ניצחונות רצופים זה לא הולך ברגל.

משחק מעולה היה שם בקריות. נהנתי. הלוואי עלינו כל הליגה, כל העונה ככה. במשחק ששוחק שעתיים נסיעה משם בהיכל מנורה, היה קצת אחרת. הרבה אחרת.

---

מכבי תל אביב נגד ראשון לציון (73-104)

בטור של אתמול האוזמן הסביר ובצדק שהליגה צריכה צמצום. אני הייתי מאלה שחשבו שזה אחלה דבר שיש הרבה קבוצות בליגה וזה יתן את הבמה לעוד ישראלים להראות את עצמם. הליגה יכולה גם לשמש כאחלה פלטפורמה לזרים פחות מוכרים לעשות את הקפיצה שלהם בארץ הקודש. טעיתי. מלא משחקים השנה קשים לצפיה, והרמה, אוי ואבוי הרמה.

ראשון לציון, לצערי ולצערו של שרון דרוקר היא אחת מהקבוצות האלה. הישראלים שם כרגע לא מתאימים לליגת על, והזרים? אמין סטיבנס וקאליל אמד המוכשר עוד ברמה הנדרשת אבל השאר? לא. אחרי הרבע הראשון שהסתיים בתוצאה ההגיונית 36-13 צהוב, דיווחה כתבת הקווים של ערוץ הספורט שבראשון היו בהלם מהתוצאה. סליחה? אתם לא ברמה של הליגה. מה אתם מופתעים? יש לכם ניצחון אחד, אתם קבוצת התקפה מזעזעת ואין לכם סייז. מה חשבתם שיצא, קולה?

לעומת זאת, מכבי תל אביב שווה התייחסות. הרי היה פה משבר לפני שנייה. ההנהלה, כמובן, הוציאה הודעה שלא היה שום דבר, מה שכמובן מהווה אינדיקציה די ברורה שהיה, ועוד איך היה.

אוקיי, העניין עם משולש קטש–אוהדים–הנהלה כבר דובר וסופר אצלנו, ובכל פודקאסט קטן כגדול, אז נעזוב את זה. בכל זאת, יש משהו מעניין בשני הניצחונות האחרונים של מכבי תל אביב. אחד ביורוליג ואחד מול ה"חצי יריבה" (ואני מחמיא) בליגה המקומית.

עוף החול, לוני ווקר. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

הסיפור הראשון הוא כמובן עלייתו של עוף החול - לוני ווקר. לפני שניגע באספקטים של המעבר, חייבים להתייחס לסטטיסטיקה: 27 נקודות ב־15 דקות, על 10 זריקות מהשדה, עם שתי החטאות בלבד ו־5/5 מהעונשין. תוסיפו לזה 23 נקודות במשחק החזרה מהחלונות של פיבא ביורוליג, ותקבלו משהו מפתיע.

ומה ההפתעה? לוני ווקר משחק תחת עודד קטש כדורסל מנצח. "אבל מה מפתיע?" תשאלו ובצדק. מדובר בשחקן NBA לשעבר. נבחר 18 בדראפט, נתן שנה שעברה הצגות ביורוליג. המפתיע הוא שזה הדבר הכי רחוק מעודד קטש שיש. כמו בחמישי, גם היום, הזריקות שלו מגיעות מחוץ לכל שטף התקפי שקטש מבקש משחקניו. הירו בול אמיתי: מסרב למסור בפיק אנד רול, מעדיף שלשות מכדרור על כל דבר אחר.

וזה מה שהופך את זה לכל־כך מדהים: שני הניצחונות האלה, בתוספת, יסלחו לי אוהדי מכבי על המנחוס, הניצחון הקרוב בבית (ווואווווו בישראל) על האחרונה ביורוליג, רק יחזקו את מעמדו של קטש. איך אמרה אלאניס בתרגום חופשי: "זה לא אירוני? אתה לא חושב? קצת יותר מדי אירוני… ואללה אני באמת חושב ככה".

https://www.youtube.com/watch?v=Jne9t8sHpUc

הסיפור השני הוא רומן סורקין. הצהרתי כבר שמבחינתי רומן הוא גדול הישראלים בעידן ריבוי הזרים, אף אחד לא מתקרב לרמה שלו. כן, יש לו בעיות הגנתיות, אבל הגנה, כידוע, זה לחלשים. אמש הוא היה רע להחריד. במשחק שחבריו קלעו 104 הוא ״הצליח״ לקלוע 3 בלבד ולהיראות מאוד לא מחובר.

אז נכון, גם בסיפור שלו וגם בסיפור של ווקר מדובר במדגם קטן ולא מייצג, אבל הדאגה קיימת. אם אצל ווקר זה בכלל לא משנה איך קטש ישחק - הוא ייקח את הזריקות שלו. יקלע, יהיה דומיננטי. יחטיא, ישב על הספסל. אצל רומן הסיפור שונה.

אם ווקר ימשיך להציג יכולת כזאת, ובמקביל הפיחות במעמדו של מי שמחפש ומוצא הכי הרבה פעמים את סורקין מתחת לסל או אחרי פיק אנד רול, AKA תמיר בלאט, אז הסנטר הישראלי פתאום בבעיה. חשוב לזכור שאיפה לונדברג נראה מצוין כרגע, וזה כשלעצמו מוריד דקות מהרכז האהוב על סורקין, בלי קשר לעובדה שאתמול הוא נח. אז אולי יש מקום לדאגה? זו דאגה ממש קטנה כי עדיין מדובר בשחקן שרק מאופנס ריבאונד יכול לסיים עם 8 נקודות בכל רמה. הרבה תלוי באיך הוא יגיב לסיטואציה. הדקות יהיו שם כי בכל זאת אין הרבה אופציות אחרות אבל הוא יצטרך להתרגל, לחיים ללא בלאט או פחות בלאט.

ובכלל האם יש סיכוי שנראה קצת גמישות מצידו של קטש ויתן קצת יד חופשית לגאנרים שלו - לונדברג ובעיקר ווקר? אולי איכשהו, בטעות ממש, גם דאוטין ירוויח מזה? זה עוד ממש רחוק אבל התשובות בשבועות הקרובים. אני אגב, מהמר שלא. אני חושב שבלאט עוד ישחק את ה-15 דקות שלו ביורוליג, יהיה עוד מיני משברון עם ווקר ומכבי לא תעשה פליי אין. אבל תמיד אפשר לפנטז.

צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

הלווו השבוע יש כדורסל אירופי בארץ הקודש. הלו, תתעוררו, יש כדורסל אירופי בארץ הקודש.

מזכיר לכולם, הכל אבל הכל, אמת לשעתה.