רגע אחרי מחזור היורוליג הראשון, הנה מתחיל לו כבר השני. את היריבה של הפועל תל אביב כבר ראינו, כי היא הייתה עסוקה בלנצח את מכבי. ביריבה של מכבי תל אביב לא כולנו חזינו. הקיצר, זמן להכנה קצרה לקראת מחזור מספר 2. היידה. עם סיום עשרים הדקות הראשונות של פנרבחצ'ה – פריז, אמר לו השדר האנגלי ביורוליג טי.וי, תוך כדי שהוא בעיקר עסוק בלנסות ולהסדיר הנשימה ולהפסיק להתנשף, שראינו עד כה מחצית של BREATHLESS BASKETBALL. וכשאמר, התכוון בעיקר לאורחת מצרפת, שדווקא ירדה לחדרי ההלבשה כשהיא בפיגור. ואת המשחק הפסידה ב-19 הפרש. ועדיין, גרמה לכך שמי זילזל בה לפני, כבר לא יזלזל בה יותר. הרבה דברים עברו על פריז בקיץ האחרון. בגדול, היא איבדה את מרבית נכסיה. שורטס הלך לפאו. יאנטונן לפנר. מלקולם תל אביבה. הייז למונאקו. אפילו פאקינג קראצר לבאיירן. זה ברמת השחקנים. רגע, ואת זה חשוב להדגיש לפני שממשיכים: הסגל של פריז הוא מהחלשים שיש ביורוליג. לא פחות. אם הוא לובש מדים של קבוצת BCL/ יורוקאפ מאיזה חור, אנחנו בכלל לא מקדישים לקבוצה הזאת מחשבה. אבל זאת לא BCL ולא יורוקאפ ולא צחוק בכלל. הקבוצה הזאת קשה. תיכף נסביר למה. במאמנים? מורשת איזאלו המשיכה בפריז דרך טיאגו ספליטר. שבקיץ הזה החליט לחזור ל NBA כדי לשמש עוזר בקבוצה של דני אבדיה. וזה לא באמת משנה. אל הקווים גויס, הישר מצ'כיה, האיטלקי פרנצ'סקו טבליני. כאמור, לא באמת משנה. אני לא יודע להגיד לכם לכמה קבוצות ביבשת הישנה יש תרבות AKA קאלצ'ר. דווקא לקבוצה הסינטתית הזאת מבירת צרפת יש. יש פריז קאלצ'ר. והכדורסל שהיא משחקת בקיץ הזה בכלל ובמשחק ההפסד שלה בפתיחת המפעל בפרט, גם אם אפשר לזהות שינויים פה ושם? זה הכדורסל של פריז. איך אמר לי אודי הירש? רגע, הירש, עוד מעט נגיע לגורטאט. הנה כמה דברים שיסייעו לכם להבין את הארוע. את המשחק מול פנרבחצ'ה פתחו הצרפתים עם חמישיה של רובינסון, הררה, ווטארה, מבאיי ופיי. 2 דקות + 33 שניות אחרי, יענו כשהשעון הגדול הראה 7:27, וכבר יש חילוף מחומש מאחורינו. מחומש. היי, הנה נכנסים היפי, הומס, מורגן (ההוא מירושלים, כן?), וויליס ובאקו. ולא הרבה אחר כך גם דוקוסי וקאבלייר. ככה זה בפריז קאלצ'ר. כולם משחקים, כולם רצים, כולם קופצים, כולם עושים בלאגן. הגנתית - מהרגע הראשון לחץ על הכדור על כל המגרש, בראשית ווטארה, אבל לא רק. כל פיק נ' רול בהתקפה מקבל טיפול אגרסיבי, ובעיקר יציאות חזקות של הגבוה על הכדור באזור החיוג של הדג'. נכנסים לקווי מסירה, הולכים על החטיפה, עושים בלאגן. וזה רלוונטי ומעניין במיוחד מול מה שיש למכבי תל אביב להציג כרגע. אם אתה סולידי, מרוכז וחכם מול ההגנה של פריז, אפשר למצוא המון בקיעים במה שיש לה להציע בצד שבו אמורים לשמור. היי, הנה אחד, אקס צהוב כחול, שזיהה חור כשקפצו עליו גבוה. ולא רק. גלגולים קצרים של סורקין את הורד אחרי פיק נ' רול ימצאו פערים וחורים בדברים שהצרפתים עושים. מה שכן, אחרי הגלגול הקצר, רצוי להחזיק את הכדור חזק ולדייק במסירה השניה, כי כולם שם מנסים לשלוק. הקיצר, ריכוז זה חשוב – מול הקבוצה שחטפה (ביחד עם אולימפיאקוס) הכי הרבה כדורים במחזור הראשון. שזה 10. שזה הרבה. עכשיו להתקפה של פריז. לא שזה ממש משנה למכבי תל אביב, כי הגנה זה ממילא לחלשים, אבל פריז היא אחת שמולה צריכים להיות דרוכים לאורך 40 דקות. לא בגלל רמת הכשרון, כאמור, אלא רק בגלל ענייני קצב, סגנון ואינטנסיביות. מספרית, היא סיימה את המשחק מול פנרבחצ'ה כשהיא במקום השני בכמות הפוזשנים ביורוליג (110), אחרי ולנסיה. מעשית, תשכחו מטי ג'יי שורטס. הוא עכשיו עסוק בלסבול אצל עתמאן. במקומו, קבלו במחיאות כפיים את ג'סטין רובינסון. קטן, אבל פחות. הגיע מטרפאני אשר באיטליה, ומשחק בבטחון כאילו הוא, ובכן, שורטס. שזה קודם כל מהר. וכשזה לא הוא, יעלה ויבוא הכוכב האמיתי של הקבוצה, זה שעבורו זריקות קשות הן אף פעם לא קשות מספיק, נדיר היפי. הראשון מביניהם מאמין בדריבל דריבל דריבל החלטה, השני בדריבל דריבל דריבל וזריקה תוך כדי נפילה על התחת מאזור היציע העליון. נגיד, משהו כזה: הירש דיבר על הגורטאט. אז קודם כל, הנה גורטאט. איך אני אוהב פולנים חביבים. חוץ מאלו של היורובסקט האחרון. שאינם חביבים. הקיצר, גורטאט רשם על שמו את האלמנט שבו הוא חוסם את האיש שלו, ובכך מפנה את הדרך לשחקן המכדרר כדי שיגיע למחוז חפצו. פריז עושה שימוש די מרהיב, למען האמת, באלמנט הזה. וגם ב STAMPEDE, שזה ביטוי לשעיטה שלה קדימה בכלל ובהתקפה המסודרת בפרט, כשהשחקן שרחוק מהכדור מסדר את הרגליים כדי לקבל את המסירה אליו כשהוא בתנועה לכיוון הצבע. ואחרי שאמרנו את כל זה והתלהבנו לא מעט, נחזור לבסיס. פריז היא קבוצת כדורסל בינונית בהגדרה וחלשה בהגדרתה ביורוליג. עם כל הכבוד לקאלצ'ר ושאר הבלבולים, בסוף היא בד"כ מורכבת משחק אחד מוכשר (רובינסון/ היפי) וחבורת נוגחים מסביבו. אין באמת מקבל החלטות שני מתוך כדרור. כשהיא מזיזה את הכדור הצידה, יענו אל הסקנד סייד, יענו לשחקן שיגיע מהצד השני כדי לקבל משם החלטה (בבול סקרין/ הנד אוף), המחליט השני הוא לא יותר מווטארה, הררה וכו וגו ודו. לא רק שהם לא באמת מסוכנים, אלא שעמידה נכונה בהגנה תגרום להם לאבד כדור. קודם כל, פריז איבדה במחזור הראשון יותר פעמים מאשר ייצרה אסיסטים (11 מול 18). שנית? אפילו ההגנה של מכבי חטפה כדור במצב דומה מול אפס במחזור הראשון, כשבלאט היה אמון על הצד ההגנתי. באמא. שורה תחתונה: זה משחק קשה, אבל רק ברמת ההתאמה לקצב, אינטנסיביות ולקאלצ'ר. ואם מכבי תל אביב מפסידה את זה, אז היי – כבר בתחילת אוקטובר הופך המצב להיות לא פשוט בואכה חרבנא. רגע לפני דרבי. גמר חתימה טובה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

חיכינו, ציפינו, תהינו. בסופו של משחק הבכורה של מכבי תל אביב מודל 2025/26 בליגה השניה בטיבה בעולם, קיבלנו העתק כמעט מושלם לסצנריו הקבוע מהעונה שלפני. הפרצופים השתנו בחלקם, האלמנטים גם – אבל המאפיינים נותרו בעינם. אם היא ממש רוצה, יכולה נציגתנו המשוריינת לטפוח לעצמה על השכם בזכות כמה דברים שעשתה לא רע מול אנאדולו אפס. אם היא מעדיפה שלא לעשות שקר בנפשה, היא תוותר על הטפיחה ותתמקד בדברים חשובים הרבה יותר. אתמול היה רע מכבי תל אביב התייצבה למשחק שפותח את העסק כשהיא בכוננות ספיגה. גם כי יודעת שהיא לא מוכנה, שזה משפט מכובס לזה שהיא לא טובה, גם כי יודעת שהטורקים שממול אמורים להיות כן. הנחת העבודה היא שמה שהלך לא טוב מול היונתן אלונים של העולם לא אמור להשתפר בקלות מול הקוקושקובים. בפועל, אחד ההבדלים הגדולים בין שתי היריבות הוא שהראשונה הגיעה מוכנה ושורטת. אנאדולו התייצבה במוד/ בהילוך שמזכיר את הלך הרוח במשפחת האוזמן כשאומרים שצריכים לצאת החוצה מהמזגן. כלומר בואו נסיים את הארוע במינימום מאמץ וזיעה. דוקטרינה זאת, שהכרנו גם מהעונה שעברה ושהביאה לספליט בתוצאות, השתלבה בכך שגם אצלה תקופת ההכנה לעונה הזאת מצויה למעשה בעיצומה. גם ברמת גיבוש הסגל וגם בכל הקשור לענייני הכדורסל עצמו. בשורה התחתונה, זה היה משחק לקחת. בצורה שבה התפתחו הדברים אמש, זאת הייתה הזדמנות לתת ביס ליריבה עדיפה, שכנראה תהפוך עדיפה עוד יותר ככל שתתקדם העונה הזאת. ולכן, גם מהבחינה הזאת ולא רק בשל עצם ההפסד למי שאמורה על פי התחזיות להיות קבוצת פלייאוף צפונה השנה, אתמול היה יום רע עבור מכבי תל אביב. סגל אחד. שתי קבוצות בהחלטה שאולי הגיעה מהבית, הלכו השנה המחליטים בצהוב, איפשהו בין קולדבלה לקטש, על לא מעט שחקנים שהגיעו הישר מהיבשת החדשה פלאס אחד ווקר שכבר ביקר אצלנו באירופה, אבל כבר אז היה ספקטי. וקטש? הוא ניסה למזער נזקים בפתיחה באמצעות החלטה אחת גורפת. קח את זה, אהרלוס: אהרל'ה ויסברג זה לא מקרי שהחמישייה הפותחת הורכבה מארבעה שחקנים שהיו במכבי ת"א בעונה שעברה + אושיי בריסט אחד. עודד קטש ניסה להעביר מסר לחבר'ה החדשים, ובעיקר ללוני ווקר: אוקיי, הבנתי. אין לכם מושג איפה אתם. אז עד שתלמדו, אנחנו נמשיך לשחק את הכדורסל שלנו עם מי שיודע. ומי שלא ילמד, בעיקר ווקר, ישחק הכי פחות שרק אפשר. תובנה מצוינת, אבל אני צריך איזה פאנץ' עם בוזוקי. בטור ההכנה מאתמול התיישב אסף רביץ וניתח את האמריקאים החדשים שהגיעו השנה. שמשנים כאן הרבה. שימו לב, אגב, לדירוג של בריסט. גם לטורקים יש את הבחור הפעור שלהם, הביג גאי קאי ג'ונס, ומכבי נעזרה בו ובחברו לעמדה מספר 5 כדי לצאת קדימה ולייצר לעצמה יתרונות. זה לא ממש מקרי שאת המחצית הראשונה סיים ה 4-5 פאנץ' של קטש, כלומר סורקין את הורד, עם 19 נקודות, כשהקבוצה כולה מייצרת 14/22 ל-2. זה הגיע לא מעט בזכות היכולת של הגווארדיה הוותיקה, המכירה והמתורגלת יותר לשבת על חוסר ההכרות של ג'ונס וחוסר היכולת לזוז של פאפאיאניס. משם מרימים פיק נ' רולים לרוב פלאס איזה אלי הופ נחמד שעובד יפה בסושיאל. תוסיפו לזה את בריסט האגרסיבי, במיוחד במאצ'אפים ספציפיים, ותקבלו מתכון דרכו יכולה הקבוצה המאוקלמת לייצר לעצמה יתרון. כאמור, תכנית ההפרדה של קטש הובילה לכך שאת הכניסה הראשונית שלהם אלי פרקט, ערכו ווקר ודאוטין ביחד. בתכלס, כחלק מחילוף מרובע. כשנלך אל הסטטיסטיקה היבשה, נראה כמה דברים שלא מסתדרים עם מבחן העין. דאוטין מסיים את המשחק עם מדד פלוס מינוס חיובי (3). ווקר, שכל שניה שלו על הפרקט הרגישה כמו נצח עבור האנשים בצהוב, עם 0 באותו המדד. זאת, למשל, להבדיל מסורקין (מינוס 14) או בלאט (מינוס 11). עזבו, עזבו את הסטטיסטיקה הפעם. זה נכון, מכבי עשתה כמה דברים יפים ומוכרים כדי להקשות על היריבה. הלחץ הפסיבי (2-2-1) על כל המגרש. כאמור, ניצול מקסימלי של הקשיים שלה בעמדה 5. אפילו הנסיון בסוף ללכת להרכב סמולבול עם בריסט בעמדה מספר 4. את הכל כבר ראינו לפני. העניין הוא שהקבוצה החדשה מתעקשת לעשות שטויות בכמויות. היי, הנה איבוד דאוטין אחרי הכנסת כדור מתחת לסל של מכבי (מה זה השטויות האלו?). ולא רק שם. היי, הנה סנטוס בחיקוי מרשים לעבירות התוקף אשר רשומות אצל הרשם לסימני מסחר על שם נמרוד לוי. היי, הנה לוני ווקר לחלוטין לא מבין מה לעזאזל רוצים ממנו האנשים האלה כאן. לא ברמת הדקות, לא ברמת הזריקות, לא ברמת הכדורסל. בסדר, אז החדשים, גם החדשים, לא בעניינים. אבל זה לא באמת אמור לעצבן את אלו בצהוב שכן לוקחים ללב. אתם רוצים שאני אגיד לכם ממה אתם אמורים להתעצבן? אוקיי, אני אגיד לכם מה מעצבן. אותו הדבר, נו כאמור, כשהיא ביתרון 4 במחצית, יתכן שחשבה לעצמה מכבי תל אביב שהיא דווקא בעניינים. הנה, אפילו הגנתית הצליחה סוג של להחזיק את לארקין על 0 נקודה ואת הקבוצה שלו כולה על 4 אסיסטים מול 7 איבודים. שזה אחלה. כלומר, אחלה בעיקר אם לא סופרים את ההחטאות מסמרות השיער (תזכירו לי בהזדמנות לדבר איתכם על התסרוקת של בריסט, בסדר?) של שחקני הסוג של מארחת. גם של לייאפים. בעיקר של שלשות טובות. מצד שני, את הסרט הזה אנחנו מכירים והיא מכירה כבר הרבה יותר מדי פעמים, מהעונה שעברה. זה אותו הדבר, נו. בסוף, הגנתית, מה שהיה הוא שיהיה. עם החדשים, עם הישנים, עם מי שאתם רק רוצים ולא רוצים. ונכון שקטש ניסה גישה אקטיבית יחסית בכל הנוגע להחלפת שחקנים שויתרו וטעו בצד שבו עדיף לשמור. בסוף, רוח המועדון הזה בעת הזאת בכל הנוגע לעניין הזה, זה משהו שאליו מתאקלמים חיש חש. וזה כולל גם את אותו בריסט, שהגיע בכלל על טיקט הגנתי. זה כולל כמובן את אלו שכבר שכללו את השיטה. הנה, עמוק בתוך הרבע הרביעי, סנטוס שמחליף את סורקין אחרי טעות שמחליף חזרה את סנטוס אחרי טעות. ואני אגיד לכם מה מעצבן. ביתרון 76-75, עובר קורדיניה את ג'ון די בכדרור למקום הלא נכון. אחלה דיברתולומיאו שבעולם, אבל זאת בעיה חוזרת. והשם אולי חדש, אבל זה שסנטוס עוזב את שמיטס כדי לעזור ומותיר אותו חופשי בפינה? זה הכי ישן שיש. הקיצר, שלשה של הלטבי. הלך היתרון. ועכשיו הרכות הקבועה עם אי ההבנה הקבועה בכל הנוגע לתקשורת. ביתרון אפס 78-76, היא מריצה תרגיל הקרוי פיקנרול ספרדי מהצד, שבו מעורבים לויד את שמיטס, עם חסימה גבית של לארקין. לויד תוקע את השומר שלו (ג'ון די) חזק בתוך החסימה של שמיטס. בריסט יוצא לדוג באזור הכללי של הכדור, ואף אחד לא מלווה את הלטבי, עוד פעם הלטבי, בדרך לדאנק ויתרון 4. לא מדברים, לא מתקשרים, לא מבינים, לא מספיק רוצים. ועכשיו להתקפה. לתמיר בלאט היה משחק לא רע בכלל. וכדי להזכיר לנו איך הדברים עובדים באמת, אז בשלב הזה, דווקא בשלב הזה, ברור שבשלב הזה, מחליט הנסיך שעכשיו, רק עכשיו, דווקא עכשיו, הגיע הזמן המושלם למסירת יד אחת מה-זה-יפה ומתוחכמת. לאוסמאני. מתפרצת ודאנק צד שני. של שמיטס. עוד פעם שמיטס. אבל אמרנו שקטש בא בגישה אקטיבית? בסדר נו, אז מוציאים את בלאט ומכניסים את דאוטין. עכשיו התקפה טורקית. לארקין בכדרור בואכה ריקודים מול הורד. שמחזיק מעמד מולו יפה. כשקורדיניה ולויד מחליפים ביניהם מקומות, דאוטין מפליג בדמיונות על הימים היפים בפילדלפיה. יא, איזה כיף היה שם כש – טריצה של לויד בתוך פרצוף שלו. לא יודע איזה טקס היה שם בפודגוריצה אשר במונטנגרו, אבל הוא תם. תם הטקס. וכן, עבור האוהדים של הקבוצה מצהוב, אלו שרואים בעיניים משופשפות איך היריבה העירונית היא פאקינג מפלצת, בעוד שהם מתפלשים בבינוניות בהגדרה ומפסידים את אותו המשחק כשיטה, זה מעצבן. וזה אמור להיות מעצבן גם עבור הבוסים שלהם. ולא בטוח שהם באמת מתעצבנים. 3 הערות לסיום השמיץ של הנעל. הריג'קט של הפולני – מתנצל על משחק המילים. פעם אחרונה שזה קורה. גם בנסיון הראשון ובטח בזה האחרון, הנוקאאוט של הטורקים הגיע כשויתרו על 5 קלאסי והלכו על שמיטס כגבוה השני, לצידו של אוסמאני. זה ברמה הטקטית. ברמת הכדורסל, תקופת הפריחה של ג'ורדן לויד, שהחלה כנראה במקביל למעמד הענקת הדרכון הפולני, המחישה את ההבדל בין הקווים האחוריים של שתי הקבוצות. אחת מוכשרת, מנוסה ויודעת איך לשחק. השניה פחות מוכשרת, הרבה פחות מנוסה ולפרקים נרחבים יכולה להיות נערת הפוסטר של איך לא משחקים. אגב, הירש הפנה שימת לבי לסטטיסטיקה פסיכית שמדגישה את היתרון של שחקנים שהולכים ריג'קט, כלומר הולכים נגד כיוון החסימה במצבי פיק נ' רול. הריג'קטים של ג'ורדן לויד? הצגה. ליף – דיברנו על החילופים בעקבות מחדלים הגנתיים? הבן של ברד חטף שתי שלשות על הראש בתחילת הרבע הרביעי, ובזה תם חלקו. וזה החלק הבעייתי פחות. עזבו רגע את חוסר היכולת לקלוע ואפילו לזרוק מבחוץ. עזבו את הקשיים הטבעיים בהם נתקל שחקן שמגיע למקום לא מוכר ולכדורסל שמעולם לא הכיר. ברמה הגופנית, ליף הנוכחי מעורר געגוע לפיזיות של ז'ק. שזה לא טוב. אנחנו מדברים כאן על שחקן עם פוטנציאל, רזומה (?) ומשכורת שאמורה להפוך אותו לאחד הדומיננטיים ביותר בצהוב. כרגע הוא בעיקר מזיק. הקליעה – הזכרנו מקודם את הקליעה של הטורקים. אמרנו את זה פעם ונמשיך להציק. לקבוצה הזאת של קטש אין מה לחפש אם לא תמצא עצמה ממותגת כקבוצת קליעה איכותית. הפוטנציאל כנראה קיים, לפחות לפי מה שראינו בחלק הראשון של משחקי ההכנה. עם 7/27 ל-3 ועם הגנה שהיא בילט-אין בלתי, העונה הזאת עלולה להרגיש ארוכה במיוחד. חתימה טובה. שנעשה חשבון נפש. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

לא קל לעבור מצפייה בהפועל תל אביב-ברצלונה להמבורג-הפועל ירושלים. הירושלמים לא אשמים בזה. הפער בין הקבוצה הישראלית הבכירה ביורוליג (היא לובשת אדום, תתרגלו) לבין הגרמנים מרובי הזרים תהומי. למרבה האירוניה, סגנון המשחק של הקבוצות דומה למדי – ריצה בכל הזדמנות, הרבה פיק אנד רול, בלי תסבוכות טקטיות. זו חלק מאופנת הראן אנד גאן של תומאס איזאלו הפיני, ההוא מפריז ובון, ששוטפת את היבשת. רק שלדימיטריס איטודיס של המון כישרון בסגל (והמון סגל) והוא משלב בין קצב גבוה לדגשים הגנתיים נכונים. לברלושקי יש מעט כישרון בסגל (כמה מעט? ג'יי פי טוקוטו הוא אחד הזרים), והזרים שאינם טוקוטו סיימו עכשיו קולג' או עברו עד עכשיו בקבוצות נידחות בקפריסין, בלגיה ורומניה. אם יש דגשים הגנתיים קשה לאתר אותם והראן אנד גאן משולב בהשלכת 10 מ-34 לשלוש, כולל שני שחקנים (ג'סטין אדלר דיוויס ואריק ריד) שזרקו לבדם 25 פעמים (וקלעו 6). קרינגטון המשיך להיות חד כתער. צילום: עודד קרני, ליגת ווינר סל הפועל ירושלים אמנם הפסידה אשתקד בהמבורג, ואפילו סיימה אז ערב טראומטי עם ארבעה שחקנים בלבד על הפרקט, אבל בואו נשים את הניצחון 85:100 בפרופורציות. המבורג היא ברמה של קבוצת תחתית בליגת העל שלנו, חממת צעירים (כולל הסנטר הצרפתי הצעיר זכארי פרין והגבוה ההונגרי בעל השם הנפלא זומבור מרונקה) שאולי אחד מהם, הרוקי קרלוס סטיוארט, יתקדם לרמות הגבוהות באמת. ועדיין, התוצאה הסופית מרמה. במחצית הובילה ירושלים 50:53, בסוף הרבע השלישי 68:74. היה משחק צמוד למדי, כלומר לא מבריק למדי של הפועל ירושלים. ויש מסקנות. הראשונה, שבטח תפיל אתכם מהכסא: ירושלים תלויה בג'ארד הארפר, ולעיתים רחוקות הוא לא משהו. אתמול היה יום כזה, שבו העניינים פחות מתחברים להארפר, אולי בגלל העומס של גביע וינר והסופרקאפ, רגע לפני מסע מפרך לברוקלין של קודש למשחק של יום חול. ברבע השני הוא אפילו איבד שני כדורים בשני פוזשנים רצופים והתקשה הגנתית לעצור את סטיוארט המהיר. בלי השליטה של הארפר בקצב, ירושלים נגררה קצת לקצב המהיר של המבורג, קצב שבו היא פחות מרגישה בו בנוח. ההתקפה של יונתן אלון במיטבה כשהכדור מגיע אחרי כמה שניות וכמה מהלכי סרק שנועדו לבלבל את היריבה לידיים של הארפר או קרינגטון, והם יוזמים מבידוד או מפיק אנד רול. למזלו של אלון, קרינגטון המשיך להיות חד כתער, כמו בכל משחקיו מאז הסיוט במדי הנבחרת, עם 5 מ-5 משתיים ו-3 מ-6 משלוש. כרגיל אצלו, אפשר לשאול למה הוא לא היה אסרטיבי יותר ולמה לא זרק יותר. התשובה, כנראה, היא שאם היה עם אופי אחר, הוא לא היה כאן. המשחק האנמי של הארפר מבהיר למה ירושלים זקוקה לקשיוס וינסטון. ההתקפה שלה תלויה באיש שיניע אותה במהלכי אחד על אחד, ולו היה בריא וינסטון יכול היה לחגוג מול הגרמנים הנדיבים הגנתית. בהיעדרו רועי הובר לקח אותה על הגב יחד עם קרינגטון בדקות הפחות טובות, למרות 3 איבודים, אחד מהם במסירה הראשונה שלו. להובר לא משנה אם זו המבורג או השניות האחרונות במשחק האחרון בישראל לפני מלחמה עם איראן – הוא בטוח בעצמו מספיק למסור את המסירה המכריעה (5 אסיסטים) ולזרוק שלשות מקילומטר (10 נקודות, 2 מ-3 מחוץ לקשת). כרגע הוא הישראלי המוביל של ירושלים (תכף נגיע למי שפחות מוביל). משחקים מול קבוצות מהירות שלא ממש שומרות הם הלחם והחמאה של ג'סטין סמית, והוא אכן חגג עם 14 נקודות ב-21 דקות. אלא שהפועל סבלה במחצית הראשונה, גם בדקות שלו, מבעיה קשה בריבאונד – הגרמנים לקחו 15 שירושלים בהתקפה מול 14 ריבאונד הגנה של ירושלים, גם בגלל פוזשן אחד של 4 ריבאונדים בהתקפה. יש מחיר לזה שה-4 שלך 1.98 מ' (אנתוני לאמב במשחק סולידי של 12 נקודות, 6 ריבאונדים ו-4 אסיסטים) ושבחמישיות מסוימות אין לירושלים אין אף שחקן מעל 2 מטר (אוקיי, אולי כשסמית עם נעליים). הנתון הבעייתי התייצב במחצית השניה, כשהגרמנים הוסיפו רק עוד 7 ריבאונד בהתקפה והמשחק הסתיים עם יתרון ירושלמי 38:40. זה קרה בעיקר בזכות המשחק הכי סולידי ומדויק של אוסטין וויילי מאז הגיע להפועל ירושלים. זה עוד לא היה ה-MVP מהליגה הטורקית, אבל הסנטר אשכרה קלע 6 מ-7 מהשדה, 2 מ-2 מהקו ולקח 11 ריבאונדים. עם זאת, כוכבית קטנה: הסנטר הפותח של פריז, פארין, בן 21, והסנטר השני, טורודיץ', הוא ככל הנראה השחקן הכי גרוע ביורוקאפ. לוויילי צפויים מבחנים רציניים יותר. הזכרנו שהובר הישראלי המוביל של ירושלים, וקשורים לכך גם אלו שהיו אמורים להוביל. נמרוד לוי רשם אתמול מגמת שיפור מסוימת אחרי תקופה לא טובה שהחלה למעשה כשחזר מפציעה בשלהי העונה שעברה. היה לו אפילו דאנק אסרטיבי בסיום המחצית הראשונה. מנגד, הוא עדיין מתעקש על עבירות מטופשות (אמש עבירה מיותרת על שלשה) והקליעה לא מאופסת (0 מ-4 משלוש). במקרה של יובל זוסמן, הבעיה היא לא מקצועית, אלא מנטלית. בעונה שעברה נראה לפרקים שהבחור מתחיל להיות אסרטיבי, גם התקפית. בניגוד לקרינגטון, הוא לא מצליח להסיר את קורי העכביש מתקופת הנבחרת. 5 הנקודות שלו, 3 הריבאונדים ו-3 האסיסטים עשויים לרמז על ערב סולידי, אבל זוסמן שוב היה עם ידית לא מאופסת, לא תקף מספיק את הסל בחדירה ונראה פסיבי ומפוחד. גם הגנתית היו פוזשנים שבהם שחקנים עוברים אותו בכדרור או חותכים לו על הגב. זוסמן כבר בן 27, השכר שלו גבוה והמעמד שלו מבוסס. לילדים עם פוטנציאל סולחים על ימים פחות טובים, בטח לישראלים. בעונה שבה ירושלים חייבת לסיים עם גביע וכרטיס ליורוליג, הגיע הזמן שהילד יתבגר.

לאוהדי הפועל ת"א נדרשו אתמול 101 שניות כדי להגניב מבט ללוח התוצאות ולהבין את גודל האירוע. במשך שנים הם גדלו על האגדות ההן מה-0:1 על מילאן, וה-0:2 על צ'לסי, וה-1:2 על פארמה. ויודעים מה, גם מה-0:3 על בנפיקה ליסבון. ואז, בתוך פחות משתי דקות, באו ואסילייה מיציץ' ואלייז'ה בראיינט וקבעו 0:5 על ברצלונה. ככה, סתם, פשוט, כאילו זו דרך הטבע. והאמת היא שזו כנראה דרך הטבע. ורק בגלל שזה טבע חדש, צריך להתרגל אליו. רגע לפני שייכנס צום יום הכיפורים, יביטו שוב כולם בדירוגים הסטטיסטיים העדכניים של היורוליג, ויתייקו את התמונה. נכון שעברו רק 70 אחוזים ממחזור הפתיחה, ועדיין: * הפועל ת"א מדורגת ראשונה בטבלה, בזכות ניצחון ב-16 הפרש. * היא גם ראשונה בנקודות, לאחר שקלעה 103. * ראשונה בקליעות לשלוש (13 מ-24) ושנייה באחוזים (54%). * שנייה באחוזי עונשין (14 מ-15, 93.3%). * רביעית באחוזים לשתיים (61%). * ושנייה במדד המשוקלל, עם 118. 28 שניות כדי לצאת בהצהרות, ואסה מיציץ' (צילום: הפועל IBI תל אביב) למיציץ' נדרשו 28 שניות כדי לצאת בהצהרות, בתופים ובמחולות. את הכדור הראשון שהגיע לידיים אדומות הוא לקח אליו, ומיד ירה שלשה בהתקפת מעבר. ואחר כך, ברבע השלישי, כשהעסק קצת הסתבך ובארסה התקרבה עד 58:54, הוא קבר עוד שלשה, חטף כדור וקינח בסל נוסף, והופ, 54:65. ובסוף בסוף, כשעל השעון נותרה בערך דקה, הוא גם דאג להזים את כל חלומות הקאמבק של היריבה הזקנה ממול, וקלע את השלשה הנכונה ברגע הנכון כדי להעלות ל-87:99. אנטוניו בלייקני הסיר את סימני השאלה לגביו 99 שניות לאחר שנכנס להופעת הבכורה שלו ביורוליג. בזמן הזה הוא כבר הספיק לקלוע שלשה ראשונה, ומיד אחריה הגיעה עוד אחת, ובהמשך עוד, ובין לבין הוא סחט שלוש עבירות תוך כדי זריקות לשלוש (ובלי להשתמש באלמנט המאוס של מייק ג'יימס). ובואו, אנחנו כאן כדי להזכיר לכם שאת קריירת היורוקאפ שלו פתח הבלייקני עם 0 מ-12 לשלוש, וקלע שלשת בכורה רק במשחק הרביעי, כן? שי האוזמן המשחק הזה היה קצת בין מי שהייתה פעם אירופה הקלאסית לבין זאת שמעולם לא באמת התיימרה. כמו היבשת הישנה עצמה, מה שנותר מברצלונה הנוכחית זה בעיקר הלוגו הישן שהודבק על צבע הגופייה החדש והלא ממש קשור. וברמת השחקנים, זה קווין פאנטר מול בלייקני. אחד אצולת הליגה השנייה בטיבה בעולם, והשני הוא אחד שהכי אירופה שלו עד אשתקד היה באר שבע. תגיד רגע ובחייאת, אהרלוס, אתה יודע בוודאות מי הטוב מביניהם? פאנטר, גם בשבתו כרכז לעת מצוא, הוא שחקן שזריקות קשות מגדירות אותו. ואחוזים גבוהים מהשדה לא ממש. ההבדל ביניהם אתמול היה שבלייקני קלע את הקשות שלו. ואם החטיא את הקשות, זה נעשה תוך כדי סחיטת עבירה שהובילה לנקודות מהקו. קלות. דיברו אצלנו לא מעט על החוזה הפסיכי שבלייקני קיבל מעופר ינאי. וואלאק, יש מצב שמיסטר עופר דפק איתו בובה של דיל. וואלק. עוד כמה הצגות כאלה, ולא רחוק היום שבו נתהה איך בלייקני הסכים לחוזה השערורייתי שהוצע לו בהפועל. אנחנו עוד עלולים לטעון שמדובר בחתכת Underpaid... אז לכולם הכל עבר חלק וסבבה ומהר וקל, ורק אחד נאלץ לחכות ממש הרבה זמן לרגע הזה. וזהו דווקא דימיטריס איטודיס. טקסטים רבים הוקדשו לכניסתה ההיסטורית של הפועל ת"א לליגה של הגדולות, וכולנו שכחנו שגם עבור המאמן היווני הייתה זו סגירת מעגל שאינה מובנת מאליה. והיא הייתה סימבולית מאוד, כמובן. במשך 662 ימים המתין איטודיס להזדמנות לעמוד שוב בבמה המרכזית. המומנטום בקריירה שלו לא נשא חץ בכיוון הנכון כשהוא פוטר מפנרבחצ'ה בדצמבר 2023. האיש ישב בבית כמעט שנה, ואז לקח צעד לאחור וירד ליורוקאפ, ועם פטריק בוורלי אחד שעשה לו ת'מוות. והנה, אתמול, עם שובו ליורוליג - הוא נתקל בברצלונה. דווקא ברצלונה, זו שניצחה אותו במשחקו האחרון באירופה לפני הפיטורים. אלייז'ה בראיינט חזר לרול המוכר לו (צילום: הפועל IBI תל אביב) ומה נגיד ומה נאמר, הקבוצה הנוכחית של איטודיס לא בדיוק נראית כאילו היינו בספטמבר או שאנחנו באוקטובר. לפחות בהתקפה, כן? היא פשוט שרה בתנועה. אז את ואסה ובלייקני כבר היללנו, אבל הם לא היו לבד בסיפור הזה. דן אוטורו הוא הדבר האמיתי. בראיינט חזר לרול שלו מהימים לצד שיין לארקין ועוד אחד (נו, איך קוראים לו. אה, מיציץ') באנאדולו אפס, וכשלא הלך לו, וכן הלך לאחרים - הוא ידע היטב לזוז הצידה ולתרום בפעולות הלא-נוצצות שמביאות ניצחון. ואם כבר פעולות לא-נוצצות, אז מה עם איש וויינרייט הזה? מישהו יודע להגיד איפה הוא שיחק בשנה שעברה? מי החביא אותו כל כך טוב? בואו נתעכב רגע על עניין חילופי החמישיות שהירש הזכיר כאן, כי הוא הביא לנקודת מפנה חשובה במשחק. בפיגור מינימלי של 15:14, שבע דקות מהפתיחה, התחיל איטודיס לטפטף את המחליפים למגרש. גם ז'ואן פניארויה פעל באופן דומה. בחמש הדקות הבאות טסו האדומים ל-11:21 והכתיבו את הקצב לכל מה שנשאר מהערב. מדד הפלוס/מינוס הגבוה במגרש היה שייך דווקא לכריס ג'ונס. וזה אומר הרבה. זה אומר בעיקר שבסקנד יוניט הצליחה הפועל ת"א להביא לידי ביטוי את יתרון האיכות, העומק והרגליים הטריות שלה על ברצלונה. תקראו את זה שוב: להפועל ת"א יש יתרון באיכות, בעומק וברגליים הטריות על פאקינג ברצלונה. טוב, כבר אמרנו. זו פשוט דרך הטבע. מבטיחים שנתרגל.

שלוש הבכירות שלנו מתחילות את עונת 2025-26 עם הרבה ציפיות. ציפיות, שהן המשך ישיר וברור של העונה הקודמת. עונה, שבצירוף נסיבות מאד נדיר הסתיימה פחות או יותר עם אותה תחושה אצל כל אחת. כל אחת עם סיפור משל עצמה. שלושה סיפורים, שנשזרים לסיפור אחד. סיפור אחד שמחבר את העונה הקודמת עם זאת שיוצאת עכשיו לדרך. דרך שתהיה חייבת להסתיים בהכרעה. זה לא היה היום שלו. רחוק מזה. חנוך יצא את ביתו אשר אל מול הים, אל עבר עוד יום שבו ינסה להרביץ ספרות במיטב הנוער החיפאי. רק שזה לא היה היום שלו. לרוב, היה חנוך נינוח. לרוב, אהב את עבודתו. היום לא היה חלק מהרוב. היום נפשו נטרפה. עוד לפני שהתחיל הבוקר הבן ערן הרעיש עם גיטרת הבס. כשרצה לצאת אל הדרך גילה כי השכן גרוס חסם את החניה. עצביו התחברו לפקעת. הוא חש חשוף ברוח ומופקר מול העולם כולו. בכל זאת הבטיח לאשתו שיגיע הביתה בזמן, כמו שתמיד. אם רק ישרוד עוד יום לימודים ארוך. לשיעור האחרון, האתגר הגדול כתמיד, הוא החליט לעשות משהו אחר. שונה. לחבר את הספרות עם הספורט שהכי אהב – זה של נייסמית'. בניסיון להכניס בעצמו עוד קצת אנרגיות כדי לצלוח את השעה וחצי האחרונות של היום, הוא החליט לספר לתלמידים את הסיפור של עונת 2024/25 בכדורסל הישראלי, דרך שלוש הקבוצות המובילות שלו. חנוך כיחכך ויצא לדרך. "יש שופטים שלושה, יש קבוצות צמד, ויש כדור אחד אלוהינו. רק שכדורסל, בפוטנציאל, זה הרבה יותר מזה. בתנאי אחד בסיסי – סיפור. ההתרחשות על המגרש הופכת להרבה יותר מ"משחק", כשאפשר לאסוף את כל הפרטים, ולספר מהם סיפור. לא על כל שחקן, משחק, קבוצה או עונה, אבל הכל מקבל משמעות אחרת כשיש סיפור. עם סיפור יש דרמה. עם דרמה יש רגשות. עם רגשות יש זכרונות. וזכרונות, אלא אם יצאתם תות-אנך-אמון איכשהו, זה אחד מהדברים היחידים שאפשר לקחת איתנו לקבר. עונת 2024-25 של הכדורסל הישראלי, העונה הלא מסויימת, היתה כזו. היה לה סיפור. יותר מזה, היו לה שלושה סיפורים, שבנו סיפור אחד גדול של העונה כולה." "סיפור נבנה מחמישה חלקים" חינך חנוך. "החלק הראש... גילי, שקט בבקשה. החלק הראשון הוא האקספוזיציה – הצגת הרקע והדמויות. שנתחיל? מכבי תל אביב – האימפריה. הקבוצה של המדינה, האלופה הנצחית. אופת הלחם וחובצת החמאה. קצת מוכה. קצת חבולה. אבל ממש עומדת על הרגליים עם הרבה מאד פאסון וגאווה. אחרי 55 שנים של דומיננטיות ארצישראלית היא רגילה שקמים עליה לכלותיה. לעיתים זה הוציא ממנה פיהוק, לעיתים היתה צריכה למתוח איברים, אבל בסופו של דבר, כמו אלטון, היא עומדת. גם שמעון מזרחי, כמו אלטון, עדיין עומד (תמונת AI) הפועל ירושלים – בפעם ה-172 יש בעלים חדשים, אבל כזה עוד לא היה. לא במועדון ולא בספורט הישראלי. יש יאמרו לא רק בספורט, בהכל. הגיע אדון אוכל, אז לצידו הופיעה גם גברת תאבון. האוהדים בשגעת, כי עם בופה כזה אפשר לחלום אף יותר מיוסף ומרטין. ביחד. בסופו של יום, עם כל הגאידמקים בירושלים מעולם לא החתימו תותחי-על על-אמת. לא היה שחקן של מיליון דולר. לא נחת שחקן יורוליג. לא שברו את השוק. לא חטפו שחקנים שמכבי חשקה ביקרם. ההשקעה היתה מעל הנורמל של המועדון, אפילו כפול מכך, אבל עדיין בפרופורציה. עכשיו זה יכול להשתנות. הפועל ת''א – החבר ינאי הצטרף לרוזה וטורצקי ברשימת הפועלים האדומים שבאו עם מסר אחד ברור – מ-ה-פ-כ-ה. הנה הוא בא. מעולם לא נראה בארצנו בעלים של קבוצה, ששפך כ''כ הרבה שקלים כדי להטריד את הדב הצהוב. עשורים ללא תואר. יותר מיובל ללא אליפות. אחרי השקעה שכזו, שוב לסיים עונה ללא תארים יהיה עלבון גדול. קשה. "עד כאן הכל ברור? נהדר" המשיך חנוך. "השלב הבא בכל סיפור... גילי, תשב כמו בן אדם בבקשה. תודה. השלב הבא הוא הסיבוך. במקרה שלנו, כל קבוצה וסיבוכה שלה. כל סיבוך והקבוצה שלו. במכבי, יש מתחים אצל הבעלים. יש מתחים עם האוהדים. יש מתווים שיוצרים מתחים בין האוהדים לבעלים. יש מבנה של הבעלים שיוצר מתחים עם האוהדים המתווים. יש תקציבים של הבעלים, שמתווים מתחים עם האוהדים. יש אוהדים שמתווים בעלים עם מתחים. מה? בדיוק. אימפריות, כמעט תמיד, נופלות מבפנים, ואימפריית הכדורסל הארצישראלית נכנסה לעונה הקודמת כשצמד טוענות לכתר מריחות דם. עדיין, אם מישהו רוצה לזכות במשהו, צריך לקחת את זה ממכבי. כל זאת בזמן שבצד השני של העיר יש הרבה רעש ובחש. האסטרטגיה של מכבי, אם מבחירה או כפיה, היתה לא להגיב. נשארו על המסלול שלהם והאמינו בצדקת הדרך, או אם תרצו, התוו דרך. בירושלים כאמור רגילים לבעלים חדשים, אבל משפחת אדלסון זה משהו אחר! רק ש... לא. או יותר מדוייק – עוד לא. כרגע. היתה פה בחירה מודעת. אסטרטגית. לבינתיים בחר בעל הבית החדש, שלמרות שהכיסים שלו הכי עמוקים בישוב, הוא הולך לאט. סולידי. לבנה אחרי לבנה. אמביציה – קונים מהר. שאיפות – לא חסר. אבל לאט. לאט, סולידי. לבנה אחרי לבנה. הירושלמים. צילום: עודד קרני, ליגת ווינר סל באדום תל אביבי הסיבוך היה בכאוס. בדיסוננס. למרות שהכיסים שלו עמוקים פחות, הרבה פחות, הוא השקיע יותר, הרבה יותר. הוא רוצה הכל והוא רוצה את זה עכשיו, ובדיוק כמו פרדי, הוא רוצה גם תשומת לב. האסטרטגיה היתה ברורה. רועשת, צועקת, זוהרת, בוהקת, מסנוורת ויקרה. מאד-מאד יקרה. בין כל הפרחים בגינה מישהו אחד בלט כפרח משוגע. זה כמובן מעניין וראוי להערכה, אבל כפי שטען בחור בשם רובי – ככל שהם גדולים יותר, הנפילה שלהם חזקה יותר. כשהולכים כ''כ מהר וכ''כ חזק, אין מרווח זמן לשגיאות. הפועל היתה חייבת תוצאות ע-כ-ש-י-ו. "היופי בסיפור שלנו", ימשיך חנוך, "שהסיבוך של כל דמות עם עצמה, מסתבך גם עם האחרות. הסימני שאלה סביב מכבי, הגיעו בדיוק בטיימינג הכי טוב כדי לייצר סיפור. אם זה היה קורה לפני שבע שנים, לא היה בצד השני של האוסישקין מישהו לנצל את זה. להפסיד תואר בארץ? אפשר לבלוע את זה, אבל לא להפועל ת''א. לאורך כמעט כל 55 שנות דומיננטיותה מכבי התרגלה להלחם רק בחזית אחת. על חשיבותה של "חזית שניה" בטח למדתם בשיעור היסטוריה – בעברית קוראים לזה גיים צ'נג'ר. רק שבמקרה דנן, הטוענות לכתר סוחבות מטענים ארוכי שנים אחת כנגד השניה, ואפילו לא מצליחות להסכים על דבר בסיסי כמו למי מהן מתכוונים כשאומרים "הפועל". תוסיפו את הדיסוננס בין הכיסים היותר עמוקים בירושלים מול ההוצאות היותר גדולות דווקא בת''א, וזה רק מסתבך עוד יותר. כשכל אחד מאד מאמין באסטרטגיה שלו איך להתמודד עם הגמוניה, זה חמוד לאללה. רק שבסוף העונה מגיעות התוצאות, ואיתן ההוכחה איזו דרך היא ה"צודקת". הסיפור של 24/25 היה סבוך הרבה יותר מאשר 'אלופה מול שתי טוענות לכתר'. "הצגנו את האקספוזיציה, מצאנו את ההסתבכויות," חיזק חנוך. "השלב הבא הוא למצ... גילי, מספיק עם החריקות, או שאני זורק אותך החוצה. צריך למצוא את נקודת השיא – פה הסיבוך מגיע לנקודה שאי אפשר לפספס אותה. שלוש קבוצות עם הרבה מאד אמביציות נכנסו לזירה. רק שעם אמביציות יש ציפיות, ועם ציפיות יש הצלחות ואכזבות. כשיש שלוש קבוצות הסיכוי שכולן יצאו בסופה של העונה מרוצות הוא קטן עד קלוש מאד. ספורט הוא "משחק סכום אפס" – אם היריב שלך מנצח אתה תהיה עם פנים רקובות, ותוספת של צלע שלישית למשוואה אמורה רק לסבך את מציאת האיזון. ההיגיון אמר בתחילת העונה שלפחות קבוצה אחת תסיים אותה לא מרוצה, וכשאנשים לא מרוצים יש לזה השלכות אסטרטגיות על העונה העוקבת בכל רמה – סגלים, השקעה כלכלית, ג'ובים. כך נכנס הכדורסל הישראלי לחודשים אפריל-מאי-יוני עם הבנה ברורה וחדה שאנחנו בשיא. כל הכוחות נפגשים, כדי להגיע להכרעה. כן, זו היתה האסוסיאציה של "נכנסו לזירה", תתמודדו (תמונת AI) "כל המילים האלו עד כה על עונה לא מסויימת שכבר הסתיימה על שום מה? על שום ש... גילי!! די עם החריקות!!!! יותר לא אזהיר אותך", החריף חנוך. "על שום שאחרי שיא הקונפליקט מגיע שלב הפתרון, ובסיפור שלנו הופיע פתרון, שאף אחד לא ציפה לו. בצירוף מקרים קוסמי ונדיר, יצא שכל ה-3 קבוצות הצליחו לסיים את העונה פחות או יותר עם אותו ווליום של מרוצים וחמוצים. הנסיבות התכנסו לזה, שכל הדמויות בסיפור של עונת 24/25 סיימו את העונה עם משהו כמו 70% אחלה ו-30% באסה. זה שהיא הסתיימה בלי אלופה, ועוד אחרי אותם שני משחקי גמר מהוללים, רק תרם לכך. זה גם הכתיב את האסטרטגיה לקיץ שעבר עליהן ולעונה הנוכחית. נשוב לדמויות. מכבי ת''א – קודם כל פרופורציות. בשביל הנשמה המכביסטית, עונת יורוליג שכזו היא בומבה גדולה מאד. תזכורת לימים אנקרמיאים. אבל המציאות של כולנו, ושל מכבי באופן קשה לערעור, היתה הכי רחוק משפויה ולכן... פרופורציות. גביע לקחו בסטייל, וזה בהחלט תרם לתחושת הסבבה. עונת היורוליג היתה לעיתים קשה בלשון המעטה, אבל בשם הפרופורציות אפשר למסגר אותה ב-30% באסה. אם מכבי עושה עונת יורוליג סבירה ולוקחת שני תארים בארץ, היא מסיימת אותה עם יותר מ-70% סבבה. היא לא, ולכן זה כינס את כל העונה של הצהובים לאליפות. אם לוקחים באותו סטייל כמו הגביע, אפשר לסיים את העונה עם חיוך גדול. אם לוקחים בקושי, זה קצת מציק, אבל כל עוד יש לחם ויש חמאה, יש ביטחון תזונתי. אם האליפות לא היתה צהובה, זה היה הופך את כל העונה לכישלון (בטח אם היא היתה חוצה את האוסישקין). זה לא קרה. העובדה שהאליפות לא הוכרעה, אפשרה למכבי ולאוהדים שלה לספר סיפור של "היינו זוכים" ולצאת איכשהו מרוצים, אבל לא יותר מדי. אפשר לכמת את זה ל-70/30. הפועל ת''א – הכל בזכות היורוקאפ. הפסד בגמר או אפילו אם אותה פוסטר-שוט לא נכנסת, וזו עדיין היתה אחלה עונת יורוקאפ. רק שבעקבות אותה השקעה, ואותה התנהלות רועשת, היא היתה חייבת תואר בארץ כדי לכפר. שלושה חצאי גמר היו יוצרים נפילה גדולה, ועלולים להוביל ל"חשיבה מחדש", כשבונים עם הרבה רעש אז בדר"כ מאד רועש גם כשהורסים. הזכיה ביורוקאפ אפשרה לסיים את העונה מרוצים, למרות שלא הגיעו לאף גמר בארץ. גם יורוקאפ וגם תואר בארץ היה מרים אותם מעל אזורים המדוברים. האם הפועל מרוצה לגמרי מהעונה? ממש לא. פעמיים לעוף בחצי, עם הקבוצה ותקציב שנבנה שם, היה אמור להיות מכה קשה מאד, אבל היורוקאפ ואיתו הכרטיס ליורוליג איזן ולכן השורה התחתונה חיובית מספיק, או במספרית... 70/30. הכל בזכות היורוקאפ. דימיטריס איטודיס. צילום, עודד קרני, ליגת ווינר סל הפועל ירושלים – היחידה שלא זכתה בכלום, אז לכאורה זו שאמורה לסיים את העונה בבאסה. הפסד ברבע גמר יורוקאפ לא ממש שימח, אבל כל עוד פוסטר מחטיא בולנסיה, זה היה נגמר בסוג של "ברבע מההוצאות כולה עפנו שלב אחד מוקדם יותר". מרגע שהיורוקאפ נצבע באדום עופרי, ירושלים היתה חייבת להתעלות על היריבה האדומה בארץ. את הגמר גביע כבר היה, ואז הגיע החצי גמר, ואותה שלשה מאותה בלטה. אם ירושלים לא עושה גמר בליגה, העונה הזו היתה נגמרת באכזבה גדולה, שהיתה מחייבת אותם להחליט איך להגיב – ממשיכים לצעוד מאחורי שתי היריבות מסוף כביש 1 או שנכנסים בכל הכח? אותה שלשה מאותה בלטה נכנסה, ונתנה בוסט לאידיאולוגיה של בניה איטית. ירושלים העלתה הילוך בקיץ, אבל ממש לא ניסתה להתחרות בכסף הענק שהשקיעו האדומים האחרים. זה שהגמר לא הוכרע נתן לירושלים את אותו כלי כמו מכבי – "אם היה משחק 3, זה שלנו". בשביל להצדיק את האסטרטגיה שלך זה אחלה. זה גם מסייע לסיים את העונה עם פחות באסה מסבבה. האמת? כנראה שגם אם היה משחק 3, ומכבי היתה מנצחת צמוד, הירושלמים היו מסיימים את העונה עם הרגשה חיובית סה''כ. ככה הגענו גם בעיר הבירה למחוזות ה-70/30. "הגענו לסוף הסיפור", חידש חנוך "וכאן יש לסופר שתי אופציות – סוף סגור שנותן שורה תחתונה או סוף פתוח שמשאיר את הקוראים עם שאלות. כשהסתיימו האזעקות וסיימנו לאסוף את השברים, נשארנו עם עונה מעולה, שבאופן טבעי היה בה טעם חסר. לא רק כי לא הוכתרה אלופה, אלא כי לא באמת היתה מנצחת ברורה לעונה הזו. האמת? גם לא היתה מפסידה ברורה. כולם גם סוג של ניצחו וגם יצאו עם תחושת פספוס. סוף פתוח לחלוטין, שמוביל אותנו לעונה הבאה עלינו ממש לטובה. בעקבות עונה שכולן קצת יותר מרוצות מלא, כל הקבוצות נשארו על אותו מסלול עם אותה אידיאולוגיה – הפועל ת''א הולכת בעוד יותר ענק, מכבי שואפת לשמור על מעמדה מבלי להשתגע כלכלית מסיבות פנימיות, וירושלים אומנם קצת מעלה הילוך, אבל עדיין נמצאת בעולם משלה עם קצב משלה, ממנו היא מנסה לבוא קטנה ולצאת גדולה. אף אחד לא נאלץ לשלם במשרה שלו. הסיכוי שגם בסוף עונת 25/26 כל הבכירות שלנו יסיימו פחות או יותר עם אותה תחושה קלוש לחלוטין. ביוני 2026 משהו באיזון אמור להשבר. מישהו ימצא את עצמו בוכה בסוף משחק בתוך מקלחת. מישהו יאלץ להגיב. מישהו יצטרך לחשוב טוב מאד אם האידיאולוגיה בה בחר נכונה ומוצדקת. לסיפור הזה יהיה סוף. זה הסיפור של הכדורסל הישראלי בעונה הקודמת, אבל העונה החדשה היא המשך ישיר, אם תרצו הסיקוול, וזה מה שהולך להפוך אותה למרתקת כ''כ". צילצול. חנוך התמלא בפליאה – הוא שרד את היום הזה. "י''א שניה, משוחררים".

עונת היורוליג נפתחת הערב. וגם עונת היורוקאפ. הפועל ת"א נגד ברצלונה. מכבי ת"א מול אנאדולו אפס. הפועל ירושלים בהמבורג. איזה ערב מצפה לנו, וזה. שטויות. הבשורה האמיתית היא שעונת היורוליג פנטזי והיורוקאפ פנטזי יוצאת לדרך! אז הנה, שי אישי למנויי הדיסקו, עשרת הדיברות שיעזרו לכם להצליח ולהפוך למנצחים. גמר החתמה טובה! 1. אל תזלזלו במאמן "אחי, אם אני הולך על המאמן של בולוניה ולא של ריאל מדריד, אני מרוויח עוד שחקן!". זו בוודאי המחשבה שתצוץ במוחכם לפחות כמה פעמים בעונה. והפיתוי גדול - אבל הוא שגוי. נקודות הבונוס שתקבלו על ניצחון מהמאמן הן סופר חשובות. ההבדל בין ניצחון להפסד נע בין 15 נקודות במינימום ל-45 נקודות במקסימום, ובחלק גדול מהמקרים זה שווה יותר מעוד שחקן. לכן, תמיד תלכו על המאמן שאתם הכי מאמינים בו (או לפחות אל תהמרו על מישהו שאין לכם מושג מה יעשה). לא יהיו לכם 100% הצלחה, אבל הפסד בעמדה הזו הוא הורס המחזורים מספר 1. 2. תאזנו בין ימי המשחקים רשת הביטחון היחידה שלכם במקרה של קנייה לא נכונה היא האפשרות להחליף בין החמישייה לספסל בין שני ימי המשחקים. את אלו שכבר שיחקו אפשר לשנמך מהחמישייה לספסל, ואת אלו שעוד לא - אפשר לשדרג. לכן, תשמרו לכם אופציות ראויות בערב השני, כי מי יודע מה יקרה אפילו לשחקנים הכי בטוחים על הנייר. וויד בולדווין בפיינל פור האחרון. צילום: אהרל'ה ויסברג 3. שימו לב לשחקן השישי שחקן שישי מקבל ניקוד מלא, אבל הוא לא יכול לעלות לחמישייה הראשונה! אז שימו דגש על הנקודה הזאת בבואכם לשבץ את הפורמט לפני כל מחזור. לדוגמה, אם יש לכם שני סנטרים בערב הראשון - שימו את שניהם בחמישייה. כך תוכלו לבחור את מי מהם לשנמך לספסל (אם בכלל) בין שני הימים. ברגע שאחד מהם פותח והשני שחקן שישי, לא תוכלו לשנות. 4. לא להילחם את הקרב שכבר נגמר "בוא'נה, הגארד ההוא מווילרבאן דפק אתמול מדד 27, אני חייב לקחת אותו". הגיוני לגמרי. רק שזו בעצם נורת האזהרה הכי גדולה שיכולה להיות. קשה מאוד לככב פעמיים ברציפות, בעיקר במחזורים כפולים, ורק הטובים והגדולים באמת מסוגלים לכך (וגם הם, לא תמיד). 5. קבעו לעצמכם רף קבוע להשארת קפטן הלכתם על סשה וזנקוב כקפטן בערב הראשון, והוא היה סבבה. לא רע, לא מדהים. ובערב השני יש לכם את קנדריק נאן, שאתם ממש ממש מאמינים בו. ספוילר: אם תתפתו לוותר על קפטן שעשה משהו כמו מדד 20, ב-90% מהמקרים הקארמה תבעט לכם בישבן ומחליפו יעשה פחות. תקבעו מראש את מספר הקסם שיספק אתכם לעמדה הזו, ותפעלו לפי הכלל העצמי. קנדריק נאן מבין שירדה לו נקודת פנטזי על עבירה 6. רכזו את ההימורים לערב הראשון אם היינו יכולים, היינו מחתימים את כל הכוכבים או לפחות אלה שמשחקים 30 דקות בערב. אבל הרי יש מגבלת תקציב. ולכן מראש אנחנו מחתימים שני שחקנים במחיר ממש מצחיק (כן, זו ההמלצה שלי), לא מוותרים על כמה כוכבי-על (כי הם ייתנו לכם נקודות מובטחות), מזהים כמה גניבות פוטנציאליות במחיר בינוני, וצריכים להמר על שחקנים שאולי ייתנו ואולי לא. את אלה שאתם לא בטוחים בהם - לטוב או לרע - נסו לקחת מהערב הראשון של המשחקים. כדי שתוכלו להוריד אותם לספסל. 7. הבחינו בדפוסי פעולה קבוצתיים יש קבוצות שגבוהים תמיד טובים נגדן. יש כאלה שנכנעות דווקא לסנטרים אתלטיים. ויש כאלה שזה קורה להן דווקא מול הסטרצ'ים שפותחים את ההגנה וקולעים מבחוץ. ויש את אלה שהן גן עדן לגארדים היריבים (געגועיי לאלבה ברלין). תעקבו אחרי המדד שכל קבוצה סופגת מכל עמדה, ותראו ישועות. כי הנטיות האלה אינן מקריות, והן חוזרות על עצמן. 8. הישמרו מסקוררים נטולי עכבות כל מי שלקח את מרקוס הווארד וקרסן אדוארדס, או את אנטוניו בלייקני ביורוקאפ, יודע על מה אני מדבר. הז'אנר השנוא עליי בקרב שחקני הפנטזי שייך לאלה שיכולים לסיים משחק עם 20 נקודות ומדד 3. כי הם רק זורקים, וגם כשקולעים - הם מחטיאים לא מעט. ולא מוסרים. ולא סוחטים עבירות. ולא לוקחים ריבאונדים. ומאבדים. אני לא אומר שצריך לפסול אותם, אבל עדיף שישחקו בערב הראשון (אפרופו סעיף 6). פורנייה מדגים את התפרצות האושר אחרי שבוע פנטזי מוצלח 9. היזהרו מרוקיז סעיף חשוב וקריטי. לוני ווקר 9-, תיאו מאלדון 6-, ווייד בולדווין 4-, פאקו קמפאסו 1-, ניקו לפרוביטולה 1-, צ'ימה מונקה 0, מייק ג'יימס 3, קנדריק נאן 4, מתיאס לסור 6, שיין לארקין 8. כולם שחקנים אדירים, ורובם הפכו לאגדות פנטזי. המספר שמוצמד כאן לכל שם הוא המדד שהכוכבים הללו העמידו במשחק הבכורה שלהם ביורוליג. זו נחיתה קשוחה, שאפילו הגדולים מכולם נופלים בה. קחו בחשבון לקחת הערב. 10. בואו לליגה שלי, יש פרסים! גופיות של נבחרת ישראל, מכבי ת"א, הפועל ת"א והפועל ירושלים. כדורסל רשמי של היורוליג. מינוי עונתי ליורוליג TV. בואו ותצטרפו לליגה הפרטית הגדולה בישראל, ואתם אפילו לא חייבים להיות הטובים ביותר כדי לזכות. במקביל לטבלה המצטברת, ננהל דירוג של המנצחים השבועיים. וכך, גם אם אתם תקועים במקום ה-27,227 בעולם, יש לכם על מה לשחק. מה אתם עושים כדי לזכות? בונים קבוצת פנטזי. נכנסים לליגות ציבוריות (Public Leagues). מוצאים לפי השם את Aralos League ביורוליג (אין קוד). או את Aralos Cup ביורוקאפ (אין קודדד). נרשמים. מנצחים!

טוב, בואו נתחבר חזרה לסיפור. לפני שבועות אחדים ניסיתי לתת קונטקסט לקראת העונה הייחודית שעומדת בפתח. זוכרים? כוח, כבוד וכסף. משכו כישרון ישראלי חסר תקדים בכמות ובאיכות אל ליגת המכללות האמריקאית. הכדורסלן הישראלי המפונק. שלל תיאוריות, הסברים מפונפנים וכו וגו ודו (האוזמן - ככה עושים את זה נכון?). זהו. מהר מאוד תם לו עידן התיאוריות. בזמן שהפרוגרמים השונים כבר פותחים את ההכנות לעונה ומעדכנים את לו"ז המשחקים, זמן טוב לעבור לשלב הת'כלס. לשים פוקוס על השמות המרכזיים של עונת המכללות הקרובה בכחול לבן. חודש לפתיחת העונה, זמן טוב להכיר את הטאלנטים. שכחנו מישהו? סמסו לנו. ההשראה המרכזית בטור הזה היא ירון ארבל. בשבוע שעבר הוא דאג להצית לכולנו את הדמיון עם פנטזיות על מדליה ביורובאסקט 2029. ואני, כמובן, כנאמן עד כלות למשימה שהוצבה בפניי, דאגתי להזכיר לו שגם במכללות מסתתרים להם כמה שמות פוטנציאליים שיכולים להעמיק, להעשיר ואפילו להנהיג את הנבחרת הלאומית. למרות שהנימוקים של ירון היו מבוססים ומאוד (מאוד) משכנעים, אני עדיין חושב שפנטזיה היא המילה המתאימה ביותר לתיאור האירוע. אבל עם כל הכבוד לפנטזיה הצנועה על הצלחה לאומית בטורניר של פיב"א, היום נעמיק בפנטזיה הסוטה מכולן: חמישה ישראלים בNBA בעת ובעונה אחת. כמו שראיתם, ההיצע מגוון. כמעט 20 שחקנים בגילאים שונים, יכולות שונות ושאיפות שונות. אל דאגה, כולם יקבלו פה יחס באופן כזה או אחר. אבל מה לעשות? תשומת הלב האנושית היא משאב מאוד מוגבל, והיום ניתן את הפוקוס לשלישייה שלה יש את הסיכויים הגדולים ביותר להגשים לנו את הפנטזיה. עומר מאייר - זמן לצאת מהמקפיא בעונה שעברה (ליגה): 17 משחקים (11.8 דק' למשחק), 4.6 נק',1.1 ריב',2.2 אס' על 1.6 איבודים. קבוצה: Purdue Boilmakers (Big Ten) מוק דראפט: מקום 29 בדראפט 2027, בליצ'ר ריפורט (אוגוסט 2025) עומר מאייר. בעונת 23/24 הוא הגיח לחיינו באלגנטיות האופיינית לו והותיר רושם לא פחות ממדהים. כבר בגיל 17 הוא הצליח לקבל דקות משמעותיות בליגה והציג פיזיות סופר מרשימה, פול אפ ג'אמפ שוט יפהפה וקבלת החלטות עם פוטנציאל בשמיים. השנה החלומית המשיכה לקיץ מופלא עם נבחרת הנוער, והמומנטום היה בשיאו. יאללה, זמן לקבלת החלטות. למרות פלרטוטים בלתי פוסקים מגלבוע/גליל (לשעבר), החליט הטאלנט להישאר במכבי ולהאריך את החוזה ב-3 שנים נוספות. התוצאה? הקפאה. ירידה של מעל 30% בדקות ובזריקות מהשדה בליגה. אפס השפעה על העונה של הקבוצה שלו. עומר מאייר לא הרוויח מהשנה הזו כלום, וגם מכבי תל אביב לא. מבאס. או כמו שהוא אמר: אם בכל זאת רוצים להיות חיוביים, אפשר להצביע על עליה בין עונת 23-24 ל-24-25 באספקט מעניין אחד: אחוז הפוזשנים בהם בילה על המגרש כמקבל ההחלטות בפיק נ' רול. בעונת 23-24 42% מהמהלכים שלו על הפרקט הסתיימו בקבלת החלטות מפיק נ' רול, בעונה האחרונה הנתון צומח למעל 53%. כלומר, גם במיעוט הקרדיט שקיבל, המשבצת שלו במסגרת הקבוצתית הייתה ברורה: כשהוא על הפרקט, הוא עם הכדור. ומנהל. ומחליט (אפשר להסביר את זה בדקות גארבג' טיים או באלף הסברים אחרים, אבל תהיו איתי לצורך הדיון). אני מעריך שההחלטה ללכת למכללות בקיץ הגיעה בדיוק מאותו רציונל. להיות במרכז. עומר מאייר הוא פרוספקט בורדרליין NBA (בניגוד לכאלה שצריכים רק לוודא שהם מגיעים עם דופק לדראפט, כמו מיקה מורינן למשל) שצריך, בדומה למה שכתבתי על בן שרף, מינימום טעויות בדרך כדי למקסם את הסיכוי שלו להיבחר בדראפט. עונה אחת כבר די הלכה לפח, אז אין זמן לבזבז. ברמה התיאורטית, יש למאייר כל מה שצריך כדי למשוך עניין: סייז, מסה, קליעה מכדרור ובקאצ' אנד שוט, IQ גבוה. אחלה אופציה מהספסל לקבוצת NBA טיפוסית. משהו בין פייטון פריצ'ארד (בוסטון) לאנדרו נמבהארד (אינדיאנה), אם תרצו. הדרך לעונת מכללות משמעותית עוברת, לדעתי, בשיפור היכולות אוף דה בול. כבר העונה הוא יתמודד עם כריש משמעותי בעמדת הרכז בפורדו, בריידן סמית'. הסניור המזוקן זכה בעונה שעברה כמעט בכל תואר אישי אפשרי (כולל פרס בוב קוזי היוקרתי), והוביל את הבוילמייקרס כל הדרך להדחה כואבת בסוויט סיקסטין של המארצ' מאדנס. הוא בוס אמיתי בקו האחורי. אמנם קטן מימדים, אבל זריז וקטלני מחצי מרחק. הסייז והגיל המתקדם מצמצמים לו את האפשרויות ב-NBA (כרגע בסוף הסיבוב השני של המוקים ל-2026), אבל תהיו בטוחים שבעונת המכללות האחרונה שלו הוא לא יזוז הצידה ויתן למאייר את הכדור מתוך ציונות ואהבת ישראל. מאייר יהיה חייב לנסות להרוויח דקות לצידו של סמית', וזה אומר להוות איום גם רחוק מהכדור. איך? שמירה על יציבות בקליעה ואיום חדירה בקאצ' אנד דרייב ובידודים - מהלכים בהם פחות התחכך בקריירה עד כה. עמנואל שארפ - חד וקטלני בעונה שעברה: 37 הופעות (27.4 דק' למשחק), 12.6 נק', 3.0 ריב', 0.8 אס', 1.4 חטיפות. קבוצה: Houston Cougars (Big 12) מוק דראפט: - חכם סיני אמר פעם: עדיפה החטאה אחת ביד מפייק שאט על העץ. ומי כמו עמנואל שארפ יכול להעיד על זה. זוכרים? אפשר להגיד שעבדתי עליכם. אם לא תקרה תפנית משמעותית של הרגע האחרון, השוטינג גארד הקטלני שנכנס לעונת הסניור שלו - לא צפוי לצעוד בחליפה מגוחכת וללחוץ את היד של אדם סילבר או מארק טייטום. אבל, ומדובר בחתיכת אבל, מדובר בשחקן מכללות אדיר עם תעודת זהות כחולה. בואו נעבור על הפרטים הידועים: הבן של (ומעריצי האח הגדול יקפידו להזכיר שגם האח למחצה של), טעם נבחרת ישראל בנערותו, חלום שיטעם גם בבגרותו. המכשול - אזרחות קנדית המאיימת לטלטל את הספינה ולשבור לבבות בשדרות יהודית. לכדורסל הישראלי אין כיום שוט מייקר ברמה הזו. באמת. לאור המצוקה, נאלצו קברינטי הענף להלביש את האזרח האמיץ קרינגטון בכחול-לבן. אירוע שבלשון המעטה לא התגלה כהצלחה מסחררת. שארפ יכול לתת אימפקט בסקורינג בכמות ובאיכות שאנחנו לא מכירים. מדובר באחד מקלעי השלשות הטובים בליגת המכללות שרשם העונה מעל 1.15 נק' לפוזשן בספוט אפ. נתון אדיר. ובשפה פחות פלצנית - 2.4 שלשות למשחק ב-41%. בעיקר בקאצ' אנד שוט וביציאה מחסימות. תשומת הלב ההגנתית שמושקעת בו כשהוא רחוק מהכדור עושה פלאים לשאר השחקנים, ומייצרת ריווח - שהוא, כמובן, החמצן של כל קבוצת כדורסל מודרנית. לכל זה תוסיפו הגנה בלתי מתפשרת על ווינגים וגם על מובילי כדור. הקלע האנרגטי מוריד את היריבים ל-0.51 נק' לפוזשן כשהוא שומר בפיק נ' רול, וזה תולדה של המחויבות והאטרף שהוא משקיע על הפרקט. הבעיות מתחילות כשצריך לייצר מכדרור ולהיכנס אל תוך הצבע. הסיבה המרכזית שהוא לא באטמוספירת הNBA היא חד גוניות. כלום ושום דבר באספקטים של ייצור לאחרים, כלום ושום דבר בהובלת כדור, מתקשה להגיע לטבעת. בעונה האחרונה (כנראה) ביוסטון הוא יצטרך לעשות הכל כדי לשכוח מהטראומה של שנה שעברה ולהתפקס על פיתוח כמוביל כדור. עם הותק והאיכויות ההתקפיות הקיימות, זה בהחלט אפשרי. כל הדרכים מובילות לקריירה ביורוליג, עכשיו זה הצ'אנס האחרון לנסות להסיט את המסלול. שון אבייב - פריק בעונה שעברה (תיכונים): 19 משחקים, 20.9 נק', 7.3 ריב', 3.3 אס', 1.7 חטיפות. קבוצה: Cincinnati Bearcats (Big 12) מוק דראפט: מקום 26 בדראפט 2027, בליצ'ר ריפורט (אוגוסט 2025) יכול להיות שמצאנו כאן את הדבר הכי טוב שיצא מחדרה אי פעם. אולי אחרי שווארמה שאולי. שון אבייב הוא פריק. לאוהד הכדורסל הישראלי הוא עדיין בגדר סימן שאלה. יכול להיות שגם כלפי עצמו. מה שברור בשלב הזה אלו בעיקר הכוונות שלו. הוא ממוקד, הוא מפוקס והוא מוכוון מטרה. הוא לא בא לשחק משחקים. One and Done וישר לדראפט. האחרון שעשה זאת מסינסינטי - לאנס סטיבנסון האגדי, שנבחר עמוק בסיבוב השני של דראפט 2010. ממש כמו עמנואל שארפ, גם הקשר שלו לישראל הוא חלקי בלבד. גם לו יש אח גדול שמשחק בלאומית. גם לו יש כישרון התקפי מפלצתי. שחקנים מסוגו של אבייב תמיד היו סחורה חמה ב-NBA. ווינגים אול אראונד ארוכים (מעל 2 מטר בגובה ובמוטת הידיים), אתלטיים, שיודעים להוריד כדור לרצפה, טסים במעברים, מגוונים במשחק ההתקפה ודומיננטיים בריבאונד. גם דני אבדיה נכנס לאותה משפחה. בניגוד לאבדיה, אבייב הרבה יותר מופרע במשחק שלו. הקריירה עד כה מורכבת מכדורסל תיכונים, טורנירים אמריקאיים יוקרתיים והרבה מאוד יח"צ. בעונה הקרובה בסינסינטי תהיה לנו הזדמנות מצוינת לראות אותו מתמודד עם אתגר מעניין: להצליח להיות אפקטיבי גם בקצב משחק נמוך יותר ותוך כדי הסט גיים. דאנקים מפלצתיים זה מגניב, שלשות במעבר זה כיף, ותכל'ס אלו כן דברים שפוגשים הרבה בעונה הסדירה של ה-NBA, אבל המנייה בדראפט תטוס למעלה אם הוא יצליח להראות מעבר לסקורינג חסר תקנה. קיצור, אני אופטימי. ומתרגש. תרשו לי לרפרר שוב לטור האלמותי של ירון ולסיים עם המספר היחיד שחשוב כרגע:

בזכות הצטרפותי ל-הדיסקו (ההוא עם ה-ה') התוודעתי לכך שיש אנשים שמשחקים כדורסל גם במקום שנקרא אירופה, ושחלק מהשחקנים שנעלמים מה-NBA לא נבלעים בחור שחור כפי שהנחתי אלא עוברים לשחק בליגה קסומה שנקראת היורוליג. בשנים האחרונות יש ליורוליג הזאת אפילו כסף, והיא מושכת אליה יותר ויותר שחקני NBA לגיטימיים. כמובן, לא מדובר באולסטארים (פרט לדווין בוקר. מרשימה מאוד המחויבות של דווין בוקר לשתי הליגות) וגם לא בשחקני חמישייה, אבל יותר ויותר שחקנים שכנראה היו מוצאים תפקיד ברוטציה הרחבה של קבוצת NBA מעדיפים לנסות את מזלם ביבשת הישנה. חלקכם בוודאי מתפלא על המסגור הזה. הרי לאורך השנים לא מעט שמות מוכרים עשו את המעבר הזה לאירופה, חלקם מצאו את עצמם גם בישראל. אבל בדרך כלל מדובר היה בשחקנים בשלהי הקריירה, בעיקר גארדים נמוכים, שההגעה שלהם התבררה כחצי גימיק, מעטים הותירו חותם משמעותי. כיום הכמות גדולה יותר וגם הגיוון בגילאים, בעמדות וביכולות. זה עדיין נחשב לסיכון, אין כמעט דרך לדעת איך ייראה השחקן התשיעי ברוטציה של שארלוט בשנה שעברה כשחקן מוביל בברצלונה, הקבוצות הבכירות עדיין מעדיפות להביא שחקני יורוליג מוכחים. אבל הפיתוי הוא עצום, פיתוי להשיג שחקן שיהיה גדול על אירופה, להביא גיים צ'יינג'ר, למצוא את הקנדריק נאן הבא. זו הפנטזיה: בכתבה הזאת אדרג את עשרת השחקנים המעניינים ביותר שעברו הקיץ מה-NBA ליורוליג. אין השנה שם גדול מדי שמסיח יותר מדי את הדעת כמו קמבה ווקר או פטריק בברלי, מה שכן יש זו חבורה מעניינת ומגוונת של שחקנים שקצת מפתיע שוויתרו, בשלב בו הם נמצאים בקריירה, על הנסיון להשתלב באופן משמעותי יותר ב-NBA. שחקנים שבהחלט מסוגלים להפוך לבכירים בליגה השנייה בעולם, גם אם ברור שלא כולם יהיו כאלה. לפני שפונים לדירוג שכולם מחכים לו כבר חצי דקה, אתייחס בזריזות לשני שחקנים שלא נכנסו לדירוג אך מעניינים את העם הנודד בסופיה ובבלגרד. על הנייר, ואסילייה מיציץ' הוא שחקן מסקרן במיוחד שחזר מה-NBA, אבל לא צריך אותי כדי לספר מה הופך אותו לאחת הדמויות המרתקות ביורוליג השנה. לא לכבודו נוצר הפורמט הזה. מי שכמעט נכנס לדירוג הוא ג'ף דאוטין ג'וניור. הרכז החדש של מכבי ת"א פרץ בחודש האחרון של העונה שעברה. זה אמנם קרה בקבוצת הטנקינג של פילדלפיה, אבל בדרך כלל פריצה כזאת בסוף השנה מסדרת לשחקן הזדמנות בעונה שאחריה. דאוטין העדיף לנצל את המומנטום כדי להגיע לאירופה במעמד בכיר יחסית, ישירות לקבוצת יורוליג, החלטה שמעידה על היוקרה ההולכת וגוברת של היורוליג בארה"ב. דאוטין הוא תעלומה, לא הגארד הזריז והאקספלוסיבי שבדרך כלל מצליח ביורוליג. הוא גדול יותר, עם ידיים לא נגמרות, מתבסס בעיקר על ליטוש וקליעה. על פניו הוא נראה מתאים יותר לתפקיד משני ב-NBA מאשר לתפקיד בכיר ביורוליג, אבל אם הוא יקלוט את העסק מהר מספיק יש לו פוטנציאל להפוך לשחקן דומיננטי בדרכו. ג'ף דאוטין במכבי מכבי ת"א. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל טוב, היו מספיק הקדמות, נעבור לדירוג: 10. למאר סטיבנס (פריז) השם הראשון ברשימה הוא גם המשעמם ביותר. סטיבנס הוא שחקן שלא הטביע את חותמו מעבר לים, אבל כן הספיק לצבור 220 משחקים עם 15 דקות בממוצע ב-NBA, שזה מכובד. זה קרה כמעט רק בזכות ההגנה האישית שלו. סטיבנס הוא שחקן כנף די גבוה ואתלטי, שהתפקיד שלו בליגה הטובה בעולם היה לעלות מהספסל ולהכניס אנרגיות, הגנה על אחד מכוכבי היריבה ואנרגיות. הוא קלע חוץ חלש מאוד, וכמו רבים בכתבה הזאת, ניתן לטעון שעם קליעה סבירה מבחוץ הוא כנראה היה מוצא לעצמו תפקיד קבוע ב-NBA. מה שהוא כן יודע לעשות התקפית זה לסיים בצבע: בחיתוכים, בריבאונד התקפה, בחדירות, יש לו אפילו spin move שעוזר לו להשיג נקודות מהאיזורים הרחוקים יותר בצבע. ביורוליג לנוכחות הפיזית שלו יכולה להיות משמעות גדולה יותר, אין הרבה אתלטים ברמה שלו באירופה. תחשבו אנטוניוס קליבלנד עם עוד 5-6 ס"מ שמאפשרים לו לשמור על כל שחקן חוץ ביורוליג ולסיים יותר בקלות ליד הטבעת. הוא נראה מתאים ברוחו לפרוייקט של פריז, מתאים לקבוצה שמתבססת על אנרגיה וריצה. יש כאן סיכוי סביר להשתלבות טובה. 9. ולאטקו צ'נצ'אר (מילאנו) האירופאי היחיד ברשימה היה בדנבר בשש השנים האחרונות. לא כתבתי שיחק בדנבר כי זה כמעט לא קרה, הוא נותר בתור ההבטחה שמעולם לא התממשה. הבטחה לפורוורד יעיל שישדרג את הספסל הדליל של הנאגטס, שיביא את מעט הערך המוסף שניקולה יוקיץ' היה זקוק לו. כל עונה היו כמה הבלחות שגרמו לאוהדים להאמין שהנה בשנה הבאה זה קורה, עוד רגע הסלובני המוכשר הופך לשחקן רוטציה לגיטימי. זה אף פעם לא קרה. סיבה מרכזית לכך הייתה שתי פציעות שצ'נצ'אר עבר באותה הברך בשלוש השנים האחרונות. אם הוא יהיה בריא, צ'נצ'אר יוכל להביא לאטורה מסינה חבילה די שלמה: פורוורד עם קליעה מבחוץ, סיומת טובה בצבע, הגנה והבנת משחק, שלעומת רוב השחקנים שמגיעים מה-NBA יש לו היכרות עם הכדורסל האירופי. זה לא מקרה שהוא נשאר כל השנים האלה בדנבר, קיבל עוד ועוד הזדמנויות, יש בו משהו. אולי הוא סוף סוף מצא את המקום בו המשהו הזה יוכל לבוא לידי ביטוי. בכל מקרה, אחרי שהתהדר בתואר השחקן שיכול לספר איך זה לשחק גם לצד יוקיץ' וגם לצד דונצ'יץ', השנה הוא יוכל לשחק גם לצד דווין בוקר (זהו, בדיחת דווין בוקר אחרונה לכתבה הזאת, מבטיח). 8. צ'ומה אוקיקי (ריאל מדריד) היה שלב בו נדמה היה ששומי (הכינוי יתפוס בסופו של דבר) הולך לפרוץ כשחקן NBA משמעותי מאוד. הוא היה בסיטואציה נהדרת, בכוח העולה מאורלנדו, התאים כמו כפפה לזהות ההגנתית שלה ועשה לעצמו שם ברמה הארצית. הוא אפילו נכנס לרשימת חמשת השחקנים המסקרנים לקראת עונת 21/22 של הפרשן הבכיר זאק לואו, לצד דריוס גארלנד, או ג'י אנונובי, רוברט וויליאמס ושם נוסף שעוד יופיע בכתבה הזאת. לואו הזכיר אותו באותה נשימה עם פרנץ ווגנר, כשחקן כנף שעושה קצת מהכל בהתקפה ויכול לבצע חילופים על חמש עמדות בהגנה, מהמשפטים שגורמים לאנשי NBA לרייר. מה קרה? שום דבר, וזאת הבעיה. אוקיקי עבר כמה פציעות, לא פיתח קליעה סבירה ולא השתפר גם בתחומים אחרים. לפעמים קל יותר כשיש תפקיד מוגדר, לפעמים דווקא השחקנים שיכולים להיות הכל נשארים בלי כלום. בגיל 27, אוקיקי לוקח את הפוטנציאל הלא ממומש שלו לריאל מדריד, הימור מעניין מצד מועדון בסדר גודל כזה. יכול להיות שמה שעזר לספרדים לקחת את ההימור אלו המספרים שלו בעונה החולפת בג'י ליג. בדרך כלל כדאי לקחת נתונים מהג'י ליג בעירבון מאוד מוגבל, אבל במקרה של אוקיקי יש משמעות לעונה שלמה בה קלע 3.2 שלשות למשחק ב-36 אחוזים וסיפק יחס אסיסטים/איבודים מצוין. שחקן מסקרן מאוד שיגלה מהר מאוד שביורוליג לא מכירים את המילה סבלנות. 7. אושיי בריסט (מכבי תל אביב) לפורוורד של הצהובים יש בחגורה כמה עונות כשחקן NBA לגיטימי באינדיאנה. הוא פרץ בסוף עונת 20/21 והמשיך את המומנטום כדי להפוך לשחקן רוטציה משמעותי בעונה שאחריה ושחקן רוטציה שולי יותר כעבור שנתיים. הפספוס הגדול שלו מגיע דווקא בעונה ממנה הוא יצא עם טבעת אליפות. בוסטון יצרה סגל של שישה-שבעה שחקנים בכירים ומילאה את הספסל בשורה של שחקנים עם פוטנציאל מעניין והזדמנות אמיתית להשתלב בקבוצה גדולה. רבים הימרו על בריסט בתור זה שיצליח להשתלב. זה לא קרה. הקליעה מבחוץ הלכה והתפוגגה ובלעדיה אין לשחקני חוץ מה לחפש בשיטה של ג'ו מאזולה. מכאן הדרך לאירופה כבר הייתה טבעית יותר. לפני כל דבר אחר, בריסט הוא איש חזק. בעונות הטובות שלו הנוכחות הפיזית שלו בלטה גם בסטנדרטים של ה-NBA, ובאירופה הכוח והנוכחות בריבאונד התקפה כסמול פורוורד יכולים להפוך אותו לשחקן דומיננטי מאוד. הבעיה היא שקשה לדעת מה הוא ייתן מעבר לזה, כי עברו כמה שנים מאז שהוא נראה כמו פורוורד שלם ואיכותי, שנים בהן הקליעה מבחוץ הלכה והתדרדרה. הצד המעודד הוא שהוא כן הראה בעבר יכולת להתנפל על הזדמנות. אושיי בריסט במדי מכבי ת"א. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 6. דבונטה גרהאם (הכוכב האדום) נעבור מזה שחתם במכבי ת"א לזה שהוזכר כל הקיץ כמועמד ולא הגיע בסופו של דבר. גרהאם לא שיחק בעונה שעברה ב-NBA אלא רק בג'י ליג, בדקתי אם זה חוקי להכניס אותו לרשימה ונזכרתי שאני קובע את החוקים אז הנה הוא פה. מכל השחקנים ברשימה הזאת, לגרהאם יש את העונה המרשימה ביותר מבחינה סטטיסטית, עונה של 18.2 נקודות ו-7.5 אסיסטים בשארלוט החלשה של 19/20. אחוזי השדה היו מזעזעים (37.7) והוא לא שחזר את הדומיננטיות הזאת, אבל נותר מומחה שלשות עם ערך בליגה לעוד כמה שנים. גרהאם הוא גארד נמוך (1.85 מ') שנחשב נטל בהגנה, אבל עשוי להיות מסוג השחקנים שהחיים באירופה יהיו קלים יותר עבורו. הוא מומחה אמיתי לעלייה לשלשה מכדרור, קשה מאוד למנוע ממנו לעלות לזריקה כי הוא לא צריך כמעט הכנה, עולה לזריקה בפתאומיות. מסוג השחקנים שביום נתון יכולים לפרק כל קבוצה באירופה. השאלה היא כמה ימים נתונים כאלה יהיו ואיך זה ייראה בימים שהזריקה לא נכנסת. 5. ברנדון בוסטון (פנרבחצ'ה) החתמה מפתיעה מאוד של הטורקים, של שחקן שלא חשבתי שמיצה את הנסיון להשתלב ב-NBA בגיל 23. בוסטון העביר את שלוש השנים הראשונות שלו בליגה בקליפרס, קבוצה עמוקה שחושבת בגדול, ולמרות זאת הראה מספיק הבלחות של פוטנציאל כדי לעורר תשומת לב. בשנה שעברה הוא ניצל מכת פציעות בניו אורלינס כדי לספק כמה הצגות קליעה יפות. יש לו נתונים גופניים של שחקן NBA (גובה 2.01 מ', מוטת גפיים של 2.12 מ') והוא מייצר נקודות ברמה של שחקן NBA. אז למה הוא לא ב-NBA? סיבה מרכזית היא שפחות ופחות אוהבים שם גאנרים חד ממדיים, ובוסטון הוא גאנר בכל רמ"ח איבריו. אפשר לקרוא לו לוני ווקר לעניים, כי לווקר בכל זאת יש קבלות הרבה יותר רציניות מעבר לים. אבל הוא צעיר יותר וגבוה יותר, ועם הידיים הלא נגמרות שלו מסוגל לעלות לקליעה כמעט מעל לכל שומר שהוא יפגוש באירופה. הוא עוד פוטנציאל להיות בלתי עציר בעליל בימים מסוימים. 4. רישון הולמס (פנאתינייקוס) מעבר חד, מבוסטון לרישון. וסוף סוף סנטר, העמדה הכי קשה להשגה הקיץ. נדיר שמגיע לאירופה סנטר בקליבר שהולמס היה בו רק לפני כמה שנים, אז היה סנטר פותח איכותי בסקרמנטו. מדובר ברים ראנר קלאסי, כזה שחי ונושם פיק נ' רול בצד אחד ומגן על הטבעת בצד השני, רק קצת יותר מלוטש מהרגיל. בעונת השיא שלו, 20/21, הוא היה כל כך יעיל שבעונה שאחריה הוא נבחר בסיבוב 3-4 בליגות הפנטזי NBA, נתון שאף אחד אחר ברשימה הזאת, או ביורוליג באופן כללי, לא התקרב אליו. הוא לא היה פוטנציאל, הוא כבר התממש. אבל מאז אותה עונה הוא נמצא בצניחה חופשית. נראה כאילו האתלטיות זנחה אותו, הנוכחות הפיזית שלו הרבה פחות מרשימה. מה שהוביל אותו ליוון, ואותנו למבחן מאוד מעניין לרמה של הסנטרים באירופה. האם הגרסה העכשווית של הולמס עדיין תהיה ברמה מעל רוב הסנטרים ביורוליג, סנטרים שרובם עושים דברים דומים רק פחות גבוהים או אתלטיים או מלוטשים? זאת אפשרות שלא הייתי פוסל. 3. טריי ליילס (ריאל מדריד) המעבר הכי פחות מובן מבחינתי. ליילס הוא שחקן NBA לגיטימי בן 29 עם 650 משחקים בליגה הטובה בעולם, שחקן שעושה בערך אותו הדבר מהרגע שהגיע לליגה עד היום. לא שחקן מוביל, לא עם מספרים בולטים, בדרך כלל עולה מהספסל, אבל שחקן רוטציה לכל דבר שכנראה היה יכול להמשיך לעשות את מה שהוא עושה ב-NBA עוד 5-6 שנים בכיף. מדובר בפאוור פורוורד עם קליעה לא רעה מבחוץ, הגנה די טובה ומן יעילות כזאת שאין תיאורים שיכולים להסביר עד הסוף. זה פשוט בסדר שהוא על הפרקט, לא מפריע וכן עוזר בכל מיני דברים קטנים וחשובים. ניתן להבין מהפסקה הקודמת שאין לליילס איכויות של שחקן מוביל. הוא לא מגיע למדריד כדי להפוך לכוכב שכל התקפה עוברת דרכו. אבל האיכויות הרוחביות שלו יוכלו להפוך אותו לשחקן חשוב מאוד ביורוליג ובספרד, וניתן להניח שהוא יהיה מעורב יותר במשחק ההתקפה פשוט כי הוא יעיל מכדי שזה לא יקרה. סטרץ' 4 אמיתי עם שחרור מהיר, ופוטנציאל לסטרץ' 5 בהרכבים נמוכים, זה משהו שיש קבוצות באירופה שלא יודעות איך לאכול. אז ליילס ויתר על התפקיד הקבוע שלו ב-NBA, שסביר להניח שהיה מוצא קבוצה שתיתן לו לעשות, כדי להתמודד על תארים כשחקן בכיר יותר באירופה. אוקיי, אפשר להבין. שייק מילטון (פרטיזן בלגרד) אחרי שנתיים מאכזבות מחוץ לעשירייה, הפרטיזנים יתרעננו עם השייק החדש שלהם. מילטון עשה לעצמו שם ב-NBA כמחליף ראוי לעמדות הגארד, בעיקר כרכז אבל עם יכולת לשחק גם רחוק מהכדור. בשיאו, שכמו יותר מדי שחקנים כאן הגיע בעונת 20/21, הוא היה מחליף משמעותי בפילדלפיה, אז אחת הקבוצות החזקות בליגה, הוא אפילו קיבל קולות לתואר השחקן השישי של העונה. היו לו עוד שנתיים טובות בפילדלפיה, ואז בשנתיים האחרונות הוא נדד בין חמש קבוצות ולא מצא את עצמו באף אחת מהן. אולי בגלל שבזמן שהוא יודע לעשות הרבה דברים די טוב, הוא לא ממש טוב בשום דבר ברמת NBA. המאפיין הזה הופך את מילטון לשחקן שיש לו סיכוי להצליח כשהוא מקבל את המפתחות לקבוצה של זליקו אוברדוביץ' בביקור הראשון שלו באירופה. כי הוא לא שחקן שמתבסס על מהלכים מסוימים, שחקן שצריך לבנות שיטה עבורו, אלא כזה שיודע להתאים את עצמו לסיטואציה. הסגנון שלו הוא של read and react, הוא רואה מה ההגנה נותנת ויודע לקלוע מספיק טוב מכל טווח ולמסור מספיק טוב את המסירות הפשוטות כדי לנצל את הפתח שנוצר, יהיה אשר יהיה. באירופה הוא יהיה מוביל כדור גבוה יחסית (1.96 מ') וזה יתרון שלא היה לו ב-NBA. יש לי תחושה שיאהבו אותו ביבשת הישנה. 1. טיילן הורטון-טאקר (פנרבחצ'ה) זוכרים את הכתבה ההיא של זאק לואו על השחקנים המסקרנים ב-NBA לקראת עונת 21/22? אז פרט לצ'ומה אוקיקי, נכלל בה גם הורטון-טאקר. היה איזה רגע בתקופה ההיא שדיברו עליו כמי שאמור להתפתח לצלע השלישית בלייקרס לצד לברון ג'יימס ואנתוני דיוויס. ספוילר: זה לא קרה. הורטון-טאקר ניסה את מזלו גם ביוטה ושיקגו, אבל בשום מקום הפוטנציאל הייחודי הזה לא הצליח להתגבש לשחקן שלם. כך, הוא מוצא את עצמו באירופה לאחר כמה וכמה נסיונות ב-NBA, כשלא ברור איך הוא רק בן 24 עדיין. ואירופה לא מכירה משהו שדומה לו. הורטון-טאקר הוא כדור באולינג אנושי, שחקן מאסיבי שיהיה קשה מאוד לעצור בדרך לטבעת, שלצד הפיזיות והמהירות יש לו גם לא מעט טריקים בשרוול. הוא מוסר מספיק טוב כדי להיות מוביל כדור מרכזי אך בנוי מספיק טוב כדי לתפקד כפורוורד בהגנה במידת הצורך. הקליעה מבחוץ הייתה עקב האכילס שלא אפשרה לו להתקדם ב-NBA, אך בשנתיים האחרונות יש שיפור גם בכך. ומה שאולי הכי חשוב: הוא עושה רושם של מישהו שרק מחכה להזדמנות להיות הכוכב הגדול של קבוצה עם אולמות מפוצצים, שזה הייעוד שלו. האם הוא אכן מצא את הייעוד? בקרוב נגלה. אם תגידו לי שמישהו מהרשימה הזאת יהיה ה-MVP של היורוליג בעונה הקרובה, הז'יטונים שלי יהיו על טיילן הורטון-טאקר. קבלות ראשונות כבר יש לו:

אם היינו ציניים, מרושעים וקונספירטיבים, היינו בוודאי מעלים את התהייה הבאה: למי עדיפה הרחקה של הקבוצות הישראליות מהיורוליג - למכבי ת"א, כדי להיפטר מחוזה המיליונים של לוני ווקר ולא להתבזות על המגרש? או להפועל ת"א, כדי להיפטר מחוזי המיליונים של כולם ולא לפשוט רגל? מזל שאנחנו לא ציניים, מרושעים וקונספירטיבים, ולכן לא נעלה את התהייה. כי זה גם לא נושא שכדאי לצחוק עליו. במסגרת הסחף המדיני, עולים וצצים רעיונות לחרם, השעיה ונידוי של ישראל ממסגרות בינלאומיות שונות. לכאורה, אין קשר בין האירוויזיון, מרוצי אופניים וליגת האומות בכדורגל לבין המפעלים האירופיים בכדורסל. רק לכאורה. בואו נביט בעובדות היבשות. אם היו רוצים להרחיק אותנו בעקבות המלחמה בעזה, היו כמה וכמה הזדמנויות לעשות זאת. למרבה הגועל, ניסיון כזה אירע כבר באוקטובר 2023 וטורפד על ידי מכבי ת"א. ובשורה התחתונה, רצו הגורל ומחולל השיבוצים, ושתי התל-אביביות ישחקו מחר מול יריבות מטורקיה וספרד - שניים מהמעוזים הקולניים והמרכזיים ביותר נגד ישראל. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אז הכל בסדר, לא? לא. אלה כבר לא רק ארגוני BDS וקווירז-פור-פלסטיין למיניהם. פתאום, ראשי מועדונים מרשים לעצמם לדבר למיקרופון על כך שצריך להחרים משחקים נגד ישראליות. ופוליטיקאים אירופאים תופסים כדרכם טרמפ על האירוע. וכוכבי עבר שעדיין משחקים מצטרפים לחגיגה. גם מנכ"ל היורוליג בעצמו לא מתאמץ להסתיר או להכחיש. עד כה, ואת זה חשוב להבהיר, לא עלתה לדיון שאלת עתידן המיידי של נציגותינו. בסופו של דבר, המבטים נישאים - כמו תמיד - אל כר הדשא. אלא שאם אופ"א תחליט להרחיק את הקבוצות הישראליות ממסגרותיה השונות, ההערכה היא שיתחיל סחף מהיר, מיידי וקטלני. כזה שיהיה בלתי אפשרי לעצור. לא רק בספורט, בהכל. ההחלטה להרחיק קבוצות מהיורוליג (וכנגזרת מכך, גם מהיורוקאפ) מתקבלת על ידי 13 הרישיונריות, ולאור המצב הפוליטי נראה כי המאבק צריך להתמקד בניסיון למנוע את קיומה של ההצבעה. ברגע שהיא תתרחש, העסק אבוד. וכשאנחנו מדברים על מצב פוליטי - הוא לא נוגע רק למעמד המדינתי, אלא גם לפוליטיקה הפנימית והארגונית. חלפו ועברו הימים שבהם שמעון מזרחי היה אחד האנשים החזקים (אם לא ה) במשרדי הליגה בברצלונה; הימים ההם, כמו אלו ב-2004, כשקבוצות הכדורגל נדדו בחו"ל ולא הורשו לארח אפילו משחק אחד ביתי בארץ, בעוד מכבי ת"א בכדורסל אשכרה אירחה את הפיינל פור ביד אליהו. כיום, את קשרי המועדון מנהלים אנשים אחרים ושונים ממזרחי, וכוחם חלש באופן משמעותי לעומת זה שיוחס תמיד ליו"ר. חלפו הימים בהם שמעון מזרחי היה אחד החזקים במשרדי היורוליג. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל כשהקבוצות הרוסיות הורחקו מהיורוליג בשלהי עונת 2022, מיד עם פרוץ המלחמה באוקראינה, הסיבה הרשמית הייתה סוג-של-בטיחותית. ההסבר היה כי היורוליג לא תוכל לערוב לביטחונן שלהן וגם של היריבות, וזה הקפיץ את הפיוז בעיקר לאנשי צסק"א מוסקבה, בעלי רישיון ה-A, שאמרו בגדול: אנחנו מבינים למה אתם חייבים להשעות אותנו, אבל לפחות תודו שזה נובע מסיבות פוליטיות ואל תיתלו בטיעונים שאינם אמיתיים. יש משהו בדבריהם. הסיבות הביטחוניות הנוגעות למעמדן של הישראליות לא השתנו כהוא זה. הן ממשיכות לארח הרחק מהבית. היריבות הטורקיות נאלצות גם הן לוותר על הביתיות מולן, ונגד כל האחרות ממשיכים העניינים להתנהל בשגרת מלחמה (בדגש על אבטחה מוקפדת ויקרה יותר). המצב בואכה אוקטובר 2025 אינו שונה מזה שהיה לפני שנה וכמעט שנתיים. ואם זה עבד עד עכשיו, למה שלא יעבוד מעכשיו? ראשית, מי שזמם להרחיק את מכבי ת"א והפועל ת"א ממפעלי הכדורסל בשבועות הראשונים למלחמה, בוודאי לא זנח את כוונותיו לאחר שנכשל. הבעיה היא שבינתיים הצטרפו אליו רבים נוספים. והם מדברים על כך בפה מלא ובביטחון שופע, ובכל מפעל. גם בליגת האלופות בכדורסל. אם חלילה יוחלט על השעיה, עלולה להיות לה השלכה הרסנית גם על מצבן המקצועי של הקבוצות. ספק אם הן יוכלו לשמור על כל כוכביהן הזרים כדי לשחק רק בליגת העל. לפחות חלק מהשחקנים יתאמץ להשתחרר באופן מיידי, וגם אם הישראליות יילחמו, ההיסטוריה מראה שסיכוייהן לנצח אינם גבוהים. ספק אם עופר ינאי יכול לשמור על הזרים כדי לשחק רק בליגת העל. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל לכך מצטרף ניגוד עניינים מובנה מצד היריבות שיחליטו, והוא עלול בהחלט להפוך לשיקול. עסקנו כאן בסוף השבוע בהרחבה בשלל ההימורים שנטלו קבוצות היורוליג, אפילו הגדולות, המובילות והעשירות שבהן. זהו כורח של מצב השוק הנוכחי. עכשיו תדמיינו GM גנרי שיושב במשרדו ושובר את הראש כיצד להנחית שחקן מהתווך המפורסם שבין ה-NBA לג'י-ליג, שבכלל לא שיחק באירופה ולך תדע איך הוא ייראה. ופתאום הוא מבין שבהינף הצבעה אחת של הבוס, תהיה לו אופציה ממשית להנחית אצלו את דן אוטורו. או ג'ונתן מוטלי. או ואסה מיציץ'. או אלייז'ה בראיינט. או ג'ארד הארפר. או לוני ווקר. או ג'יילן הורד. בעיה. לפי חוקי הפורמט, כל שחקן שיגיע למחזור הפתיחה כשהוא רשום בקבוצה אחת ביורוליג, לא יוכל לעבור לאף אחת אחרת במפעל ב-18 המחזורים הבאים. אלא שבמקרה של השעיה, לא מן הנמנע שהחלון הזה ייפתח באופן חריג ויאפשר את התזוזות הללו. עוד בעיה. בהינף הצבעה אחת, גם ג'ארד הארפר הופך לסחורה חמה באירופה . צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ויונר סל כמה ההשפעה הזו תהיה ארוכת טווח? שאלת שובן של הקבוצות הרוסיות ישבה ברקע הדיונים לקראת העונה הנוכחית, אבל לא באמת הונחה על השולחן, משום שהמלחמה באוקראינה לא הסתיימה. אם המלחמה בעזה תגיע לקיצה, דרכה של מכבי ת"א בחזרה למגרש תיסלל כנראה די במהירות, מתוקף היותה רישיונרית A. מה זה "די במהירות"? אף אחד לא יודע להעריך. כמו שאף אחד לא יודע להעריך מתי בכלל תיגמר המלחמה. מי שתינזק מהרחקה שכזו באופן המשמעותי ביותר היא, מן הסתם, הפועל ת"א. אם המהלך האנטי-ישראלי יקרום עור וגידים, הפרויקט של עופר ינאי יחזור במכה אחת לנקודת ההתחלה. המסע שלו לכיבוש צמרת הכדורסל האירופי נשען בראש ובראשונה על הישארות ביורוליג. זו הסיבה שבגינה השקיע הבעלים סכומי כסף חסרי תקדים והנחית כוכבי כדורסל חסרי תקדים. אבל בלי כרטיס לפלייאוף זה לא יקרה. ובלי לשחק ביורוליג, הוא לא יגיע לפלייאוף. ואפילו אם הישראליות יחזרו למסגרות הבינלאומיות כבר בעונה הבאה, סביר להניח שהפועל ת"א תמצא את עצמה שוב ביורוקאפ - המשבצת שממנה יצאה לדרך. אז עולה גם השאלה איך ינאי ינהג וכיצד יתייחס למוצר החדש והמשונמך שייוותר בידיו. תסתכלו על האפקט ההרסני שנגרם לצסק"א לפני שלוש שנים וחצי. מיד עם פלישת הצבא הרוסי וההרחקה שבאה בעקבותיה, רוב הזרים עזבו (וחלקם הגיע לערכאות משפטיות עם המועדון): הרשימה הארוכה כוללת את טוקו שנגליה, יוהאנס פוגטמן, מריוס גריגוניס, איפה לונדברג, דניאל האקט, ג'ואל בולומבוי המתאזרח וגם קווין פאנגוס, שרק חתם ועוד לא הספיק אפילו ללבוש אדום. והמחליפים? נו נו. קספר וור, אולריק פרימן ויונאס ירבקו גויסו. וויל קלייברן סחב עד סוף הפלייאוף בליגת ה-VTB לפני שעבר לתחנה הבאה, כמו גם מאמנו דימיטריס איטודיס שהוחלף בקיץ בידי אמיל ראיקוביץ'. מי? בדיוק. המקדוני הגיע מסראטוב ונבחרת קזחסטן - לא ממש הפרופיל שאליו הורגלו במוסקבה. בסוף בסוף, הזר היחיד מקבוצת הכוכבים האדירה שהייתה לצסק"א ונשאר לעונה נוספת היה ניקולה מילוטינוב. הכדורסל הישראלי נמצא בפתחו של תור זהב. לראשונה זה 28 שנים, יש לו שתי נציגות בליגה הבכירה באירופה. ביום בהיר אפשר לזהות אופציה לקבוצה שלישית שתצטרף אליהן בעתיד הלא רחוק. אבל כדי שכל הטוב הזה יקרה, צריך לשחק כדורסל. להמשיך לשחק כדורסל. ואחרי 1,067 מילים על משהו שאולי יקרה, והלוואי שלא יקרה, אני חייב להודות שאני מרגיש טיפה מגוחך על העיסוק המוגזם בנושא הזה, דווקא בשעה הגורלית הזו. אנחנו צריכים להתפלל שנישאר ביורוליג, וביורוקאפ, ובליגת האלופות, ובליגת האומות, ובמרוצי אופניים, ובאירוויזיון - אבל לא בגלל שזה כיף, אלא רק כדי שזה יהיה סימן לכך שהדברים החשובים באמת ישתנו ויסתדרו, ונחזור כאן לחיים נורמליים.

על הפועל תל אביב נכתוב השנה המון אצלנו. מנויי הדיסקו יקבלו טור אחד, ולפעמים יותר מטור אחד, אחרי כל משחק יורוליג. ולא רק משחקי יורוליג. יהיו משחקים שיהיה מורכב לנתח, ויהיה את משחק חצי גמר גביע ווינר. שזה הולך ככה: אחרי שהעמק סיימה את הריצה שלה מול חמישיה של זיו-פלטין-בלייזר-שגב + בלייקני, החזיר איטודיס אלי פרקט את טימור. את וויינרייט. את אוטורו. ואז בראיינט. ומיציץ'. ושלום שלום. מצד שני, זה לא באמת הסיפור האמיתי של המשחק שהעלה את הפועל תל אביב לגמר. לא מרגיש הפועל תל אביב תיכף נחזור לכדורסל, אבל הסצינות שיגדירו את עונת המשחקים הקרובה של הקבוצה ב(סוג של) אדום התרחשו דווקא ביציעים. סצנה א' כללה את הזמן שלקח לקואץ' איטודיס להשלים את סבב הכיפים שלו, סביב הספסל, עד שחזר למקום שלו לקראת הג'אמפבול. אחרי שסיים את ההיי פייבים עם 12 שחקני הסגל ושאר דרי הספסל, ניגש אל אלו שיושבים בניצב. היי, הנה מוטלי, וג'ונס, ואניס, ומלקולם, ואידיאסי, וקבוקלו. ואולי פספסתי מישהו, לא כולל ים מדר. זה לא נורמלי זה. סצנה ב' התרחשה ביציעים הגבוהים יותר. אז נכון, היה כדורגל במקביל. אז נכון שזה לא באמת רלוונטי. אמנם לא נכחתי במגרש עצמו, אבל גם דרך המסכים ניתן היה להבחין בדממה (היחסית). בדלילות. במבוכה. כמעט ככה. ביום שלישי הקרוב פותחת הפועל תל אביב את עונת הבכורה שלה בליגה השניה בטיבה בעולם. מול פאקינג ברצלונה. במצב רגיל, היא ואוהדיה אמורים בשלב זה להתפוצץ מאושר, להתפקע מרוב דריכות, לספור את השעות, הדקות והשניות. ולא. לא צריך להיות מומחה לווייבים כדי לדעת שזה לא זה. זה לא מרגיש חגיגי. זה לא מרגיש היסטרי. זה כן מרגיש כמעט נונשלנטי. זה לא מרגיש הפועל תל אביב. לג'נגל את הרוטציות. לצפות ממיציץ' נחזור לסצנה א'. אין לדעת כמה זמן יחזיק הסגל המנופח בואכה מטורלל הזה, אבל שלושה דברים יכולים להאריך אותו מעבר לזמן המצופה: נצחונות, פציעות וחוקי הזרים בליגת העל. כל אלו יאפשרו לאיטודיס, בשלב זה, לג'נגל את הרוטציות שלו ולהתפנות אפילו כדי להתייחס להרכבים שיתאימו כדי לנצח את המשחק הספציפי מולו הוא ניצב. בינתיים, מרבית העיניים מופנות ובצדק אל השחקן היקר ביבשת. ואסה מיציץ' הוא חתכת שחקן. הוא ממש לא צריך איזה מלהג מזרח תיכוני כדי לאשר זאת. גם במצבו הנוכחי אי אפשר להתעלם מהדברים (ההתקפיים) שהוא מביא, כמעט בלי מאמץ, אל השולחן. קריאות הפיק נ' רול המדויקות. היכולת להפעיל בפנים. היכולת לקרוא את מצבי העזרה הגנתיים. זה טבעי עבורו. זה קל בשבילו. כמו למשל הפוזשן שבו התקיף את האזורית של אברהמי בהתחלה. חסימה של גבוה, ומיד החלטה ומסירה טובה החוצה. כשהוא משחק לצידו של אלייז'ה בראיינט, אפשר להבחין בקלות עד כמה גדול ומרהיב הקו האחורי של הפועל תל אביב יכול להיות. בעמדות 1-2. בעמדות 2-3. בגודל. בשכל. בפאסון. מצד שני, וזה כרגע הצד החשוב, הכי עדין שיש לכתוב עליו כרגע זה שהוא לא בעניין. קודם כל, אולי בעיקר ואולי רק בצד הגופני. אין שום קיק ברגליים הסרביות הלאות שלו. גם הצעד הראשון ו-הצעד השני לא ממש נשמעים לו. מאחר שאין לי שמץ של מושג אם מדובר כאן בחלודה גופנית או שמא מעבר לכך, הנחת העבודה חייבת להיות שהדברים שם יסתדרו מתישהו. כל עוד הם לא, התפקיד שלו בהתקפה עלול לבוא לידי ביטוי רק ביצירת יתרון ראשוני מול חלק מהשומרים ואיזו שלשת סטפ באק נאה מדי פעם. זה לא מעט, אבל הפער בין זה לבין הציפיות מהשם ותג המחיר עלולות לייצר כאן וואחד בקע בקבוצה הזאת ובאנשים שסביבה. הציר יכול להיות שהוא לא נחשב, במדד הסקסיות, בטופ 3 החתמות של הפועל תל אביב בקיץ הזה, אבל כרגע נראה שדניאל אוטורו הוא האיש שלה. ולא רק בגלל ענייני מוטלי והפרשיה העלומה, אלא בגלל שהוא עד כדי כך טוב. אל המשחק מול העמק הגיע כשבמשחקים שלפני רשם דומיננטיות מול כל מי שנקרה בדרכו, כולל מדד אפקטיביות של סלי שדה שהתייצב על 90%. אתמול, גם אתמול, הראה שוב שכרגע הוא הציר של משחק ההתקפה. מול הדברים ההגנתיים השונים שהעמק זרקה מול הקבוצה שלו, אוטורו פתר את הבעיות מבלי להגיר זיעה. בין אם בתפיסת מיקום/נעילה ויצירת מטרה ברורה וקלה למסירה. בין אם בגלגול קצר אחרי הפיק נ' רול (יענו שורט רול). בין אם דייב (יענו חיתוך עמוק) עד הטבעת. והנה דריבל חזק שמקדם אותו במצב אחד על אחד. והנה עוד נעילה שמפנה את הצבע לחדירה של גארד כלשהו שמשחק איתו, כולל מיציץ'. רק לפני כמה ימים בחן החבר אהרלוס את מצבו של הקו הקדמי של איטודיס אל מול המתחרות במפעל. נכון לעכשיו, הקו הקדמי הוא קודם כל אוטורו, ואז כל המוטלי'ס של העולם. 4 הערות לסיום העמק – וואלאק, קבוצה מעניינת מאוד. משאיר לחבר הופמן לנתח אותה במהלך העונה כמו שהוא יודע, אבל בסוף ובהתחלה זה ניב משגב. שרשם משחק רע במושגים שלו, אבל שוב הרשים (אותי). אולי בגלל המאצ'אפ עם יפתח זיו, ועוד בחולון, לא יודע. גם לא יודע מה היה קורה אם הוא, למשל, היה בסגל שלנו ליורובסקט האחרון, בשביל לקבל כמה דקות של קשיחות וערסיות על המגרש. גינת – איטודיס יכול לבטל את השאלה, כהרגלו, אבל בפעם השניה ברציפות גינת עולה בחמישיה ונשלח עמוק אל תוך הפריזר עד סוף המשחק, או כמעט סוף המשחק. מקרי? מסר? עניינים? נעקוב בעניין. 13/26 – כוח האש של הפועל תל אביב באמת יוצא דופן. זה נראה, כרגע, שרמת היריבה (המקומית) כמעט ואיננה רלוונטית, כי כמעט הכל תלוי במיציצ'ים של העולם. בטח כשאיש וויינרייט דופק 3 מ-4 מחוץ לקשת. בטח כשהקבוצה כולה עושה 13/26 לשלוש. זמן יורוליג – זהו, זמן יורוליג. כן קהל לא קהל, כן אולטראס לא אולטראס. הפועל תל אביב חלמה או אולי אפילו לא העזה לחלום על הרגע הזה. עכשיו זה אמיתי. שיתחיל כבר. שבוע טוב. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

תוך כדי צפייה במשחק חצי גמר גביע ווינר, ניסיתי להיזכר במשפט ההוא, שיכול להסביר הבדל מרכזי בין שתי הקבוצות. נו, איך הולך המשפט הזה? דאמיט, מקווה להיזכר תיכף, לפני כניסת שבת. הנמשל, בכל מקרה, הוא שבהפועל ירושלים יודעים מה הם צריכים לעשות. במכבי תל אביב לא. בירושלים שחקנים מכירים את הרול שלהם. במכבי רול זאת כנראה מנה שווקר מזמין בחדר ההלבשה. במחצית. שני השחקנים הכי חשובים של הפועל ירושלים, לפחות בהערכות המוקדמות (שלי), היו בעלי משקל פחות, אם בכלל, במשחק שהעלה אותה לגמר. ווינסטון פצוע, זכר למפגש הכואב בסופר קאפ. לאמב? אמנם 28 דקות על הפרקט, אבל כרגע מרגיש בעיקר מסורבל. וכן, ירושלים הלכה עליו. ביציאה אחת מפסק זמן, הולכים לתרגיל הורנס שמיועד לתת לו כדור לפיקנרול ביג טו ביג. לא עבד. מה שכן, במהלך חשוב הרבה יותר לקראת הסוף, כאשר השומר שלו גור לביא יוצא חזק על הכדור, לאמב מזהה מיידית – קופץ החוצה מיידית – ודופק שלשה חשובה. ואני אסביר לכם למה. כי לאמב, גם במצבו הנוכחי, יודע, אבל ממש יודע כדורסל ומה ואיך משחקים. כי בירושלים, גם כשהיא עודנה בחודש ספטמבר, זאת קבוצה שרצה ביחד ומבינה ביחד. וזה בא לידי ביטוי בעוצמות שמביא מהספסל הובר, בהמשך ישיר לכניסה שלו במפגש הקודם בין שתיהן. וזה בא לידי ביטוי במשחק אדיר של ג'וזאיה ג'יימס ג'ורדן, שזו הפעם האחרונה בעונה הזאת שבה אנחנו מזכירים את השם שלו, כי מעתה הוא טריפל ג'יי. לטריפל ג'יי אין שום וריאציה של פרופיל שחקן שאמור לשדרג. הוא הגיע, בואו נדבר גלויות, בעיקר כי אפשר ובזול. מצד שני, הוא לגמרי מודע. אם הוא מוגדר 3 & D, יענו אחד שתפקידו לקלוע כשהוא חופשי לגמרי ולשמור כדי שהאחרים לא יהיו חופשיים בכלל, אז זה מה שהוא עשה היום מול הצהובים. וחיכה בסבלנות שהכדור יגיע אליו בפינה. ואם לא, פשוט ויתר והעביר אותו הלאה. כי הכלים של ירושלים מכוונים. נו, איך אומרים את המשפט הזה? עזבו. אני אשאל את גור. וזה לא מיקרי שהכדורים הגיעו אליו לפינה. בהיעדרו של ווינסטון, וגם לא בהיעדרו, פליימייקר הארפר עושה כאן דברים שאין דברים כאלה. שישה אסיסטים היו לו הפעם מול הצהובים, אבל המסירות הספציפיות שלו לפינה הרחוקה, בדרך להטלות מוצלחות של לוי, טריפל ג'יי, קרינגטון וכו וגו ודו זה פשוט כל כך מרשים. וקרינגטון. איזה שבוע עובר על שחקן החמישיה קרינגטון. על שחקן הקלאץ' קרינגטון. על שחקן ה-אתם בטוחים עדיין שהוא לא צריך להיות שחקן נבחרת ישראל קרינגטון? ועכשיו הגנה. ירושלים הזאת מפתיעה אותנו בחלק מהאלמנטים ההגנתיים. מתחילה, מההתחלה, עם חילופים נרחבים, גם על הכדור וגם על מהלכים שלפני. שונה מאוד מדוקטרינת דג'יקיץ' של הבה וננגוסה בשחקן עם הכדור. מצד שני, זה לגמרי הבה וננגוסה, כי החדות והעירנות לגמרי שם. כן, מדי פעם נרדם לה איזה שחקן בתפר של ההחלטה ההגנתית (באזור הווינגים). כן, יונתן אלון יכול להיות הכי מרוצה שבעולם בשלב הזה. מהקבוצה שלו. מהעבודה שלו. מהרף שהשבוע הזה מרים. טוב, זה אולי לא. עכשיו ליריבה מתל אביב. כדי להתחיל, התלבטתי כאן בין שני גיפים אפשריים. תבחרו אתם מה מתאים. יש את האופציה של אני לא יודע מה לעשות. או אולי האופציה של פ א נ י ק ה. במצב 61:60, אחרי קאמבק סוג של הירואי, עוד קאמבק סוג של הירואי בחסות הדברים שיודע דיברתולומיאו לעשות והנגיחות שריימן יודע לייצר, כולל אחת יותר מדי, הגיע עודד קטש לנקודת החלטה. והחליט שאין מנוס זולת לקרוא בשמו של לוני ווקר הרביעי. ושם נגמר לו המשחק. לוני ווקר מסיים את המשחק הזה עם מדד הפלוס מינוס השני הכי גרוע על הפרקט. הכי גרוע הוא של הורד (מינוס 23) והוא מיד אחריו (מינוס 20). ואלו לא סתם מספרים שמפריחים לחלל האוויר. לוני ווקר לא מבין מה רוצים ממנו. והאמת? גם כשהוא מסתכל על הבוקס סקור, לא בטוח שהוא יבין מה רוצים ממנו. היי, 12 נקודות ב 24 דקות. נוט באד, לא? וקטש ניסה איתו כמה דברים. הנה התרגיל שהריצו בשנה שעברה לליווי רנדולף, יענו ההיי פיק אנד רול באמצע, כדי לייצר לווקר בידוד. הנה אייסו בצד, בדרך לג'אמפר (מוצלח) של הסקורר. אז זהו, שספק אם הבעיה נוגעת לתרגילים. הבעיה עם ווקר הרבה יותר עמוקה. אפשר, אגב, לחשוב על וריאציות אחרות לגמרי שבהן ווקר יכול להרגיש בנוח. אם הייתה סביבו קבוצה קשוחה ששומרת, כולל גם בשבילו, עם שחקנים יודעים שנוגחים בהגנה ולא מפריעים בהתקפה, זה יכול היה להיות נחמד. אבל במכבי תל אביב הזאת, בין היתר, גם אין מי שישמור. ווקר ווקר ווקר ווקר. הוא לפחות טוב בכדורסל. מה לגבי האחרים? דאוטין, סנטוס, ליף. כל מה שיש לומר עליהם בשלב הזה בכלל, ועל הבן של ברד בפרט, זה שהם והוא אבודים בחלל. ככה. אם מכבי תל אביב, רגע לפני פתיחת עונת היורוליג, צריכה ריימניזציה כדי איכשהו להחזיק מעמד בגביע ווינר, זה די מסביר הכל. אם מכבי תל אביב, רגע לפני פתיחת היורוליג, מנסה להבין מי הכפיל שהשתלט על גופו של ג'יילן הורד, כמו בפרק נוסף בסדרת הסרטים גברים בשחור, זה די מייאש. עבורה. אחרי מופע אימים במפגש הקודם מול ירושלים, הצליח הצרפתי לייצר מיצג מחריד עוד יותר, עם שורה מרשימה של 7 זריקות לשדה שהתרגמו לכדי 0 עגול ויפה. והאוהדים של מכבי? חלקם הניף שלט שקרא לפדרמן למכור. השאר אולי תוהים בינם לבין עצמם אם השעיית הישראליות מאירופה זה באמת כל כך רע לקבוצה שלהם, במצבה. עזבו, אפילו לא בצחוק. הלוואי שתמצא איכשהו הדרך להסיר מעלינו את רוע הגזירה המסוימת והעצובה הזאת. תמו משחקי ההכנה של 2 מ-3 נציגותנו באירופה. בשלישי זה מתחיל. הפועל ירושלים יוצאת לדרך עם רוח גבית ובטחון מוצדק. מכבי תל אביב מחכה לאיזשהו נס שיגיע ויושיע. שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

מתיאס לסור. ונסן פוארייה. מוסטפה פאל. מאם ז'ייטה. ז'ילסון באנגו. לא, זה לא שיעור במבוא לצרפתית. עובדה: לרשימה הזו אפשר להוסיף עוד שם אחד, שאין קשר בינו לבין מה שעשוי להישמע כמו מבטא פריזאי (או פורטוגזי). זהו ז'ואל בולומבו. סליחההה, ג'ואל בולומבוי. אניוויי, לא סתם הובא הניים-דרופינג הזה. ובאמת שלא ניסינו לדרג כאן את הסנטרים הטובים ביורוליג - אלא להציג את טובי שחקני הציר שבכלל לא צפויים להיות חלק מפתיחת העונה בעוד ארבעה ימים. רובם, כך נראה, ימתינו שבועות ואף חודשים ארוכים לפני שיוכלו לעלות למגרש. מאם ז'ייטה ביורובאסקט האחרון. גם הוא לא יפתח את העונה. צילום: FIBA.BASKETBALL בסיומו של קיץ שהתאפיין בלא מעט פשרות והימורים בעמדות הפנים - אפילו מצד הקבוצות המרכזיות באירופה - פציעותיהם של ששת השחקנים שהופיעו בפתיח הן יותר מדי. למעשה, הן הופכות את העמדה הבעייתית מלכתחילה לקצרה ומבוקשת בהרבה משהייתה אמורה להיות. ויש קבוצה אחת, מפתיעה משהו, שיכולה להפוך את האירוע ליתרון אדיר מבחינתה. וכשאתה אומר קבוצה אחת, אתה בטח מתכוון לקבוצה ההיא שהחתימה את אומורי. עצירה מתודית. תשאירו רק לשנייה את עניין הסנטרים בצד, ותחשבו כמה זה מטורף: ברצלונה תפתח ביום שלישי את עונתה ה-26 ברציפות בליגה הבכירה ביבשת, וסוכנויות ההימורים רואות בה אנדרדוג מול יריבתה, שמעולם לא ענדה את לוגו היורוליג על גופייתה. כן, קראתם נכון. הפועל ת"א נחשבת, לפחות כרגע, לפייבוריטית במשחק הזה. בקטנה, על חודן של נקודה וחצי, אבל פייבוריטית. ועכשיו, נמצא מחדש את הסנטר. כשפורטים את הפייבוריטיות הזו לפרוטות, אפשר לסמן את עמדה מספר 5 כמפתח. יאן וסלי, בילי הרננגומס ויוסופה פאל, במשחק היורוליג המי-יודע-כמה שלהם, יעלו לפרקט הממותג בארנה 8888 בסופיה בידיעה שהם אמורים לסבול מנחיתות מול שחקני הציר שממול. דן אוטורו וג'ונתן מוטלי (דווקא בסדר הזה. תתרגלו, לפחות עד שיוכח אחרת) בכירים ונחשבים יותר כרגע, ונהנים מגיבוי של טאי אודיאסי, שבכלל לא בטוח אם יתלבש. ומאחוריהם גם איתי שגב, שבכלל בטוח - לא יתלבש. אגב, אהרלוס, התחלנו באמת לדבר על איכות הגבוהים של הפועל ת"א, כשהדגש צריך להיות באמת על האיכות והכמות. במפעל שבו שחקנים בכלל וגבוהים בפרט רואים יותר חדרי MRI מאשר את אזור הלואו-גאפ, יש חשיבות מכרעת גם לתעודות הביטוח. מצד שני, אני לא יודע אם עופר ינאי מבין בפוליסות, אבל מרגיש לי שמישהו השחיל לו כמה ביטוחים מקבילים. ויקרים. מצד שלישי, אנחנו משוכנעים שווסלי + הרננגומס + פאל השני < מה שיש לאיטודיסים להציע? זה בטון? באופן טבעי, הקו האחורי של הישראבולגרים הוא זה שממקד אליו את תשומת הלב בזכות שם גדול כמו ואסה מיציץ' ושחקן נהדר כמו אלייז'ה בראיינט. אבל אם מרחיבים את הפריזמה, ולאור כל הדיסקליימרים שכבר הוצגו בפסקאות הקודמות, מתברר שקו הסנטרים באדום הוא אחד הטובים - או לפחות המוכחים - בכל הליגה הזו. נכון שלמוטלי יש רק שנתיים ניסיון ביורוליג (12.8 נקודות ו-4.8 ריבאונדים למשחק), ואוטורו עבר עונה אחת בלבד (8.2 ו-4 בהתאמה), אבל זה לא מעט ביחס לרוב הקבוצות שמסביב. זו בעצם המציאות החדשה: אנאדולו אפס, היריבה השנייה של הפועל, ממש בעוד שבוע, היא אחת החזקות במפעל בתחום הזה. אחרי שנפרדה מאוטורו ואיבדה לחצי עונה את פוארייה - היא בונה על עונת פריצה של ברייס דסר, עונת פרישה של יורגוס פפאיאניס וברגים מולחמים בראשו של קאי ג'ונס האתלטי והקפריזי. האם יריבתה העירונית פנרבחצ'ה ראויה לציון? לכאורה, לא. אבל אם קם בירץ', באנגו (שלא שיחק גם כשהיה בריא), ניקולו מלי וסרטאץ' שאנלי היו שווים גביע אירופה, אז היא בוודאי לא נפגעה כשאת באנגו ושאנלי החליפו מייקל יאנטונן וארמנדו בייקוט - עוד רוקי שמי-יודע-איך-ייראה. אדי טבארס. אולי בצד היורד של הקריירה אבל הוא יותר משיא השיאים של בני האנוש. צילום: FIBA.BASKETBALL הלאה. ריאל מדריד בוודאי שם. אדי טבארס נראה בעונה החולפת שהוא בדרך לצד היורד בקריירה, אבל הצד היורד שלו הוא יותר משיא השיאים של בני האנוש, והוא עדיין משנה את המשחק באופנים ובצורות שקשה לתאר. ובכלל, ברונו פרננדו אמור להיות טוב יותר העונה. אולי אפילו טוב משותפו. אולימפיאקוס תיאלץ להסתדר כאמור ללא העוגן ההגנתי שלה, מוסטפאל, אבל הגיבה במהירות: היא השכיבה יותר משני מיליון יורו בעונה כדי להשאיר ברגע האחרון את ניקולה מילוטינוב, והנחיתה את דונטה הול האתלטי. את פנאתינייקוס אי אפשר לפסול, כשיוצאים מנקודת הנחה שלסור יתאושש (אבל יתאושש באמת) בשלב כזה או אחר מהפציעה שהלכה והעמיקה לה. וכשמפנימים שהעסק הסתבך קצת, מבינים למה היא ניסתה להנחית עוד סנטר בכיר בדמותו של יונאס ולאנצ'יונאס, ולבסוף הלכה על רישון הולמס. עומר יורצבן נשאר ויתופקד לכאורה כאודיאסי של היוונים. או אומורי הזקן. זה, כנראה, אומר הרבה. אגב, אומורי, לא המורי. עוד הלאה. בעצם, אין עוד הלאה. הבאה בתור בדירוג הסנטרים אמורה להיות הפועל ת"א. למונאקו יש דניאל תייס וקבאריוס הייז, לדובאי את מפיונדו קאבנגלה ואם תרצו פיליפ פטרושב (אם רומן סורקין סנטר, גם הוא יכול), למילאנו את ג'וש ניבו ודווין בוקר, ולפרטיזן בלגרד את טייריק ג'ונס ו... טייריק ג'ונס. אולי חלק מהקבוצות הללו יכולות להתווכח, אבל לאף אחת מהן אין יתרון מובהק על אדומי המדים באזורים שמהם מטביעים, קוטפים ריבאונדים וחוסמים זריקות. ובסוף בסוף, כנראה, הקבוצה של מיציץ', בראיינט וים מדר נמצאת בכלל בטופ 6 של עמדה אחרת, חשובה לא פחות. וזה עניין מדהים לא פחות, גם אם הוא עבר עד עכשיו מתחת לרדאר.