הפועל מכבי הפועל - סיפור של עונה

שלוש הבכירות שלנו מתחילות את עונת 2025-26 עם הרבה ציפיות. ציפיות, שהן המשך ישיר וברור של העונה הקודמת. עונה, שבצירוף נסיבות מאד נדיר הסתיימה פחות או יותר עם אותה תחושה אצל כל אחת. כל אחת עם סיפור משל עצמה. שלושה סיפורים, שנשזרים לסיפור אחד. סיפור אחד שמחבר את העונה הקודמת עם זאת שיוצאת עכשיו לדרך. דרך שתהיה חייבת להסתיים בהכרעה.

---

זה לא היה היום שלו. רחוק מזה.

חנוך יצא את ביתו אשר אל מול הים, אל עבר עוד יום שבו ינסה להרביץ ספרות במיטב הנוער החיפאי. רק שזה לא היה היום שלו.

לרוב, היה חנוך נינוח. לרוב, אהב את עבודתו. היום לא היה חלק מהרוב. היום נפשו נטרפה. עוד לפני שהתחיל הבוקר הבן ערן הרעיש עם גיטרת הבס. כשרצה לצאת אל הדרך גילה כי השכן גרוס חסם את החניה. עצביו התחברו לפקעת. הוא חש חשוף ברוח ומופקר מול העולם כולו. בכל זאת הבטיח לאשתו שיגיע הביתה בזמן, כמו שתמיד.

אם רק ישרוד עוד יום לימודים ארוך.

לשיעור האחרון, האתגר הגדול כתמיד, הוא החליט לעשות משהו אחר. שונה. לחבר את הספרות עם הספורט שהכי אהב – זה של נייסמית'. בניסיון להכניס בעצמו עוד קצת אנרגיות כדי לצלוח את השעה וחצי האחרונות של היום, הוא החליט לספר לתלמידים את הסיפור של עונת 2024/25 בכדורסל הישראלי, דרך שלוש הקבוצות המובילות שלו.

חנוך כיחכך ויצא לדרך.

"יש שופטים שלושה, יש קבוצות צמד, ויש כדור אחד אלוהינו. רק שכדורסל, בפוטנציאל, זה הרבה יותר מזה. בתנאי אחד בסיסי – סיפור. ההתרחשות על המגרש הופכת להרבה יותר מ"משחק", כשאפשר לאסוף את כל הפרטים, ולספר מהם סיפור. לא על כל שחקן, משחק, קבוצה או עונה, אבל הכל מקבל משמעות אחרת כשיש סיפור. עם סיפור יש דרמה. עם דרמה יש רגשות. עם רגשות יש זכרונות. וזכרונות, אלא אם יצאתם תות-אנך-אמון איכשהו, זה אחד מהדברים היחידים שאפשר לקחת איתנו לקבר.

עונת 2024-25 של הכדורסל הישראלי, העונה הלא מסויימת, היתה כזו. היה לה סיפור. יותר מזה, היו לה שלושה סיפורים, שבנו סיפור אחד גדול של העונה כולה."

"סיפור נבנה מחמישה חלקים" חינך חנוך. "החלק הראש... גילי, שקט בבקשה. החלק הראשון הוא האקספוזיציה – הצגת הרקע והדמויות. שנתחיל?

מכבי תל אביב – האימפריה. הקבוצה של המדינה, האלופה הנצחית. אופת הלחם וחובצת החמאה. קצת מוכה. קצת חבולה. אבל ממש עומדת על הרגליים עם הרבה מאד פאסון וגאווה. אחרי 55 שנים של דומיננטיות ארצישראלית היא רגילה שקמים עליה לכלותיה. לעיתים זה הוציא ממנה פיהוק, לעיתים היתה צריכה למתוח איברים, אבל בסופו של דבר, כמו אלטון, היא עומדת.

גם שמעון מזרחי, כמו אלטון, עדיין עומד (תמונת AI)

הפועל ירושלים – בפעם ה-172 יש בעלים חדשים, אבל כזה עוד לא היה. לא במועדון ולא בספורט הישראלי. יש יאמרו לא רק בספורט, בהכל. הגיע אדון אוכל, אז לצידו הופיעה גם גברת תאבון. האוהדים בשגעת, כי עם בופה כזה אפשר לחלום אף יותר מיוסף ומרטין. ביחד. בסופו של יום, עם כל הגאידמקים בירושלים מעולם לא החתימו תותחי-על על-אמת. לא היה שחקן של מיליון דולר. לא נחת שחקן יורוליג. לא שברו את השוק. לא חטפו שחקנים שמכבי חשקה ביקרם. ההשקעה היתה מעל הנורמל של המועדון, אפילו כפול מכך, אבל עדיין בפרופורציה. עכשיו זה יכול להשתנות.

הפועל ת''א – החבר ינאי הצטרף לרוזה וטורצקי ברשימת הפועלים האדומים שבאו עם מסר אחד ברור – מ-ה-פ-כ-ה. הנה הוא בא. מעולם לא נראה בארצנו בעלים של קבוצה, ששפך כ''כ הרבה שקלים כדי להטריד את הדב הצהוב. עשורים ללא תואר. יותר מיובל ללא אליפות. אחרי השקעה שכזו, שוב לסיים עונה ללא תארים יהיה עלבון גדול. קשה.

"עד כאן הכל ברור? נהדר" המשיך חנוך. "השלב הבא בכל סיפור... גילי, תשב כמו בן אדם בבקשה. תודה. השלב הבא הוא הסיבוך. במקרה שלנו, כל קבוצה וסיבוכה שלה. כל סיבוך והקבוצה שלו.

במכבי, יש מתחים אצל הבעלים. יש מתחים עם האוהדים. יש מתווים שיוצרים מתחים בין האוהדים לבעלים. יש מבנה של הבעלים שיוצר מתחים עם האוהדים המתווים. יש תקציבים של הבעלים, שמתווים מתחים עם האוהדים. יש אוהדים שמתווים בעלים עם מתחים. מה? בדיוק. אימפריות, כמעט תמיד, נופלות מבפנים, ואימפריית הכדורסל הארצישראלית נכנסה לעונה הקודמת כשצמד טוענות לכתר מריחות דם. עדיין, אם מישהו רוצה לזכות במשהו, צריך לקחת את זה ממכבי. כל זאת בזמן שבצד השני של העיר יש הרבה רעש ובחש. האסטרטגיה של מכבי, אם מבחירה או כפיה, היתה לא להגיב. נשארו על המסלול שלהם והאמינו בצדקת הדרך, או אם תרצו, התוו דרך.

בירושלים כאמור רגילים לבעלים חדשים, אבל משפחת אדלסון זה משהו אחר! רק ש... לא. או יותר מדוייק – עוד לא. כרגע. היתה פה בחירה מודעת. אסטרטגית. לבינתיים בחר בעל הבית החדש, שלמרות שהכיסים שלו הכי עמוקים בישוב, הוא הולך לאט. סולידי. לבנה אחרי לבנה. אמביציה – קונים מהר. שאיפות – לא חסר. אבל לאט.

לאט, סולידי. לבנה אחרי לבנה. הירושלמים. צילום: עודד קרני, ליגת ווינר סל

באדום תל אביבי הסיבוך היה בכאוס. בדיסוננס. למרות שהכיסים שלו עמוקים פחות, הרבה פחות, הוא השקיע יותר, הרבה יותר. הוא רוצה הכל והוא רוצה את זה עכשיו, ובדיוק כמו פרדי, הוא רוצה גם תשומת לב. האסטרטגיה היתה ברורה. רועשת, צועקת, זוהרת, בוהקת, מסנוורת ויקרה. מאד-מאד יקרה. בין כל הפרחים בגינה מישהו אחד בלט כפרח משוגע. זה כמובן מעניין וראוי להערכה, אבל כפי שטען בחור בשם רובי – ככל שהם גדולים יותר, הנפילה שלהם חזקה יותר. כשהולכים כ''כ מהר וכ''כ חזק, אין מרווח זמן לשגיאות. הפועל היתה חייבת תוצאות ע-כ-ש-י-ו.

"היופי בסיפור שלנו", ימשיך חנוך, "שהסיבוך של כל דמות עם עצמה, מסתבך גם עם האחרות.

הסימני שאלה סביב מכבי, הגיעו בדיוק בטיימינג הכי טוב כדי לייצר סיפור. אם זה היה קורה לפני שבע שנים, לא היה בצד השני של האוסישקין מישהו לנצל את זה. להפסיד תואר בארץ? אפשר לבלוע את זה, אבל לא להפועל ת''א. לאורך כמעט כל 55 שנות דומיננטיותה מכבי התרגלה להלחם רק בחזית אחת. על חשיבותה של "חזית שניה" בטח למדתם בשיעור היסטוריה – בעברית קוראים לזה גיים צ'נג'ר. רק שבמקרה דנן, הטוענות לכתר סוחבות מטענים ארוכי שנים אחת כנגד השניה, ואפילו לא מצליחות להסכים על דבר בסיסי כמו למי מהן מתכוונים כשאומרים "הפועל". תוסיפו את הדיסוננס בין הכיסים היותר עמוקים בירושלים מול ההוצאות היותר גדולות דווקא בת''א, וזה רק מסתבך עוד יותר. כשכל אחד מאד מאמין באסטרטגיה שלו איך להתמודד עם הגמוניה, זה חמוד לאללה. רק שבסוף העונה מגיעות התוצאות, ואיתן ההוכחה איזו דרך היא ה"צודקת". הסיפור של 24/25 היה סבוך הרבה יותר מאשר 'אלופה מול שתי טוענות לכתר'.

"הצגנו את האקספוזיציה, מצאנו את ההסתבכויות," חיזק חנוך. "השלב הבא הוא למצ... גילי, מספיק עם החריקות, או שאני זורק אותך החוצה. צריך למצוא את נקודת השיא – פה הסיבוך מגיע לנקודה שאי אפשר לפספס אותה.

שלוש קבוצות עם הרבה מאד אמביציות נכנסו לזירה. רק שעם אמביציות יש ציפיות, ועם ציפיות יש הצלחות ואכזבות. כשיש שלוש קבוצות הסיכוי שכולן יצאו בסופה של העונה מרוצות הוא קטן עד קלוש מאד. ספורט הוא "משחק סכום אפס" – אם היריב שלך מנצח אתה תהיה עם פנים רקובות, ותוספת של צלע שלישית למשוואה אמורה רק לסבך את מציאת האיזון. ההיגיון אמר בתחילת העונה שלפחות קבוצה אחת תסיים אותה לא מרוצה, וכשאנשים לא מרוצים יש לזה השלכות אסטרטגיות על העונה העוקבת בכל רמה – סגלים, השקעה כלכלית, ג'ובים. כך נכנס הכדורסל הישראלי לחודשים אפריל-מאי-יוני עם הבנה ברורה וחדה שאנחנו בשיא. כל הכוחות נפגשים, כדי להגיע להכרעה.

כן, זו היתה האסוסיאציה של "נכנסו לזירה", תתמודדו (תמונת AI)

"כל המילים האלו עד כה על עונה לא מסויימת שכבר הסתיימה על שום מה? על שום ש... גילי!! די עם החריקות!!!! יותר לא אזהיר אותך", החריף חנוך. "על שום שאחרי שיא הקונפליקט מגיע שלב הפתרון, ובסיפור שלנו הופיע פתרון, שאף אחד לא ציפה לו.

בצירוף מקרים קוסמי ונדיר, יצא שכל ה-3 קבוצות הצליחו לסיים את העונה פחות או יותר עם אותו ווליום של מרוצים וחמוצים. הנסיבות התכנסו לזה, שכל הדמויות בסיפור של עונת 24/25 סיימו את העונה עם משהו כמו 70% אחלה ו-30% באסה. זה שהיא הסתיימה בלי אלופה, ועוד אחרי אותם שני משחקי גמר מהוללים, רק תרם לכך. זה גם הכתיב את האסטרטגיה לקיץ שעבר עליהן ולעונה הנוכחית. נשוב לדמויות.

מכבי ת''א – קודם כל פרופורציות. בשביל הנשמה המכביסטית, עונת יורוליג שכזו היא בומבה גדולה מאד. תזכורת לימים אנקרמיאים. אבל המציאות של כולנו, ושל מכבי באופן קשה לערעור, היתה הכי רחוק משפויה ולכן... פרופורציות. גביע לקחו בסטייל, וזה בהחלט תרם לתחושת הסבבה. עונת היורוליג היתה לעיתים קשה בלשון המעטה, אבל בשם הפרופורציות אפשר למסגר אותה ב-30%  באסה. אם מכבי עושה עונת יורוליג סבירה ולוקחת שני תארים בארץ, היא מסיימת אותה עם יותר מ-70% סבבה. היא לא, ולכן זה כינס את כל העונה של הצהובים לאליפות. אם לוקחים באותו סטייל כמו הגביע, אפשר לסיים את העונה עם חיוך גדול. אם לוקחים בקושי, זה קצת מציק, אבל כל עוד יש לחם ויש חמאה, יש ביטחון תזונתי. אם האליפות לא היתה צהובה, זה היה הופך את כל העונה לכישלון (בטח אם היא היתה חוצה את האוסישקין). זה לא קרה. העובדה שהאליפות לא הוכרעה, אפשרה למכבי ולאוהדים שלה לספר סיפור של "היינו זוכים" ולצאת איכשהו מרוצים, אבל לא יותר מדי. אפשר לכמת את זה ל-70/30.

הפועל ת''א – הכל בזכות היורוקאפ. הפסד בגמר או אפילו אם אותה פוסטר-שוט לא נכנסת, וזו עדיין היתה אחלה עונת יורוקאפ. רק שבעקבות אותה השקעה, ואותה התנהלות רועשת, היא היתה חייבת תואר בארץ כדי לכפר. שלושה חצאי גמר היו יוצרים נפילה גדולה, ועלולים להוביל ל"חשיבה מחדש", כשבונים עם הרבה רעש אז בדר"כ מאד רועש גם כשהורסים. הזכיה ביורוקאפ אפשרה לסיים את העונה מרוצים, למרות שלא הגיעו לאף גמר בארץ. גם יורוקאפ וגם תואר בארץ היה מרים אותם מעל אזורים המדוברים. האם הפועל מרוצה לגמרי מהעונה? ממש לא. פעמיים לעוף בחצי, עם הקבוצה ותקציב שנבנה שם, היה אמור להיות מכה קשה מאד, אבל היורוקאפ ואיתו הכרטיס ליורוליג איזן ולכן השורה התחתונה חיובית מספיק, או במספרית... 70/30.

הכל בזכות היורוקאפ. דימיטריס איטודיס. צילום, עודד קרני, ליגת ווינר סל

הפועל ירושלים – היחידה שלא זכתה בכלום, אז לכאורה זו שאמורה לסיים את העונה בבאסה. הפסד ברבע גמר יורוקאפ לא ממש שימח, אבל כל עוד פוסטר מחטיא בולנסיה, זה היה נגמר בסוג של "ברבע מההוצאות כולה עפנו שלב אחד מוקדם יותר". מרגע שהיורוקאפ נצבע באדום עופרי, ירושלים היתה חייבת להתעלות על היריבה האדומה בארץ. את הגמר גביע כבר היה, ואז הגיע החצי גמר, ואותה שלשה מאותה בלטה. אם ירושלים לא עושה גמר בליגה, העונה הזו היתה נגמרת באכזבה גדולה, שהיתה מחייבת אותם להחליט איך להגיב – ממשיכים לצעוד מאחורי שתי היריבות מסוף כביש 1 או שנכנסים בכל הכח? אותה שלשה מאותה בלטה נכנסה, ונתנה בוסט לאידיאולוגיה של בניה איטית. ירושלים העלתה הילוך בקיץ, אבל ממש לא ניסתה להתחרות בכסף הענק שהשקיעו האדומים האחרים.  זה שהגמר לא הוכרע נתן לירושלים את אותו כלי כמו מכבי – "אם היה משחק 3, זה שלנו". בשביל להצדיק את האסטרטגיה שלך זה אחלה. זה גם מסייע לסיים את העונה עם פחות באסה מסבבה. האמת? כנראה שגם אם היה משחק 3, ומכבי היתה מנצחת צמוד, הירושלמים היו מסיימים את העונה עם הרגשה חיובית סה''כ. ככה הגענו גם בעיר הבירה למחוזות ה-70/30.

"הגענו לסוף הסיפור", חידש חנוך "וכאן יש לסופר שתי אופציות – סוף סגור שנותן שורה תחתונה או סוף פתוח שמשאיר את הקוראים עם שאלות.

כשהסתיימו האזעקות וסיימנו לאסוף את השברים, נשארנו עם עונה מעולה, שבאופן טבעי היה בה טעם חסר. לא רק כי לא הוכתרה אלופה, אלא כי לא באמת היתה מנצחת ברורה לעונה הזו. האמת? גם לא היתה מפסידה ברורה. כולם גם סוג של ניצחו וגם יצאו עם תחושת פספוס. סוף פתוח לחלוטין, שמוביל אותנו לעונה הבאה עלינו ממש לטובה.

בעקבות עונה שכולן קצת יותר מרוצות מלא, כל הקבוצות נשארו על אותו מסלול עם אותה אידיאולוגיה – הפועל ת''א הולכת בעוד יותר ענק, מכבי שואפת לשמור על מעמדה מבלי להשתגע כלכלית מסיבות פנימיות, וירושלים אומנם קצת מעלה הילוך, אבל עדיין נמצאת בעולם משלה עם קצב משלה, ממנו היא מנסה לבוא קטנה ולצאת גדולה. אף אחד לא נאלץ לשלם במשרה שלו.

הסיכוי שגם בסוף עונת 25/26 כל הבכירות שלנו יסיימו פחות או יותר עם אותה תחושה קלוש לחלוטין. ביוני 2026 משהו באיזון אמור להשבר. מישהו ימצא את עצמו בוכה בסוף משחק בתוך מקלחת. מישהו יאלץ להגיב. מישהו יצטרך לחשוב טוב מאד אם האידיאולוגיה בה בחר נכונה ומוצדקת. לסיפור הזה יהיה סוף.

זה הסיפור של הכדורסל הישראלי בעונה הקודמת, אבל העונה החדשה היא המשך ישיר, אם תרצו הסיקוול, וזה מה שהולך להפוך אותה למרתקת כ''כ".

צילצול.

חנוך התמלא בפליאה – הוא שרד את היום הזה.

"י''א שניה, משוחררים".

https://www.youtube.com/watch?v=GoAENPaUtvo