להעיף את הישראליות. פוליטיקה, ניגודי אינטרסים וסכנות

אם היינו ציניים, מרושעים וקונספירטיבים, היינו בוודאי מעלים את התהייה הבאה: למי עדיפה הרחקה של הקבוצות הישראליות מהיורוליג - למכבי ת"א, כדי להיפטר מחוזה המיליונים של לוני ווקר ולא להתבזות על המגרש? או להפועל ת"א, כדי להיפטר מחוזי המיליונים של כולם ולא לפשוט רגל?

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

7:41

מזל שאנחנו לא ציניים, מרושעים וקונספירטיבים, ולכן לא נעלה את התהייה. כי זה גם לא נושא שכדאי לצחוק עליו. במסגרת הסחף המדיני, עולים וצצים רעיונות לחרם, השעיה ונידוי של ישראל ממסגרות בינלאומיות שונות. לכאורה, אין קשר בין האירוויזיון, מרוצי אופניים וליגת האומות בכדורגל לבין המפעלים האירופיים בכדורסל. רק לכאורה.

בואו נביט בעובדות היבשות. אם היו רוצים להרחיק אותנו בעקבות המלחמה בעזה, היו כמה וכמה הזדמנויות לעשות זאת. למרבה הגועל, ניסיון כזה אירע כבר באוקטובר 2023 וטורפד על ידי מכבי ת"א. ובשורה התחתונה, רצו הגורל ומחולל השיבוצים, ושתי התל-אביביות ישחקו מחר מול יריבות מטורקיה וספרד - שניים מהמעוזים הקולניים והמרכזיים ביותר נגד ישראל.

צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

אז הכל בסדר, לא? לא. אלה כבר לא רק ארגוני BDS וקווירז-פור-פלסטיין למיניהם. פתאום, ראשי מועדונים מרשים לעצמם לדבר למיקרופון על כך שצריך להחרים משחקים נגד ישראליות. ופוליטיקאים אירופאים תופסים כדרכם טרמפ על האירוע. וכוכבי עבר שעדיין משחקים מצטרפים לחגיגה. גם מנכ"ל היורוליג בעצמו לא מתאמץ להסתיר או להכחיש.

עד כה, ואת זה חשוב להבהיר, לא עלתה לדיון שאלת עתידן המיידי של נציגותינו. בסופו של דבר, המבטים נישאים - כמו תמיד - אל כר הדשא. אלא שאם אופ"א תחליט להרחיק את הקבוצות הישראליות ממסגרותיה השונות, ההערכה היא שיתחיל סחף מהיר, מיידי וקטלני. כזה שיהיה בלתי אפשרי לעצור. לא רק בספורט, בהכל.

ההחלטה להרחיק קבוצות מהיורוליג (וכנגזרת מכך, גם מהיורוקאפ) מתקבלת על ידי 13 הרישיונריות, ולאור המצב הפוליטי נראה כי המאבק צריך להתמקד בניסיון למנוע את קיומה של ההצבעה. ברגע שהיא תתרחש, העסק אבוד. וכשאנחנו מדברים על מצב פוליטי - הוא לא נוגע רק למעמד המדינתי, אלא גם לפוליטיקה הפנימית והארגונית.

חלפו ועברו הימים שבהם שמעון מזרחי היה אחד האנשים החזקים (אם לא ה) במשרדי הליגה בברצלונה; הימים ההם, כמו אלו ב-2004, כשקבוצות הכדורגל נדדו בחו"ל ולא הורשו לארח אפילו משחק אחד ביתי בארץ, בעוד מכבי ת"א בכדורסל אשכרה אירחה את הפיינל פור ביד אליהו. כיום, את קשרי המועדון מנהלים אנשים אחרים ושונים ממזרחי, וכוחם חלש באופן משמעותי לעומת זה שיוחס תמיד ליו"ר.

חלפו הימים בהם שמעון מזרחי היה אחד החזקים במשרדי היורוליג. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

כשהקבוצות הרוסיות הורחקו מהיורוליג בשלהי עונת 2022, מיד עם פרוץ המלחמה באוקראינה, הסיבה הרשמית הייתה סוג-של-בטיחותית. ההסבר היה כי היורוליג לא תוכל לערוב לביטחונן שלהן וגם של היריבות, וזה הקפיץ את הפיוז בעיקר לאנשי צסק"א מוסקבה, בעלי רישיון ה-A, שאמרו בגדול: אנחנו מבינים למה אתם חייבים להשעות אותנו, אבל לפחות תודו שזה נובע מסיבות פוליטיות ואל תיתלו בטיעונים שאינם אמיתיים.

יש משהו בדבריהם. הסיבות הביטחוניות הנוגעות למעמדן של הישראליות לא השתנו כהוא זה. הן ממשיכות לארח הרחק מהבית. היריבות הטורקיות נאלצות גם הן לוותר על הביתיות מולן, ונגד כל האחרות ממשיכים העניינים להתנהל בשגרת מלחמה (בדגש על אבטחה מוקפדת ויקרה יותר). המצב בואכה אוקטובר 2025 אינו שונה מזה שהיה לפני שנה וכמעט שנתיים.

ואם זה עבד עד עכשיו, למה שלא יעבוד מעכשיו? ראשית, מי שזמם להרחיק את מכבי ת"א והפועל ת"א ממפעלי הכדורסל בשבועות הראשונים למלחמה, בוודאי לא זנח את כוונותיו לאחר שנכשל. הבעיה היא שבינתיים הצטרפו אליו רבים נוספים. והם מדברים על כך בפה מלא ובביטחון שופע, ובכל מפעל. גם בליגת האלופות בכדורסל.

אם חלילה יוחלט על השעיה, עלולה להיות לה השלכה הרסנית גם על מצבן המקצועי של הקבוצות. ספק אם הן יוכלו לשמור על כל כוכביהן הזרים כדי לשחק רק בליגת העל. לפחות חלק מהשחקנים יתאמץ להשתחרר באופן מיידי, וגם אם הישראליות יילחמו, ההיסטוריה מראה שסיכוייהן לנצח אינם גבוהים.

ספק אם עופר ינאי יכול לשמור על הזרים כדי לשחק רק בליגת העל. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

לכך מצטרף ניגוד עניינים מובנה מצד היריבות שיחליטו, והוא עלול בהחלט להפוך לשיקול. עסקנו כאן בסוף השבוע בהרחבה בשלל ההימורים שנטלו קבוצות היורוליג, אפילו הגדולות, המובילות והעשירות שבהן. זהו כורח של מצב השוק הנוכחי.

עכשיו תדמיינו GM גנרי שיושב במשרדו ושובר את הראש כיצד להנחית שחקן מהתווך המפורסם שבין ה-NBA לג'י-ליג, שבכלל לא שיחק באירופה ולך תדע איך הוא ייראה. ופתאום הוא מבין שבהינף הצבעה אחת של הבוס, תהיה לו אופציה ממשית להנחית אצלו את דן אוטורו. או ג'ונתן מוטלי. או ואסה מיציץ'. או אלייז'ה בראיינט. או ג'ארד הארפר. או לוני ווקר. או ג'יילן הורד. בעיה.

לפי חוקי הפורמט, כל שחקן שיגיע למחזור הפתיחה כשהוא רשום בקבוצה אחת ביורוליג, לא יוכל לעבור לאף אחת אחרת במפעל ב-18 המחזורים הבאים. אלא שבמקרה של השעיה, לא מן הנמנע שהחלון הזה ייפתח באופן חריג ויאפשר את התזוזות הללו. עוד בעיה.

בהינף הצבעה אחת, גם ג'ארד הארפר הופך לסחורה חמה באירופה . צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ויונר סל

כמה ההשפעה הזו תהיה ארוכת טווח? שאלת שובן של הקבוצות הרוסיות ישבה ברקע הדיונים לקראת העונה הנוכחית, אבל לא באמת הונחה על השולחן, משום שהמלחמה באוקראינה לא הסתיימה. אם המלחמה בעזה תגיע לקיצה, דרכה של מכבי ת"א בחזרה למגרש תיסלל כנראה די במהירות, מתוקף היותה רישיונרית A. מה זה "די במהירות"? אף אחד לא יודע להעריך. כמו שאף אחד לא יודע להעריך מתי בכלל תיגמר המלחמה.

מי שתינזק מהרחקה שכזו באופן המשמעותי ביותר היא, מן הסתם, הפועל ת"א. אם המהלך האנטי-ישראלי יקרום עור וגידים, הפרויקט של עופר ינאי יחזור במכה אחת לנקודת ההתחלה. המסע שלו לכיבוש צמרת הכדורסל האירופי נשען בראש ובראשונה על הישארות ביורוליג. זו הסיבה שבגינה השקיע הבעלים סכומי כסף חסרי תקדים והנחית כוכבי כדורסל חסרי תקדים.

אבל בלי כרטיס לפלייאוף זה לא יקרה. ובלי לשחק ביורוליג, הוא לא יגיע לפלייאוף. ואפילו אם הישראליות יחזרו למסגרות הבינלאומיות כבר בעונה הבאה, סביר להניח שהפועל ת"א תמצא את עצמה שוב ביורוקאפ - המשבצת שממנה יצאה לדרך. אז עולה גם השאלה איך ינאי ינהג וכיצד יתייחס למוצר החדש והמשונמך שייוותר בידיו.

תסתכלו על האפקט ההרסני שנגרם לצסק"א לפני שלוש שנים וחצי. מיד עם פלישת הצבא הרוסי וההרחקה שבאה בעקבותיה, רוב הזרים עזבו (וחלקם הגיע לערכאות משפטיות עם המועדון): הרשימה הארוכה כוללת את טוקו שנגליה, יוהאנס פוגטמן, מריוס גריגוניס, איפה לונדברג, דניאל האקט, ג'ואל בולומבוי המתאזרח וגם קווין פאנגוס, שרק חתם ועוד לא הספיק אפילו ללבוש אדום.

והמחליפים? נו נו. קספר וור, אולריק פרימן ויונאס ירבקו גויסו. וויל קלייברן סחב עד סוף הפלייאוף בליגת ה-VTB לפני שעבר לתחנה הבאה, כמו גם מאמנו דימיטריס איטודיס שהוחלף בקיץ בידי אמיל ראיקוביץ'. מי? בדיוק. המקדוני הגיע מסראטוב ונבחרת קזחסטן - לא ממש הפרופיל שאליו הורגלו במוסקבה. בסוף בסוף, הזר היחיד מקבוצת הכוכבים האדירה שהייתה לצסק"א ונשאר לעונה נוספת היה ניקולה מילוטינוב.

הכדורסל הישראלי נמצא בפתחו של תור זהב. לראשונה זה 28 שנים, יש לו שתי נציגות בליגה הבכירה באירופה. ביום בהיר אפשר לזהות אופציה לקבוצה שלישית שתצטרף אליהן בעתיד הלא רחוק. אבל כדי שכל הטוב הזה יקרה, צריך לשחק כדורסל. להמשיך לשחק כדורסל.

ואחרי 1,067 מילים על משהו שאולי יקרה, והלוואי שלא יקרה, אני חייב להודות שאני מרגיש טיפה מגוחך על העיסוק המוגזם בנושא הזה, דווקא בשעה הגורלית הזו. אנחנו צריכים להתפלל שנישאר ביורוליג, וביורוקאפ, ובליגת האלופות, ובליגת האומות, ובמרוצי אופניים, ובאירוויזיון - אבל לא בגלל שזה כיף, אלא רק כדי שזה יהיה סימן לכך שהדברים החשובים באמת ישתנו ויסתדרו, ונחזור כאן לחיים נורמליים.