היא ניצחה כבר בבולגריה. ובמונטנגרו. ובספרד. ובצרפת. ועוד פעמיים בבולגריה. ובבוסניה. וכן, גם בהרצגובינה. ושוב בבולגריה. ובאיטליה. ועוד פעם בבולגריה. ועוד אחת באיטליה. ואתמול זה קרה: הפועל ת"א ניצחה בישראל. זה לא היה הבית האמיתי שלה, אלא בירושלים. וזה לא היה הכדורסל האמיתי שלה, אלא יותר כזה של הכוכב האדום בלגרד. אבל זה היה הניצחון האמיתי שלה. הניצחון ה-12, שמבטיח לה לפחות עוד שישה ימים במקום הראשון ביורוליג. אפילו אם תפסיד מחר באואקה. איזה דבר זה. זבזדה ניסתה לעשות להפועל את מה שעשו לה אולימפיאקוס, פנרבחצ'ה וריאל מדריד: להאט, ללחוץ, לעוט, לקפוץ, לשרוט, להרביץ, לדבלטם (מלשון דאבל טים, נו) ולהוריד את הסקור. היא עמדה כמעט בכל המשימות. חוץ מאחת: לנצח. ולמה הגדרנו את זה "הניצחון האמיתי"? כי הפועלים הצליחו לצאת עם ה-W גם כשיריבה מהצמרת מוציאה אותם מאזור הנוחות שלהם. התאמה מקצועית? הפקת לקחים? קיצור הרוטציה? מאגר בלתי נגמר של שחקני קלאץ'? כל התשובות נכונות, או לפחות רובן. אבל במשחק ראשון בישראל, גם אם זו הארנה ולא יד אליהו, עם גב של 7,000 אוהדים, אנחנו ניתן חלק מהקרדיט לחזרת הביתיות. וכל מה שייכתב כאן נגזר מכך, באופן כזה או אחר. ואסילייה מיציץ'. יש לנו קצת בעיה ניתן כבוד למבוגרים, ונתחיל מוואסילייה מיציץ'. בביקורו האחרון כשחקן יורוליג בארץ הקודש, בדצמבר 2022, הוא פגע ב-4 מ-11 מהשדה והפסיד עם אנאדולו אפס למכבי ת"א. בביקור הלפני אחרון, או ליתר דיוק ב-16 בדצמבר 2021, הוא נתקע על 1 מ-9 וניצח עם אותה קבוצה את אותה יריבה. ואתמול, 16 בדצמבר 2025, כאילו כלום לא השתנה. שוב ואסה בישראל, שוב הוא מספק הופעה מחרידה (1 מ-8, לא קרה מאז המשחק ההוא מלפני שלוש שנים), ושוב הוא בצד המנצח. ראו עליו שהדרבי הפרטי מול האקסית חשוב לו. הוא היה אקטיבי לאללה בחמש הדקות הראשונות, והספיק לצבור בהן שתי זריקות, שלושה אסיסטים וגם שתי עבירות, אבל ללא סלים. את הסל היחיד שלו קלע מיציץ' בדקה ה-27, והישווה בשלשה ל-54:54. ואחריו הגיעו עוד ריבאונד, ואסיסט לצליפה של אלייז'ה בראיינט, ובאופן כללי, דקות הריצה היפות ביותר של הפועל (2:12, בשתי דקות וחצי) התנהלו בהנהגתו. המשיך ללכת עם מיציץ', איטודיס. צילום: יהודה הליקמן, Sports Rabbi המשחק הזה ממחיש אולי טוב מכל את גירסת הפועל ת"א של ואסה. הוא רחוק מלהיות טוב כמו שהיה בימי הזוהר והתהילה באפס, ובוודאי שהוא לא עקבי כפי שזכרנו אותו משנות ה-MVP, והוא גם לא זה שיסחוב את הקבוצה במשך 40 דקות. אבל גם במשחקים רעים, הוא יוכל ואפילו יידרש להיות זה שיתפוס מנהיגות ברגעים מסוימים. לא בהכרח לקחת את הזריקות המכריעות, ואולי אפילו לא להיות על המגרש במאני טיים. אנחנו לא באמת מאמינים במה שכתבנו: הרי הוא יהיה על המגרש במאני טיים האמיתי. כך או כך, דימיטריס איטודיס המשיך ללכת איתו אמש ולהאמין בו, ולא השליך אותו לספסל אחרי כל טעות או שתיים או עשר. בסופו של דבר, למרות השורה הסטטיסטית העגומה, זה השתלם. אגב, סתם בשביל הפיקנטריה: בכל מקום עוקצים את הפועל ת"א על היעדר הישראלים שלה, אבל כשמיציץ' עלה לפוזשן האחרון של המחצית הראשונה, היו על המגרש עשרה שחקנים בשתי הקבוצות - והוא היה הסרבי היחיד מביניהם. נגד יריבה מסרביה, כן? אלייז'ה בראיינט. אין עוד שיא קריירה ביורוליג בנקודות (28). ובשלשות (6). השוואת שיא עונתי בריבאונדים (9). שלב אחד מתחת לשיא עונה וקריירה במדד (37). אפילו לא קרוב לשיא עונתי באסיסטים (5). שיא קריירה בדקות (38:45). אם לגבי מיציץ' יש מקום לשאלה האם יוצב על המגרש בקראנץ' טיים, אז לגבי בראיינט אין בכלל אופציה לערער, לפקפק או להטיל ספק. הוא יהיה שם. כי הקבוצה שלו חייבת אותו. ותהיו בטוחים - הוא ייתן לה כל מה שהיא צריכה. האיש נח אתמול דקה ו-15 שניות לאורך כל הערב. זה אומר ש... א) התלות בו מוחלטת עד כדי אובססיה, בוודאי כשמיציץ' ואנטוניו בלייקני מושתקים ומשותקים. ב) איטודיס הלך אול-אין על המשחק הזה, בלי להתחשב בחלוקת עומסים ובהענקת מנוחות לקראת פנאתינייקוס ביום חמישי. לשם השוואה, בערב הראשון של המחזורים הכפולים הקודמים העונה הוא שותף ל-28 דקות בממוצע. דקה ו-15 שניות של מנוחה, אלייז'ה בראיינט. צילום: יהודה הליקמן, Sports Rabbi אנטוניו בלייקני. מיסטר קלאץ' בלייקני לא בשיאו. ההגנות קצת למדו אותו, וצריך להחמיא לסשה אוברדוביץ' על הטיפול המסור והמעיק שהעניק לו, ולסקוררים מהסוג שלו יש גם תקופות שבהן הכדורים פחות צוללים למקום שאליו הם אמורים לצלול. בשני המשחקים האחרונים הוא מנוטרל יחסית עם 5.5 נקודות, סל אחד לשתיים ו-4 מ-13 מהשדה. ובואו, כבר 43 דקות הוא לא ביקר על קו העונשין. לדקה ה-37 אתמול הגיע AB עם 0 נקודות, ואז קלע 5 רצופות וחשובות. בסוף השבוע האחרון בבולוניה הוא הגיע לדקה ה-33 ללא נקודה, והספיק לירות שתי שלשות עד לסיום. במהפך מול וילרבאן, לפני כמעט שבועיים, קלע האיש 10 נקודות בשש הדקות האחרונות, מתוך ה-16 שלו במשחק כולו. במילאנו הוא צלף 8 נקודות ברבע הרביעי. בכל המקרים הללו - הפועל ניצחה. נגד ריאל הוא לא הצליח לקלוע ברבע האחרון, והקבוצה הפסידה. כריס ג'ונס. בעל הבית מיציץ' משתבלל לתוך עצמו לאורך רוב הדקות, בלייקני מטריף את ההגנות ומשלם על כך, בראיינט נמצא כרגע רמה מעל המשחק - וישנו כריס ג'ונס. במשחקים הראשונים של העונה, הדקות הרעות ביותר של הפועל ת"א נרשמו כשהוא ריכז. לא עוד. אט-אט הוא הולך וצובר ביטחון ותאוצה, ומתחיל ממש לפתח גינונים של בעל בית. בקטע טוב. גינונים של בעל בית, כריס ג'ונס. צילום: הפועל IBI תל אביב להפועל יש סוללת שחקני קלאץ'. לכל אחד הנקודות שמאפיינות אותו, ושום יריבה לא יודעת מהיכן תיפתח עליה הרעה (היא רק יודעת שבלייקני ישחרר את הנצרה באיזשהו שלב, ולא יהיה לה מה לעשות נגדו). ועכשיו, תביאו את קנדריק נאן. וקוסטאס סלוקאס. וטי.ג'יי שורטס. הרי מהות חג החנוכה היא הפועלים נגד היוונים. לא?

בלילה שבין שבת לראשון הודיע מתאבק העל ג'ון סינה על פרישה לאחר קריירה מפוארת. כולנו יודעים שסינה הוא אחד מגיבורי הילדות של דני אבדיה. אין באמת קשר ישיר בין המתאבק העל־אנושי לכדורסל של אבדיה, חוץ מדבר אחד: לפעמים אתה מסתכל על מישהו לאורך זמן, בוחן כל צעד וכל מהלך, ומבין שיש שחקנים שהמוזיקה שלהם הולכת איתם לכל מקום. ובדיוק כמו סינה, גם דני הוא טיפוס של נוכחות - לא תמיד הכי רועש, אבל כזה שבלעדיו משהו במופע פשוט לא עובד. אז כן, זה טור על הניצחון של פורטלנד על גולדן סטייט, אבל זה גם טור על נוכחות, על שליטה שקטה, ועל שחקן שלא חייב להיות הכי בולט על המגרש כדי להיות בעל הערך הגבוה ביותר. כבר בפתיחה היה ברור שמשהו שונה. מצבת הגבוהים חזרה, המבנה ההתקפי התייצב מעט, והנגיעה הראשונה בכדור סיפרה לא מעט. ניסיון ראשון: ספליטר נותן לשיידון שארפ את המושכות להוביל כדור. צופי פורטלנד האדוקים כבר צרחו על המסך מחוסרי כל הבנה מה המאמן הזה מנסה לעשות, אבל ההתלבטות החזיקה בדיוק פוזשן אחד. שום דבר התקפי לא באמת השתנה. כבר במהלך הראשון של המשחק, דני קיבל את הכדור משארפ, משך את קרי להיי פיקנרול כדי שיוכל לקבל מולו את השומר החלש, ביצע חדירה חזקה מימין בזמן ששני שומרים כחולים רודפים אחריו ועוד אחד ממתין בצבע, וכשכולם מרוכזים בו - מישהו אחר נשאר פנוי. הפעם זה היה ג'רמי גראנט שקבר את השלשה. תזכרו את המהלך הזה, אנחנו נחזור אליו בהמשך. ההתקפה הראשונה של המשחק הובילה אותי לשאלה המתבקשת: האם מנהל התקפה חייב להיות זה שמוביל את הכדור? המשחק אולי נתן לנו תשובה ברורה: דני סיים את הערב עם שמונה אסיסטים - הכי הרבה בשתי הקבוצות ביחד. אבל המספר הזה הוא רק סימפטום, דני ניהל את ההתקפה דרך קריאה מוקדמת של הסיטואציות, לא דרך כדרור מתמשך. הוא הזיז וסידר את החברים שלו תוך כדי התקפה, גם כשהכדור היה בידיים שלו וגם בידיים של אחרים. וברגע שהוא יורד לספסל, החיסרון בניהול סיטואציות על המגרש ניכר - בלעדיו, פורטלנד הופכת למערב הפרוע: אללא בבאללה, תמות נפשי עם פלישתים, מה שיהיה יהיה ועוד כל מיני משפטי you only live once למיניהם. אין היררכיה, אין יד מכוונת, יתרונות דו־ספרתיים שנחתכים תוך שניות. ובכל זאת, דווקא במשחק הלילה הייתה חריגה מעניינת. גם כשדני ישב לנוח, פורטלנד הצליחה לנגוס בהפרש, פעמיים. הרבה בזכות יום קליעה נהדר של שיידון שארפ וג'רמי גראנט מחוץ לקשת. היו רגעים קלים בהם זה הרגיש כמו פריים כספי נגד קרי מודל 2015: רק שהפעם בדמות כספי היו שיידון שארפ וג'רמי גראנט שסיימו יחד עם 12 שלשות משותפות; קרי כמובן, עם 12 משלו. פורטלנד הרגישה ביטחון על המגרש לראשונה גם ללא דני, הצליחה לשחרר מהר את הכדור, והזריקות התחילו להיכנס אחת אחרי השנייה. ועדיין, גם שם, זה הרגיש יותר כמו מומנטום נקודתי מאשר שליטה אמיתית. לפורטלנד קשה מאוד להיות יציבה בקליעה שלה, היא חייבת ללמוד לנהל התקפות גם ללא דני עד שמצבת הפצועים תצטמצם, כי ניהול התקפה בסופו של דבר לא נמדד רק בנקודות, אלא במי מושך בחוטים כשהמשחק צמוד. וכאן מגיעים רגעי ההכרעה של המשחק. כשההפרש נע מצד לצד ואף קבוצה לא באמת הצליחה לייצר עצירה רציפה, דני חזר למגרש והפך את המשחק לפשוט יותר עבור פורטלנד. שלושה פוזשנים, שלוש החלטות נכונות, החלטות שהובילו לניצחון. שתי דקות לסיום, גולדן סטייט ביתרון שתי נקודות. דני קיבל את הכדור, זיהה שהעזרה מגיעה מוקדם, האיץ פנימה מצד שמאל והכריח את ההגנה לצופף. שלושה שומרים סגרו עליו, והוא לא ניסה לסיים מעליהם בכוח. דחיפה קלה עם הכתף ועליה לסל. דני שמר על הגוף בין הכדור למגע, קיבל עבירה תוך כדי סיום, והשלים מהלך של 3 נקודות. אין כאן אלתור, אלא ניצול מירבי של היכולות שלו והיחס שהוא מקבל מההגנה, עבור הקבוצה. 2. הפוזשן השני קרה מיד אחרי שקרי קלע שלשה גדולה והגיע לנקודה ה-48 שלו במשחק, תוך שהוא מחזיר לווריירס את היתרון. דני קיבל את הכדור גבוה, הסתובב ימינה במהירות על השומר שלו, משך פנימה עוד שני שחקני הגנה, והשאיר שחקן את ג'רמי גראנט פנוי בצבע. ומי אם לא דני יזהה את הסיטואציה וימסור לו אסיסט ענק שיסתיים כמובן, בסל ועבירה. נשמע לכם מוכר? זוכרים שאמרתי שנחזור להתקפת המשחק הראשונה של פורטלנד? כאן רק הסיומת של גראנט שונה, אבל הכוונה היא אותה כוונה. וגם כאן, זריקת הבונוס נכנסה. הפוזשן האחרון והחשוב ביותר לדעתי, היה מהלך הגנתי ענק. שארפ מאבד כדור לידיים של קרי, שמוביל התקפה חשובה עבור גולדן סטייט כשהיא בפיגור נקודה בלבד. קרי עם החטאת ליי-אפ לא שגרתית, למרות החוסר המובהק בשמירה אגרסיבית על החדירה שלו. דני מנצל את ההזדמנות, קופץ לריבאונד ההגנה ומונע ניסיון להזדמנות שנייה. בלי לעצור הוא דוחף את הכדור קדימה לעבר חצי המגרש השני ומכריח עבירה מהירה כדי לעצור את השעון. דני ניגש לקו וקולע את שתי זריקות העונשין גם כאן, וסוגר סיפור. לא היו כאן מהלכים גדולים, לא היה פה שום תרגיל חדש שפורטלנד לא ביצעה מעולם. היה כאן מנהל משחק, מנהל שהרבה בזכותו, אם לא בזכותו לגמרי, המשחק הוכרע. ובסוף, חוזרים לג'ון סינה. לא לדמות, אלא לרעיון. לשחקן שהמוזיקה שלו מתנגנת גם כשהוא לא במרכז הפריים, ולנוכחות שמורגשת דווקא כשמנסים בלעדיה. דני אבדיה לא היה צריך ערב של שיאים או זריקות בלתי אפשריות כדי לנצח את המשחק הזה. הוא היה צריך להיות שם, ברגעים הנכונים, עם ההחלטות הנכונות. המנגינה של סינה תמשיך להתנגן בכל סל ועבירה, והוא יכול להיות רגוע שהיא בידיים טובות. ידיים שיודעות בדיוק מתי להגביה את הווליום, ומתי פשוט לתת לה להישמע.

בוקר טוב, מחר גמר גביע. בערך. הגמר השלישי של טורניר אמצע העונה ב-NBA, שהתרגום שלו הוא פשוט מפעל גביע, פוגש את האמריקאים מבולבלים. הם מאוד לא רגילים למפעל גביע ונוטים לזלזל ברעיון של אדם סילבר ליצור טורניר כזה בחודשיים הראשונים של העונה. מה המשמעות של התואר הזה? מישהו זוכר אותו שבוע לאחר שנגמר הטורניר? ולמה הפרקט חייב להיות בצבעים זרחניים? לא עזר ששתי הזוכות הראשונות, הלייקרס ומילווקי, היו קבוצות שלאחר מכן אכזבו בפלייאוף, מה שגרם לזכייה בגביע להיראות חסרת משמעות במיוחד. אני מחויב על פי חוזה להכניס בדיחה של סיינפלד מדי פעם אבל אי אפשר להכחיש גם שמשהו בפורמט הזה עובד. בזמן אמת הקבוצות כן מתייחסות לכך ברצינות, במיוחד אלה שאחרי שניים-שלושה משחקים נמצאות בעמדה טובה לעלות לרבע הגמר. שלב הנוק-אאוט מייצר הזדמנות לא רגילה להתייחס ברצינות למשחקים בחודש דצמבר, גם מבחינת הקבוצות וגם מבחינת הקהל. קבוצות אכן מתכוננות במיוחד למשחקים האלה ומתנסות במשהו שהן לא מכירות: משחקי להיות או לחדול בודדים, בלי סדרה, בלי יכולת לבצע התאמות וללמוד את היריבה לאורך זמן. השבוע בו מתרחשים משחקי הנוק-אאוט מייצר עניין שנדיר לראות לפני משחקי הכריסמס, המועד הלא רשמי בו אוהדים רבים מתחילים להתעניין ברצינות בעונת ה-NBA המתישה. השנה אדם סילבר קיבל בדיוק את הטורניר שהדוקטור רשם לו, בעיקר משלב חצי הגמר. שני משחקי חצי הגמר, אחד במזרח ואחד במערב, הפגישו יריבות עם מידה גבוהה של רלוונטיות, בהווה ובעיקר בעתיד. אם מישהו יגיע מהעתיד ויספר שבעוד שנתיים הגמרים האיזוריים יהיו שחזור של חצאי גמר הגביע השנה – הניקס מול אורלנדו ואוקלהומה סיטי מול סן אנטוניו – זה יישמע הגיוני לחלוטין. אוקלהומה סיטי יצרה עניין מיוחד, כשהגיעה לחצי הגמר עם מאזן של 1:24. ההפסד שלה לסן אנטוניו היה, ככל הנראה, האירוע הגדול ביותר בתולדות המפעל החדש. במיוחד כשהמנצחת היא קבוצת העתיד ויש לה את שחקן העתיד, מי שעשוי ליצור את האיום הגדול ביותר על השושלת שמתהווה באוקלהומה סיטי. הנה, תואר אחד הוא כבר לקח להם, במה שעשוי לסמן את תחילתה של יריבות מופלאה. בכתבה הזאת אנתח בזריזות את חצאי הגמר ואתכונן לגמר. מכיוון שעל OKC כתבתי לא מעט, הניתוח במערב יתמקד בסן אנטוניו, קבוצה שגם ככה ראויה להתייחסות נרחבת. כמו גם שתי המשתתפות בחצי הגמר השני. החצי המערבי: אוקלהומה סיטי – סן אנטוניו על פניו, הנצחון של סן אנטוניו על האלופה הוא עוד חיזוק לנראטיב הגדולה של ויקטור וומבניאמה. בדקות בהן הוא לא שיחק הספרס הובסו, בדקות בהן הוא שיחק הם הביסו, הוא עשה את ההבדל ובלעדיו לא היה סיכוי לסוג של סנסציה הזאת. אבל הרבה יותר מוומבי עצמו, המשחק הזה הדגיש כמה טובה הקבוצה שסביבו, ובמיוחד כמה איכותית חוליית הגארדים החדשה של מיטש ג'ונסון, שהובילה את סן אנטוניו לשורה של נצחונות יפים בזמן שוומבי נעדר. ההשתלבות של דיארון פוקס מאז שחזר מפציעה אידיאלית, הוא מביא בדיוק את השילוב של זריזות וליטוש שבסן אנטוניו קיוו לקבל ממנו. דווין ואסל מתחיל להרגיש בנוח בתפקיד משני שמדגיש את הקליעה שלו מבחוץ. צמד הצעירים סטפן קאסל ודילן הארפר נראים כמו אולסטארים בהתהוות. הם גדולים, אתלטיים, זריזים, יודעים לסיים בצבע, שומרים חזק וטוב. עם וומבי, קל הרבה יותר לג'ונסון להשתמש בשלושה גארדים במקביל, וגם בהיעדרו הוא עושה את זה. כמעט לא היו דקות משותפות של השלישייה פוקס, קאסל והארפר ביחד, אני מתכנן להסתקרן מאוד מדקות של שלושת הסילונים האלה ביחד בעתיד. מול אוקלהומה סיטי, במשחק אותו הת'אנדר רצו לנצח קצת יותר מהרגיל, בלט עד כמה כל אחד מהגארדים מרגיש שייך לאירוע, שייך למשחק צמוד מול האלופה שנראית בדרך למאזן היסטורי. הגארדים של הספרס נראו לא פחות אינטנסיביים מאלו של OKC, והצליחו להביא לידי ביטוי יתרון שעשוי להתברר כגורם היחיד שיכול להקשות על הגנת הת'אנדר: זריזות. שינויי כיוון מהירים במיוחד, יכולת להגיע לטבעת לפני שההגנה מספיקה להתארגן, יכולת לתפקד בכאוס ואף להזמין אותו – אולי אלה הגורמים שיתבררו כקריפטונייט של OKC בשנים הבאות. דיארון פוקס לא מתרגש מההגנה ההיסטורית שמולו גם בהגנה החבורה הזו הפתיעה לטובה, במיוחד קאסל שיהיה השומר הראשי על שחקן החוץ הבכיר של היריבות. הנוכחות של וומבי מאפשרת לגארדים להיצמד ליריבים שלהם, להקשות על השלשות ועל היכולת של כוכב כמו שג"א להגיע למשבצת הנוחה שלו בחצי מרחק. שחקני החוץ של הספרס לומדים לעשות את הפעולה הקאונטר-אינטואיטיבית ולפתות את היריבים להגיע לצבע כדי לפגוש את החייזר הצרפתי שרק מחכה שהם יגיעו. ההגנה של סן אנטוניו עוד לא יציבה ועקבית מספיק, עוד לא משתמשת עד הסוף בנכס ההגנתי הגדול ביותר מאז...כנראה מאז ומעולם. אבל ביום נתון אפשר לראות את האבטיפוס של הגנה איכותית שעוד תהיה בטקסס יום אחד. בהתקפה וומבי היה עסוק בהסרת חלודה ובנסיון להבהיר שאי אפשר לשמור עליו עם שחקני חוץ שנמוכים ממנו בראש וחצי. קבוצות נוטות לעשות את זה – לשים על וומבי שחקן חוץ פיזי ואת הסנטר על שחקן חוץ פחות מעניין. בחצי הגמר זה היה אלכס קארוסו ששמר על וומבי דקות לא מעטות. ככל שהתקדם המשחק וומבי ניסה להעביר מסר שזה לא יכול לעבוד. הוא הפך את שלבי הביניים למיותרים ופשוט תפס עמדה על שומר נמוך קרוב לסל, וכשקיבל כדור ניסה פשוט לעלות מיד לקליעה. זה עוד אחד מהגורמים במשחק של הספרס שעדיין לא עובד הכי טוב, אבל יש מספיק הבלחות כדי לשער שתוך שנה-שנתיים וומבי יפתור לחלוטין את העניין הזה ולא יאפשר לשמור עליו לאורך זמן עם שחקני חוץ. זה יכול להיות אחד הגורמים החשובים ביותר ביריבות המתהווה בין הספרס ל-OKC, שאוהבת לשים שחקנים נמוכים על גבוהים ורסטיליים. בתקציר מחצי הגמר ניתן לראות שהסלים האחרונים של וומבי התחילו מתפיסת עמדה על שומרים נמוכים. אהבתי במיוחד את הסל שהגיע היישר מהוצאת כדור מתחת לסל, מהלך מז'אנר "פשוט תמסרו למעלה" שהולך להיות אחד הכלים היעילים של הספרס בעידן וומבניאמה: החצי המזרחי: ניקס – אורלנדו מייק בראון לא שינה המון בניקס, הוא אפילו חזר לחמישייה של העונה שעברה אחרי התנסות זריזה בחמישייה גבוהה עם מיטשל רובינסון. החמישייה הזאת, שדי אכזבה בעונה שעברה, עומדת השנה על נט רייטינג של 21.5 ב-77 דקות. השינויים המינוריים שבראון מכניס מוסיפים הרבה. קצת יותר תרגילים בהם מיקאל ברידג'ס יוצא מחסימה ונראה כמו יוצר משני אמיתי, קצת יותר חופש לג'וש הארט לזרוק ולתקוף מיס-מאצ'ים, שמרבים לקרות כי יריבות אוהבות לשים עליו את הסנטר שלהן ואת אחד הפורוורדים על קארל אנתוני טאונס, הגנה קצת יותר אקטיבית בהתאם לרוח החדשה בליגה. התחושה היא שכולם ממוקמים קצת יותר טוב בתפקיד שלהם השנה, ויוצרים חמישייה ראשונה מאוזנת ואיכותית מאוד. אבל כשמגיע משחק עם חשיבות, זאת קודם כל ההצגה של ג'יילן ברונסון. בהיעדר טייריס האליברטון וג'ייסון טייטום, כשיאניס אנטטוקומפו בסיטואציה בה הוא לא רלוונטי לצמרת הגבוהה, במצב הנוכחי של קליבלנד ובהינתן שקייד קאנינגהאם ודטרויט עוד לא צברו נסיון פלייאוף, ברונסון נראה כמו השחקן הכי חשוב במזרח העונה. הכל נראה מוכן לכך שהוא יהיה זה שמוביל את הקבוצה שלו לגמר השנה. מול אורלנדו, ברונסון הראה בדיוק מה הופך אותו לגדול כל כך. זה היה מאסטרפיס של גארד נמוך ששולט במשחק באופן מלא ומנצח פעם אחר פעם את הקרבות מול השומרים שלו. היכולת שלו להגיע לזריקה שהוא רוצה ולקלוע אותה, תוך קריאה מדויקת כל כך של הניואנסים הדקים בסיטואציה (כל חצי צעד, תנועת גוף או הסטת מבט של השומר שלו, השומר של החוסם והשחקן שמגיע לעזרה נלקחים בחשבון). וזו לא הייתה סתם הגנה מולו. לאורלנדו יש כבר שנה שלישית את אחת ההגנות הטובות בליגה, ג'יילן סאגס ואנתוני בלאק ששמרו עליו רוב הזמן נחשבים לשומרים אישיים איכותיים מאוד. כיתת האמן שברונסון העביר לשניהם בחצי הגמר מרשימה במיוחד גם בגלל המעמד החשוב יחסית וגם בגלל יריבה שעל הנייר יש לה את כל הכלים להקשות עליו. בעצם, למה להכביר במילים, תראו: התקציר הזה אמור להיות הדבר השני הכי מטריד עבור ג'מאל מוזלי ואורלנדו כרגע. הגנת המג'יק עדיין מספקת מספרים לא רעים, אבל השנה נראית פחות מאיימת מבעבר. אולי שאר הליגה סגרה פערים בכל מה שקשור לאינטנסיביות ואגרסיביות, אולי קשה להתמיד באינטנסיביות הזאת שנה אחרי שנה. בכל מקרה, קל יותר לשים לב השנה לכך שאורלנדו היא קבוצת הגנה טובה בלי יותר מדי עוגנים הגנתיים, בטח כשג'ונתן אייזק מוגבל מאוד בכמות הדקות שלו. ברונסון הבליט בחצי הגמר עד כמה כל מי שניסה לשמור עליו חסר נסיון במעמדים בעלי משמעות, במיוחד אנתוני בלאק. הדבר הראשון הכי מטריד עבור אורלנדו, בפער, אלו הפציעות. אחרי פתיחה מהוססת, ההתקפה של מוזלי מתחילה להתחבר, השימוש בכשרון הרוחבי של שחקני החוץ מתחיל לבוא לידי ביטוי. ניכר ששחקני המג'יק מבינים את הכוח של הנעת כדור בין שחקנים שכל אחד מהם יכול ליצור מצב זריקה ברמה גבוהה מאוד, להגנה אין רגע לנוח עד שנמצאת הפרצה. ניכר גם שהם יודעים לזהות מי חם כרגע ולתת לו לעבוד, כאשר בשבועות האחרונים זהו דזמונד ביין, שפתח את העונה חלש, שלוהט כמעט בכל רגע נתון. ביין מרגיש בבית בחבורה הקשוחה של אורלנדו ומכניס למשחקים שלה אש שלרגעים נראית בדיוק כמו מה שהקבוצה הזאת צריכה ולרגעים...תגדירו בעצמכם: הבעיה היא שהשחקנים הבכירים לא מצליחים להיות על הפרקט באותו הזמן. בשנה שעברה פאולו בנקרו, פרנץ ווגנר וסאגס סבלו כולם מפציעות ארוכות. את העונה הנוכחית סאגס התחיל עם מגבלת דקות, בנקרו נפצע ורק לאחרונה חזר, מעט אחר כך ווגנר ובחצי הגמר סאגס נפצע פעם נוספת. בכל המקרים האלה עושה רושם שנמנעה פציעה משמעותית יותר, אבל בינתיים העונה מתקדמת לה והרביעייה הבכירה של סאגס, ביין, ווגנר ובנקרו שיחקה ביחד רק 16 דקות בחודש האחרון, ולא ברור מתי תהיה הפעם הבאה שזה יקרה. היכולת לשחק עם כל הארבעה ביחד הייתה חסרה במיוחד מול הניקס, כי במצב כזה אין למייק בראון איפה להחביא את ברונסון בהגנה. יריבות של הניקס מנסות לתקוף את ברונסון וקא"ט בפיק נ' רול, אבל ברגע שניתן להחביא את ברונסון על שחקן פחות מאיים כמו בלאק יש לבראון כלים להימנע מחילוף לא רצוי. השחקנים שמסביב לברונסון וקא"ט הם שומרים נהדרים, אבל בהרכבים נמוכים של הניקס אין מספיק הגנה על הטבעת כדי לחפות על הקושי של ברונסון להתמודד עם יריבים בכירים. האפשרות של מוזלי לשחק דקות ארוכות עם רביעייה התקפית איכותית כזו הא סיבה מרכזית לכך שסדרה בין הניקס לאורלנדו יכולה להיות מרתקת במיוחד. לשם כך צריך שכל הארבעה אכן ישחקו. לקראת הגמר לגמר הגיעו שתי קבוצות עם סנטרים מאוד מגוונים, שרוב היריבות מעדיפות לנסות לשמור עליהם עם שחקני חוץ. הדבר הראשון שיהיה מעניים לבחון זה מה ששני המאמנים ינסו לעשות בגמר. במקרה כזה, סן אנטוניו תשלח את האריסון בארנס לשמור על קא"ט כדי לפנות את וומבי לעמדת עזרה כשהוא ישמור על ג'וש הארט. אולי אפילו נראה חילופים בפיק נ' רול של ברונסון וקא"ט. אוקלהומה סיטי עם שג"א וצ'ט הולמגרן היא הכנה טובה לניקס במובן הזה, למרות ההבדלים בין הצמדים. הגנת הספרס הצליחה להקשות על שג"א, יהיה מעניין מאוד לראות אם היא תצליח להקשות גם על ברונסון. בצד השני, מאוד יכול להיות שהארט או אנונובי ינסו לשים גוף על וומבניאמה בזמן שקא"ט ישמור על בארנס. אני מניח שמייק בראון ירצה להימנע מקא"ט על וומבי כי הוא עלול להישאר חסר אונים בפיק נ' רול במצב כזה. ככה זה נראה בפעם הקודמת שוומבי פגש את הניקס, במחזור הכריסמס של העונה שעברה, כאשר קא"ט ניסה להיות השומר העיקרי שלו: אפשרות שנייה היא שבראון ינסה להשתמש בבארנס כמקום להחביא בו את ברונסון, אבל בארנס המנוסה יודע לקחת שחקנים נמוכים לפוסט. בכל מקרה, השילוב בין יכולת החדירה של הגארדים של הספרס לנוכחות של וומבי, שהשנה הולך יותר פנימה, תהפוך את המחסור של הניקס בעוגן הגנתי בצבע לבעייתי הרבה יותר. סביר שבראון ינסה לצופף ולהמר על שלשות של הספרס. לשתי הקבוצות יש אופציה לצמד גבוהים, ובמשחק הזה יכול להיות שהניקס ירצו להישען על כך יותר. מיטשל רובינסון הוא מכונת ריבאונד התקפה של איש אחד, ויכול להיות שמיטש ג'ונסון יעבור להרכבים גבוהים מולו כדי לנסות לנטרל את האלמנט הזה, ובצד השני מיטשרוב מוסיף את ההגנה על הצבע שחסרה. איתו ההתקפה פחות זורמת ומרווחת, אבל במשחק הזה היתרונות עשויים לעלות על החסרונות. אם צריך להסתמך על מעט נסיון העבר של הטורניר, הניקס אמורים להיחשב לפייבוריטים. בשני הגמרים הקודמים קבוצות וותיקות ניצחו קבוצות צעירות (אינדיאנה ו-OKC, שהנסיון הזה סייע להן בפלייאוף אחר כך). הנסיון חשוב במעמד לא מוכר כזה, ולניקס יש חמישייה איכותית ומאוזנת של שחקנים שכבר עשו דבר או שניים בפלייאוף עוד לפני שהגיעו לניו יורק. אבל נסיון העבר לא כולל תופעה כמו ויקטור וומבניאמה, שעצם הנוכחות שלו משבשת כל יריבה. יהיה מה שיהיה, אני נהנה מכך שבאמצע דצמבר אני יכול לנתח משחק בודד שיש לו משמעות אמיתית. בערך.

בואו נשים את האמת על השולחן: השחקנים הישראלים לא מלקקים דבש בליגת המכללות. לפני חודש, בחלוף שבועיים מפתיחת העונה, כבר ניתן היה להתחיל ולסמן את קו המגמה המדאיג. לא מעט שחקנים שיצאו מהליגה שלנו להרפתקה במכללות בסטטוס של שחקני רוטציה לגיטימיים ומעלה בקבוצות מקצועניות, נדחקים לשולי הספסל ולא באמת משפיעים. משותפים בדקות הגארבג'. משתרכים מאחורי סניורים דומיננטיים. לא מעורבים במשחק ההתקפה. אז נכון, יש כסף גדול (מאוד), ויש מקצוענות ויש מתקנים ויש היכלים מלאים, ואי אפשר באמת להוציא את השיקולים האלה מהמשוואה, אבל אם נזקק את הדיון לכדורסל נטו - יש פה שאלות שצריכות להישאל. האם הציפייה (שלי) להשתלב למן הרגע הראשון ולהוביל באטמוספירת כדורסל שונה לחלוטין הייתה ריאלית? האם ההנחה שהניסיון בכדורסל מקצועני יעלים את תווית הפרשמן הייתה מושכלת? האם זו בעצם תוצאה מתבקשת של השינוי היסודי שעובר על ליגת המכללות - שמשתנה והופכת למשהו אחר לגמרי ממה שהייתה? שימו לב איך מתאר זאת אחד, ג'ון קליפארי: פאוזה להפחתת הדרמה עם כמה דיסקליימרים. האחד - זה נכון שאנחנו בערך בשליש העונה, אבל עדיין יש הרבה מאוד זמן לשפר מעמד ולהפוך מגמות. השני - היכולת לשרטט ולאפיין תופעת רוחב מאוד מוגבלת כשמדובר בהרבה מאוד שחקנים שנמצאים בהרבה מאוד קבוצות בהרבה מאוד סיטואציות, היררכיות, עמדות וסגנונות משחק. ועדיין אתעקש אתכם שהמציאות היא הרבה פחות נוצצת ממה שדמיינתי שתהיה בשלב הזה של העונה בעבור הנציגים הישראלים שלנו. שניים שנמצאים איפשהו בליבת הבאסה שלי הם רון ציפר ואיתן בורג. זה לא בהכרח באשמתם. רון ציפר - זה נראה מתאים, אבל הקריירה של רון ציפר התאפיינה עד כה בהתקדמות עקבית מידי עונה. כגארד גדול (1.95) שהתבסס בתחילת הדרך בעיקר על הקליעה לשלוש, הוא הצליח לפתח בשלוש עונותיו בליגת העל מספר כלים שהופכים אותו לשחקן אוף-בול איכותי ביותר. קודם כל, הגיוון באופי הזריקות שהוא לקח מבחוץ - גם בספוט אפ, גם ביציאה על חסימות וגם מכדרור. ציפר עומד על כמעט 1.5 שלשות למשחק ב-39.5% בקדנציה שלו בבאר שבע (בכל המסגרות), מה שהפך אותו לאחד הקלעים הטובים והמגוונים ביותר שהיה לליגה הזאת להציע. בנוסף, בעיקר בנבחרת לצד וולף ושרף, ראינו ממנו יכולת לאיים על הסל בחיתוכים וגם להגיע לטבעת בכדרור, גם אם לא כמהלך מועדף ובאופן קבוע. כלומר, הוא לכל הפחות לא מוגבל לחלוטין ביכולת שלו להיות אפקטיבי עם הכדור. סט היכולות הזה הופך אותו להתאמה אופטימלית לכמעט כל קו אחורי שמרכיבים. האורך והסייז עוזרים לו גם לתרום בהגנה על הכדור (1.6 חטיפות למשחק בליגה בעונה האחרונה). קיצר, סחורה. בתחילת הקיץ נודע לנו על השידוך בין ציפר, שתיכף יחגוג 23, ל-LSU של מאט מקמהון, בחוזה שלא היה מבייש שחקן יורוליג ממוצע. לצערנו, עשרה משחקים אל תוך העונה, השידוך לא כל כך מוכיח את עצמו. ציפר שותף בשבעה מתוך עשרת המשחקים, כשהוא רושם קצת יותר מ-3 דקות בממוצע למשחק, שמגיעות לרוב באיזורי הגארבג'. האמת היא שאני די מתקשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך. בהינתן שאין (לפי מה שאני יודע) בעיות בריאותיות או אישיות, אין לי כל כך הסבר הגיוני להתעלמות המוחלטת של מקמהון מציפר, שחקן שעל פניו יכול לתת לו בדיוק את מה שהקבוצה הזאת צריכה. ואסביר. לLSU יש לא מעט בעיות התקפיות שמתבטאות בעיקר באספקטים של קליעה לקויה מבחוץ והיעדר ריווח. זה לא כל כך התבטא בתוצאות, בעיקר בגלל שהטייגרס התחילו את העונה בלו"ז משחקים די נוח מול פרוגרמים חלשים (ועומדים כרגע על מאזן של 9-1), אבל זה בהחלט משהו שאמור להטריד את מקמהון. הסט גיים של לואיזיאנה סטייט בנוי בעיקר על משחק הפנים. לא מעט פוזשנים שמתחילים בנעילות עמוקות בצבע של הגבוהים מייקל נווקו (ג'וניור, 2.10), רוברט מילר (סופמור, 2.08) ופאבלו טמבה (סניור, 2.02) לניצול יתרון גודל ואגרסיביות. צילום: אייברי ווייט, Louisianna State Univerity טמבה משחק לרוב בעמדה 3 ולא נותן לקבוצה שום אופציה של קליעה מבחוץ. ברוב ההתקפות העומדות, הכדור נע מבחוץ פנימה אל הצבע ופחות זז מסביב לקשת. פוסט אפים לכל דורש, אגרסיביות בריבאונד התקפה - והזריקה מבחוץ היא די אופציה שולית בהתקפה. מעבר לסגנון, יש כמובן משמעות ליכולת הקליעה האינדיבידואלית של השחקנים בסגל, שאיך נאמר בעדינות - לא כל כך קיימת. עמדה מספר 1 מורכבת משני נגרים שמעדיפים חדירה על קליעה, וגם בקו הקדמי רוב הגבוהים לא מרווחים. זה מקבל ביטוי במספרים: LSU ממוקמת במקום ה-283 בדיוויז'ן 1 בשלשות שנקלעו למשחק עם 6.7, כשהשיא הגיע בהפסד לטקסס טק עם 4/24 די עלובים. קחו דוגמה לסטריק גרוע ממשחק אחר. הקיבעון של מקמהון בעיית הקליעה של LSU פשוט לא מתיישבת עם הייבוש הסיטונאי של ציפר, אחד שבהחלט יכול לתרום באספקט הזה. הקבוצה מסתמכת בעיקר על הקלע האוסטרלי מקס מקינון, שפותח בחמישייה בעמדה מספר 2 ומפציץ העונה 2.1 שלשות למשחק ב-46%, אבל בגדול זהו. בכדורסל המודרני קשה מאוד לשחק בחמישיות שבהן שלושה או ארבעה שחקנים לא יכולים לאיים מבחוץ. ושוב, אני מתקשה להתרשם מרצף הנצחונות של הטייגרס בפתיחת העונה. אני מעריך שהלו"ז של חודש ינואר, שיכלול מפגשים מול טקסס M&A, ונדרבילט, קנטאקי, מיזורי, פלורידה וארקנסו - יחשוף את הבעיות האמיתיות של הקבוצה הזו. לפחות ברמת ההצהרות, מקמהון מתעקש לטעון שכל שחקני הכנף בסגל מקבלים הזדמנות שווה ושהוא מחויב לשיפור הריווח והקליעה מבחוץ של הקבוצה הזאת - אבל בפועל זה לא באמת קורה. אני באמת חושב שלציפר על הנייר יש את היכולת לתרום בקבוצה הזאת, ומקמהון חייב לנסות אותו יותר, גם לצד מקינון. ככל הנראה שהחששות של המאמן הן בעיקר בצד ההגנתי. כל אחד מהשחקנים המובילים בקבוצה משחק באינטנסיביות ואגרסיביות שאולי אין אפשרות לציפר להציע. מובן לגמרי שהסיטואציה הנוכחית רעה מאוד לציר הפיתוח של הצלף מאשקלון. המפתח לדקות משחק עובר בסבלנות, אגרסיביות הגנתית וניצול מקסימלי של פירורי הדקות. קל מאוד לכתוב, קשה לבצע. במיוחד שאפילו שעד שאתה כבר קולע שלשה, מתבלבלים וחושבים שאתה שחקן אחר (שימו ווליום): איתן בורג - צלילה חופשית? טנסי רושמת שלושה הפסדים רצופים ומפלס הלחץ עולה. בתוך כל זה, אנחנו רואים ירידה חדה במעמדו של בורג בקבוצה, כאשר הקרדיט שהוא מקבל מריק ברנס הולך ופוחת. בואו ננסה להבין מה קורה שם. בתחילת העונה הייתי די אופטימי ביחס ליכולת שלו להשתלב בקבוצה הזאת. בגלל סגנון המשחק. בגלל היכולת לייצר מכדרור. בגלל הביטחון. לרגעים מסוימים זה היה נראה שזה מתחיל לקרות, אבל בחמשת המשחקים האחרונים שותף בורג ל7.2 דקות בממוצע למשחק והרים בסך הכל 3 זריקות מהשדה. הבעיות איתו הן בעיקר הגנתיות. את הקו האחורי מוביל ג'קובי גילספי שממוסמר לחמישייה ומשחק בערך 35 דקות מידי ערב. הוא קטן, זריז, ושולט לחלוטין במשחק ההתקפה של הקבוצה הזאת. לצד זאת, הוא מייצר לא מעט כאבי ראש הגנתיים. לכן, לצידו בעמדה 2, בוחר ברנס להציב לרוב גארדים אוף-בול שנותנים סייז, הגנה וריווח. בישופ בוסוול (סופמור,1.93) נותן לו בדיוק את מה שהוא צריך עם לחץ על הכדור, נוכחות בריבאונד ו-54% מבחוץ (על 2 זריקות למשחק). הוא מרווח, לא דורש את הכדור ועובד בשביל הצמד גילספי-אמנט. בורג לחלוטין לא מתאים לרול הזה. אין לו את הנוכחות ההגנתית שתחפה על הבעיות של גילספי, הוא כן שחקן שצריך את הכדור בידיים וקשה לו להיכנס לקצב בתוך דקות קצובות. הסיטואציה הבעייתית הזאת מובילה לדקות של שוטטות על הפרקט שמביאה לתגובות כאלה: אני מתקשה להתרגש מהטון החריף והביקורתי של האוהדים האמריקאים כלפי בורג ברשתות, אבל מבין את הקושי שבמצב הזה. בניגוד לציפר, בורג צריך את קבלת ההחלטות, את ההובלה ואת הדומיננטיות במשחק ההתקפה כדי להיות אפקטיבי. כרגע הוא רול פלייר שולי בלי הרבה אופק לקידום, עם התאמה בעייתית לשחקן המוביל של הקבוצה. זה נראה לא פשוט. אבל כמו שלמדנו להכיר, הכדורסל הוא דינמי ואני בטוח שיהיו עוד הזדמנויות להראות את עצמו. גם כאן, בדומה לציפר, אני חושב שהמפתח נמצא דווקא בצד שבו שומרים. בסוף יצא לי טור קצת סנגוריאלי. אבל אני שלם איתו. קשה מאוד להוכיח את עצמך ולהיות אפקטיבי עם קרדיט מוגבל כל כך. זה נכון לשני השחקנים, אבל אצל ציפר זה מובהק יותר. אחרי שטרחו במשך כמה שנים לחצוב את דרכם לדקות משחק משמעותיות בליגה, לחזור חזרה לפוזיציה של משלימי סגל זו רגרסיה מפתיעה ולא פשוטה לעיכול. אפשר גם לראות את חצי הכוס המלאה - אולי הסיטואציה הזו תכין אותם לאתגר הבא בקריירה: לקבל פירורי דקות במכבי או הפועל תל אביב ביורוליג.

לפני כמה מחזורים כתבתי שבאר שבע יכולה להתחרות על Best from the rest. אין לה עדיין שני ניצחונות רצופים ואם מסתכלים על הרצליה, העמק, אתא ואפילו נס ציונה עם ההחתמה היוקרתית, ביחד עם חולון, האופציה המובנת מאליה, יהיה לה קשה אפילו להשתחל למקומות 6-7. ואז היא צריכה להתמודד בנר ראשון של חנוכה עם המקום הראשון ביורוליג. כיף חיים. הפועל באר שבע - הפועל תל אביב (102-77) אז המשחק לא היה באמת תחרותי אחרי 15 הדקות הראשונות ולצערי לא קיבלתי איזו הצהרת כוונות של באר שבע. בכל זאת, נגיד שלבאר שבע חסר רכז שיתן תחרות לויטלם כי כרגע, ברגע שהוא פחות טוב והוא היה פחות טוב, אין לבאר שבע סיכוי. רמי הדר סירב לקחת פסק זמן אחד כל המשחק. לא ממש ברור לי איזה מסר הוא ניסה להעביר אבל יש לי הרגשה שהשחקנים או ההנהלה שלו ידעו. באר שבע לא היוותה יריב מקצועי אמיתי ועדיין יש מספר דברים שאפשר לשים עליהם את הדגש בהקשר של הפועל תל אביב. בראיון סוף המשחק איטודיס פתח כמו שאיטודיס יודע: מצד אחד בירך את השחקנים על הרצינות וההופעה בבאר שבע, מצד שני, נדרך והתעצבן משאלות לגיטימיות, עם העוקצנות האופיינית שלו. אני מודה, אני לא מחובר לראיונות שלו, אבל מגיע לו הרבה יותר קרדיט ממה שהוא מקבל בישראל. הרבה יותר. מנהל את הסגל הגדול באירופה. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל האמת היא שבכדורסל הישראלי: תקשורת, אוהדים, עסקנים ומה שביניהם, איטודיס פשוט אנדרייטד. הבנאדם מנהל את הסגל הכי עמוק שנבנה כאן אי פעם, ואולי אחד העמוקים שנבנו אירופה. להפועל תל אביב יש סגל של קבוצת כדורגל, והוא עדיין מוביל אותם למקום ראשון בשני המפעלים. וזה עם סגלים דומים אך שונים לחלוטין בין המסגרות. כאן תמיד מגיעים הצקצקנים: "כן, אבל הכדורסל שלו מכוער". אז בואו נשים דברים על השולחן. מאמן, בדיוק כמו שחקן, נמדד בסך יכולותיו. ובניהול סגל של יותר מ־15 שחקנים לגיטימיים, איטודיס ברמה הכי גבוהה שיש. אם מקום ראשון ביורוליג + מקום ראשון בליגה לא משכנעים אתכם שהוא מבין כדורסל ובגדול, אז כנראה שלא תשתכנעו משום דבר. והמשחק מול באר שבע היה עוד הוכחה. מעבר לסימן השאלה סביב ים מדר (וזה נושא משמעותי בפני עצמו שעדיין מתפתח), ניהול הסגל של איטודיס פשוט מצוין. שחקני הסגל המשני של הפועל תל אביב בליגה עם כאלו שלא רואים דקה במפעל הבכיר או כאלה שנשכחו על הספסל בשבועות האחרונים - עלו, נתנו עבודה, והפכו נסיעה לנגב לטיול מדברי קליל. צריך רק להסתכל על שורות הסטטיסטיקה של אלה שלא אמורים בכלל להיות על הפרקט ביורוליג. אודיאסי עם 18 נקודות העניש כל סוויץ' של באר שבע והפך אותם לנקודות קלות, כשהלכו חזק על הפיק אנד רול הוא התגלגל פנימה במהירות וסיים בפלוטרים נקיים. בלייזר, זיו, טימור וגינת הצטרפו אליו עם 46 נקודות משותפות וזה לא רק מרשים, זה גם צריך לחדד לכולנו משהו: איטודיס עושה עבודה אדירה. מגיע לו על זה הרבה יותר כבוד ממה שאנחנו רגילים לתת לו. עכשיו רק שישחרר אותנו מהעוקצנות בראיונות. העניש על כל סוויץ', אודיאסי. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל עוד נקודה אחת ומאוד משמעותית. כשהפועל עלו ליורוליג ומוטלי כבר היה חתום, כולם היו בטוחים שהוא האיש הכי חשוב בקבוצה. אבל אז הגיע ואסה מיצ’יץ’ והבעלות על הקבוצה עברה אליו. רק שעוברים כמה שבועות, העונה נפתחת, ופתאום השחקן הכי משמעותי בכלל הוא דן אוטורו. שלושה חודשים פנימה, ואפשר כבר להכריז על מישהו חדש. אי אפשר להתעלם מאיש ווינרייט. האיש שהצהיר שהוא “שומר על הגזרה ולא נוגע בסופגניות”, הוכיח גם בדקות שלו בבאר שבע שהוא, לפחות כרגע, האיש של איטודיס. עזבו רגע את מה שהוא עושה באירופה בשבועות האחרונים (לכו לטורים של הירש, אהרל'ה או האוזמן), תראו מה הוא עשה דווקא במשחק בב"ש. ב־15 הדקות שבהן באר שבע עוד שיחקה כדורסל תחרותי, השחקן שהחזיק אותם במשחק היה פוסטר ג’וניור. ואז הגיע השומר הכי טוב שהפועל יכולה להציב, וזה בסגל שיש בו את בריאנט, מלקולם ופלטין. ווינרייט קיבל את פוסטר כפרויקט אישי. 2:41 לסיום הרבע השני פוסטר חזר לפרקט, ובדיוק איתו חזר גם ווינרייט. עד לאותו רגע לפוסטר היו 17 נקודות. המהלך הראשון? ווינרייט חוטף לו. המהלך הבא? פוסטר מחטיא שלשה תחת הלחץ, וזוכה במנת טראש טוק עסיסית מהאיש הגדול. אה, ומאותו רגע ועד סוף המשחק, פוסטר מוסיף רק שתי נקודות. אבל לא רק ההגנה. גם התקפית, האיש שם. 54% לשלוש בליגה, 3/3 מול באר שבע, ובכל פעם עושה את המהלך הנכון: הנה פוסט אפ שמסתיים באסיסט, חסימה בגב שמשחררת קלעי, אקסטרה פס לגינת. איש הוא האיש. נקודה אחרונה לסיום: ים מדר הוא לא עוד שחקן סגל בהפועל תל אביב. הוא, על הנייר, הישראלי הכי בכיר באירופה. בפועל? הוא עדיין רחוק מלהיכנס לעניינים. גם בדקות המעטות שקיבל היה אפשר לראות שמשהו שם תקוע בינו לבין המאמן, איזו תחושה של חוסר שביעות רצון הדדית. חשוב לזכור שהוא רק חוזר מפציעה, אבל בדינמיקה של קהל, הנהלה, מאמן, תקשורת וכוכב - לדעתי הצנועה, לכולם יש אינטרס אחד משותף שמדר יחזור לשחק ויהיה טוב. מה יוליד יום? עוד מוקדם לדעת. אבל ברור שהפועל צריכה את מדר בגרסה הכי טובה שלו והוא צריך את הפועל, שתחזיר לו את הבמה. מכבי רעננה - קרית אתא (84-80) בשבוע שעבר, אחרי ארבעה ניצחונות רצופים, קריית אתא נעצרה מול הפועל ירושלים. ירושלים עשתה את זה באמצעות האטת קצב המשחק והורדת “פריז של הקריות” (כן, הבדיחה עדיין בחיים) ל-84 נקודות בלבד. רעננה ניסתה לעשות בדיוק את אותו דבר ורוב הזמן זה גם עבד. רק שבניגוד לירושלים, היא לא הצליחה לתרגם את זה לניצחון. במשך שלושה רבעים רעננה עשתה בדיוק את מה שסגלביץ' ביקש ממנה. אני לא באימונים ולא הייתי בהכנה הספצפית למשחק אבל הדרך להוציא אתא מהקצב שלה ברורה: לא לבזבז פוזשנים. בדיוק כמו ירושלים שבוע קודם. זה עבד כמעט שלושה רבעים. מה זה אומר בפועל? התקפות שבהן רגלנד או רדפורד מכדררים 15-20 שניות, לוקחים את השומרים שלהם אחד על אחד ומנסים לייצר משהו. לפעמים זה נכנס, לפעמים פחות, אבל מה שבטוח, זה מוריד את קצב המשחק. לשלישיית הגארדים הזרים של רעננה היו 49 נקודות, באחוזים לא טובים בעליל, אבל עם סחיטת עבירות חכמה שהפכה את האגרסיביות של אתא ליתרון, עם אחוזי עונשין פנטסטיים, היה נדמה שלפחות לשלושה רבעים רעננה בדרך להפתעה. רגלנד עשה בדיוק מה שהמאמן ביקש. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל כזכור כדורסל משחקים ארבעה רבעים, ואם בשלושה הראשונים אתא נעצרה עם 17,18,17 נקודות בכל רבע, ברבע האחרון היא כבר קלעה 31. היא היתה נהדרת ברבע הרביעי בהובלת מאליק הול עם 12 בלבד ברבע המכריע ו-22 בכלל כולל 11 ריבאונד. הוכשטטר הוכיח הרבה בגרות ואחריות שקלע 7 ברבע הזה כולל שלשה שסגרה את המשחק 50 שניות לסוף. אז אתא ניצחה ושוב מחמאות לקבוצה של בנטוב אבל דווקא בא לי לפרגן לרעננה. היתה תוכנית משחק לא רעה שלא הספיקה אבל דווקא כשהיא חסרה את פרימן ושוכמן היא כמעט הפתיעה את החברה מהקריות. האם יש להם את מה שדרוש להישאר בליגה? בהינתן מכבי ראשון ונתניה, כן. מזכיר לכולם שהכל אבל הכל אמת לשעתה.

עוד רגע נתחיל לדבר כאן על שלושה משחקי ליגה שהתקיימו בסוף השבוע האחרון. על נצחונות מרשימים יותר (הרצליה) ומרשימים פחות (חולון). רגע לפני, מכירים את העניין הזה של קודם כל לנצח ואחר כך לנתח? כלומר, מתייצב לו המאמן/ השחקן/ הפרשן הדעתן מול המיקרופון בסיום ואומר שבשל הנסיבות (תחילת עונה/ סוף עונה/ חזרה מפגרה/ פציעות/ לוז צפוף/ חלודה/ יריבה שמורידה אותך לרמה שלה/ השלימו את החסר), קודם כל מנצחים ואח"כ חושבים על האופן שבו זה קרה? כי ממרומי אלפי משחקי הכדורסל שראיתי, אני תוהה מתי הכלל הזה איננו חל. בין הפותרים יוגרל כרטיס כניסה לחדר שבו מסיקים מסקנות על כדורסל רע שמגיע אחרי נצחון טוב. יאללה, מתחילים. הרצליה – ירושלים 80:95 את הכותרות מהמשחק הזה יתפסו בעיקר הדברים שאמר יונתן אלון בסיומו. נו, על אקוניס. שלא יכול להיות שיושב על הספסל ומפעיל לחץ על השופטים בשבתו כחבר הנהלת איגוד הכדורסל, שבין היתר – לשיטת אלון – דן ומשפיע על גובה משכורות השופטים. שני דברים בהקשר הזה: 1. הוא צודק. זאת שכונה. 2. הוא לא צריך להגיד את זה. גם זאת שכונה. בגדול, התסריט של המשחק הזה מוכר והגיוני בעליל. הפועל ירושלים מתייצבת אליו בעיצומו של רצף משחקים משמעותי יותר, במיוחד המשחק הקרוב ביורוקאפ על ראשות הבית. לזה תוסיפו את הפציעות שצמצמו לה את הרוטציה לכדי 8 שחקנים בלבד. מצד שני, גם הרצליה נמצאת בעיצומו של מפעל אירופי משלה (אמנם מדולל בהרבה וכשהיא משחקת משחקים נטולי חשיבות, ובכל זאת) ובמיוחד משחקת בעצמה עם רוטציה בת 7.5 שחקנים בלבד, כולל 7 דקות של דאוסון ששב. ועדיין, אפשר לגמרי להבין משחק שהלך לכיוון הזה. זאת, ובלבד שמפנימים גם שהנצחון של הרצליה על ירושלים, על פניו, דחק את האחרונה מהמאבק על המקום הראשון (וכנראה גם השני) בסיום העונה הרגילה. על קצב המשחק של הרצליה דיברנו לא אחת. במובן מסוים, זאת דרך לא רעה בכלל להתמודד עם ההגנה המזעזעת שהקבוצה הזאת מציגה מתחילת העונה. עוד דרך לא רעה היא השילוב המחודש של דנבר ג'ונס, זה שפתח עכשיו את העונה לאחר פציעה מוקדמת. מייצר אופציות בצד שבו שומרים, דנבר ג'ונס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל השילוב שלו, בטח על רקע זהות האיש שהחליף אותו (טוני דאגלס) מייצרת עבור הרצליה אופציות בצד שבו כאילו שומרים. וכן, אם ירושלים מתבייתת ברמת ההארפר על היידגר ואונוואקו בפיק נ' רול, אפשר לוותר על שירותיו הטובים של היידגר ולהשתמש בחלופות שיכולות להקשות קצת יותר. ובסוף, כשמביטים ברוסטר הזרים בהם עשה אורלנד שימוש אתמול, החל מהאנדרגדוגס (ג'ונס ובמיוחד קרטר), סופרסטאר מקומי בדמות הצ'יף (שמעו, הפער בין היכולות שלו לבין מיצוי הקריירה שלו עד כה הוא אחד המתסכלים) ועוד אניגמה בדמות סטיוארט, אמורים למקם את הקבוצה הזאת קרוב מאוד לשפיץ של הליגה. ולמה אניגמה? כי בחיאת, תביטו רגע באלייז'ה סטיוארט. עזבו רגע את הביוגרפיה ואפילו את הגיל. מעניין (אותי) מה החסם שמונע ממנו לשחק בקבוצה משמעותית יותר. בכל מקרה, סחטיין על יהוא אורלנד וגם על האיש שהחליט להשאיר אותו בתפקיד שלו, כשכולם חשבו שתם הטקס. נכון לעכשיו, (אי) החלטה מדויקת. וירושלים? וואלאק, לא משהו שאנחנו לא מכירים. פתאום ההרדמויות ההגנתיות הללו שמייצרות נקודות מחיתוכים לקבוצה היריבה. פתאום צעד אחורה התקפי של זוסמן. עוד משחק שבו אנתוני לאמב מתעקש לטעות כמעט מדי פוזשן, ותבחרו אתם באיזה צד. עוד משחק שבו ממתינים כבר לחיזוק שיוכל לעשות שם הבדל. גליל עליון – מכבי תל אביב 95:80 ימים טובים, יחסית, הגיעו למכבי תל אביב. הנה, היא יכולה להגיע למשחק בכפר בלום אחרי שהיא פאקינג הייתה בארץ בימים שלפני. הנה, היא יכולה להרשות לעצמה לספסל את השחקנים הכי מרכזיים שלה (ווקר, סורקין, הורד, בלאט) + לתת דקות רוטציה לאורן סהר הצעיר ולדעת שהכל יהיה בסדר. הנה, אפשר להריץ לרגעים ראשונים את הביג גאי החדש, הנקינס. שחקן כדורסל כבר עכשיו, להבדיל מהמורי הזקן. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל רגע, בואו ננצל את ההזדמנות כדי לדבר הנקינס. אני יודע, אוהדי מכבי תל אביב, זאת עוד החתמה בפרופיל נמוך, של שחקן שהקריירה שלו לא בדיוק הלכה קדימה מהרגע שבו פרץ קדימה בחסות הווסט של דז'קיץ'. המספרים לא שם, הביוגרפיה לא שם, ולמי שעקב – גם לא הכדורסל. מצד שני, למרות שאני נוטה ללעוג לאנשי תאוריית השוק הקשה, באמת שלא קל להביא עכשיו גבוהים. תראו את המאנימל קנת' פאריד, זה שהגיע למועמדת בכירה לקחת את הכל בשם פאו, הישר מחוזה בטאיוואן ואחרי עונה ברג'יו אמיליה - זה לא שהפרופיל או הנתונים העדכניים שלו היו ליגה לגמרי אחרת. אני אגיד לכם מה זאק הנקינס לא: הוא לא שחקן יוצא דופן. הוא לא אופציית מטרה בהתקפה (וזה לא משנה בשום צורה שהיא לקטש). אני אגיד לכם מה זאק הנקינס כן: הוא כן שחקן כדורסל כבר עכשיו, להבדיל מהמורי הזקן. הוא כן יכול להוסיף אלמנטים של כדורסל בוגרים קשוח, בדומה לאופי המחודש שהקבוצה הזאת מנסה לייצר עם צירופו של איפה לונדברג. וזה הרבה. ואגב לונדברג, יכול להיות שנמצא הג'אמפר הכי יציב ביד אליהו הישן מאז בולדווין הרביעי? עכשיו גליל עליון. מאחר שאני ידוע כאיש עדין, אשאיר את הסיכום שלהם לחבר הופמן. קח את זה בבקשה: חטא על פשע. איך עושים את זה בבניית סגל בקבוצת כדורסל? לפניכם גליל עליון עונת 25/26. כאילו לא מספיק שהקבוצה לא החתימה סנטר אחד ואין לה שום דרך להתמודד מול קבוצות עם גבוהים דומיננטיים, גליל גם הפקידה את עמדת הרכז בידיים של רז אדם ושניידרמן (שהגיע באוקטובר). נכון, בלייקס נפצע, אבל פציעות הן חלק מהעונה. ואם ברגע שהרכז הראשון שלך יוצא מהתמונה, המשחק עובר לידיים של רז אדם (לא רכז) ושניידרמן (שעדיין צריך להוכיח שהוא שייך לרמה הזאת), אז הבנייה הזאת, איך נאמר בעדינות, פושעת. הייתי שמח לכתוב שלפחות הם משחקים מהר, שמנסים לקזז את הפערים הפיזיים עם קצב או שהם עושים הגנת חילופים אגרסיבית כדי להסתיר את הסייז, אבל לא. גם זה לא קורה. עוד קבוצה שבנויה רע ומשחקת לא טוב בליגה שלנו. מתחרה ישירה עם ראשון ונתניה למי תצליח לשרוד. חבל. חולון – רמת גן 66:67 על הפועל חולון אין לי יותר מדי מה לכתוב. שיחקה איום ונורא. גנבה את זה. כל הכבוד לה. נתנאל ארצי? סיפור ספורט מגניב ושגרתי במיוחד על שחקן שמיובש ולא מסתדר עם הקואץ' ופתאום נקרא לדגל ומסיים עם גיים ווינינג שוט ובכי. היידה. אה, מה שכן צריכים להגיד על חולון זה שאולי כדאי לה ללכת עמוק אל מחוזות הסקאוטינג, בטח אחרי הפציעה של מקריי, כי ככה ועם הסגל הזה יהיה קשה להמשיך. אבל אני, ברשותכם, רוצה לדבר דווקא על המפסידה בכלל ועל האיש שלה סגו בפרט. זה היה הכל סגו. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל כולם יודעים שקבוצות, כולל אצלנו, נשענות באופן כמעט בלעדי על היכולת של שחקן אחד שלהן לקחת את הכדור ולעשות ממנו משהו. בלייקני, הארפר, ווקר. יו נואו. וכן, גם רנאלדו סגו. במשחק שאותו זרקה רמת גן לפח, בשישי בחולוניה, זה היה הכל סגו. כי הקבוצה שלו כבר הובילה 19. וברבע הרביעי נרשמה החנקות מפוארת. בעודי צופה במשחק, בדיליי, תהיתי עד כמה הדומיננטיות של סגו, שלקח כל כדרור וכל החלטה, באה לידי ביטוי בדף הסטטיסטיקה, בקטגוריית הפליי ביי פליי. ובכן, הממצאים לפניכם: זה לא סביר זה. קבוצה שלמה שלא מסוגלת לכדרר בלי שחקן אחד. לא לזרוק – לכדרר. מה זה? שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

הפוקוס של הכדורסל המקומי השבוע הלך לכיוון של מכבי תל אביב. שחזרה הביתה, ליד אליהו הישן. שאולי פתאום מצאה איזשהו מומנטום. שמי מאנשיה פתאום מדבר בקול על פליי אין או פליי אוף או פליי לא סביר אחר. ולא שאנחנו חלילה חושדים בכשרים מתוך המערכת של הקבוצה האדומה, אבל תגובת נגד תקשורתית פתאום הונחתה בדמות דיווח על פאקינג מריו הזוניה שבדרך. למה לא? העניין הוא ששליטה בנרטיב התקשורתי היא חשובה לגמרי, כפי שמוכיח לנו לא אחת מיסטר עופר ינאי. מצד שני, מי בכלל צריך נרטיב כשהקבוצה שמעולם לא הייתה כאן מוליכה עדיין, כשהיא לבדה, את טבלת המפעל של הליגה השניה בטיבה בעולם? היופי האמיתי שבדבר כתבתי את זה לא אחת ודיברתי על זה לא שתיים, ועדיין, אין מופלא מכך שחלק משמעותי מאוהדי הפועל תל אביב מצקצקים אל מול הקבוצה הזאת שלהם, שחובטת בטובי הקבוצות שיש ליבשת הישנה להציע. כי מה זה בכלל הכדורסל הזה שבו לא מוסרים ואיך זה שלא משחקים ישראלים ובכלל היורוליג הזה ממש לא ברמה ואם רק היה מאמן כמו קטש אז אוהוהוהו מה שהיה קורה. יכול להיות שלא פחות ממעמדה הבלתי סביר באירופה, הנהי הזה, לא פחות, הוא היופי האמיתי שבדבר. הפועל תל אביב הזאת כל כך טובה, עמוקה ומוכשרת שהיא יכולה לבחור את הדרך שבה היא מנצחת, כולל במשחק סופר קשה מול יריבה שטרם הפסידה העונה בביתה. כמו נבל סדיסט מהסרטים, היא יכולה לשאול את הקורבן התורן באיזה אופן הוא מעדיף שהסבל יגיע. כמו במיתולוגיה של מגרשי כדורגל, היא יכולה לשאול את השוער באיזה צד הוא רוצה לחטוף את הפנדל. היא עד כדי כך מאיימת, עד כדי כך היא בטוחה בעצמה. וכן, מאומנת. מאומנת. צילום: הפועל IBI תל אביב מאומנת החבר הירש כתב וואחד טור מקיף ומעולה על המשחק מול בולוניה. אשתדל לא לחזור על דברים ולהתמקד בכמה נקודות קטנות. הבעיות ההגנתיות של הפועל תל אביב במחצית הראשונה הגיעו משילוב של כמה דברים: הטיפול ההגנתי המצוין באדווארדס (בגדול, מכוונים שמאלה) הותיר כמה חרכים פתוחים מאחור; בעיות תקשורת (ואולי לא רק תקשורת) בחילופים ההגנתיים; פתאום הגיע ההאקט הזה וחבט בעוצמה שצמצמה מרחקים ששחקני הפועל תל אביב צריכים כדי לכדרר ולהרים את הזריקה. תוסיפו לכל זה גם אחוזים טובים מאוד של בולוניה לשלוש ותקבלו מתכונת למחצית שבה ההגנה מרגישה לא קיימת. ואפילו כשהגיעה החטאה נדירה מבחוץ של אלסטון כשתי דקות לסיום הרבע השני, זה קורה אחרי בעיית תקשורת במשולש ההגנתי אוטורו-מיציץ'-בלייקני שמובילה להנפת ידיים ותחושת תסכול של האחרון. עכשיו מוסיפים לבעיות ההגנתיות הללו את הכדורסל התקוע שהפועל תל אביב יודעת להציג לאחרונה, ומקבלים את התלונות המוכרות והחוזרות כלפי דמיטריס איטודיס. ואני אומר, בפראפראזה על תשדיר הבחירות של קדימה בראשות שאול מופז, מי אתם (או אנחנו) שתדרכו על דמיטריס איטודיס? כי עזבו רגע את ההיסטוריה המעוטרת. הבנאדם אשכרה מאמן את הקבוצה שבמקום הראשון ביורוליג. ואם אתם חושבים שזה רק בזכות השחקנים, זה רק מגדיל עוד יותר את החלק שלו בניהול העסק. בניהול ההצגה. בניהול הקרקס הנודד. וזוכרים את החילופים ההגנתיים שגרמו לבלאגנים? ובכן, לפחות שתי חטיפות שעשו הבדל גדול הגיעו בדיוק אבל בדיוק מהמצבים האלו. גם החטיפה של בראיינט במצב 69-67, אחרי חילוף מול אדווארדס וסמאילגיץ'. גם החטיפה של בלייקני במצב 72-67 שבלבלה את מורגן, אחרי חילוף הגנתי. הכי קל ללכת לפתרונות אחרים ולהמציא את הגלגל, אבל המלאכה האמיתית באה לידי ביטוי ביכולת לתקן טעויות תוך כדי המשחק עצמו. ואת זה איטודיס עושה מדי משחק. סחטיין עליו. סחטיין על הפועל תל אביב. יש בעל בית לא פחות מרשים ממיציץ'. כריס ג'ונס. צילום: הפועל IBI תל אביב 4 נקודות לסיום 1. מיציץ' – לא מובן מאליו. מסתבר שהאיש והשישה מיליון דולר (אוקיי אוקיי, כולל אקוויטי או מה שזה לא יהיה), מסוגל לא לפתוח בחמישיה. ומסוגל לא לשחק ברבע הרביעי. והכל בסדר. כלומר, גם בסדר בתוצאת הסיום וגם בסדר מבחינת הענייניות של הדבר. וגם בעוד משחק שייקי שלו, מיציץ' סיפק רגעים שהשאירו את הקבוצה שלו בעניינים. אוקיי, אולי לא באמת הקבוצה שלו. כי כשיש כריס ג'ונס על המגרש, לפחות ברבע הרביעי אתמול, יש בעל בית לא פחות מרשים ממנו. איזה עומק פסיכי, איזה. 2. הישראלים – אז ים מדר מקבל אתמול (ממש מעט) דקות ראשונות, כשאיטודיס מדגיש בתאטרליות, עם מודעות מלאה למה שהמצלמה מצלמת, את חוסר שביעות הרצון שלו מ-2 מהלכים של הרכז שרק הרגע חזר. ותומר גינת נמחק לגמרי. עוד יום בהפועל תל אביב החדשה. זה מה שזה. 3. ווינרייט – הירש כתב על זה יפה ולא אתיימר להוסיף יותר מדי, אבל האיש הזה מחזיק פוזשנים הגנתיים מלאים עליו. עם חסרון גובה, בלי חסרון מוטיבציה. נכנס לקווי מסירה כמו שוער שלוקח קרוסים, ממלא בעצמו חורים שמצטברים. תענוג. 4. הדאבל וויק הכי גדול עד כה – ביורוליג שיצא מדעתו, שבו מוליכות הטבלה הן פאקינג שתי הקבוצות שהגיעו מהיורוקאפ, קשה לדעת מה קשה. אבל הכוכב האדום, בשלישי הקרוב, זה קשה. ופאו באואקה בחמישי, זה קשה. זה מרגיש כמו הדאבל וויק הכי גדול עד כה להפועל תל אביב, וזה עוד לפני שדיברנו על מה יהיה במשחק הביתי הראשון שלה שלא מתקיים בסופיה. יהיה משמעותי. יהיה מיוחד? יהיה כיף. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

עיתוני הפרינט נחשבים למעמיקים יותר מהאינטרנט. הדימוי הזה נכון בחלק מהמקרים, אבל תנו לי לחשוף בפניכם סוד מקצועי: בטורים לסיכום משחקים שמסתיימים בשעות הערב המאוחרות - הם לא. במציאות שבה מדור הספורט יורד ראשון לדפוס (עוד סוד מקצועי די גלוי), תיאלץ לשלוח את הטור בערך 10 דקות אחרי הסיום. המשמעות היא, בדרך כלל, שתצטרך להתחיל לכתוב אותו במהלך המשחק. זה אומר שאתה סוג של מהמר, רק עם יותר ידע מממלא הטוטו הממוצע. עם הניסיון והידע שאמורים להיות מנת חלקך, אתה אמור לזהות את כיוון הרוח בשלב מוקדם. מטבע הדברים, לאורך השנים היו מקרים שתאוריות מרשימות שבניתי בעמל רב במשך 39 דקות נמחקו במהפך מפתיע, אבל מדובר באירוע די נדיר. העונה אני כבר לא שולח טורים לפרינט - והעיתוי לא יכול היה להיות טוב יותר. בגלל הפועל תל אביב, כמובן. הקבוצה של דימיטריס איטודיס, שהנחילה לוירטוס בולוניה את הפסד הבית הראשון שלה, 79:74, לא מצייתת לחוקי הכדורסל הרגילים. הכוונה לא לחוקה, אלא לחוקים: אלה שקובעים שהקבוצה שמוסרת יותר, שלוקחת יותר ריבאונד, שמשחקת אסתטי יותר, תנצח. כל הבולשיט הזה, עם "אלי הכדורסל" שנוקמים במי שלא ממלא אחרי חוקים מדומיינים שמאמנים ופרשנים אוהבים, של פרגון וכדור עם אנרגיות משלו. במשחקים של הפועל העונה אין רמזים מטרימים. המשחק הוא אוסף כמעט שרירותי של מהלכים, בלי שום היררכיה או חשיבות למה היה קודם ומה הגיע אחר כך. הפועל יכולה להיות רעה שלושה רבעים ולנצח ברבע האחרון. בעצם, היא יכולה להיות רעה 35 דקות ולנצח ב-5 הדקות האחרונות. וזה קורה שוב, ושוב ושוב. מבט על הרשימות שלי במשחק מגלה שלל תובנות שאפשר לזרוק לפח: למה איטודיס לא עושה חילוף כמעט עד סוף הרבע הראשון? למה בלייקני לא משחק כל הרבע הראשון? מדר לפני בלייקני - איטודיס נכנע לרגשנות? איזו רכות בריבאונד הגנה. ג'ונס נורא. הסוויצ'ים שהפועל עושה משאירים את מוטלי רחוק לסל ונמוכים ליד הסל, מה שמחמיר את בעיית הריבאונד. בולוניה משחקת יפה. מעניין מתי קבוצה גדולה תגנוב את דיוף. מציין לעצמי שוב - ג'ונס מחריד. שלחנו את מיציץ' הביתה, אבל הוא מחזיק את הפועל יחד עם אוטורו. ממתי קבוצות של דושקו איבנוביץ' מאומנות כל כך? בולוניה עם 14 אסיסטים מול 7 איבודים בחצי, הפועל עם 6 אסיסטים ו-6 איבודים. אופייני. זה לא כדורסל, אי אפשר לנצח עם אחד על אחד קבוצה שלא הפסידה העונה בבית. 15:23 לבולוניה בריבאונד. 11 ריבאונד התקפה לאיטלקים מול 11 ריבאונד הגנה של הפועל. רגע, רק 36:42 לבולוניה בחצי? היה צריך להיות יותר. הרשימות נמשכו עמוק אל תוך הרבע הרביעי. רשימות פרטיות, כמובן. כשהפועל משחקת, נזהרים לא לצייץ חלילה. בזמן שהפיד התמלא בתלונות לא בלתי מוצדקות על איטודיס ובחוריו, ניסיון העבר מרמז שכדאי לקחת נשימה. כדורסל משחקים 40 דקות, ובסוף הפועל איכשהו מנצחת. של העונה, כן? הלקח הוא שסיפור המשחק מתחיל ברבע האחרון, שאליו הפועל נכנסה בפיגור 7. שוב, כפי שקרה לאיטודיס גם נגד פריז באוקטובר, הוא התאהב בחמישיה ורץ איתה כמעט לאורך כל 10 הדקות האחרונות. מיציץ' נשכח על הספסל. מלקולם נעלם. מוטלי לא חזר. איטודיס רץ עם ג'ונס, עם בלייקני, שנכנס לרבע האחרון בלי נקודה, עם בריאנט, עם ויינרייט הבלתי נמנע (0 נקודות ב-34:38 דקות, תכף נרחיב) ועם אוטורו הנהדר. הפועל שיחקה לאורך הדקות הראשונות של הרבע הרביעי תרגיל אחד עם כמה אופציות, פיק אנד רול של ג'ונס עם חסימה אלכסונית של אוטורו לבלייקני, שיוצא לאזור האלבו בוויקסייד ומקבל את הכדור. משם יש כמה אופציות - או פיק אנד רול לבלייקני, או מסירה חזרה לג'ונס ופיק אנד רול של אוטורו איתו, או פיק אנד רול לג'ונס ואז חסימה לקליעה לבלייקני. רמז - לא התרגיל הזה ניצח להפועל את המשחק, אבל הוא נתן לה קצת סדר ושם קץ לכדררת המסורתית בהתקפה. ג'ונס התחיל לרקוד ולעשות נקודות, כאילו הוא בכלל לא זוכר את הזוועות מקודם (הוא כנראה באמת לא זוכר). בלייקני קלע שתי שלשות שכרגיל לא קשורות לתרגיל כזה או אחר. ההגנה הייתה אגרסיבית יותר. אבל שלושת המהלכים הכי מייצגים את הפועל של העונה היו דווקא של אלייז'ה בריאנט, שסיים 35 דקות מפלצתיות עם 22 נקודות, אסיסט אחד בלבד מול איבוד. בהפועל של העונה, כידוע, אסיסטים זה פחות חשוב. 3:16 דקות לסיום הוא חטף כדור לאדוארדס (2 נקודות בלבד, תכף נרחיב), ואז לקח את הכדור מחוף לחוף, במעבר, כשהוא מוצא את אותו אדוארדס הנמוך על הגב שלו ומסיים עם נקודות קלות. בלי למסור, כן? 1:57 לסיום, בולוניה מצליחה לשבש תרגיל של הפועל כשהיא מונעת הנדאוף של בריאנט לג'ונס. אז בריאנט מכדרר שמאלה, כשפאיולה נזעק להביא עליו שמירה כפולה. לא משהו שיפריע לידידנו מבריגהם יאנג, שדפק סל כמעט מקשת השלוש וקבע 67:75. ואחרי שבפסק הזמן איטודיס נותן לבריאנט טיפ לחתוך לסל, הוא עושה בדיוק את זה וקולע ליי אפ מנצח, 70:77. שילוב של מיקרו מהלכים חכמים ולא בהכרח קבוצתיים וסלים לא הגיוניים - זה הדי.אן.איי ההתקפי של הפועל העונה. אותה חמישיה ברבע האחרון, ופסקי זמן רק על הגנה. צילום: הפועל IBI תל אביב הבטחנו להרחיב על אדוארדס ועל ויינרייט, ושניהם שלובים זה בזה. העובדה שהפורוורד הביריון של הפועל בקושי ראה ספסל למרות שלא עשה סל קשורה במשחק הכי חלש העונה של הסקורר מנגד. הפועל הגיעה עם תוכנית משחק פשוטה בהתקפה, כרגיל, אבל מורכבת בהגנה. היו שם שלל פתרונות לשחקנים שונים, ניסיון לכוון את אדוארדס ליד החלשה בפיק אנד רול, חילופים בחסימות הפלופי לקלעים, טראפים בהיי פיק אנד רול על וילדוזה ומורגן ועוד שלל ניואנסים שהשתנו תוך כדי משחק. רוב פסקי הזמן של איטודיס, שהיו מענגים במיוחד, הוקדשו לנושא הזה - לכיסויים ההגנתיים, לפעמים בדיון קבוצתי עם שחקניו (וזה ממש בסדר), ולא רק לשרטוט מהלכים, ברירת המחדל של המאמן הממוצע. בניגוד למאמן ביריבה העירונית, רואים שהקואץ' היווני מתחרפן ממהלכי הגנה רעים. במחצית, בנרגנות אופיינית, הוא אמר לשדרנית הקווים של היורוליג שצריך לשנות את הגישה בהגנה והלך. ויותר מאשר הפועל שינתה משהו טקטי במחצית השניה - אם כי היו פה ושם שינויים כאלה, כאמור - היא העלתה את רמת האינטנסיביות, התייצבה בקווי המסירה, גרמה לאיטלקים לאבד 11 כדורים נוספים (23 אסיסטים מול 18 איבודים בסיום) וייצבה את הריבאונד (רק 2 ריבאונדים בהתקפה לוירטוס במחצית השניה). הדקות של ויינרייט והאמון העצום שהוא מקבל הם גם מסר של המאמן לקבוצת המיליונרים שלו: מי שישמור ישחק. 0 נקודות ביותר מ-34 דקות, ובצדק. איש ווינרייט. צילום: הפועל IBI תל אביב בשלב הזה אמורות להגיע הסתייגויות. היכולת הזאת לא אמורה להספיק - ואכן לא הספיקה - מול קבוצות חזקות יותר. אין סיבה שבקבוצה כל כך עמוקה שני שחקנים ישחקו כ-35 דקות. העומס עוד יכריע אותם. לא ברור איפה משלבים את מדר, לאור היכולת של מיציץ' וג'ונס. ותומר גינת - הוא יחזור לרוטציה? רק שכדאי להפנים - כמו במשחק בודד, כך גם בעונה: עם הפועל של העונה, כדאי להימנע ממסקנות חותכות. עד שיוכח אחרת, גם העונה היא אוסף של רגעים נטולי היררכיה. וכל עוד לא הוכח אחרת, בסוף הפועל מנצחת.

מודה, אני פריבילג. בשנתיים של המלחמה הספקתי להיות בשני פיינל פורים, במשחק מספר 5 בפלייאוף היורוליג, בחצי גמר וברבע גמר יורוקאפ. אבל משהו היה חסר. ידעתי לנקוב במה שחסר (ולא בגלל שחזיתי מקרוב בניצחון אחד בלבד לקבוצה ישראלית), ולא העזתי להגיד. כאילו, בואו. למי בכלל היה פרצוף להתלונן על כדורסל כשהיו חטופים חיים בעזה, וכשהילד ישן בכל לילה בממ"ד בגלל הפחד מאזעקות, וכשחיילים נהרגו ונפצעו, וכשמאות אלפי ישראלים נעקרו מבתיהם? אבל בסוף, אנחנו בעצמנו ילדים. ילדים של החיים. ילדים של המשחק. ומה בסך הכל רצינו? לבוא למגרש (לא לסתם מגרש - אלא כזה שלידנו, בארץ שלנו), ליהנות, ללמוד, לפרגן, לפעמים קצת לעקוץ, לראות מסביב אנשים שמחים ובכלל לא משנה מה צבע החולצה שהם לובשים, לחזור הביתה בשעה ממש מאוחרת ולא להצליח להירדם כי הגוף מפוצץ אדרנלין. וכי צריך לכתוב טור. אז הנה, זה הגיע. סוף סוף. הדקות שקדמו לפתיחת קרב הצנרת בין מכבי ת"א לווילרבאן היו מרגשות ומצמררות. מצמררות באמת, ברמה הפיזית. היה לי עור ברווז מדברים שפעם נדמו לנו כמובנים מאליהם - אוהדים קוראים לשחקנים לבוא ליציע, והשחקנים באים ומקבלים תשואות. קליפ שעוסק כולו בחזרה הביתה אחרי כמעט 800 ימים. דגל ענק לזכרו של מנהיג היציע, סרן (מיל') רותם לוי ז"ל, שנפל במלחמה. נאום קצר ומלא השראה של עמרי מירן הגיבור. התקווה. הגיטרה החשמלית של סינגולדה, שבקושי נשמעת כי כולם שואגים את מילות ההמנון. רק אחרי כל אלה, הגיע הכדורסל. כי כדורסל זה דבר חשוב. כדורסל זה פיסת חיים. ומה שהופך אותו לכל כך חשוב זה לא האחוזים לשלוש, והטיפול בפיק אנד רול והסגירה לאופנסיב ריבאונד. זה המסביב. המגע באנשים. הביחד. הרגש. וכל זה חוזר לחיינו עכשיו, לאט-לאט ומהר-מהר. לפני שלושה ימים הפועל ירושלים, אתמול מכבי ת"א, ביום שלישי הקרוב הפועל ת"א. והלוואי שגם הפועל חולון ונבחרת ישראל יצטרפו בקרוב. וגם הענפים האחרים (והפחות חשובים!). זוכרים שפעם, כלומר: עד לפני שבועיים, מכבי הייתה מפסידה בבלגרד, ובפיד היו אומרים ש"אם המשחק היה בהיכל, היא הייתה מנצחת"? אז יש מצב שאתמול זה קרה. אפשר להמחיש זאת בקלות דרך איש אחד מיוחד: בדקות שבהן ננדו דה קולו שיחק, שייטה וילרבאן לניצחון 56:70, והוא היה מעורב כקולע או כמוסר בכמחצית מנקודותיה; למזלם של לובשי הצהוב, בגיל 38 נאלץ כל-העולם-קולו לנוח 13 דקות - ובהן הוכרע המשחק, משום שהם אלו שהביסו 14:36. בכל פעם שהאגדי ירד לספסל, סבלה הקבוצה הצרפתית מצניחה חופשית. זו הייתה תצוגה פלאית של לוני ווקר ורומן סורקין - שקבעו שיאי קריירה. ווקר עם 29 נקודות (רק 18 במחצית?! אחי, אתה בירידה), וסורקין, עם ה-26 שלו, השווה את השיא לישראלי ביורוליג, כמו יותם הלפרין. למעשה, האחרון שגדל בארץ ובמחלקות הנוער שלה (יעני, לא כולל מתאזרחים) וקלע יותר ממנו במפעל האירופי הבכיר היה מאמנו עודד קטש, 30 בניצחון מכבי ת"א על וארזה ב-1999. העניין הוא שיחד עם ג'יילן הורד, שביום לא גדול הגיע איכשהו ל-15 (תודה לאלוקי הפנטזי), הרכיבו שלושה שחקנים 70 נקודות, עם 23 מ-32 לשתיים, בתוספת 23 ריבאונדים ומדד 84. בצד החיובי: הטריו הזה הספיק בגדול לעוד משחק של 90+; בצד השלילי: זה הספיק לניצחון כי לווילרבאן היה אפילו פחות מטריו - רק את ננדו ועוד חצי גלין ווטסון (21 נקודות, 17 מהן במחצית השנייה). בשבוע שעבר בקובנה העלה עודד קטש את ג'ימי קלארק בחמישייה, כנראה כדי להתביית בהגנה על סילביין פרנסיסקו, והוא המשיך עם הליינאפ הזה גם נגד אסוול. הדקות הראשונות הסגירו את ההבדל בין הרכזים. ארבע הזריקות הראשונות במשחק יצאו מידיו של ווקר, ומלבדו רק סורקין הצליח לנפק איום התקפי, מסיבה פשוטה: שניהם, כל אחד בדרכו, היו היחידים שיודעים לייצר לעצמם. הכל השתנה ברגע שקלארק הוחלף בידי תמיר בלאט, ומיד שוגר אליהופ שהנחית את הדאנק הראשון של הורד לערב זה. בטח לא מבין למה הכרוז קורא לו יופי לונדברג. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב מכבי ת"א כבר ברחה ל-26:40 באמצע הרבע השני, אך ירדה להפסקה בשוויון 47:47, כשלקלארק היה חלק משמעותי בקריסה - לא פחות מאשר לדה קולו. הוא חזר למגרש ב-32:42, ובתוך פחות מארבע דקות רצה אסוול ל-5:13. העבירה השלישית סימנה עבורו את הדרך החוצה, והוא לא חזר עד לסיום המשחק. גם לא ברבע האחרון, כשווטסון התחמם והתלהט, ואולי הוא זה שיכול היה לעצור אותו. לקטש כבר היו תוכניות אחרות, שכללו את בלאט, ווקר, איפה לונדברג וג'ון דיברתולומיאו. לונדברג (בטח הוא לא מבין למה הכרוז קורא לו "יופי לונדברג") מכניס אלמנט של רוגע, אחריות וניסיון למשחק המפוזר לעיתים של מכבי ת"א, והנתח שיקבל רק ילך ויגדל מן הסתם עם הזמן. יחד איתו, הקו האחורי מאוזן הרבה יותר - והקו הקדמי יזכה לאיזון מסוים עם הצטרפותו של זאק הנקינס, שבעיקר יזיז את חבריו הגבוהים לעמדות הטבעיות שלהם. ובכל זאת, קטש עדיין מחפש את הבאלאנס בין הגארדים לשחקני הפנים, ואפשר לראות זאת דרך השינויים התכופים במשבצת הסמול פורוורד. התיאור הבא מוקדש לקורא ליוואי רנדולף: * הצהובים פתחו כרגיל עם אושיי בריסט בעמדה מספר 3. * כשגילו שגם בערב הזה לא יקבלו ממנו תרומה ממשית, לפחות בפן ההתקפי, הם ניסו את וויל ריימן. * בתחילת הרבע השני עברה מכבי להרכב שלושה גארדים, עם לונדברג לצד בלאט ודיברתולומיאו. * ואחר כך עם ווקר כגארד שלישי. * בהמשך חזר קטש לריימן. * ואז הלך הכי גבוה שרק אפשר, עם טי.ג'יי ליף לצד הורד וסורקין. * ומיד לאחר מכן עוד קצת מעבר להכי גבוה, עם הורד ב-3, סורקין ב-4 ומרסיו סנטוס ב-5. וכל זה במשחק אחד. 18 נקודות במחצית? אחי, אתה בירידה. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב האוזמן לא כאן היום, אז נקנח במקומו ב-3 נקודות: 1. אוהדי הצלחות? הפועל ת"א והפועל ירושלים מחזיקות במאזנים הטובים ביותר בשני המפעלים הבכירים, ומכבי ת"א הייתה צריכה להפוך את הטבלה כדי למצוא את עצמה במקום השני ביורוליג (מהסוף). אבל במשחק הבית הראשון, התברר שהטקסיות של ימי חמישי לא תלויה בכלל בתוצאות. היכל מלא, אנרגיות סוחפות, ועוד נגד היריבה הכי לא אטרקטיבית שאפשר למצוא. זה היה שיעור. 2. לא כולם נגדנו: דמעות ההתרגשות של האפסנאי אראל מלינרסקי כבשו את חשבון האינסטגרם של אחד מאתרי הכדורסל הבינלאומיים. חבר מליטא סיפר שעל ה*** שלו לצפות עכשיו בז'לגיריס קובנה מול פריז, כי הוא מרותק למסך בגלל המשחק בין מקום 19 למקום 20. חבר מטורקיה שלח תמונה וכתב "סוף סוף!". חבר מסרביה שמח לקבל עדכונים ורכילויות ממשחק של מכבי ת"א, במקום להיות זה ששולח אותם. וחבר מרוסיה שאל והתעניין מי זה עמרי מירן שלכבודו ערכו טקס כל כך מרגש. אולי זה לא מדגם מייצג, אבל גם אירופה התרגשה מחזרת היורוליג לישראל. 3. לא לשכוח: הכדורסל האירופי חזר הביתה. שאר הספורט הבינלאומי ילך בקרוב בעקבותיו. כולנו מתחילים להרגיש את השגרה המבורכת ואת הנורמליות שכל כך לא מובנת מאליה. אבל רס"ר רני גואילי ז"ל עדיין לא הובא לקבר ישראל. לא נשכח אותו, ולא ניתן שיישכח. שבת שלום! עמרי מירן הרגיש אתמול הכי בבית. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב

בטור שסיקר את משחקי יום ראשון בליגת העל, לא באמת היה לי מה לכתוב על המשחק שבו מכבי תל אביב טיילה מול מכבי ראשון המסכנה. אז בחרתי להתמקד בשני סיפורים שמתפתחים לנו מול העיניים. מה נגיד בסוף העונה על שני גיבורי הסיפורים האלה? עוד מוקדם לדעת. כשאני חושב על זה, מה נגיד עליהם אחרי המשחק הבא רחוק מלהיות באנקר. את נושאי המקרו: קהל, מעמדו של קטש, דני פדרמן וכמובן החזרה המרגשת לישראל, אשאיר לשאר הרקדנים אצלנו בהדיסקו. אני פה להתמקד, או יותר נכון - להמשיך להתמקד, על לוני ווקר ורומן סורקין. חידה: כמה נקודות יש בתמונה? צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב ערב של שיאים היה לנו בהיכל. אני לא מדבר של שיא הרגש בנאום של עומרי מירן. אני מדבר על שיאי קריירה בנקודות של לוני ווקר ורומן סורקין. מכבי תל אביב סופרת את ניצחונה השני ברציפות ביורוליג בהובלתם של סורקין, עם 26 מאוד מגוונות בתוספת 29 של ווקר מאודֿ, איך נאמר? ווקריות. עודד קטש, בעל כורחו או מחוסר מודעות, החליף דיסקט. ילדים, אם אתם שואלים מה זה בכלל דיסקט או למה עודד היה צריך להחליף אותו, אל תתביישו. זה פשוט מה שעשו פעם כשהבינו שהמערכת לא עובדת כמו שצריך. אינטרנט לא היה, ענן היה קטע של מזג האוויר אז היו מוציאים מהמחשב מוצר פיסי אחד ומכניסים מוצר פיסי אחר. אחרי פינת הטכנולוגיה ההיסטורית, מה זה בעצם אומר ואיך זה קשור ישירות אבל ישירות לפריחתו של ווקר? מכבי תל אביב ראתה את עצמה במקום אחר אחרי החתמתו של כוכב בסדר הגודל של ווקר. ותראו, זה לא שהוא הסריח את המגרש, 16 נקודות בממוצע למשחק לפני וילרבאן ועדייןֿ, משהו שם לא התחבר. זה לא התחבר לסגנון המשחק המאוד תלוי רכז - גבוה של קטש. אינדבודאלים שלא עושים סלים מפיק אנד רול קלאסי, כלומר אין להם תיאוריה למסור כדור, זה ממש לא כוס התה של המאמן הזה. אז בשבועות שלפני המשחק עם זלגיריס עודד די מיצה את ווקר. 14 דקות מול פנר ו-15 בלבד נגד באסקוניה די הוכיחו את התיאוריה שעודד צריך שחקנים מסוג אחר. נפתח הברז. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב ואז הגיע פרשת הנהלה - אוהדים - קטש ולוני קם לתחיה. קראתי לו עוף החול אחרי המשחק מול ראשון שהמשיך את השבוע המצוין שלו אחרי ז׳לגיריס. במשחק מול וילרבאן, הפניקס המשיך להתרומם וכדי שמכבי תהווה סוג של פקטור, למשהו ביורוליג, כדאי גם שהוא ימשיך לעוף כמה שיותר גבוה. כמה זה שונה מכל מה שידעתם וראיתם על המאמן עודד קטש עד עכשיו? לוני ווקר קלע 29 נקודות נגד האחרונה ביורוליג, כשמתוך 29 האלה 4 נקודות בלבד נקלעו מאסיסטים. מתוך 12 סלי השדה שלו ועוד פעמיים שהוא הלך לקו, רק בשני מקרים מישהו מסר לו. וזה מאוד חריג. אוקי, זה חריג לקטש, אבל לא חריג לווקר. מכבי ממש הריצו תרגילים לבידוד של ווקר. זה התחיל כבר במהלך הראשון: פיק אנד רול ספרדי, בלי שום כוונה שקלארק יזרוק או שסורקין יקבל בכדור בהתגלגלות. כל המהלך נבנה בשביל דבר אחד - שווקר ייקח את השומר שלו לסל. זה לא הצליח שם, אבל כל מה שבא אחר כך? אותו סיפור. הנה יציאה על שתי חסימות מהוויק סייד, ולמה? נכון, כדי להגיע שוב לבידוד. הנה קליר אאוט של כל השחקנים, בלי תנועה, בלי כלום. כדורסל בידודים, כמו האחות החורגת מסופיה. הדבר הכי רחוק מקטש שיש. כשמכבי כן ניסו ללכת לשחקנים אחרים? הוא פשוט אסף ריבאונד, כדרר, וחזר ל… תשובה נכונה: בידוד. לפעמים זה היה חוף לחוף אגרסיבי, כזה שתוקף מוקדם, אבל בגדול נראה שהברז נפתח לו. ונראה גם שמי שפתח אותו הוא בדיוק אותו מאמן שכמעט פוטר על זה שהוא לא מוציא מהשחקנים את מה שהוא צריך להוציא מהם. המהלך האחרון של הרבע השלישי סימן, אולי יותר מכל, את מה שקטש רוצה מווקר, ואת מה שכל אוהד מצפה מהכוכב שלו. בלאט עלה לחסום לו כדי שיקבל את דה קולו, קשישא. אבל הצרפתי לא פראייר, הוא נדבק לבלאט כדי לא להיתקע בבידוד מול לוני האיום. ואז הגיע הרגע הקטן גדול. ווקר, בשיא הנונשלנט, פשוט מסר לבלאט. הישראלי מצא את עצמו מול דה קולו האיטי, הגיע לזריקה מצוינת וקבר את השלשה. שחקן שנמצא בכושר שיא, ובכל זאת מוותר על המהלך האחרון של הרבע בשביל המהלך הנכון, בשביל האופציה הטובה יותר. מפתיע. מעניין. ובעיקר: מבטיח. אם היכולת המשודרגת של ווקר לא הפתיעה אותי, אלא רק חיזקה כל מה שחשבתי על הדרך שצריך לשחק איתו, אז על רומן סורקין באמת פחדתי. ושוב אגיד את זה: לא היה לנו שום ישראלי שמתקרב אליו ברמת הדומיננטיות מאז עידן ריבוי הזרים. נבחרת, יורוליג, ליגה, מדובר בכישרון התקפי מגוון שלדעתי, כן, גם בגיל 30, עדיין צריך לנסות את מזלו בצד השני של האטלנטי. אז מאיפה הגיע הפחד לגבי סורקין? הוא נבע משני דברים: האחד, שמעמדו של בלאט צנח מאז הגעתו של איפה לונדברג; השני, שהרבה מהמשחק עובר עכשיו לבידודים של ווקר, שעדיין לא מצא זריקה שהוא לא אוהב, או מסירה שהוא כן. השילוב הזה יכול להשאיר כל גבוה בבעיה. חשבתי שסורקין עוד יצליח לייצר לעצמו 6–10 נקודות רק מאופנסיב ריבאונד, אבל באמת חששתי שהממוצעים שלו ייפגעו משמעותית. איפ הוא ואיפה החששות שלי. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב איפה רומן סורקין ואיפה החששות שלי. רומן לא רק מצא דרך לייצר נקודות דרך ריבאונד ההתקפה, הוא לקח על עצמו, דרש את הכדור, קלע מבחוץ, סיים מבפנים, והראה שוב את כל הארסנל ההתקפי המרשים שלו. ואפילו נפרגן לו על משהו הגנתי. נתחיל מהברור: כמו תמיד, ואני לא יכול להדגיש את זה מספיק, קשה לו בהגנת הפיק אנד רול. כמעט תמיד הוא נתפס בעמדות לא נכונות; יוצא חזק מדי, נסוג רחוק מדי, וסומך על האתלטיות שלו בשביל להגיע לחסימה שכולם כבר מצפים לה. ובכל זאת, היה מהלך אחד ששווה להתעכב עליו. הצרפתים מריצים פיק אנד רול מהאמצע, וסורקין כמובן מעורב בו. שוב הוא נתפס בעמדה הגרועה ביותר: לא חזק על המוסר, מאבד את החוסם שמתגלגל, וזה כבר בדרך לאלי־הופ קל. אבל רומן לא מוותר על המהלך, מתאושש בצורה מדהימה ומצליח לחסום בענק את מבאייה. שנייה אחרי זה הוא כבר מקבל את הכדור מלונדברג ומניח שתי נקודות קלות שמעלות את מכבי ל־6 הפרש, שלוש דקות לסוף. הנה, נסו בעצמכם: ואת זה, אני לא בטוח שראיתי מסורקין עד היום. סוג של לקיחת אחריות על המשחק תוך התאמה לסיטואציה החדשה ללא בלאט (כמובן שבדקות המשותפות כשהכדור אצל בלאט הוא מחפש את רומן). רק 6 מתוך ה־26 נקודות שלו הגיעו ממסירות של הבסטי, תמיר. רומן, כך זה נראה, לקח את הגורל בידיים שלו. אחרי שני משחקים פחות טובים, במיוחד ה-3 נקודות העלובות מול ראשון, סורקין לא עמד בצד ונתן למשחק הבידודים של ווקר לעבור לידו. הוא דרש וקיבל. אפילו מווקר עצמו הוא קיבל מסירות לזריקות פתוחות. הוא הלך אגרסיבי לריבאונד התקפה ולא חיכה שמישהו ייצר בשבילו. אז האם דווקא מול, נזכיר, האחרונה ביורוליג, מתגלה לנו רומן המנהיג? רומן הלוחם? כמו ווקר, אם מכבי רוצה להוציא משהו מהעונה הזאת, רומן יצטרך להמשיך להראות את האופי הזה. ואולי, על הדרך, גם לעשות את הצעד המתבקש מערבה. שמעתי שהוא טוב את אמביד. אני לא קובע כלום לגבי מה שנראה בשבוע הבא ממכבי אבל אני כן חושב שכדאי לשים לב לשני הכוכבים האלה. על פי הטבלה זה היה המשחק הכי קל ביורוליג אז צריך לקחת כל דבר בערבון מוגבל ועדיין: קטש משחרר, ווקר משוחרר, סורקין מתאמץ, לונדברג מצטרף, בלאט מצוין בדקות מרוכזות בתוספת של משחקים בישראל ואולי ניתן לפנטז על פליי אין? יהיה קשה על סף האין תיאוריה, עד אז אני פה למקרה שמכבי תצליח ואגיד שאמרתי לכם או למקרה שיכשלו וגם אז אגיד שאמרתי לכם. מזכיר לכולם, הכל, אבל הכל - אמת לשעתה.

במשך 798 ימים חיכו אוהדי מכבי ת"א לרגע הזה. מה שנתפס עד לפני שנתיים וחודשיים כחלק משגרת החיים - יום חמישי (או שלישי/רביעי במחזורים כפולים) ביד אליהו - הפך לזיכרון רחוק וכואב. סמל לנורמליות שאבדה. הערב הם חוזרים. קבוצתם מדורגת במקום ה-19 והלפני אחרון ביורוליג, ופוגשת את היחידה שנמצאת מתחתיה, וילרבאן, אבל ההתרגשות גדולה. היכל מנורה יתמלא. ובערב הזה, איך שהמשחק לא ייגמר ואיך שהעונה לא תסתיים, ייכתב פרק חדש בהיסטוריה שמחבר בין הכדורסל לחיים עצמם. פרק ג', למעשה. והנה לפניכם באדיבות אורן דניאלי שני הפרקים הקודמים, שבהם חזרו הצהובים הביתה אחרי הפסקה שנכפתה עליהם במלחמה. 1973: פרחים מהולנד לפצועי צה"ל זה לא המקרה הקלאסי של גלות מחוץ להיכל, אלא פשוט משחק ראשון של אחרי מלחמה, ועוד איזו מלחמה - מלחמת יום כיפור. היא נמשכה 18 ימים בלבד, והסתיימה ב-24 באוקטובר 1973, אבל סיומה לא סימן חזרה לשגרה. צה"ל כולו היה מגויס בקווים החדשים במשך חודשים ארוכים, מחשש ממשי להתפרצות מחודשת של המלחמה. גביע האלופות תוכנן להפתח ב-8 בנובמבר, ולפיב"א הייתה בעיה: מה עושים עם מכבי ת"א ועם אל-ג'זירה קהיר (זה השם האמיתי, לא המצאנו)? ובכן, אלופת מצרים הודחה ללא משחק, וספגה למעשה הפסד טכני ל-UBSC האוסטרית. מכבי לא רצתה לוותר על ההשתתפות, ולבסוף ניאות מזכ"ל פיב"א ווליאם ג'ונס לסייע ושלח אותה היישר לשמינית הגמר (כפי שקרה עם האלופה וארזה ושלוש קבוצות נוספות), שתוכנן לסוף נובמבר ותחילת דצמבר, בתקווה כי עד אז הקבוצה תספיק להתארגן והמציאות תספיק להתיישר. הדחייה הזו הצילה למכבי ת"א את העונה, משום שלנציגות ישראל האחרות (בית"ר ירושלים בגביע המחזיקות, מכבי ר"ג והפועל ת"א בגביע קוראץ') לא היה את המזל הזה - והן נאלצו לפרוש מהמפעלים שלהן בגלל שלא היו יכולות לשחק במועדים הרלוונטיים. מכבי שובצה לשחק בשמינית מול אלופת הולנד ליוייס הארלם, שהחתימה באותה עונה את לא אחר מכוכב הפועל ת"א, בארי ליבוביץ'. הגארד שיצא ללימודים בהולנד הגיע אליה אחרי הופעה מצוינת במדי נבחרת ישראל באליפות אירופה (שהסתיימה ביום הראשון למלחמה), ואף אמר לאחר הטורניר כי הוא "מוכן לשחק במכבי ת"א". ההולנדים ניצחו בנקודה בביתם ב-29 בנובמבר 1973, וכעבור שבוע התקיים הגומלין ביד אליהו. אם לא היה די באווירה הקשה עקב המלחמה, הרי שבאותו פרק זמן שבין שני המשחקים נפטר דוד בן-גוריון, והמדינה הייתה שרויה באבל. הנהלת מכבי ת"א הזמינה 300 מפצועי המלחמה למשחק, והטלוויזיה הישראלית הודיעה כי תשדר את המשחק במלואו. חוץ מליבוביץ' היה בהארלם יהודי נוסף - המאמן אגון שטויר מצ'כיה. מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין (בעונתו האחרונה אי פעם בצהוב) הבטיח כי הפיק לקחים מההפסד. מעריב, 6/12/73. מתוך עיתונות יהודית הסטורית המשחק נערך באווירה חגיגית מאוד. ההיכל התמלא ב-10,000 צופים, ולא מעט מילואימניקים הצליחו להגיע מהחזיתות. סרן יואב סיפר למשה לרר ב"מעריב": "הגעתי בטיסה מסיני ולקחתי מונית למשחק, ככה כשאני במדים. לא יכולתי לפספס את זה". כמו יואב הגיעו גם אנשי מילואים אחרים, מי מרמת הגולן ומי מ"אפריקה" - השטח שאותו תפס צה"ל מערבית לתעלת סואץ. מסביב לפרקט היו עשרות רבות של נכי צה"ל בכיסאות גלגלים, שהוצגו במערכת הכריזה. הקהל קיבל במחיאות כפיים את שחקני הקבוצה ההולנדית, שהעניקו פרחים לחלק מהפצועים. איגוד הכדורסל ערך לפני הפתיחה טקס לכבוד ליבוביץ', שהתקבל בתשואות על ידי הקהל הצהוב. על הפרקט זה לא היה בארי המוכר והטוב; הוא סבל מיום רע מאוד ולימים אמר ש"זה היה אחד המשחקים הגרועים שלי. הרגשתי אפילו לא נעים לשחק בסיטואציה הזו של המדינה נגד קבוצה ישראלית". ליבוביץ' קלע רק 8 נקודות, ומכבי ת"א טיילה לבית רבע הגמר עם 71:90 בניצוחם של שני הזרים החדשים מרווין סטיבנס (21 נקודות) וביל פלס (20) ששותפו רק בגביע אירופה. עוד קלעו: אריק מנקין 18, טל ברודי 16, גבי נוימרק 9, מולי אבישר 6. מעריב, 7/12/73, מתוך עיתונות יהודית הסטורית 1991 - החזרה הביתה אחרי גלות מלחמת המפרץ אם ב-1973 הצליחה מכבי ת"א לחמוק מהגלות, הרי שב-1991 נוצר מצב שונה בתכלית. מלחמת המפרץ פרצה בעיצומה של עונת המשחקים, בזמן שהצהובים נמצאים תוך כדי הופעותיהם בבית הגמר. ענני המלחמה בעיראק הלכו וגברו והתקדרו ככל שהחורף העמיק, ומעל הכל היה תלוי תאריך האולטימטום שהציב נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב לסדאם חוסיין: 15 בינואר 1991. מראש נאלצה האלופה הישראלית להחליף ביתיות עם אריס סלוניקי למפגש ביניהן שנקבע ל-17 בינואר, והיא טסה ליוון. ההערכה המוקדמת התבררה כנכונה ומוצדקת: בבוקר המשחק פרצה המלחמה, וזמן קצר לאחריו היה ליל הטילים הראשון. בפיב"א איפשרו לצהובים להחליף ביתיות איפה שיהיה אפשר, וכך יצאה הקבוצה למרתון משחקי חוץ. אחרי אריס התארחה מכבי בספליט אצל אלופת אירופה יוגופלסטיקה, וניצחה במפתיע 70:72. הקהל בארץ לא יכול היה ליהנות מהמשחק כולו, משום שהשידור הופסק בדקות האחרונות עקב אזעקה. במעלה הדרך רשם דורון ג'מצ'י את משחק חייו, עם 49 נקודות על ראשה של לימוז' בצרפת, והיה גם הפסד דרמטי בלברקוזן 102:101 שלא שודר בגלל שלצד הפרקט הוצבו פרסומות בעברית לסיגריות. במחזור התשיעי נרשמה בעיה: מכבי ת"א, שהתארחה בפזארו עוד לפני המלחמה, הייתה אמורה לארח את סקבוליני ולא הייתה יכולה. המשחק הועתק לאולם קטן בבריסל, והאיטלקים ניצחו 87:93. בדיעבד התברר שזה היה משחק הבית היחיד שעליו נאלצו הישראלים לוותר. בית הגמר יצא לפגרה בת שבוע, וחזר לפעילות ב-28 בפברואר, כשהצהובים הפסידו לקינגסטון 64:62. לצביקה שרף ושחקניו היה מאזן 6:4, והחלום להתברג בין ארבע הראשונות ולהעפיל לפיינל פור נראה רחוק מאוד. חלום רחוק, אבל לא בלתי אפשרי. יום ההפסד לקינגסטון היה היום שבו הוכרז סיום המלחמה, והיא הסתיימה בצורה מוחצת כל כך שכבר אחרי שבוע חזרה מכבי ליד אליהו. בזכות החלפת הביתיות, היא קיבלה מתנה משמיים: ארבעה משחקים בהיכל בארבעת המחזורים האחרונים מול ברצלונה, אריס, ספליט ולברקוזן. אתם בוודאי מדמיינים אווירה חגיגית, ואולם מפוצץ וסוער, אבל זה לא היה המצב כלל. בין מכבי ת"א לאוהדיה היה משבר ביחסים (נשמע מוכר למישהו?). עוד לפני המלחמה נמכרו מעט מנויים יחסית לשנות ה-80, ובשני משחקי הבית הראשונים בהיכל נגד לימוז' וקינגסטון היה קרחות של אלפי מושבים ריקים ביציעים. אפילו משחק החזרה מול ברצלונה לא גרם להסתערות המונית על הכרטיסים, ו-8,000 צופים הגיעו אליו. מעריב, 7/3/91 לפני המשחק נרשם אירוע מוזר משהו: סגן שר החינוך פנחס גולדשטיין העניק מעטפות עם צ'קים לשמעון מזרחי ואברהם פלדה - פיצויי מהמדינה על חוסר היכולת של מכבי והפועל ת"א לארח משחקים בזירה האירופית בזמן המלחמה. צ'ק נוסף הוענק למזרחי עבור הפועל גליל עליון. בארסה, מחשש לשלומה, נקטה צעד חריג ונחתה בישראל בצהרי המשחק, כשהמטוס ממתין לה להמראה חזרה הביתה מיד בסיום. למרות הקרחות ביציעים, הפגינה מכבי ת"א מחצית ראשונה מעולה עם הגנת ברזל של ממש, וסיימה אותה ביתרון מבטיח של 26:42, וניצחה 68:78. זה היה יומו הגדול של דונלד רויאל, שקלע 27 נקודות. לבאן מרסר סיפק מטרייה אווירית מתחת לסלים נגד אאודי נוריס האיום (15 נקודות ו-16 ריבאונדים), וגם ווילי סימס נתן דקות טובות. "אפי", חואן אנטוניו סן אפיפניו, קלע 20 שלא הספיקו לקטאלנים. מכבי טאטאה בשלושת המשחקים הבאים בהיכל גם את אריס, ספליט ולברקוזן, ועלתה לפיינל פור האחרון שלה עד שנת 2000. בחצי הגמר היא הובסה 101:67 בידי אותה בארסה, במשחק שזכור בעיקר בגלל שדקותיו האחרונות נכנסו ליום הזיכרון. מעריב, 8/3/91. מתוך עיתונות יהודית הסטורית "נשמנו לרווחה ברגע שחזרנו הביתה", סיפר מוטי דניאל לאהרל'ה ויסברג על הימים, בראיון שפורסם בוואלה לפני כשנתיים. "כל המדינה הייתה בגל פטריוטי חזק ביותר, תחושות החיבור והשותפות היו עצומות, והאנרגיה בקרב האוהדים הייתה מטורפת. אם לפני כן לא הצלחתי לקלוע סל, אז פתאום הרגשתי כאילו הורדתי מעליי 20 ק"ג. ריחפתי באוויר, אפילו דפקתי דאנק על כריסטיאן ולפ במשחק האחרון". אורן דניאלי הוא אוהד מכבי תל אביב ומשמש כהיסטוריון המועדון

משחק ראשון לעונה ביד אליהו. וואו, איזו התרגשות. בשנה רגילה, כשיש הפסקה מאפריל/מאי, ועד לחזרת המשחקים באוקטובר, זאת התרגשות מטורפת. אבל בנסיבות הקיימות, שזה משחק יורוליג ביתי ראשון אחרי שנתיים וחודשיים, זו משהו שעוד לא חוויתי. התרגשות שיא. כזאת שעושה לך צמרמורות ועור ברווז. אני לא בטוח מה המילה שהיא ההפך מ"ריקנות", אבל מה שהמילה הזאת לא תהיה, זה מה שאני וכל מי שיגיע ליד אליהו ביום חמישי מרגיש. משחק הבית האחרון ביורוליג, החמישי באוקטובר 2023 אין כמו משחק ביתי ראשון לעונה. זה בכלל לא משנה שהמשחק הזה הוא במחזור ה-15 ולא במחזור הראשון או השני. משחק היורוליג הביתי הראשון לעונה הוא המקום שבו האוהדים מתאהבים וקובעים מי יהיו האגדות הבאות, מי יישאר לנצח בלב האוהדים, ומי ברור כבר עכשיו, שלא יהיה פה עד סיום העונה. לעולם לא אשכח את משחקו הראשון של שאראס בהיכל. כל מי שהיה שם לא ישכח. הוא בא כבר כשם גדול מברצלונה ואז נתן יורובאסקט מהאגדות עם ליטא. כולם חיכו לראות אותו בהיכל. שאראס עלה בחמישייה והתחיל פושר, ירד לספסל וחזר. אבל מה זה חזר, חזר! הגג של יד אליהו עף. מה לא היה שם: שלשות. עין עקומה. ואז עוד עין עקומה. ואז, רק כי הוא שאראס, מסירה מאחורי הגב לדאנק של ניקולה. ואז הגג עף שוב. אני זוכר, כי הייתי שם. האגדות המשיכו ונרקמו להן: סופו שמשתטח לו על הפרקט, ג'רמי פארגו שחוזר ומשתלט לו על הקבוצה. הרבה גיבורים ואהבות נולדו במשחק הביתי הראשון בכל עונה ועונה ביורוליג. ובפעם האחרונה ממש, ללא בולדווין הפצוע, ב-5.10.23, יומיים לפני היום ההוא, לורנזו עם 22 ו-8 מפרק את האוברדוביצ'ים במשחק פתיחת העונה. פירק את פרטיזן במשחק ההוא. צילום: ספי מגריזו כי משחק יורוליג ראשון ביד אליהו זה הדבר. זה פגישה עם אהובתך אחרי געגוע של חצי שנה. זה תחושת שלמות (אולי זה ההפך מריקנות?), אחרי חודשים של גירודים בימי חמישי בהם אין לאן ללכת. וכל זה נכון שבעתיים בגלל מה שעבר עלינו, על כולנו בשנתיים האחרונות. החזרת המשחקים ליד אליהו זו לא עוד אבן דרך בחזרה שלנו לשפיות, זו החותמת הרשמית על החזרת השפיות. כי מקום שבו משחקים יורוליג הוא מקום שפוי. והנה חוזרים ליד אליהו. אחרי שנתיים פלוס. וההתרגשות בשיא. ויהיה שמח. והכל שוב (כמעט) נורמלי. אבל השמחה אינה שלמה. כי למרות שהמשחקים חזרו, וההיכל יחזור, והשפיות חזרה, וכלום לא עצוב, הכל כרגיל, יש דבר אחד שאני לא יודע אם יחזור. העונה או בכלל. השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא האם אחרי החזרת הקהל, והשופטים, וההיכל, וחדרי ההלבשה, האם גם מכבי תחזור. כי המכבי שאנחנו מכירים כיום, היא ממש לא המכבי שהכרנו בפעם האחרונה שראינו את אהובתנו פנים אל מול פנים. במשחק הבית האחרון ביורוליג הייתה לנו קבוצת פיינל פור. היא אומנם לא עשתה פיינל פור, כי בלגרד, וקהל, והפאקינג האמסטרינג. אבל זאת הייתה הרמה. קבוצת פיינל פור. והנה, שמחה וששון חוזרים להיכל. אלא שאת בראון ובולדווין החליפו דאוטין וקלארק. את ניבו וריברו החליפו סנטוס החביב ואומורי הזקן או זאק הנקינס. את בונזי, אהוב הקהל, החליף דוני הכלב. כן, הוא השחקן הכי טוב בעמדה 3 שיש למכבי. לא המכבי שהכרנו. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל וכן, כולנו רוצים לשמוח ומתרגשים מהחזרה להיכל, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מה היה יכול להיות אם. מה היה יכול היה להיות אם להנהלה היה אכפת? מה אם השילוב של הנצחון המפתיע על ז'לגיריס, יחד עם המשחק הכייפי מול ראשל"צ, והכל ברוח הגבית הנפלאה של החזרה להיכל, היה גורם להנהלה לעשות את המינימום המתחייב ולהביא חיזוק? לא חלקי חילוף, חיזוק! מה אם במקום להכשיל את המאמן, ואז לפטר את המאמן, ואז להשאיר אותו כי אין חלופה, או שיש חלופה אבל היא מצפה לקבל משכורת – מה אם במקום כל זה, כולם היו מתעלים לגודל השעה? נותנים גיבוי אמיתי למאמן, מביאים לו את השחקנים שחסרים לו ולא את חלקי החילוף שגירדנו מרכבים שהם בגדר טוטאל-לוס, מה אם ההנהלה הייתה מתנהגת באופן הוגן עם הקהל... לגבי השלטים, והתופים, והחידושים, וההחזרים...מה אם? אולי, רק אולי, קיים במכבי שחקן אחד שהוא יהיה אהוב הקהל הבא, אגדת מכבי שנרקמת לנו מול העיניים. זה כבר לא יהיה אומורי הזקן. מסתבר שגם זה לא יהיה אורוש (ולמאזיני מכביבול, תחזיר את הצעיף!). אולי זה לונדברג? זה בטוח ריימן. מי יודע מי עוד. כולנו יודעים איך נראה ג'ון די של יד אליהו מלא ואיך נראה ג'ון די של משחק חוץ משמים. איך אומר השיר המפורסם? תנו לנו לשמוח, שלא נוכל כבר לעמוד... תביאו ת'גביע, אנחנו לא נפסיק לרקוד. אנחנו לא נפסיד לרקוד. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ויונר סל החצי הראשון היה החזרת המשחקים. ושאפו, אמיתי וכנה לכל הנוגעים בדבר. הישג שלא ניתן להקטין אותו. הישג שנעשה ללא עזרת הצד השני של הכביש, ויש שיאמרו, לכאורה כמובן, שעל אפו וחמתו של הצד השני. אבל החזרת המשחקים זה רק חצי. החצי השני זה לבנות קבוצה שהיא מכבי תל אביב בכדורסל. היא לא חייבת לעשות פיינל פור בכל עונה אבל היא צריכה להיות מכביסיטית וראויה למעמדו של המועדון ההיסטורי הזה. עכשיו, עם חזרת המשחקים לישראל, נגמרו התירוצים. לא עוד שחקנים שלא באים בגלל המצב, לא עוד קושי להביא שחקנים כי הם חוששים, לא עוד תקציב מינימום כי ההכנסות נפגעו וההוצאות עלו. די. אין יותר תירוצים, רק ציפייה כנה וסבירה להצלחות. ועכשיו כולם, מהקהל, דרך השחקנים, המאמן וההנהלה – בואו נתעלה לגודל האירוע ובואו סוף כל סוף פאקינג נבלה. ונזכור, שאולי נפסיד בבלגרד (בית או חוץ) ואולי נתקשה בבולוניה אבל....nobody fucks with Maccabi in the Yad. עו"ד נמרוד פראוור הוא אוהד מכבי תל אביב וחבר צוות פודקאסט מכביבול