משחק ראשון לעונה ביד אליהו. וואו, איזו התרגשות. בשנה רגילה, כשיש הפסקה מאפריל/מאי, ועד לחזרת המשחקים באוקטובר, זאת התרגשות מטורפת. אבל בנסיבות הקיימות, שזה משחק יורוליג ביתי ראשון אחרי שנתיים וחודשיים, זו משהו שעוד לא חוויתי. התרגשות שיא. כזאת שעושה לך צמרמורות ועור ברווז. אני לא בטוח מה המילה שהיא ההפך מ"ריקנות", אבל מה שהמילה הזאת לא תהיה, זה מה שאני וכל מי שיגיע ליד אליהו ביום חמישי מרגיש.

משחק הבית האחרון ביורוליג, החמישי באוקטובר 2023

אין כמו משחק ביתי ראשון לעונה. זה בכלל לא משנה שהמשחק הזה הוא במחזור ה-15 ולא במחזור הראשון או השני. משחק היורוליג הביתי הראשון לעונה הוא המקום שבו האוהדים מתאהבים וקובעים מי יהיו האגדות הבאות, מי יישאר לנצח בלב האוהדים, ומי ברור כבר עכשיו, שלא יהיה פה עד סיום העונה. לעולם לא אשכח את משחקו הראשון של שאראס בהיכל. כל מי שהיה שם לא ישכח. הוא בא כבר כשם גדול מברצלונה ואז נתן יורובאסקט מהאגדות עם ליטא. כולם חיכו לראות אותו בהיכל. שאראס עלה בחמישייה והתחיל פושר, ירד לספסל וחזר. אבל מה זה חזר, חזר! הגג של יד אליהו עף. מה לא היה שם: שלשות. עין עקומה. ואז עוד עין עקומה. ואז, רק כי הוא שאראס, מסירה מאחורי הגב לדאנק של ניקולה. ואז הגג עף שוב. אני זוכר, כי הייתי שם.

האגדות המשיכו ונרקמו להן: סופו שמשתטח לו על הפרקט, ג'רמי פארגו שחוזר ומשתלט לו על הקבוצה. הרבה גיבורים ואהבות נולדו במשחק הביתי הראשון בכל עונה ועונה ביורוליג. ובפעם האחרונה ממש, ללא בולדווין הפצוע, ב-5.10.23, יומיים לפני היום ההוא, לורנזו עם 22 ו-8 מפרק את האוברדוביצ'ים במשחק פתיחת העונה.

פירק את פרטיזן במשחק ההוא. צילום: ספי מגריזו

כי משחק יורוליג ראשון ביד אליהו זה הדבר. זה פגישה עם אהובתך אחרי געגוע של חצי שנה. זה תחושת שלמות (אולי זה ההפך מריקנות?), אחרי חודשים של גירודים בימי חמישי בהם אין לאן ללכת. וכל זה נכון שבעתיים בגלל מה שעבר עלינו, על כולנו בשנתיים האחרונות. החזרת המשחקים ליד אליהו זו לא עוד אבן דרך בחזרה שלנו לשפיות, זו החותמת הרשמית על החזרת השפיות. כי מקום שבו משחקים יורוליג הוא מקום שפוי.

והנה חוזרים ליד אליהו. אחרי שנתיים פלוס. וההתרגשות בשיא. ויהיה שמח. והכל שוב (כמעט) נורמלי. אבל השמחה אינה שלמה. כי למרות שהמשחקים חזרו, וההיכל יחזור, והשפיות חזרה, וכלום לא עצוב, הכל כרגיל, יש דבר אחד שאני לא יודע אם יחזור. העונה או בכלל. השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא האם אחרי החזרת הקהל, והשופטים, וההיכל, וחדרי ההלבשה, האם גם מכבי תחזור.

כי המכבי שאנחנו מכירים כיום, היא ממש לא המכבי שהכרנו בפעם האחרונה שראינו את אהובתנו פנים אל מול פנים. במשחק הבית האחרון ביורוליג הייתה לנו קבוצת פיינל פור. היא אומנם לא עשתה פיינל פור, כי בלגרד, וקהל, והפאקינג האמסטרינג. אבל זאת הייתה הרמה. קבוצת פיינל פור. והנה, שמחה וששון חוזרים להיכל. אלא שאת בראון ובולדווין החליפו דאוטין וקלארק. את ניבו וריברו החליפו סנטוס החביב ואומורי הזקן או זאק הנקינס. את בונזי, אהוב הקהל, החליף דוני הכלב. כן, הוא השחקן הכי טוב בעמדה 3 שיש למכבי.

לא המכבי שהכרנו. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל

וכן, כולנו רוצים לשמוח ומתרגשים מהחזרה להיכל, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מה היה יכול להיות אם.

מה היה יכול היה להיות אם להנהלה היה אכפת? מה אם השילוב של הנצחון המפתיע על ז'לגיריס, יחד עם המשחק הכייפי מול ראשל"צ, והכל ברוח הגבית הנפלאה של החזרה להיכל, היה גורם להנהלה לעשות את המינימום המתחייב ולהביא חיזוק? לא חלקי חילוף, חיזוק!

מה אם במקום להכשיל את המאמן, ואז לפטר את המאמן, ואז להשאיר אותו כי אין חלופה, או שיש חלופה אבל היא מצפה לקבל משכורת – מה אם במקום כל זה, כולם היו מתעלים לגודל השעה? נותנים גיבוי אמיתי למאמן, מביאים לו את השחקנים שחסרים לו ולא את חלקי החילוף שגירדנו מרכבים שהם בגדר טוטאל-לוס, מה אם ההנהלה הייתה מתנהגת באופן הוגן עם הקהל... לגבי השלטים, והתופים, והחידושים, וההחזרים...מה אם?

אולי, רק אולי, קיים במכבי שחקן אחד שהוא יהיה אהוב הקהל הבא, אגדת מכבי שנרקמת לנו מול העיניים. זה כבר לא יהיה אומורי הזקן. מסתבר שגם זה לא יהיה אורוש (ולמאזיני מכביבול, תחזיר את הצעיף!). אולי זה לונדברג? זה בטוח ריימן. מי יודע מי עוד. כולנו יודעים איך נראה ג'ון די של יד אליהו מלא ואיך נראה ג'ון די של משחק חוץ משמים. איך אומר השיר המפורסם? תנו לנו לשמוח, שלא נוכל כבר לעמוד... תביאו ת'גביע, אנחנו לא נפסיק לרקוד.

אנחנו לא נפסיד לרקוד. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ויונר סל

החצי הראשון היה החזרת המשחקים. ושאפו, אמיתי וכנה לכל הנוגעים בדבר. הישג שלא ניתן להקטין אותו. הישג שנעשה ללא עזרת הצד השני של הכביש, ויש שיאמרו, לכאורה כמובן, שעל אפו וחמתו של הצד השני. אבל החזרת המשחקים זה רק חצי. החצי השני זה לבנות קבוצה שהיא מכבי תל אביב בכדורסל. היא לא חייבת לעשות פיינל פור בכל עונה אבל היא צריכה להיות מכביסיטית וראויה למעמדו של המועדון ההיסטורי הזה. עכשיו, עם חזרת המשחקים לישראל, נגמרו התירוצים. לא עוד שחקנים שלא באים בגלל המצב, לא עוד קושי להביא שחקנים כי הם חוששים, לא עוד תקציב מינימום כי ההכנסות נפגעו וההוצאות עלו. די. אין יותר תירוצים, רק ציפייה כנה וסבירה להצלחות.

ועכשיו כולם, מהקהל, דרך השחקנים, המאמן וההנהלה – בואו נתעלה לגודל האירוע ובואו סוף כל סוף פאקינג נבלה. ונזכור, שאולי נפסיד בבלגרד (בית או חוץ) ואולי נתקשה בבולוניה אבל....nobody fucks with Maccabi in the Yad.

עו"ד נמרוד פראוור הוא אוהד מכבי תל אביב וחבר צוות פודקאסט מכביבול