במשך 798 ימים חיכו אוהדי מכבי ת"א לרגע הזה. מה שנתפס עד לפני שנתיים וחודשיים כחלק משגרת החיים - יום חמישי (או שלישי/רביעי במחזורים כפולים) ביד אליהו - הפך לזיכרון רחוק וכואב. סמל לנורמליות שאבדה. הערב הם חוזרים. קבוצתם מדורגת במקום ה-19 והלפני אחרון ביורוליג, ופוגשת את היחידה שנמצאת מתחתיה, וילרבאן, אבל ההתרגשות גדולה. היכל מנורה יתמלא. ובערב הזה, איך שהמשחק לא ייגמר ואיך שהעונה לא תסתיים, ייכתב פרק חדש בהיסטוריה שמחבר בין הכדורסל לחיים עצמם. פרק ג', למעשה. והנה לפניכם באדיבות אורן דניאלי שני הפרקים הקודמים, שבהם חזרו הצהובים הביתה אחרי הפסקה שנכפתה עליהם במלחמה.

1973: פרחים מהולנד לפצועי צה"ל

זה לא המקרה הקלאסי של גלות מחוץ להיכל, אלא פשוט משחק ראשון של אחרי מלחמה, ועוד איזו מלחמה - מלחמת יום כיפור. היא נמשכה 18 ימים בלבד, והסתיימה ב-24 באוקטובר 1973, אבל סיומה לא סימן חזרה לשגרה. צה"ל כולו היה מגויס בקווים החדשים במשך חודשים ארוכים, מחשש ממשי להתפרצות מחודשת של המלחמה.

גביע האלופות תוכנן להפתח ב-8 בנובמבר, ולפיב"א הייתה בעיה: מה עושים עם מכבי ת"א ועם אל-ג'זירה קהיר (זה השם האמיתי, לא המצאנו)? ובכן, אלופת מצרים הודחה ללא משחק, וספגה למעשה הפסד טכני ל-UBSC האוסטרית. מכבי לא רצתה לוותר על ההשתתפות, ולבסוף ניאות מזכ"ל פיב"א ווליאם ג'ונס לסייע ושלח אותה היישר לשמינית הגמר (כפי שקרה עם האלופה וארזה ושלוש קבוצות נוספות), שתוכנן לסוף נובמבר ותחילת דצמבר, בתקווה כי עד אז הקבוצה תספיק להתארגן והמציאות תספיק להתיישר.

הדחייה הזו הצילה למכבי ת"א את העונה, משום שלנציגות ישראל האחרות (בית"ר ירושלים בגביע המחזיקות, מכבי ר"ג והפועל ת"א בגביע קוראץ') לא היה את המזל הזה - והן נאלצו לפרוש מהמפעלים שלהן בגלל שלא היו יכולות לשחק במועדים הרלוונטיים.

מכבי שובצה לשחק בשמינית מול אלופת הולנד ליוייס הארלם, שהחתימה באותה עונה את לא אחר מכוכב הפועל ת"א, בארי ליבוביץ'. הגארד שיצא ללימודים בהולנד הגיע אליה אחרי הופעה מצוינת במדי נבחרת ישראל באליפות אירופה (שהסתיימה ביום הראשון למלחמה), ואף אמר לאחר הטורניר כי הוא "מוכן לשחק במכבי ת"א".

ההולנדים ניצחו בנקודה בביתם ב-29 בנובמבר 1973, וכעבור שבוע התקיים הגומלין ביד אליהו. אם לא היה די באווירה הקשה עקב המלחמה, הרי שבאותו פרק זמן שבין שני המשחקים נפטר דוד בן-גוריון, והמדינה הייתה שרויה באבל.

הנהלת מכבי ת"א הזמינה 300 מפצועי המלחמה למשחק, והטלוויזיה הישראלית הודיעה כי תשדר את המשחק במלואו. חוץ מליבוביץ' היה בהארלם יהודי נוסף - המאמן אגון שטויר מצ'כיה. מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין (בעונתו האחרונה אי פעם בצהוב) הבטיח כי הפיק לקחים מההפסד.

**מעריב, 6/12/73. מתוך עיתונות יהודית הסטורית**

המשחק נערך באווירה חגיגית מאוד. ההיכל התמלא ב-10,000 צופים, ולא מעט מילואימניקים הצליחו להגיע מהחזיתות. סרן יואב סיפר למשה לרר ב"מעריב": "הגעתי בטיסה מסיני ולקחתי מונית למשחק, ככה כשאני במדים. לא יכולתי לפספס את זה".

כמו יואב הגיעו גם אנשי מילואים אחרים, מי מרמת הגולן ומי מ"אפריקה" - השטח שאותו תפס צה"ל מערבית לתעלת סואץ. מסביב לפרקט היו עשרות רבות של נכי צה"ל בכיסאות גלגלים, שהוצגו במערכת הכריזה. הקהל קיבל במחיאות כפיים את שחקני הקבוצה ההולנדית, שהעניקו פרחים לחלק מהפצועים.

איגוד הכדורסל ערך לפני הפתיחה טקס לכבוד ליבוביץ', שהתקבל בתשואות על ידי הקהל הצהוב. על הפרקט זה לא היה בארי המוכר והטוב; הוא סבל מיום רע מאוד ולימים אמר ש"זה היה אחד המשחקים הגרועים שלי. הרגשתי אפילו לא נעים לשחק בסיטואציה הזו של המדינה נגד קבוצה ישראלית".

ליבוביץ' קלע רק 8 נקודות, ומכבי ת"א טיילה לבית רבע הגמר עם 71:90 בניצוחם של שני הזרים החדשים מרווין סטיבנס (21 נקודות) וביל פלס (20) ששותפו רק בגביע אירופה. עוד קלעו: אריק מנקין 18, טל ברודי 16, גבי נוימרק 9, מולי אבישר 6.

**מעריב, 7/12/73, מתוך עיתונות יהודית הסטורית**

1991 - החזרה הביתה אחרי גלות מלחמת המפרץ

אם ב-1973 הצליחה מכבי ת"א לחמוק מהגלות, הרי שב-1991 נוצר מצב שונה בתכלית. מלחמת המפרץ פרצה בעיצומה של עונת המשחקים, בזמן שהצהובים נמצאים תוך כדי הופעותיהם בבית הגמר.

ענני המלחמה בעיראק הלכו וגברו והתקדרו ככל שהחורף העמיק, ומעל הכל היה תלוי תאריך האולטימטום שהציב נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב לסדאם חוסיין: 15 בינואר 1991. מראש נאלצה האלופה הישראלית להחליף ביתיות עם אריס סלוניקי למפגש ביניהן שנקבע ל-17 בינואר, והיא טסה ליוון. ההערכה המוקדמת התבררה כנכונה ומוצדקת: בבוקר המשחק פרצה המלחמה, וזמן קצר לאחריו היה ליל הטילים הראשון.

בפיב"א איפשרו לצהובים להחליף ביתיות איפה שיהיה אפשר, וכך יצאה הקבוצה למרתון משחקי חוץ. אחרי אריס התארחה מכבי בספליט אצל אלופת אירופה יוגופלסטיקה, וניצחה במפתיע 70:72. הקהל בארץ לא יכול היה ליהנות מהמשחק כולו, משום שהשידור הופסק בדקות האחרונות עקב אזעקה.

במעלה הדרך רשם דורון ג'מצ'י את משחק חייו, עם 49 נקודות על ראשה של לימוז' בצרפת, והיה גם הפסד דרמטי בלברקוזן 102:101 שלא שודר בגלל שלצד הפרקט הוצבו פרסומות בעברית לסיגריות.

במחזור התשיעי נרשמה בעיה: מכבי ת"א, שהתארחה בפזארו עוד לפני המלחמה, הייתה אמורה לארח את סקבוליני ולא הייתה יכולה. המשחק הועתק לאולם קטן בבריסל, והאיטלקים ניצחו 87:93. בדיעבד התברר שזה היה משחק הבית היחיד שעליו נאלצו הישראלים לוותר. בית הגמר יצא לפגרה בת שבוע, וחזר לפעילות ב-28 בפברואר, כשהצהובים הפסידו לקינגסטון 64:62. לצביקה שרף ושחקניו היה מאזן 6:4, והחלום להתברג בין ארבע הראשונות ולהעפיל לפיינל פור נראה רחוק מאוד.

חלום רחוק, אבל לא בלתי אפשרי. יום ההפסד לקינגסטון היה היום שבו הוכרז סיום המלחמה, והיא הסתיימה בצורה מוחצת כל כך שכבר אחרי שבוע חזרה מכבי ליד אליהו. בזכות החלפת הביתיות, היא קיבלה מתנה משמיים: ארבעה משחקים בהיכל בארבעת המחזורים האחרונים מול ברצלונה, אריס, ספליט ולברקוזן.

אתם בוודאי מדמיינים אווירה חגיגית, ואולם מפוצץ וסוער, אבל זה לא היה המצב כלל. בין מכבי ת"א לאוהדיה היה משבר ביחסים (נשמע מוכר למישהו?). עוד לפני המלחמה נמכרו מעט מנויים יחסית לשנות ה-80, ובשני משחקי הבית הראשונים בהיכל נגד לימוז' וקינגסטון היה קרחות של אלפי מושבים ריקים ביציעים. אפילו משחק החזרה מול ברצלונה לא גרם להסתערות המונית על הכרטיסים, ו-8,000 צופים הגיעו אליו.

לפני המשחק נרשם אירוע מוזר משהו: סגן שר החינוך פנחס גולדשטיין העניק מעטפות עם צ'קים לשמעון מזרחי ואברהם פלדה - פיצויי מהמדינה על חוסר היכולת של מכבי והפועל ת"א לארח משחקים בזירה האירופית בזמן המלחמה. צ'ק נוסף הוענק למזרחי עבור הפועל גליל עליון.

בארסה, מחשש לשלומה, נקטה צעד חריג ונחתה בישראל בצהרי המשחק, כשהמטוס ממתין לה להמראה חזרה הביתה מיד בסיום. למרות הקרחות ביציעים, הפגינה מכבי ת"א מחצית ראשונה מעולה עם הגנת ברזל של ממש, וסיימה אותה ביתרון מבטיח של 26:42, וניצחה 68:78. זה היה יומו הגדול של דונלד רויאל, שקלע 27 נקודות. לבאן מרסר סיפק מטרייה אווירית מתחת לסלים נגד אאודי נוריס האיום (15 נקודות ו-16 ריבאונדים), וגם ווילי סימס נתן דקות טובות. "אפי", חואן אנטוניו סן אפיפניו, קלע 20 שלא הספיקו לקטאלנים.

מכבי טאטאה בשלושת המשחקים הבאים בהיכל גם את אריס, ספליט ולברקוזן, ועלתה לפיינל פור האחרון שלה עד שנת 2000. בחצי הגמר היא הובסה 101:67 בידי אותה בארסה, במשחק שזכור בעיקר בגלל שדקותיו האחרונות נכנסו ליום הזיכרון.

**מעריב, 8/3/91. מתוך עיתונות יהודית הסטורית**

"נשמנו לרווחה ברגע שחזרנו הביתה", סיפר מוטי דניאל לאהרל'ה ויסברג על הימים, בראיון שפורסם בוואלה לפני כשנתיים. "כל המדינה הייתה בגל פטריוטי חזק ביותר, תחושות החיבור והשותפות היו עצומות, והאנרגיה בקרב האוהדים הייתה מטורפת. אם לפני כן לא הצלחתי לקלוע סל, אז פתאום הרגשתי כאילו הורדתי מעליי 20 ק"ג. ריחפתי באוויר, אפילו דפקתי דאנק על כריסטיאן ולפ במשחק האחרון".

אורן דניאלי הוא אוהד מכבי תל אביב ומשמש כהיסטוריון המועדון