פיסת חיים: ערב של כדורסל, עור ברווז וכל כך הרבה מעבר

מודה, אני פריבילג. בשנתיים של המלחמה הספקתי להיות בשני פיינל פורים, במשחק מספר 5 בפלייאוף היורוליג, בחצי גמר וברבע גמר יורוקאפ. אבל משהו היה חסר. ידעתי לנקוב במה שחסר (ולא בגלל שחזיתי מקרוב בניצחון אחד בלבד לקבוצה ישראלית), ולא העזתי להגיד. כאילו, בואו. למי בכלל היה פרצוף להתלונן על כדורסל כשהיו חטופים חיים בעזה, וכשהילד ישן בכל לילה בממ"ד בגלל הפחד מאזעקות, וכשחיילים נהרגו ונפצעו, וכשמאות אלפי ישראלים נעקרו מבתיהם? אבל בסוף, אנחנו בעצמנו ילדים. ילדים של החיים. ילדים של המשחק.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

7:38

ומה בסך הכל רצינו? לבוא למגרש (לא לסתם מגרש - אלא כזה שלידנו, בארץ שלנו), ליהנות, ללמוד, לפרגן, לפעמים קצת לעקוץ, לראות מסביב אנשים שמחים ובכלל לא משנה מה צבע החולצה שהם לובשים, לחזור הביתה בשעה ממש מאוחרת ולא להצליח להירדם כי הגוף מפוצץ אדרנלין. וכי צריך לכתוב טור.

https://www.youtube.com/watch?v=xnjGu0rjDVY&pp=ygUQbWFjY2FiaSB0ZWwgYXZpdg%3D%3D

אז הנה, זה הגיע. סוף סוף. הדקות שקדמו לפתיחת קרב הצנרת בין מכבי ת"א לווילרבאן היו מרגשות ומצמררות. מצמררות באמת, ברמה הפיזית. היה לי עור ברווז מדברים שפעם נדמו לנו כמובנים מאליהם - אוהדים קוראים לשחקנים לבוא ליציע, והשחקנים באים ומקבלים תשואות. קליפ שעוסק כולו בחזרה הביתה אחרי כמעט 800 ימים. דגל ענק לזכרו של מנהיג היציע, סרן (מיל') רותם לוי ז"ל, שנפל במלחמה. נאום קצר ומלא השראה של עמרי מירן הגיבור. התקווה. הגיטרה החשמלית של סינגולדה, שבקושי נשמעת כי כולם שואגים את מילות ההמנון.

רק אחרי כל אלה, הגיע הכדורסל. כי כדורסל זה דבר חשוב. כדורסל זה פיסת חיים. ומה שהופך אותו לכל כך חשוב זה לא האחוזים לשלוש, והטיפול בפיק אנד רול והסגירה לאופנסיב ריבאונד. זה המסביב. המגע באנשים. הביחד. הרגש. וכל זה חוזר לחיינו עכשיו, לאט-לאט ומהר-מהר. לפני שלושה ימים הפועל ירושלים, אתמול מכבי ת"א, ביום שלישי הקרוב הפועל ת"א. והלוואי שגם הפועל חולון ונבחרת ישראל יצטרפו בקרוב. וגם הענפים האחרים (והפחות חשובים!).

זוכרים שפעם, כלומר: עד לפני שבועיים, מכבי הייתה מפסידה בבלגרד, ובפיד היו אומרים ש"אם המשחק היה בהיכל, היא הייתה מנצחת"? אז יש מצב שאתמול זה קרה. אפשר להמחיש זאת בקלות דרך איש אחד מיוחד: בדקות שבהן ננדו דה קולו שיחק, שייטה וילרבאן לניצחון 56:70, והוא היה מעורב כקולע או כמוסר בכמחצית מנקודותיה; למזלם של לובשי הצהוב, בגיל 38 נאלץ כל-העולם-קולו לנוח 13 דקות - ובהן הוכרע המשחק, משום שהם אלו שהביסו 14:36. בכל פעם שהאגדי ירד לספסל, סבלה הקבוצה הצרפתית מצניחה חופשית.

זו הייתה תצוגה פלאית של לוני ווקר ורומן סורקין - שקבעו שיאי קריירה. ווקר עם 29 נקודות (רק 18 במחצית?! אחי, אתה בירידה), וסורקין, עם ה-26 שלו, השווה את השיא לישראלי ביורוליג, כמו יותם הלפרין. למעשה, האחרון שגדל בארץ ובמחלקות הנוער שלה (יעני, לא כולל מתאזרחים) וקלע יותר ממנו במפעל האירופי הבכיר היה מאמנו עודד קטש, 30 בניצחון מכבי ת"א על וארזה ב-1999.

העניין הוא שיחד עם ג'יילן הורד, שביום לא גדול הגיע איכשהו ל-15 (תודה לאלוקי הפנטזי), הרכיבו שלושה שחקנים 70 נקודות, עם 23 מ-32 לשתיים, בתוספת 23 ריבאונדים ומדד 84. בצד החיובי: הטריו הזה הספיק בגדול לעוד משחק של 90+; בצד השלילי: זה הספיק לניצחון כי לווילרבאן היה אפילו פחות מטריו - רק את ננדו ועוד חצי גלין ווטסון (21 נקודות, 17 מהן במחצית השנייה).

בשבוע שעבר בקובנה העלה עודד קטש את ג'ימי קלארק בחמישייה, כנראה כדי להתביית בהגנה על סילביין פרנסיסקו, והוא המשיך עם הליינאפ הזה גם נגד אסוול. הדקות הראשונות הסגירו את ההבדל בין הרכזים. ארבע הזריקות הראשונות במשחק יצאו מידיו של ווקר, ומלבדו רק סורקין הצליח לנפק איום התקפי, מסיבה פשוטה: שניהם, כל אחד בדרכו, היו היחידים שיודעים לייצר לעצמם. הכל השתנה ברגע שקלארק הוחלף בידי תמיר בלאט, ומיד שוגר אליהופ שהנחית את הדאנק הראשון של הורד לערב זה.

בטח לא מבין למה הכרוז קורא לו יופי לונדברג. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב

מכבי ת"א כבר ברחה ל-26:40 באמצע הרבע השני, אך ירדה להפסקה בשוויון 47:47, כשלקלארק היה חלק משמעותי בקריסה - לא פחות מאשר לדה קולו. הוא חזר למגרש ב-32:42, ובתוך פחות מארבע דקות רצה אסוול ל-5:13. העבירה השלישית סימנה עבורו את הדרך החוצה, והוא לא חזר עד לסיום המשחק. גם לא ברבע האחרון, כשווטסון התחמם והתלהט, ואולי הוא זה שיכול היה לעצור אותו. לקטש כבר היו תוכניות אחרות, שכללו את בלאט, ווקר, איפה לונדברג וג'ון דיברתולומיאו.

לונדברג (בטח הוא לא מבין למה הכרוז קורא לו "יופי לונדברג") מכניס אלמנט של רוגע, אחריות וניסיון למשחק המפוזר לעיתים של מכבי ת"א, והנתח שיקבל רק ילך ויגדל מן הסתם עם הזמן. יחד איתו, הקו האחורי מאוזן הרבה יותר - והקו הקדמי יזכה לאיזון מסוים עם הצטרפותו של זאק הנקינס, שבעיקר יזיז את חבריו הגבוהים לעמדות הטבעיות שלהם. ובכל זאת, קטש עדיין מחפש את הבאלאנס בין הגארדים לשחקני הפנים, ואפשר לראות זאת דרך השינויים התכופים במשבצת הסמול פורוורד.

התיאור הבא מוקדש לקורא ליוואי רנדולף:

* הצהובים פתחו כרגיל עם אושיי בריסט בעמדה מספר 3.

* כשגילו שגם בערב הזה לא יקבלו ממנו תרומה ממשית, לפחות בפן ההתקפי, הם ניסו את וויל ריימן.

* בתחילת הרבע השני עברה מכבי להרכב שלושה גארדים, עם לונדברג לצד בלאט ודיברתולומיאו.

* ואחר כך עם ווקר כגארד שלישי.

* בהמשך חזר קטש לריימן.

* ואז הלך הכי גבוה שרק אפשר, עם טי.ג'יי ליף לצד הורד וסורקין.

* ומיד לאחר מכן עוד קצת מעבר להכי גבוה, עם הורד ב-3, סורקין ב-4 ומרסיו סנטוס ב-5.

וכל זה במשחק אחד.

18 נקודות במחצית? אחי, אתה בירידה. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב

האוזמן לא כאן היום, אז נקנח במקומו ב-3 נקודות:

1. אוהדי הצלחות? הפועל ת"א והפועל ירושלים מחזיקות במאזנים הטובים ביותר בשני המפעלים הבכירים, ומכבי ת"א הייתה צריכה להפוך את הטבלה כדי למצוא את עצמה במקום השני ביורוליג (מהסוף). אבל במשחק הבית הראשון, התברר שהטקסיות של ימי חמישי לא תלויה בכלל בתוצאות. היכל מלא, אנרגיות סוחפות, ועוד נגד היריבה הכי לא אטרקטיבית שאפשר למצוא. זה היה שיעור.

2. לא כולם נגדנו: דמעות ההתרגשות של האפסנאי אראל מלינרסקי כבשו את חשבון האינסטגרם של אחד מאתרי הכדורסל הבינלאומיים. חבר מליטא סיפר שעל ה*** שלו לצפות עכשיו בז'לגיריס קובנה מול פריז, כי הוא מרותק למסך בגלל המשחק בין מקום 19 למקום 20. חבר מטורקיה שלח תמונה וכתב "סוף סוף!". חבר מסרביה שמח לקבל עדכונים ורכילויות ממשחק של מכבי ת"א, במקום להיות זה ששולח אותם. וחבר מרוסיה שאל והתעניין מי זה עמרי מירן שלכבודו ערכו טקס כל כך מרגש. אולי זה לא מדגם מייצג, אבל גם אירופה התרגשה מחזרת היורוליג לישראל.

3. לא לשכוח: הכדורסל האירופי חזר הביתה. שאר הספורט הבינלאומי ילך בקרוב בעקבותיו. כולנו מתחילים להרגיש את השגרה המבורכת ואת הנורמליות שכל כך לא מובנת מאליה. אבל רס"ר רני גואילי ז"ל עדיין לא הובא לקבר ישראל. לא נשכח אותו, ולא ניתן שיישכח. שבת שלום!

עמרי מירן הרגיש אתמול הכי בבית. צילום: ספי מגריזו, מכבי Rapyd תל אביב