לחשב מסלול מחדש

בואו נשים את האמת על השולחן: השחקנים הישראלים לא מלקקים דבש בליגת המכללות. לפני חודש, בחלוף שבועיים מפתיחת העונה, כבר ניתן היה להתחיל ולסמן את קו המגמה המדאיג. לא מעט שחקנים שיצאו מהליגה שלנו להרפתקה במכללות בסטטוס של שחקני רוטציה לגיטימיים ומעלה בקבוצות מקצועניות, נדחקים לשולי הספסל ולא באמת משפיעים. משותפים בדקות הגארבג'. משתרכים מאחורי סניורים דומיננטיים. לא מעורבים במשחק ההתקפה. אז נכון, יש כסף גדול (מאוד), ויש מקצוענות ויש מתקנים ויש היכלים מלאים, ואי אפשר באמת להוציא את השיקולים האלה מהמשוואה, אבל אם נזקק את הדיון לכדורסל נטו - יש פה שאלות שצריכות להישאל.

האזינו לרואי מקריא את הטור

7:54

האם הציפייה (שלי) להשתלב למן הרגע הראשון ולהוביל באטמוספירת כדורסל שונה לחלוטין הייתה ריאלית? האם ההנחה שהניסיון בכדורסל מקצועני יעלים את תווית הפרשמן הייתה מושכלת? האם זו בעצם תוצאה מתבקשת של השינוי היסודי שעובר על ליגת המכללות - שמשתנה והופכת למשהו אחר לגמרי ממה שהייתה? שימו לב איך מתאר זאת אחד, ג'ון קליפארי:

פאוזה להפחתת הדרמה עם כמה דיסקליימרים. האחד -  זה נכון שאנחנו בערך בשליש העונה, אבל עדיין יש הרבה מאוד זמן לשפר מעמד ולהפוך מגמות. השני - היכולת לשרטט ולאפיין תופעת רוחב מאוד מוגבלת כשמדובר בהרבה מאוד שחקנים שנמצאים בהרבה מאוד קבוצות בהרבה מאוד סיטואציות, היררכיות, עמדות וסגנונות משחק. ועדיין אתעקש אתכם שהמציאות היא הרבה פחות נוצצת ממה שדמיינתי שתהיה בשלב הזה של העונה בעבור הנציגים הישראלים שלנו. שניים שנמצאים איפשהו בליבת הבאסה שלי הם רון ציפר ואיתן בורג. זה לא בהכרח באשמתם.

רון ציפר - זה נראה מתאים, אבל

הקריירה של רון ציפר התאפיינה עד כה בהתקדמות עקבית מידי עונה. כגארד גדול (1.95) שהתבסס בתחילת הדרך בעיקר על הקליעה לשלוש, הוא הצליח לפתח בשלוש עונותיו בליגת העל מספר כלים שהופכים אותו לשחקן אוף-בול איכותי ביותר. קודם כל,  הגיוון באופי הזריקות שהוא לקח מבחוץ - גם בספוט אפ, גם ביציאה על חסימות וגם מכדרור. ציפר עומד על כמעט 1.5 שלשות למשחק ב-39.5% בקדנציה שלו בבאר שבע (בכל המסגרות), מה שהפך אותו לאחד הקלעים הטובים והמגוונים ביותר שהיה לליגה הזאת להציע. בנוסף, בעיקר בנבחרת לצד וולף ושרף, ראינו ממנו יכולת לאיים על הסל בחיתוכים וגם להגיע לטבעת בכדרור, גם אם לא כמהלך מועדף ובאופן קבוע. כלומר, הוא לכל הפחות לא מוגבל לחלוטין ביכולת שלו להיות אפקטיבי עם הכדור. סט היכולות הזה הופך אותו להתאמה אופטימלית לכמעט כל קו אחורי שמרכיבים. האורך והסייז עוזרים לו גם לתרום בהגנה על הכדור (1.6 חטיפות למשחק בליגה בעונה האחרונה). קיצר, סחורה.

בתחילת הקיץ נודע לנו על השידוך בין ציפר, שתיכף יחגוג 23, ל-LSU של מאט מקמהון, בחוזה שלא היה מבייש שחקן יורוליג ממוצע. לצערנו, עשרה משחקים אל תוך העונה, השידוך לא כל כך מוכיח את עצמו. ציפר שותף בשבעה מתוך עשרת המשחקים, כשהוא רושם קצת יותר מ-3 דקות בממוצע למשחק, שמגיעות לרוב באיזורי הגארבג'.

האמת היא שאני די מתקשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך. בהינתן שאין (לפי מה שאני יודע) בעיות בריאותיות או אישיות, אין לי כל כך הסבר הגיוני להתעלמות המוחלטת של מקמהון מציפר, שחקן שעל פניו יכול לתת לו בדיוק את מה שהקבוצה הזאת צריכה. ואסביר.

לLSU יש לא מעט בעיות התקפיות שמתבטאות בעיקר באספקטים של קליעה לקויה מבחוץ והיעדר ריווח. זה לא כל כך התבטא בתוצאות, בעיקר בגלל שהטייגרס התחילו את העונה בלו"ז משחקים די נוח מול פרוגרמים חלשים (ועומדים כרגע על מאזן של 9-1), אבל זה בהחלט משהו שאמור להטריד את מקמהון. הסט גיים של לואיזיאנה סטייט בנוי בעיקר על משחק הפנים. לא מעט פוזשנים שמתחילים בנעילות עמוקות בצבע של הגבוהים מייקל נווקו (ג'וניור, 2.10), רוברט מילר (סופמור, 2.08) ופאבלו טמבה (סניור, 2.02) לניצול יתרון גודל ואגרסיביות.

צילום: אייברי ווייט, Louisianna State Univerity

טמבה משחק לרוב בעמדה 3 ולא נותן לקבוצה שום אופציה של קליעה מבחוץ. ברוב ההתקפות העומדות, הכדור נע מבחוץ פנימה אל הצבע ופחות זז מסביב לקשת. פוסט אפים לכל דורש, אגרסיביות בריבאונד התקפה - והזריקה מבחוץ היא די אופציה שולית בהתקפה. מעבר לסגנון, יש כמובן משמעות ליכולת הקליעה האינדיבידואלית של השחקנים בסגל, שאיך נאמר בעדינות - לא כל כך קיימת. עמדה מספר 1 מורכבת משני נגרים שמעדיפים חדירה על קליעה, וגם בקו הקדמי רוב הגבוהים לא מרווחים. זה מקבל ביטוי במספרים: LSU ממוקמת במקום ה-283  בדיוויז'ן 1 בשלשות שנקלעו למשחק עם 6.7, כשהשיא הגיע בהפסד לטקסס טק עם 4/24 די עלובים. קחו דוגמה לסטריק גרוע ממשחק אחר.

הקיבעון של מקמהון

בעיית הקליעה של LSU פשוט לא מתיישבת עם הייבוש הסיטונאי של ציפר, אחד שבהחלט יכול לתרום באספקט הזה. הקבוצה מסתמכת בעיקר על הקלע האוסטרלי מקס מקינון, שפותח בחמישייה בעמדה מספר 2 ומפציץ העונה 2.1 שלשות למשחק ב-46%, אבל בגדול זהו. בכדורסל המודרני קשה מאוד לשחק בחמישיות שבהן שלושה או ארבעה שחקנים לא יכולים לאיים מבחוץ. ושוב, אני מתקשה להתרשם מרצף הנצחונות של הטייגרס בפתיחת העונה. אני מעריך שהלו"ז של חודש ינואר, שיכלול מפגשים מול טקסס M&A, ונדרבילט, קנטאקי, מיזורי, פלורידה וארקנסו - יחשוף את הבעיות האמיתיות של הקבוצה הזו.

לפחות ברמת ההצהרות, מקמהון מתעקש לטעון שכל שחקני הכנף בסגל מקבלים הזדמנות שווה ושהוא מחויב לשיפור הריווח והקליעה מבחוץ של הקבוצה הזאת - אבל בפועל זה לא באמת קורה. אני באמת חושב שלציפר על הנייר יש את היכולת לתרום בקבוצה הזאת, ומקמהון חייב לנסות אותו יותר, גם לצד מקינון. ככל הנראה שהחששות של המאמן הן בעיקר בצד ההגנתי. כל אחד מהשחקנים המובילים בקבוצה משחק באינטנסיביות ואגרסיביות שאולי אין אפשרות לציפר להציע. מובן לגמרי שהסיטואציה הנוכחית רעה מאוד לציר הפיתוח של הצלף מאשקלון. המפתח לדקות משחק עובר בסבלנות, אגרסיביות הגנתית וניצול מקסימלי של פירורי הדקות. קל מאוד לכתוב, קשה לבצע. במיוחד שאפילו שעד שאתה כבר קולע שלשה, מתבלבלים וחושבים שאתה שחקן אחר (שימו ווליום):

איתן בורג - צלילה חופשית?

טנסי רושמת שלושה הפסדים רצופים ומפלס הלחץ עולה. בתוך כל זה, אנחנו רואים ירידה חדה במעמדו של בורג בקבוצה, כאשר הקרדיט שהוא מקבל מריק ברנס הולך ופוחת. בואו ננסה להבין מה קורה שם.

בתחילת העונה הייתי די אופטימי ביחס ליכולת שלו להשתלב בקבוצה הזאת. בגלל סגנון המשחק. בגלל היכולת לייצר מכדרור. בגלל הביטחון. לרגעים מסוימים זה היה נראה שזה מתחיל לקרות, אבל בחמשת המשחקים האחרונים שותף בורג ל7.2 דקות בממוצע למשחק והרים בסך הכל 3 זריקות מהשדה. הבעיות איתו הן בעיקר הגנתיות. את הקו האחורי מוביל ג'קובי גילספי שממוסמר לחמישייה ומשחק בערך 35 דקות מידי ערב. הוא קטן, זריז, ושולט לחלוטין במשחק ההתקפה של הקבוצה הזאת. לצד זאת, הוא מייצר לא מעט כאבי ראש הגנתיים. לכן, לצידו בעמדה 2, בוחר ברנס להציב לרוב גארדים אוף-בול שנותנים סייז, הגנה וריווח. בישופ בוסוול (סופמור,1.93) נותן לו בדיוק את מה שהוא צריך עם לחץ על הכדור, נוכחות בריבאונד ו-54% מבחוץ (על 2 זריקות למשחק). הוא מרווח, לא דורש את הכדור ועובד בשביל הצמד גילספי-אמנט. בורג לחלוטין לא מתאים לרול הזה. אין לו את הנוכחות ההגנתית שתחפה על הבעיות של גילספי, הוא כן שחקן שצריך את הכדור בידיים וקשה לו להיכנס לקצב בתוך דקות קצובות. הסיטואציה הבעייתית הזאת מובילה לדקות של שוטטות על הפרקט שמביאה לתגובות כאלה:

אני מתקשה להתרגש מהטון החריף והביקורתי של האוהדים האמריקאים כלפי בורג ברשתות, אבל מבין את הקושי שבמצב הזה. בניגוד לציפר, בורג צריך את קבלת ההחלטות, את ההובלה ואת הדומיננטיות במשחק ההתקפה כדי להיות אפקטיבי. כרגע הוא רול פלייר שולי בלי הרבה אופק לקידום, עם התאמה בעייתית לשחקן המוביל של הקבוצה. זה נראה לא פשוט. אבל כמו שלמדנו להכיר, הכדורסל הוא דינמי ואני בטוח שיהיו עוד הזדמנויות להראות את עצמו. גם כאן, בדומה לציפר, אני חושב שהמפתח נמצא דווקא בצד שבו שומרים.

בסוף יצא לי טור קצת סנגוריאלי. אבל אני שלם איתו. קשה מאוד להוכיח את עצמך ולהיות אפקטיבי עם קרדיט מוגבל כל כך. זה נכון לשני השחקנים, אבל אצל ציפר זה מובהק יותר. אחרי שטרחו במשך כמה שנים לחצוב את דרכם לדקות משחק משמעותיות בליגה, לחזור חזרה לפוזיציה של משלימי סגל זו רגרסיה מפתיעה ולא פשוטה לעיכול. אפשר גם לראות את חצי הכוס המלאה - אולי הסיטואציה הזו תכין אותם לאתגר הבא בקריירה: לקבל פירורי דקות במכבי או הפועל תל אביב ביורוליג.