.png)
.png)
.png)
לקראת גמר גביע ה-NBA
- אסף רביץ
- 16 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 7 דקות
בוקר טוב, מחר גמר גביע. בערך. הגמר השלישי של טורניר אמצע העונה ב-NBA, שהתרגום שלו הוא פשוט מפעל גביע, פוגש את האמריקאים מבולבלים. הם מאוד לא רגילים למפעל גביע ונוטים לזלזל ברעיון של אדם סילבר ליצור טורניר כזה בחודשיים הראשונים של העונה. מה המשמעות של התואר הזה? מישהו זוכר אותו שבוע לאחר שנגמר הטורניר? ולמה הפרקט חייב להיות בצבעים זרחניים? לא עזר ששתי הזוכות הראשונות, הלייקרס ומילווקי, היו קבוצות שלאחר מכן אכזבו בפלייאוף, מה שגרם לזכייה בגביע להיראות חסרת משמעות במיוחד.
אני מחויב על פי חוזה להכניס בדיחה של סיינפלד מדי פעם
אבל אי אפשר להכחיש גם שמשהו בפורמט הזה עובד. בזמן אמת הקבוצות כן מתייחסות לכך ברצינות, במיוחד אלה שאחרי שניים-שלושה משחקים נמצאות בעמדה טובה לעלות לרבע הגמר. שלב הנוק-אאוט מייצר הזדמנות לא רגילה להתייחס ברצינות למשחקים בחודש דצמבר, גם מבחינת הקבוצות וגם מבחינת הקהל. קבוצות אכן מתכוננות במיוחד למשחקים האלה ומתנסות במשהו שהן לא מכירות: משחקי להיות או לחדול בודדים, בלי סדרה, בלי יכולת לבצע התאמות וללמוד את היריבה לאורך זמן. השבוע בו מתרחשים משחקי הנוק-אאוט מייצר עניין שנדיר לראות לפני משחקי הכריסמס, המועד הלא רשמי בו אוהדים רבים מתחילים להתעניין ברצינות בעונת ה-NBA המתישה.
השנה אדם סילבר קיבל בדיוק את הטורניר שהדוקטור רשם לו, בעיקר משלב חצי הגמר. שני משחקי חצי הגמר, אחד במזרח ואחד במערב, הפגישו יריבות עם מידה גבוהה של רלוונטיות, בהווה ובעיקר בעתיד. אם מישהו יגיע מהעתיד ויספר שבעוד שנתיים הגמרים האיזוריים יהיו שחזור של חצאי גמר הגביע השנה – הניקס מול אורלנדו ואוקלהומה סיטי מול סן אנטוניו – זה יישמע הגיוני לחלוטין. אוקלהומה סיטי יצרה עניין מיוחד, כשהגיעה לחצי הגמר עם מאזן של 1:24. ההפסד שלה לסן אנטוניו היה, ככל הנראה, האירוע הגדול ביותר בתולדות המפעל החדש. במיוחד כשהמנצחת היא קבוצת העתיד ויש לה את שחקן העתיד, מי שעשוי ליצור את האיום הגדול ביותר על השושלת שמתהווה באוקלהומה סיטי. הנה, תואר אחד הוא כבר לקח להם, במה שעשוי לסמן את תחילתה של יריבות מופלאה.
בכתבה הזאת אנתח בזריזות את חצאי הגמר ואתכונן לגמר. מכיוון שעל OKC כתבתי לא מעט, הניתוח במערב יתמקד בסן אנטוניו, קבוצה שגם ככה ראויה להתייחסות נרחבת. כמו גם שתי המשתתפות בחצי הגמר השני.
החצי המערבי: אוקלהומה סיטי – סן אנטוניו
על פניו, הנצחון של סן אנטוניו על האלופה הוא עוד חיזוק לנראטיב הגדולה של ויקטור וומבניאמה. בדקות בהן הוא לא שיחק הספרס הובסו, בדקות בהן הוא שיחק הם הביסו, הוא עשה את ההבדל ובלעדיו לא היה סיכוי לסוג של סנסציה הזאת. אבל הרבה יותר מוומבי עצמו, המשחק הזה הדגיש כמה טובה הקבוצה שסביבו, ובמיוחד כמה איכותית חוליית הגארדים החדשה של מיטש ג'ונסון, שהובילה את סן אנטוניו לשורה של נצחונות יפים בזמן שוומבי נעדר.
ההשתלבות של דיארון פוקס מאז שחזר מפציעה אידיאלית, הוא מביא בדיוק את השילוב של זריזות וליטוש שבסן אנטוניו קיוו לקבל ממנו. דווין ואסל מתחיל להרגיש בנוח בתפקיד משני שמדגיש את הקליעה שלו מבחוץ. צמד הצעירים סטפן קאסל ודילן הארפר נראים כמו אולסטארים בהתהוות. הם גדולים, אתלטיים, זריזים, יודעים לסיים בצבע, שומרים חזק וטוב. עם וומבי, קל הרבה יותר לג'ונסון להשתמש בשלושה גארדים במקביל, וגם בהיעדרו הוא עושה את זה. כמעט לא היו דקות משותפות של השלישייה פוקס, קאסל והארפר ביחד, אני מתכנן להסתקרן מאוד מדקות של שלושת הסילונים האלה ביחד בעתיד.
מול אוקלהומה סיטי, במשחק אותו הת'אנדר רצו לנצח קצת יותר מהרגיל, בלט עד כמה כל אחד מהגארדים מרגיש שייך לאירוע, שייך למשחק צמוד מול האלופה שנראית בדרך למאזן היסטורי. הגארדים של הספרס נראו לא פחות אינטנסיביים מאלו של OKC, והצליחו להביא לידי ביטוי יתרון שעשוי להתברר כגורם היחיד שיכול להקשות על הגנת הת'אנדר: זריזות. שינויי כיוון מהירים במיוחד, יכולת להגיע לטבעת לפני שההגנה מספיקה להתארגן, יכולת לתפקד בכאוס ואף להזמין אותו – אולי אלה הגורמים שיתבררו כקריפטונייט של OKC בשנים הבאות.
דיארון פוקס לא מתרגש מההגנה ההיסטורית שמולו
גם בהגנה החבורה הזו הפתיעה לטובה, במיוחד קאסל שיהיה השומר הראשי על שחקן החוץ הבכיר של היריבות. הנוכחות של וומבי מאפשרת לגארדים להיצמד ליריבים שלהם, להקשות על השלשות ועל היכולת של כוכב כמו שג"א להגיע למשבצת הנוחה שלו בחצי מרחק. שחקני החוץ של הספרס לומדים לעשות את הפעולה הקאונטר-אינטואיטיבית ולפתות את היריבים להגיע לצבע כדי לפגוש את החייזר הצרפתי שרק מחכה שהם יגיעו. ההגנה של סן אנטוניו עוד לא יציבה ועקבית מספיק, עוד לא משתמשת עד הסוף בנכס ההגנתי הגדול ביותר מאז...כנראה מאז ומעולם. אבל ביום נתון אפשר לראות את האבטיפוס של הגנה איכותית שעוד תהיה בטקסס יום אחד.
בהתקפה וומבי היה עסוק בהסרת חלודה ובנסיון להבהיר שאי אפשר לשמור עליו עם שחקני חוץ שנמוכים ממנו בראש וחצי. קבוצות נוטות לעשות את זה – לשים על וומבי שחקן חוץ פיזי ואת הסנטר על שחקן חוץ פחות מעניין. בחצי הגמר זה היה אלכס קארוסו ששמר על וומבי דקות לא מעטות. ככל שהתקדם המשחק וומבי ניסה להעביר מסר שזה לא יכול לעבוד. הוא הפך את שלבי הביניים למיותרים ופשוט תפס עמדה על שומר נמוך קרוב לסל, וכשקיבל כדור ניסה פשוט לעלות מיד לקליעה. זה עוד אחד מהגורמים במשחק של הספרס שעדיין לא עובד הכי טוב, אבל יש מספיק הבלחות כדי לשער שתוך שנה-שנתיים וומבי יפתור לחלוטין את העניין הזה ולא יאפשר לשמור עליו לאורך זמן עם שחקני חוץ. זה יכול להיות אחד הגורמים החשובים ביותר ביריבות המתהווה בין הספרס ל-OKC, שאוהבת לשים שחקנים נמוכים על גבוהים ורסטיליים.
בתקציר מחצי הגמר ניתן לראות שהסלים האחרונים של וומבי התחילו מתפיסת עמדה על שומרים נמוכים. אהבתי במיוחד את הסל שהגיע היישר מהוצאת כדור מתחת לסל, מהלך מז'אנר "פשוט תמסרו למעלה" שהולך להיות אחד הכלים היעילים של הספרס בעידן וומבניאמה:
החצי המזרחי: ניקס – אורלנדו
מייק בראון לא שינה המון בניקס, הוא אפילו חזר לחמישייה של העונה שעברה אחרי התנסות זריזה בחמישייה גבוהה עם מיטשל רובינסון. החמישייה הזאת, שדי אכזבה בעונה שעברה, עומדת השנה על נט רייטינג של 21.5 ב-77 דקות. השינויים המינוריים שבראון מכניס מוסיפים הרבה. קצת יותר תרגילים בהם מיקאל ברידג'ס יוצא מחסימה ונראה כמו יוצר משני אמיתי, קצת יותר חופש לג'וש הארט לזרוק ולתקוף מיס-מאצ'ים, שמרבים לקרות כי יריבות אוהבות לשים עליו את הסנטר שלהן ואת אחד הפורוורדים על קארל אנתוני טאונס, הגנה קצת יותר אקטיבית בהתאם לרוח החדשה בליגה. התחושה היא שכולם ממוקמים קצת יותר טוב בתפקיד שלהם השנה, ויוצרים חמישייה ראשונה מאוזנת ואיכותית מאוד.
אבל כשמגיע משחק עם חשיבות, זאת קודם כל ההצגה של ג'יילן ברונסון. בהיעדר טייריס האליברטון וג'ייסון טייטום, כשיאניס אנטטוקומפו בסיטואציה בה הוא לא רלוונטי לצמרת הגבוהה, במצב הנוכחי של קליבלנד ובהינתן שקייד קאנינגהאם ודטרויט עוד לא צברו נסיון פלייאוף, ברונסון נראה כמו השחקן הכי חשוב במזרח העונה. הכל נראה מוכן לכך שהוא יהיה זה שמוביל את הקבוצה שלו לגמר השנה.
מול אורלנדו, ברונסון הראה בדיוק מה הופך אותו לגדול כל כך. זה היה מאסטרפיס של גארד נמוך ששולט במשחק באופן מלא ומנצח פעם אחר פעם את הקרבות מול השומרים שלו. היכולת שלו להגיע לזריקה שהוא רוצה ולקלוע אותה, תוך קריאה מדויקת כל כך של הניואנסים הדקים בסיטואציה (כל חצי צעד, תנועת גוף או הסטת מבט של השומר שלו, השומר של החוסם והשחקן שמגיע לעזרה נלקחים בחשבון). וזו לא הייתה סתם הגנה מולו. לאורלנדו יש כבר שנה שלישית את אחת ההגנות הטובות בליגה, ג'יילן סאגס ואנתוני בלאק ששמרו עליו רוב הזמן נחשבים לשומרים אישיים איכותיים מאוד. כיתת האמן שברונסון העביר לשניהם בחצי הגמר מרשימה במיוחד גם בגלל המעמד החשוב יחסית וגם בגלל יריבה שעל הנייר יש לה את כל הכלים להקשות עליו. בעצם, למה להכביר במילים, תראו:
התקציר הזה אמור להיות הדבר השני הכי מטריד עבור ג'מאל מוזלי ואורלנדו כרגע. הגנת המג'יק עדיין מספקת מספרים לא רעים, אבל השנה נראית פחות מאיימת מבעבר. אולי שאר הליגה סגרה פערים בכל מה שקשור לאינטנסיביות ואגרסיביות, אולי קשה להתמיד באינטנסיביות הזאת שנה אחרי שנה. בכל מקרה, קל יותר לשים לב השנה לכך שאורלנדו היא קבוצת הגנה טובה בלי יותר מדי עוגנים הגנתיים, בטח כשג'ונתן אייזק מוגבל מאוד בכמות הדקות שלו. ברונסון הבליט בחצי הגמר עד כמה כל מי שניסה לשמור עליו חסר נסיון במעמדים בעלי משמעות, במיוחד אנתוני בלאק.
הדבר הראשון הכי מטריד עבור אורלנדו, בפער, אלו הפציעות. אחרי פתיחה מהוססת, ההתקפה של מוזלי מתחילה להתחבר, השימוש בכשרון הרוחבי של שחקני החוץ מתחיל לבוא לידי ביטוי. ניכר ששחקני המג'יק מבינים את הכוח של הנעת כדור בין שחקנים שכל אחד מהם יכול ליצור מצב זריקה ברמה גבוהה מאוד, להגנה אין רגע לנוח עד שנמצאת הפרצה. ניכר גם שהם יודעים לזהות מי חם כרגע ולתת לו לעבוד, כאשר בשבועות האחרונים זהו דזמונד ביין, שפתח את העונה חלש, שלוהט כמעט בכל רגע נתון. ביין מרגיש בבית בחבורה הקשוחה של אורלנדו ומכניס למשחקים שלה אש שלרגעים נראית בדיוק כמו מה שהקבוצה הזאת צריכה ולרגעים...תגדירו בעצמכם:
הבעיה היא שהשחקנים הבכירים לא מצליחים להיות על הפרקט באותו הזמן. בשנה שעברה פאולו בנקרו, פרנץ ווגנר וסאגס סבלו כולם מפציעות ארוכות. את העונה הנוכחית סאגס התחיל עם מגבלת דקות, בנקרו נפצע ורק לאחרונה חזר, מעט אחר כך ווגנר ובחצי הגמר סאגס נפצע פעם נוספת. בכל המקרים האלה עושה רושם שנמנעה פציעה משמעותית יותר, אבל בינתיים העונה מתקדמת לה והרביעייה הבכירה של סאגס, ביין, ווגנר ובנקרו שיחקה ביחד רק 16 דקות בחודש האחרון, ולא ברור מתי תהיה הפעם הבאה שזה יקרה.
היכולת לשחק עם כל הארבעה ביחד הייתה חסרה במיוחד מול הניקס, כי במצב כזה אין למייק בראון איפה להחביא את ברונסון בהגנה. יריבות של הניקס מנסות לתקוף את ברונסון וקא"ט בפיק נ' רול, אבל ברגע שניתן להחביא את ברונסון על שחקן פחות מאיים כמו בלאק יש לבראון כלים להימנע מחילוף לא רצוי. השחקנים שמסביב לברונסון וקא"ט הם שומרים נהדרים, אבל בהרכבים נמוכים של הניקס אין מספיק הגנה על הטבעת כדי לחפות על הקושי של ברונסון להתמודד עם יריבים בכירים. האפשרות של מוזלי לשחק דקות ארוכות עם רביעייה התקפית איכותית כזו הא סיבה מרכזית לכך שסדרה בין הניקס לאורלנדו יכולה להיות מרתקת במיוחד. לשם כך צריך שכל הארבעה אכן ישחקו.
לקראת הגמר
לגמר הגיעו שתי קבוצות עם סנטרים מאוד מגוונים, שרוב היריבות מעדיפות לנסות לשמור עליהם עם שחקני חוץ. הדבר הראשון שיהיה מעניים לבחון זה מה ששני המאמנים ינסו לעשות בגמר. במקרה כזה, סן אנטוניו תשלח את האריסון בארנס לשמור על קא"ט כדי לפנות את וומבי לעמדת עזרה כשהוא ישמור על ג'וש הארט. אולי אפילו נראה חילופים בפיק נ' רול של ברונסון וקא"ט. אוקלהומה סיטי עם שג"א וצ'ט הולמגרן היא הכנה טובה לניקס במובן הזה, למרות ההבדלים בין הצמדים. הגנת הספרס הצליחה להקשות על שג"א, יהיה מעניין מאוד לראות אם היא תצליח להקשות גם על ברונסון.
בצד השני, מאוד יכול להיות שהארט או אנונובי ינסו לשים גוף על וומבניאמה בזמן שקא"ט ישמור על בארנס. אני מניח שמייק בראון ירצה להימנע מקא"ט על וומבי כי הוא עלול להישאר חסר אונים בפיק נ' רול במצב כזה. ככה זה נראה בפעם הקודמת שוומבי פגש את הניקס, במחזור הכריסמס של העונה שעברה, כאשר קא"ט ניסה להיות השומר העיקרי שלו:
אפשרות שנייה היא שבראון ינסה להשתמש בבארנס כמקום להחביא בו את ברונסון, אבל בארנס המנוסה יודע לקחת שחקנים נמוכים לפוסט. בכל מקרה, השילוב בין יכולת החדירה של הגארדים של הספרס לנוכחות של וומבי, שהשנה הולך יותר פנימה, תהפוך את המחסור של הניקס בעוגן הגנתי בצבע לבעייתי הרבה יותר. סביר שבראון ינסה לצופף ולהמר על שלשות של הספרס.
לשתי הקבוצות יש אופציה לצמד גבוהים, ובמשחק הזה יכול להיות שהניקס ירצו להישען על כך יותר. מיטשל רובינסון הוא מכונת ריבאונד התקפה של איש אחד, ויכול להיות שמיטש ג'ונסון יעבור להרכבים גבוהים מולו כדי לנסות לנטרל את האלמנט הזה, ובצד השני מיטשרוב מוסיף את ההגנה על הצבע שחסרה. איתו ההתקפה פחות זורמת ומרווחת, אבל במשחק הזה היתרונות עשויים לעלות על החסרונות.
אם צריך להסתמך על מעט נסיון העבר של הטורניר, הניקס אמורים להיחשב לפייבוריטים. בשני הגמרים הקודמים קבוצות וותיקות ניצחו קבוצות צעירות (אינדיאנה ו-OKC, שהנסיון הזה סייע להן בפלייאוף אחר כך). הנסיון חשוב במעמד לא מוכר כזה, ולניקס יש חמישייה איכותית ומאוזנת של שחקנים שכבר עשו דבר או שניים בפלייאוף עוד לפני שהגיעו לניו יורק. אבל נסיון העבר לא כולל תופעה כמו ויקטור וומבניאמה, שעצם הנוכחות שלו משבשת כל יריבה. יהיה מה שיהיה, אני נהנה מכך שבאמצע דצמבר אני יכול לנתח משחק בודד שיש לו משמעות אמיתית. בערך.
תגובות