.png)
.png)
.png)
זה באמת קורה. הניקס מתקרבים לאליפות
- אסף רביץ
- 6 ביוני
- זמן קריאה 8 דקות
0:2 לניקס. אחרי שני נצחונות חוץ. הרצף ממשיך ל-13 נצחונות. הם יכולים בשבוע הבא לסגור את הסיפור ב-MSG. אנשים שוקלים למכור דירה בשביל כרטיס למשחק 4. ג'יילן ברונסון לא מפחד מכלום. קארל אנתוני טאונס הוא הסנטר הטוב בסדרה בינתיים. אני מסוגל לכתוב רק משפטים קצרים. צריך לקחת אוויר רגע.
איך לסכם את מה שראינו בשני משחקים? רמת המוכנות של הניקס לרגע הזה, המקצועית והמנטלית, פשוט מדהימה. השלמות של הניקס חושפת את סן אנטוניו כקבוצה הפחות בשלה מבין השתיים, חוסר הנסיון בא לידי ביטוי מדי פעם בכמה דקות מפוזרות. אבל גם הספרס מראים אופי נדיר ומסרבים לוותר על אף משחק, וגם אם זה לא יספיק השנה נבנה כאן האופי של אלופה עתידית. ומוקדם מדי לטעון שזה לא יספיק השנה, זה ממש לא גמור.
משחק 1
השאלה הטקטית הגדולה לקראת המשחק הראשון של הגמר הייתה מי ישמור על ויקטור וומבניאמה בפתיחת המשחק ועל מי הוא ישמור. התשובה לשתי השאלות הייתה קארל אנתוני טאונס. די כצפוי, מייק בראון החליט לא להסתבך עם לנסות למקם את קא"ט על אחד משחקני החוץ של סן אנטוניו ולבדוק קודם איך הוא מסתדר עם וומבי, מה שמקל על חלוקת העבודה של כל השאר. ספוילר: הוא הסתדר טוב מהצפוי, אבל לפני כן נדבר על הצד השני.
באופן פחות צפוי, גם מיטש ג'ונסון החליט לא להסתבך עם מיס-מאצ'ים ושלח את הסנטר שלו לשמור על הסנטר היריב. זו הייתה הפעם הראשונה בה ההרכב הנמוך של הספרס שילם מחיר של חוסר גמישות. ג'ונסון כנראה היה מעדיף שוומבי ישמור על ג'וש הארט או לשחק את האיזורית הייחודית שלו שהמטרה העיקרית שלה היא להשאיר את וומבי קרוב לטבעת, אבל חשש מכך שאין לו אף שחקן שמסוגל לשמור על קא"ט. זאת נראתה כמו פשרה שלא מאפיינת את סן אנטוניו הנוכחית.
הניקס היו ערוכים לכך. מהפוזשן הראשון במשחק הם החלו להפעיל את טאונס כמנהל משחק מהפוסט או מקו השלוש. איום הקליעה שלו הכריח את וומבי להישאר צמוד אליו ורחוק מאוד מהצבע, מה שחשף את המחסור בגודל סביבו. החלק המפתיע ביותר בדו קרב שבין וומבי לקא"ט היה שכמה פעמים במהלך המחצית הראשונה קא"ט ניצל את ההיצמדות של וומבי אליו על קו השלוש כדי לעבור אותו ולהגיע לטבעת:
כמה דקות לתוך הרבע השלישי ג'ונסון פחות או יותר הודה שזה לא עובד ועבר לשימוש המוכר בוומבי מגמר המערב. יש שקוראים לזה איזורית של איש אחד, אבל גם חבריו לקבוצה, לפחות אלה שנמצאים בצד שלו בהגנה, משתתפים באיזורית כדי לעזור לו להישאר בפינה בזמן שהשחקן שלידו מנסה למשוך אותו למעלה.
הניקס היו ערוכים לכך. מהרגע שוומבי עזב את קא"ט הם החלו להשתמש בתרגילים שמטרתם היא להפעיל את קא"ט קרוב לסל. זו הדוגמא המרשימה ביותר:
בדקות האלה בא לידי ביטוי גם הריווח הנהדר של הגרסה הנוכחית של הניקס. הם תמיד דאגו להשאיר צד אחד פנוי כמעט לגמרי, והיו חכמים במיוחד ביכולת לתקוף מהצד שוומבי לא נמצא בו. לפחות פעם אחת הם גם פינו לחלוטין את הפינה של וומבי, מה שאילץ אותו לצאת ממנה כדי למנוע שלשה חופשית לחלוטין של הארט. מצבים כאלה עזרו גם לקא"ט לחגוג בריבאונד ההתקפה בדקות האלה.
למרות כל זה, ההגנה של סן אנטוניו הייתה טובה יותר לאחר שעברה לסוג של איזורית שלה. בסוף, כוח העל של הקבוצה הזאת הוא הנוכחות ההגנתית של וומבי קרוב לסל, וברגע שהוא היה שם בעקביות זה החל לשבש את משחק ההתקפה של הניקס. הבריחה ל-14 הפרש ברבע השלישי הייתה לאחר כמה דקות בהן התקפת הניקס נתקעה, ההפרש היה יכול לצמוח עוד יותר אם שחקני הספרס היו קולעים כמה זריקות נוחות. המומנטום נעצר רק כאשר וומבי יצא לנוח ולוק קורנט נכנס.
הניקס היו ערוכים לכך. כל פעם שקורנט עלה לפרקט הניקס עברו מיד לשחק פיק נ' רול פשוט של ג'יילן ברונסון עם השחקן שלו. קורנט, צריך להמשיך ולהזכיר את זה, הוא סנטר הגנתי לא רע, אבל בסטנדרטים של ברונסון ומשחק ההתקפה של הניקס הוא חוליה חלשה שניתן וצריך לנצל. לפעמים זה אפילו לא היה ברונסון, הנה ג'וש הארט מרים למיטשל רובינסון להנחתה על הראש של קורנט:
אולי שמתם לב שיש פה מוטיב חוזר. גם ביום התקפי לא מדהים, רחוק מהזון של המשחקים הגדולים בחודש האחרון, מה שאפיין את הניקס זה שהם היו ערוכים לכל תרחיש. הם ידעו בדיוק איך לתקוף מול כל הגנה של הספרס, ושיחקו בעקביות על היתרונות שלהם בכל מצב. מבחינתי הצהרת הכוונות הברורה ביותר של הניקס במשחק הזה הייתה סביב רמת המוכנות ומחויבות: הם לא הולכים לבזבז אף פוזשן, תמיד יודעים מה הם רוצים לעשות, לא לוקחים זריקה גרועה. הם כבר לא בשלב הגדילה והנסיונות, הם פה כדי לזכות באליפות והם יעשו את המקסימום כדי להגיע לשם.
הצהרת הכוונות השנייה הייתה שברגע שיש משחק צמוד, יש לניקס את שחקן הקלאץ' הטוב בפלייאוף הזה. ג'יילן ברונסון רשם לעצמו השתלטות על עוד רבע אחרון, על עוד מאני טיים, נכנס לראש של עוד יריבה. הוא ניצל דקות של חוסר ריכוז של הספרס כדי לקלוע כמה נקודות, רובן במעבר, ולפתוח פער. ואחרי שוומבי החזיר את הספרס במו ידיו ליתרון, הגיע המהלך החשוב במשחק. מבחינתי זו ההדיפה של ריבאונד ההתקפה, תוך נצחון במאבק אווירי על שחקן גבוה ממנו, שהייתה יותר גדולה אפילו מהשלשה:
נעבור לצד השני. וומבי הרבה לנסות לתקוף את קא"ט עם הפנים לסל, מה שבדרך כלל עובד לו מול סנטרים גמלוניים. אבל קא"ט עמד בכך בכבוד ולא נתן לוומבי להשיג יותר מדי יתרונות. קשה לדעת אם זה יעבוד לאורך זמן או שזה נבע גם מיום מאוד לא חד של החייזר הצרפתי. ל-OKC היו שומרים טובים יותר על הנייר שהקשו עליו מאוד בחלק מהמשחקים, אבל באחרים הוא השיג הרבה מאוד נקודות בעזרת שלשות וחדירות עם הפנים לסל. אבל קא"ט כן הראה לאורך השנים שהוא מסוגל להתמודד עם סקוררים בכירים משלל סוגים בסדרות פלייאוף, כולל שחקני חוץ מסוימים. מה שחשוב במיוחד היה שהוא הראה שהוא מסוגל לשמור על וומבי, שאין פה בעיה שמצריכה חשיבה מחדש.
מה שבמבחן העין עבד טוב יותר עבור הספרס היה להשתמש בוומבי כחוסם בפיק נ' רול. קא"ט, גם בגרסה המשופרת הנוכחית, הוא לא שומר פיק נ' רול טוב, קל יחסית להוציא אותו משיווי משקל וזה מסייע לוומבי להשיג אותו בתנועה לטבעת. הניקס, נחשו מה, היו ערוכים גם לכך עם עזרה עמוקה של שחקן מהפינה, מה שהצליח למנוע מוומבי את הלובים הקלים. אבל זאת עזרת פאניקה שמשאירה שחקן חופשי בפינה לזריקה או להמשך ההתקפה מעמדת יתרון. גם אם במשחק הלא טוב הזה של סן אנטוניו היא לא ניצלה מספיק ביעילות את המצבים האלה, נוצרו בהם יתרונות שמהווים נצחון להתקפה.
משחק 2
למשחק השני שתי הקבוצות עלו כשהן יודעות טוב יותר מה עובד להן. הספרס עברו ברוב הגדול של הזמן לאיזורית שלהם וניסו לעשות את זה יותר גם עם קורנט. מיטש ג'ונסון כן ניסה להפתיע את הניקס עם הגנות משתנות ולחץ על כל המגרש בפתיחה, אבל בגדול נראה שהתקבע על ההגנה המועדפת עליו, שהמשיכה לעשות את העבודה הטובה ביותר האפשרית מול יריבה עם כל כך הרבה קליעה ויכולת יצירה משנית. הצד הזה של הפרקט היה קרב עצום בין התקפה עילאית להגנה עילאית, כל פוזשן היה אירוע שהוכרע על הניואנסים הדקים ביותר.
בצד השני, הספרס אכן השתמשו הרבה יותר בפיק נ' רול עם וומבי כחוסם. הניקס, לתחושתי, מיתנו את העזרה והשתמשו יותר בסוג של דרופ לא מוגזם ולפעמים בחילופים. זה בעיקר אפשר למובילי הכדור של הספרס להגיע לזריקות נוחות בשלל טווחים. ביום טוב של דיארון פוקס ועם היכולת העקבית של הצמד קאסל את הרפר להגיע לטבעת, הם היו המוציאים לפועל העיקריים במחצית הראשונה.
אבל בזמן שהמשחק הראשון הרגיש קודם כל כמו קרב טקטי, המשחק השני הרגיש בעיקר כמו קרב מנטלי. הספרס עשו מה שהם עושים אחרי הפסדים, עלו בטירוף ופתחו פער דו ספרתי מוקדם. בהתקפה כולם היו חדים והשלשות נכנסו מוקדם, בהגנה הם עלו שתי רמות באינטנסיביות בלי לאבד ריכוז ברבע הראשון. באופן עקבי שחקנים של הניקס נדחקו אל קו החצי ואל קווי החוץ וכמה פעמים זה גם נגמר באיבוד.
ראינו עשרות מקרים בהם קבוצה שכבר השיגה את נצחון החוץ שלה הורידה הילוך במשחק הבא, במיוחד כאשר היריבה מתנפלת מהפתיחה. בסיבובים הקודמים הספרס גרמו גם למינסוטה וגם ל-OKC לוותר על משחקים בסיטואציה דומה. היו לניקס את כל הסיבות בעולם לקחת צעד אחורה ולשמור כוחות למשחקי הבית. אבל האופציה הזאת לא קיימת ב-DNA של הניקס של החודש וחצי האחרונים.
במקום צעד אחורה, הם העלו רמה ומצאו את הזון שלהם. זה היה המשחק בו השחקנים שמסביב לברונסון משתלטים על האירוע. טאונס היה פשוט עצום והחזיר במו ידיו את הניקס למשחק בפתיחת הרבע השני, בדקות המנוחה של ברונסון. הוא ניצל מיס-מאצ'ים גם כדי לתפוס עמדה בצבע ובריבאונד וגם כדי לזרוק מעל שחקנים נמוכים. זה עשוי להיות המשחק הגדול בקריירה של קא"ט, והוא רשמית הפך את עמדת הסנטר בסדרה זאת לדו קרב שוויוני. ברשימת הדברים הלא הגיוניים שקורים לניקס בחודש וחצי האלה, המטאמורפוזה של טאונס נמצאת חזק בצמרת.
מה שקורה למיקל ברידג'ס נמצא לא רחוק משם. הלילה היה עוד משחק בו הוא לא מסוגל להחטיא, הוא צבר בטחון ככל שהמשחק התקדם והנקודות שלו היו בתוך שטף המשחק. אל השניים האלה הצטרף, שוב, לנדרי שאמט, עוד סיפור לא הגיוני בעליל של שחקן שבקושי שרד בליגה ופתאום הוא שחקן מפתח בקבוצה שמובילה 0:2 בגמר. או ג'י אנונובי נראה הלילה כמו השחקן המאיים ביותר בליגה כשהוא עומד בפינה. הוא זה שמכניס את וומבי למצב פאניקה, מכריח אותו לטוס אליו כדי לנסות למנוע את השלשה, מה שאפשר לאנונובי לעבור אותו פעמיים. ניתן לראות מהתקציר פה שארבעה מחמשת סלי השדה שלו הלילה הגיעו מהפינה, שתי שלשות קשות ופעמיים שעבר את וומבי (אליהם נוספו שלוש זריקות העונשין לקראת הסוף אחרי פאול על שלשה שלו מהפינה):
הרביעייה הזאת של קאט, אנונובי, מיקל ושאמט סיפקה הלילה 71 נקודות ב-26 מ-47 מהשדה (55.3 אחוזים) ו-12 מ-23 משלוש (52.2 אחוזים). כשזה הצוות המסייע, ניתן להסתדר גם כשהכוכב ברונסון לא בשיאו. ג'וש הארט ומיטשרוב תורמים המון גם בלי לקלוע ומשלימים שביעייה שמופיעה לכל משחק כבר תקופה.
אחרי שהניקס חזרו למשחק הם החלו לעבוד כדי, בהיעדר מילים עדינות יותר, לרוקן לספרס את הנשמה. הם עשו כל מה שצריך כדי לשים את הספרס בעמדה דומה לזו שאטלנטה, פילדלפיה וקליבלנד הגיעו אליה במהלך הסדרות מול הניקס: קבוצה שבורה שרק רוצה שהמשחק ייגמר. וומבי התקשה לבוא לידי ביטוי במחצית הראשונה, קאסל היה באחד מהימים המפוזרים שלו, השלשות של השחקנים מסביב הפסיקו להיכנס. הניקס סגרו את הפער עד למחצית ונראה היה שצריכים רק עוד דחיפה קטנה בתחילת המחצית השנייה כדי לשבור את החבורה הצעירה שמולם.
הניקס סיפקו את הדחיפה הקטנה ועלו להפרש דו ספרתי. ואז הופיע האופי המיוחד של הספרס. הם סרבו לעשות מה שכל קבוצה אחרת הייתה עושה במצבם ולהישבר. זה התחיל בוומבי, שאסף את עצמו למחצית שנייה גדולה. פעמיים הניקס פתחו פער ברבע השלישי ותחילת הרביעי, פעמיים וומבי היה שם עם סלים גדולים כדי לסגור אותו. הוא גם קלע מבחוץ, גם היה אגרסיבי ומדויק בהגעה לטבעת, גם התנפל על מיס-מאצ'ים וגם, כמובן, היה בכל מקום בהגנה. בזריקות שלו ניתן היה לזהות את האקסטרה ריכוז שיש לו כשהוא חד:
אחרי המשחק ידברו בעיקר על הטעויות שלו ברגעים האחרונים, אז חשוב להדגיש שבלי ההתעלות שלו המשחק הזה היה נגמר הרבה יותר מוקדם. זה ממש לא משחק שמעיד על חולשה מנטלית, להיפך, זו עוד תזכורת לכך שכבר בגיל 22 יש לו אופי נדיר.
סן אנטוניו חזרה פעמיים, אז הניקס נתנו עוד פוש אחד ועלו ל-14 הפרש באמצע הרבע האחרון. זה היה אמור להיות הנוק-אאוט, אבל הספרס סרבו להישבר. החזרה שלהם מהפיגור הזה ליתרון זה אולי הדבר המרשים ביותר שהם עשו בפלייאוף המרשים הזה שלהם. במובן הזה זה כמעט מוזר ושובר לב עבורם עוד יותר שהם הפסידו אחרי שחזרו ככה.
אבל אז הגיע רצף האירועים במאני טיים, שכלל צ'אלנג' מצוין של מייק בראון, עוד סל גדול של ברונסון, שתי החטאות של וומבי מחצי מרחק וביניהן האיבוד ההוא. למיטש ג'ונסון יש חלק גדול בכל זה. האיבוד הגיע לאחר שבחר לא לקחת טיים-אאוט במהלך המכריע, פעם שנייה שעושה את זה בפלייאוף ופעם שנייה שזה לא מצליח. ההתנהלות של השחקנים שלו במהלך האחרון העידה על כך שהם לא היו ערוכים אליו מספיק, בזבזו שניות יקרות עד שהתחילו מהלך שלא אפשר יותר מזריקה מחצי מרחק מול שומר.
לקראת משחק 3
נדמה שהקבוצות מגיעות למשחק 3 כשהן כבר מכירות מספיק טוב אחת את השנייה כדי להניח שלא יהיו שינויים דרמטיים. הספרס כנראה ינסו למתן את הבליצים, כפי שעשו מול OKC. כל פעם שניסו להביא דאבל טים על ברונסון זה נגמר בשלשה פנויה של הניקס, שבדרך כלל גם נכנסה. זו פשוט לא קבוצה שיש טעם לנסות את זה מולה. עזרה מאוחרת, כשברונסון כבר עסוק בנסיון להשתחרר לזריקה, עבדה הרבה יותר טוב. הניקס, מצידם, כנראה יחיו עם הנקודות של הרכזים של הספרס אם זה אומר שהם יצליחו למנוע את הלוב של וומבי ושלשות פנויות מדי מסביב, יכול להיות שמייק בראון כבר נסגר על ההגנה שעובדת מבחינתו.
מה שאומר שבשלב מוקדם של הסדרה אנחנו עוברים לקרב של רמת ביצוע וחוזק מנטלי. ומהמקום הזה אפשר להכריז שהסדרה לא גמורה. כי עד להודעה חדשה הספרס מסרבים להיגמר. כמעט עם כל קבוצה אחרת הייתי מודאג הרבה יותר מההתאוששות מההפסד במשחק 2, התגובה לפיגור ואפקט ה-MSG, אבל בסן אנטוניו הזאת יש משהו בלתי שביר, כזה שנענה לכל אתגר. בינתיים. הניקס והקהל של הניקס יעשו הכל כדי לרוקן להם את הנשמה, והם הפכו למומחים הגדולים בליגה בתחום.
תגובות