.png)
.png)
.png)
יש אליפות! לניקס!!
- אסף רביץ
- 14 ביוני
- זמן קריאה 8 דקות
זה קרה. הניקס אלופים. מה שנשמע מופרך לפני פתיחת העונה, בכל שלב בעונה הרגילה וגם אחרי שלושה משחקים בפלייאוף, הלך ונבנה ב-50 ימים קסומים, מאז משחק 4 של הסיבוב הראשון, תקופה אותה הניקס סיימו במאזן של 1:15. אליפות ראשונה לניו יורק מזה 53 שנה, כשמי שסוחב את המועדון ואת העיר על הכתפיים, משנה מהיסוד את ה-DNA של המועדון, הוא אחד הכוכבים הכי פחות צפויים שניתן לדמיין. שחקן שנראה בדיוק כמו מי שלא יכול להוביל קבוצה לאליפות.
משחק 5 היה משחק האליפות, והוא כלל תצוגת סגירת אליפות היסטורית של ג'יילן ברונסון (לא ברמת משחק 50 הנקודות של יאניס אנטטוקומפו מול פיניקס, אבל לא רחוק משם). אבל משחק 5 הוא גם המשחק שבא אחרי משחק 4. אין ספק מי המשחק שייזכר מהסדרה הזאת וייחשב לזה שהכריע אותה. כל זווית של ניתוח הגמר והאליפות של הניקס תעבור דרך משחק 4. הוא היה כמו העונות האלה של משחקי הכס שהפרק הלפני אחרון היה כל כך עוצמתי, מערער את היסודות של כל מה שחשבנו, ומשחק 5 הוא הפרק האחרון שעוזר לנו להתרגל למציאות החדשה וסוגר כמה קצוות, כמו מי ה-MVP של הגמר.
ניו יורק
לגמר הזה יש כמה כוכבים, אבל מבחינתי הכוכבת הראשית היא עיר. כל מה שהניקס עשו בפלייאוף הזה ובגמר הזה מועצם בגלל שאלה הניקס, שזה ה-MSG, שזאת ניו יורק. אחרי מה שראינו בשבועות האחרונים, מה קורה כשיש בניו יורק קבוצת NBA איכותית, הכשלון הקולוסאלי כל השנים האלה הופך לעוד יותר מדהים. איך ג'יימס דולאן הצליח להפוך דווקא את המועדון הזה לפאנץ' ליין של יותר מ-20 שנה? גדל פה דור שלם שלא היה לו מושג איך נראה ה-MSG במשחק גדול, מה העוצמה של האולם הזה מסוגלת לעשות.
לוואקום הזה נכנס ברונסון. הסיפור של הבחירה ה-33 בדראפט, השחקן שאף אחד לא האמין שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה, מועצם כי הוא מתרחש בניו יורק. האנדרדוג הזה לא שינה את ה-DNA של עוד מועדון בליגה, הוא שינה את ה-DNA של הניקס. במו ידיו הוא העיר את המפלצת הרדומה הזו, ובמובן מסוים ברא משהו שלא היה קיים לפניו. זו הפעם הראשונה שהניקס רלוונטיים באמת בעידן הרשתות החברתיות, משחקים 3 ו-4 הרגישו כמו אירועים בסדר גודל שליגת ה-NBA לא נתקלה בהם עד כה, כולל השתתפות של נשיא ארה"ב.
משחק 4 ייזכר כאחד האירועים הגדולים בתולדות ה-NBA לא רק בגלל הסערה המושלמת שהוא היה, עם המהפך הגדול בכל הזמנים, סל נצחון אייקוני ולפחות טעות אחת שאף אחד לא ישכח (ההחלטה של דיארון פוקס ללכת לליי-אפ מול אנונובי במקום למשוך זמן ולסחוט עבירה). הוא ייזכר ככזה גם בגלל האולם בו הוא התרחש, אולם שמאוד יכול להיות שבלעדיו הוא לא יכול היה להתרחש.
משחק 4 הוא כבר אירוע היסטורי גם כי האוהדים שחוו אותו הם מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם. אין שום דבר אחר שיכול היה לגרום לכל כך הרבה סלבריטאים להתרגש ביחד כמו ילדים קטנים, לחוות ביחד את אחד הרגעים הגדולים בחיים שלהם. הרצף הלא נגמר של פרצופים מוכרים, שחווים את מה שכל אוהד ספורט מושבע מכיר או משווע לו, הפך את המשחק הזה לסוג של אגדה מודרנית סוריאליסטית. אני לא חושב שיש אירוע ספורט שניתן להשוות למשחק הזה, על כל הגורמים המעורבים בו.
אלמלא ניו יורק, הפרופורציות של האליפות הזאת היו נראות אחרת. היינו, כנראה, מדברים הרבה יותר על אלופה שמינית בשמונה שנים ואלופה 12 ב-16 שנים, שזה 40 אחוז מהליגה. בעידן הנוכחי, סטטיסטית זה הגיוני שתגיע השנה שזה מתחבר גם לניקס. אולי הנראטיב המרכזי היה שהניקס היו שם כדי לקחת את ההזדמנות האחרונה לפני שויקטור וומבניאמה והספרס משתלטים על הליגה.
על ברונסון אולי היינו מדברים כסיפור האנדרדוג המושלם, שחקן עם יכולות אדירות ואופי נדיר, אבל גם על הכוכב הכי פחות גדול היסטורית מהשמונה שהובילו קבוצות לאליפות בשמונה השנים האחרונות. אבל ברונסון לא הצליח בכל מקום אחר, הוא הצליח שם. לכן הוא הפך לאגדה בעיר הכדורסל הגדולה בעולם, שחקן שיבנו לו פסלים אמיתיים ומטאפוריים. ג'יילן ברונסון הוא גיבור תרבות לכל דבר. ואם כבר שחקנים שיבנו להם פסלים..
OG
לפני משחק 5, או ג'י אנונובי היה הפייבוריט לסיים כ-MVP של הגמר. הוא ייאלץ להסתפק בסופרלטיבים אחרים. למשל, הוא אחראי על הזריקה האייקונית של פלייאוף 26', אולי של שנות ה-20. זריקה שתקבל מילה בודדת שתתאר אותה כמו the putback, או the tip, וכולם יידעו על מה מדובר. וזה כל כך נכון שזה הוא, כל כך נכון שהפלייאוף הזה שלו לא יעבור מתחת לרדאר.
זה היה, בלי להגזים, אחד הפלייאופים הגדולים ביותר של שחקן משנה בתולדות ה-NBA. גם כשהוא קולע כ-20 נקודות למשחק, אנונובי הוא ללא ספק שחקן משנה, לא כזה שנותנים לו כדור כדי שייצור משהו או בונים עבורו תרגילים, אלא שחקן שלוקח מה שההתקפה נותנת ומה שההגנה נותנת. ואת זה הוא עשה באופן המושלם ביותר שניתן לדמיין.
אנונובי סיים את הפלייאוף עם 20.1 נקודות ב-56.1 אחוזים מהשדה, כולל 2.6 שלשות ב-48.9 אחוזים ו-5.2 זריקות עונשין ב-85.4 אחוזים. ביחד זה יוצא אחוז קליעה אמיתי (TS) של 72.1, נתון מדהים עבור שחקן של 20 נקודות למשחק בפלייאוף. זה האחוז הגבוה ביותר מבין 95 שחקנים בפלייאוף הזה עם אחוז שימוש של לפחות 15, בפער של יותר משלושה אחוזים מהמקום השני. הוא גם איבד רק 0.6 כדורים, כך שמדובר באחת מתצוגות היעילות ההתקפית הגדולות שפלייאוף ה-NBA ראה מעודו. ודרגת הקושי של הזריקות שהוא קולע, בעיקר מהפינות, היא מהגבוהות ביותר שיש. איך בכלל אמורים לעצור שחקן שקולע בעקביות דברים כאלה:
ואת זה הוא עשה כשבמקביל הוא גם שחקן ההגנה הטוב והחשוב ביותר של הניקס. הוא העוף הנדיר הזה שמסוגל להיות השומר העיקרי של דיארון פוקס ולהתמודד גם עם וומבי כשצריך. הוא נפלא כשומר האישי של שומרי היריבה ונפלא כשהוא בעמדת עזרה, ואם ממש צריך הוא נותן אופציה של הרכבים נמוכים. אין משהו שהניקס היו צריכים שה-OG יעשה בפלייאוף הזה שהוא לא עשה ברמה הגבוהה ביותר. מגיע גם לו להיכנס לספרי ההיסטוריה.
KAT
היה עוד שחקן של הניקס שבשלב מסוים בסדרה הזאת דיברו עליו כמועמד ל-MVP של הגמר. זה היה קארל אנתוני טאונס אחרי שני המשחקים הראשונים, בהם הוא עמד שווה בשווה ולמעלה מזה מול וומבי. במשחקים האחרונים הסיפור היה בעיקר העבירות שלו והוא התקשה מאוד לבוא לידי ביטוי התקפית, אבל המשיך לשמור נהדר על החייזר שמנגד ולאפשר בכך לניקס להישאר בתבנית ההגנתית הנהדרת שלה. את השאלה מי ישמור על וומבי ואיך הצבתי כשאלה הגדולה של הסדרה, התשובה שקא"ט סיפק התוותה את הכיוון של הסדרה הזאת. והיכולת ההתקפית שלו בשני המשחקים הראשונים סייעה לניקס להגיע לדקות אחרונות צמודות ולנצח.
זה היה המשך לפלייאוף בו טאונס המציא את עצמו מחדש כסנטר המודרני האולטימטיבי. המטאמורפוזה שלו סימנה את המטאמורפוזה של הניקס שהובילה ל-50 הימים הגדולים. במה שנראה כמו היסטוריה רחוקה כעת, הניקס פירקו את המזרח בזכות הסגנון ההתקפי הנהדר שהתבסס על קא"ט כמנהל משחק, למשך כמה זמן האסיסטים שלו והמחויבות למשחק הקבוצתי היו הסיפור הגדול של הניקס. במקביל, הוא תקף באגרסיביות גדולה מהרגיל מיס-מאצ'ים וקלע באחוזים נהדרים מכל הטווחים (הוא רביעי בדירוג אחוז הקליעה המשוקלל שהבאתי מקודם עם 68.4). גם לו היה רגע גדול בקאמבאק של משחק 4, עם השלשה הבלתי אפשרית הזאת שסימלה יותר מכל סל אחר שהניקס נכנסו לזון בו הם עושים דברים בלתי אפשריים בעקביות:
וומבי
אם ניו יורק היא הכוכבת הראשית של הגמר ושל הפלייאוף הזה, ויקטור וומבניאמה הוא כוכב המשנה. בפלייאוף הראשון שלו, וומבי הפך לדמות מהפנטת שמפעילה רגשית כל אוהד NBA בשלל דרכים שיכולות להיות גם סותרות. הוא כל כך מרענן וכל כך מפחיד, כל כך על אנושי כל כך אנושי, כל כך מרשים וכל כך פגיע, כל כך בוגר וכל כך ילד. אם הוא יישאר בריא, אין שום ספק שנכנסנו לעידן וומבי ב-NBA. הדבר היחיד שבטוח לגבי העידן הזה הוא שהוא לא יהיה דומה לשום דבר שהכרנו.
צריך עוד כתבה שלמה כדי לנסות למצות כמה למדנו על וומבי בפלייאוף הזה. נקודת פתיחה טובה תהיה שלמרות כל האיכות שסביבו, הקבוצה הנהדרת והמותאמת שנבנתה סביבו, דילן הרפר שנראה כמו מועמד עתידי ל-MVP בעצמו, בפלייאוף הזה כל מה שקרה בסן אנטוניו סבב סביב וומבי. כשהוא היה חד וטוב הוא סחף את כל האחרים לנצחונות, כשהוא התקשה האחרים התקשו איתו והפסידו. בנצחונות הוא קלע 28.3 נקודות ב-55.8 אחוזים מהשדה, 46.6 אחוזים משלוש ו-87.2 אחוזים מהעונשין. בהפסדים הוא קלע 18.5 נקודות ב-38.9 אחוזים מהשדה, 21.4 אחוזים משלוש ו-81 אחוזים מהעונשין. הרבה פעמים זה היה כל ההבדל בין נצחון להפסד, בטח במשחקי הגמר הצמודים כל כך.
הפערים האלה מעידים על כך שוומבי והספרס עוד לא פיתחו עקביות של אלופה במשחק ההתקפה. הוא הכי יעיל כשהוא מצליח להגיע לצבע, בעיקר בלי הכדור, אבל לספרס עדיין אין כלים מדויקים מספיק כדי לעזור לו להגיע לשם בעקביות מול הגנות שממוקדות בנסיון לעצור את זה, או לפתוח בעקביות אפשרויות במקומות אחרים בזכות התמקדות של ההגנות בו. מאז המשחק הראשון בגמר המערב מול אוקלהומה סיטי, גם הת'אנדר וגם הניקס גילו שפחות מפחיד מהנדמה לשמור על וומבי עם סנטרים מספיק גבוהים כדי לקחת לו את הלובים ואת ריבאונד ההתקפה. מכאן והלאה התקפת הספרס הייתה תלויה מאוד בנחישות התנודתית שלו כן להגיע לטבעת וביכולת התנודתית שלו לקלוע מבחוץ ולתקוף עם הפנים לסל.
האלמנט המפחיד ביותר בוומבי קשור לאפשרות שעוד שנה-שנתיים-שלוש הוא כן יעשה את הדברים האלה בעקביות ויספק, גם מול ההגנות הטובות ביותר, את המספרים שהוא סיפק בנצחונות. אם הוא גם יהיה נחוש בתפיסת מקום בצבע וגם המשחק שלו על קו השלוש עם הפנים לסל יהפוך לכלי התקפי משמעותי, לא ברור מה ניתן יהיה לעשות כדי להתמודד איתו. כפי שזה נראה במשחק 3 הנשכח:
מה שלא פחות מפחיד זה שבהגנה הספרס כבר מצאו בפלייאוף הזה את הנוסחה המנצחת שהופכת את וומבי לתופעה הגנתית היסטורית כבר בגיל 22. האיזורית ההיברידית שלהם שמשאירה אותו קרוב לצבע כל הזמן אפשרה להגנת הספרס להתמודד בהצלחה עם כל היריבות וכל הכוכבים הגדולים שהיא פגשה בדרך. את OKC הם עצרו על יעילות התקפית של 107.9, את הניקס על 110.1 (אחרי שבלושת הסיבובים הראשונים הם עמדו על 123.3). זאת הגנה של אלופה שחסרה התקפה של אלופה.
לא פחות מוומבי השחקן, הפלייאוף הזה היה הזדמנות להתוודע לוומבי האדם. זה שנותן מרפק לנאז ריד ומורחק, זה שמסיים את הפלייאוף במרחק פלייגרנט אחד מהרחקה ממשחק, זה שמספק אמירות לא שגרתיות בראיונות, כולל הקנטות ליריבים, זה שנותן לנו הצצה לאורח החיים הלא שגרתי שלו, זה שמצייר בפארק בניו יורק לפני משחק מכריע. נדמה שכל אחד גיבש דעה נחרצת על וומבי במהלך הפלייאוף הזה, רבים דעה שלילית. אישית, דווקא אהבתי את הדמות הייחודית שהצטיירה, דמות שמבטיחה שלא יהיה משעמם איתה לרגע. אני מוכן נפשית לחיות בעידן וומבי.
אך לא פחות משאר המאפיינים האישיים, נחשפנו לאופי הנדיר של וומבי. לסופרסטאר שכל העיניים עליו, והוא נופל וקם, נופל וקם, מסרב לוותר, מסרב להיגמר. כולל בפיגור 3:2 מול האלופה. התגובה שלו להפסדים במהלך הפלייאוף הייתה אחד הדברים המרשימים בפלייאוף הזה. עד שבסוף הוא נגמר, פיזית, מנטלית או גם וגם. כאשר במשחק 5 מיטש ג'ונסון הוציא אותו לעוד ועוד מנוחות היה ברור שמשהו כבר לא עובד כמו שצריך, שוומבי מחפש כוחות ולא מוצא. וברגע שהכוחות שלו נגמרו הסדרה נגמרה.
יהיו כאלה שיציינו טעויות ומשחקים חלשים של וומבי בשני הסיבובים האחרונים, ובעיקר בגמר. אנחנו חיים בעידן בו מה שקורה כאן ועכשיו הוא הדבר החשוב היחיד, וכאן ועכשיו וומבי נגמר, לא רק במשחק 5 אלא בסופי רוב המשחקים בסדרה. גם הקאמבאק במשחק 4 התחיל כשהוא הוריד הילוך ולא הצליח להחזיר.
אבל המסגור הנכון הוא שוומבי והספרס בכלל לא היו צריכים להיות בגמר. הם היו אמורים להיות בשלבים מוקדמים של צבירת נסיון והיו אמורים להיגמר לפחות עשרה משחקים מוקדם יותר באמצע גמר המערב, אם לא מול מינסוטה. מבחינתי אסור להתבלבל: מה שסן אנטוניו עשתה בפלייאוף הזה זו אחת הריצות המרשימות ביותר של קבוצה צעירה שאני זוכר. ושכר הלימוד שבסוף היא כן שילמה יעזור לה מאוד בשנים הבאות, מאוד יכול להיות שבעתיד נדבר על העונה הזו ככזו בה הספרס דילגו על כמה שלבים בדרך לגדולה.
התאוששות משברונות לב זה חלק מהאתוס של הספרס. זה המועדון שחווה את סל ה-0.4 שניות של דרק פישר ב-2004, את הפאול של מאנו ג'ינובילי על דירק נוביצקי ב-2006, את השלשה של ריי אלן ב-2013. כל אלה הם רגעים שבלעדיהם היה סיכוי גבוה שסן אנטוניו תזכה באליפות באותה שנה (במקרה של השלשה של אלן זה היה וודאי). במקום להישבר, היא זכתה באליפות בכל אחת מהשנים הבאות. האם זה מה שיקרה גם עם הפוטבאק של אנונובי? יש לחבורה הצעירה שיורשת את הקבוצה הגדולה ההיא את כל הכלים להמשיך במסורת.
תגובות