לפני הרבה שנים, הרבה מאוד שנים, דני פרנקו היה קולגה שלי במחלקות הנוער. הוא היה סופרסטאר על הקווים, אז כמאמן נוער בהפועל תל אביב. אני והקבוצות שאימנתי היו שק חבטות עבורו. בתחרות הדמיונית על מקום בנבחרות הצעירות, הוא ניצח בקלות. בעיקר כי זאת לא באמת הייתה תחרות, אלא רק משהו שדמיינתי. ומשם הוא רק זרח, פרח והמשיך לטפס. חולון, חיפה, הפועל תל אביב, ירושלים וכו וגו ודו. זכייה בגביע מדינה היסטורי בגיל 35. אליפות היסטורית בגיל 42. מאמן העונה, מאמן השנה, מאמן המה שבא לכם. והאמת? לא היה רגע אחד שבו קינאתי בו, למרות שלשם שאפתי להגיע בעצמי כשהייתי ילד ועל כך חלמתי. והאמת? לא היה רגע אחד שבו קינאתי במישהו מהאנשים האלו על הקווים, ולא משנה איך קוראים להם. ואני אסביר לכם למה. כי זאת חרא של עבודה. לא כתב הגנה הטור הזה הוא לא כתב הגנה על דני פרנקו, שפוטר עכשיו מהפועל חולון. גם כי פרנקו לא צריך הגנה ממני (מה גם שכבר התבטאתי לא אחת בעד פיטורי מאמנים, כולל המהלך שבו הוא נחתך מתפקידו בהפועל תל אביב). גם כי זה לא באמת משנה. אני חושב שאחרי הפסדים יוצאי דופן, כמו למשל אותו דרבי שבו הובסה מכבי חיפה (כדורגל), לגיטימי גם לפעול באופן חסר פרופורציות. והלו, אמרתם חולוניה, אמרתם – בהגדרה – חוסר פרופורציות. וכן, הפועל חולון חטפה וואחד מגה טרחה נגד הפועל תל אביב, טרחה שהגיע אחרי כמה התפרקויות קטנות יותר שחוותה לפני. וכן, הפועל חולון נמצאת כרגע בצד הלא נכון של המומנטום, דווקא אחרי שחוותה תקופה יפה במסגרת ה BCL, כולל כמה נצחונות נאים גם בליגה שלנו. השאלה היא אם השקיעה הזאת היא רק ברמת המיקרו של העונה המסוימת הזאת ושל רמת האימון המסוימת הזאת. כי לא צריכים ללכת אחורה ורחוק מדי כדי להבין את הפאזה הבינונית שבה נמצאת הפועל חולון. עם ציפיות של טופ ותקציב של לא. עם לחץ של קבוצה גדולה אבל עם סגל של לא. אם נוריד לרגע את הרעש ואת ההייפ שיודע לייצר אחד הקהלים הכי משמעותיים שיש לכדורסל הישראלי להציע, אנחנו נשארים עם קבוצה שהיא בעיקר משעממת. ולא רק השנה. ולא רק בקדנציה הנוכחית הזאת של דני פרנקו. וכל עוד הכסף הגדול נמצא או אצל שלוש הגדולות באמת או אצל המתעשרות החדשות, כולל נס ציונה, יתכן בהחלט שזה דינה. אותו הניהול עם אותם המנהלים שמקבלים את אותו סוג של החלטות, באותה אווירה ועם אותה רמת מקצועיות, רק שהשנים בינתיים נוקפות והכסף בינתיים מתמעט, בטח באופן יחסי. ופתאום גיא גודס, גם אחרי עונת אליפות (בסדרות!) לא מספיק טוב. וגם לא המחליפים שלו. וגם לא פרנקו. איך אומר שאנן סטריט? משהו על אותן חליפות. אם אין בזה חדש אז זה לא חדשות. YOU HAVE ONE JOB בפרפרזה על האימרה הידועה, תפקידו של מאמן אמנם נרחב במיוחד, אבל נמדד בעיקרו בדברים שקורים לפני שהעונה מתחילה. זאת העבודה שלו. כלומר, במערכת בריאה יש קונסוליום ניהולי מקצועי, עם פורום שמשלב בין מספר מחלקות שונות – עד לקבלת החתמה מי חותם ולמה. לפחות לפי מיטב הבנתי, דני פרנקו היה העונה האינסטנציה המקצועית הבכירה במועדון. אין לי מושג אם כל המהלכים או ההחתמות הם רק "שלו" אם לאו, אבל הנחת העבודה היא שבהיעדר ליהוק מקצועי ניהולי אחר, מה ששלו שלו. והקבוצה הזאת נבנתה לא מספיק טוב. הימורים חדשים על שחקנים ישנים. הימורים ישנים על שחקנים לא בריאים. ויתור מוחלט בפרמטרים של אתלטיות ורוח נעורים. לכל אחת מההחלטות הללו יש מחיר. וכפי שכתב לי אחד הכותבים הבכירים שהדיסקו יודע לייצר, השילוב בין הלאות המובנית לבין שבוע אינטנסיבי כמו זאת שחוותה כעת חולוניה = קריסה גופנית ומקצועית. הימורים חדשים על שחקנים ישנים. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ויונר סל המעגל אחת האימרות שתפסה חזק בשדרת הטוויטר היא מעגל המימרים. אני לא סגור על מי המקור (ניר צדוק?) אבל הכוונה היא ללופ שבו נמצאים המאמנים שהם שלב מתחת למאמני העל. רגע אחד הם בסכנין או במכבי ראשון לציון או בריינה או בבני הרצליה או בחדרה או בנס ציונה. ושוב. ושוב. בשוק עבודה מצומצם במיוחד, קשה במיוחד להישאר על הגל. בהיעדר אפשרויות, מאמנים טובים ובכירים מחפשים אופציות בטוחות. היי, גיא גודס הוא פאקינג מנהל מקצועי באשקלון, כן? היי, דן שמיר ויתר לטובת חיים טובים בבית ההבראה של אדלסון. בהיעדר אפשרויות, המאמן הישראלי הופך להיות מסורס ומפוחד. הוא מתראיין כמו פחדן בואכה בלנדר. הוא מתחזק מערכות יחסים לא בריאות עם האקוניסים של העולם, כי הם אלו שיחליטו אם הוא יקבל חוזה ומשכורת מחר. הוא בונה קבוצות תוך כדי בחירות פוליטיות, כדי לצאת סבבה עם מי שצריך. הוא לפעמים גם משחק כדורסל של פחדנים (להבדיל, אגב, מאחד כמו אלדד בנטוב שמרשה לעצמו להתפרע ולהתנסות בסגנון הכדורסל. אולי כי הוא מכיר מהבית את היו"ר נפתלי בנטוב?). הוא שומר על פוקר פייס תוך כדי שהוא שומע כל מיני פרשנים או מנהלים שמסבירים לו על הטעויות שלו במשחק או בכלל, למרות שאין להם מושג מהחיים שלהם בכלל או בכדורסל בפרט, כי הם חשובים והוא בסך הכל עובד זמני ששואף לקביעות. ברשותכם, אחזור על דברים להם אני מטיף מזה זמן. מינהלת הליגה לא צריכה לתמרץ כספית ענייני שחקנים צעירים וכל מיני מהלכים פופוליסטיים כאלו. היא כן צריכה לתמרץ אלמנטים שמשמרים יציבות, המשכיות ומֻוכָּרוּת. הדרך גם להשתפר מקצועית וגם בכל הנוגע לקשר עם הקהל הוא לשמור על אותם פרצופים. כמו בסדרה צ'ירס (יענו חופשי על הבר) אני רוצה להגיע למקום שבו האנשים מכירים האחד את השני. אני רוצה בונוסים על שחקנים שנשארים משך שנים, ולא משנה אם ישראלים או לא. לא פחות, אני רוצה בונוסים על מאמנים שנשארים משך שנים. זה יעשה טוב מקצועית, זה יעשה טוב יח"צנית, זה יעשה טוב נקודה. ועדיין, גם אם זה יקרה, להיות מאמן כדורסל ישאר חרא של עבודה.

מחזור משחקי חג המולד הוא אחד הרגעים החשובים בלוח השנה של ה-NBA. מסורת קבועה של חמישה משחקים, אחד אחרי השני, שממלאים את יום החג, עם שיבוצים של הקבוצות הגדולות ביותר ויריבויות מעניינות במיוחד. השנה אדם סילבר קיבל מתנת חג, בדמות היריבות שהחלה להתהוות בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו. המפגש ביניהן בכריסמס היה השלישי בשבועיים, והרגיש כמו משחק שלישי בסדרה. לא סתם סדרה, אלא כזו בה האנדרדוג הצעיר הימם את הפייבוריט המובהק בשני המשחקים הראשונים. פתאום OKC, ששבוע לפני כן עוד דיברו עליה (גם אני) בתור קבוצה שיכולה לשבור את שיא 73 הנצחונות בעונה ונמצאת בעמדה להשתלט על הליגה עד סוף העשור, מצאה את עצמה במשחק שהיא סוג של חייבת לנצח, ועדיף באופן משכנע. אחרת אפילו תואר הקבוצה הטובה ב-NBA כרגע יועמד בספק גדול. התוצאה של שני המשחקים הראשונים ב-"סדרה" הפכו את המשחק השלישי לכזה שכל תוצאה בו תהיה מעניינת, לכל תוצאה יהיו השלכות. אבל התוצאה שבאמת קרתה היא המעניינת מכולן. עוד נצחון קל של סן אנטוניו, עוד הצהרה ברגע משמעותי אחרי ההצהרה בחצי גמר טורניר הגביע, זה כבר אירוע דרמטי בכל הקשור ליחסי הכוחות בין שתי קבוצות העתיד, ואולי בעצם גם ההווה, של הליגה. בכתבה הזאת אני לוקח ברצינות את ההתייחסות לשלושת המשחקים האלה כסדרה (אגב, בעוד שבועיים וחצי יהיה המשחק הרביעי). בניתוח של סדרות שוויוניות אני אוהב להתמקד בקרב השחמט בין המאמנים, בהתאמות הגדולות והקטנות ממשחק למשחק, באופן בו כל קבוצה לומדת את השנייה. בסדרות חד צדדיות, סדרות שמסתיימות בנוק-אאוט חד משמעי, הדגש הוא על העליונות המקצועית, הפיזית והמנטאלית של צד אחד על השני. זאת הטריטוריה בה אנחנו נמצאים. שני המשחקים הראשונים על המשחק הראשון כתבתי כאשר ניתחתי את חצאי גמר הגביע. בגדול, זה היה משחק שבלט בו אלמנט ההפתעה. האלופה הופתעה משילוב העוצמה והכשרון של הגארדים הצעירים של הספרס, סטפן קאסל ודילן הארפר, לצד הליטוש והחדות של דיארון פוקס, ובכלל מיריבה שלא נבהלת מהאינטנסיביות המפורסמת של OKC ואפילו מתעלה עליה. החלק השני של ההפתעה היה כל הסיטואציה עם ויקטור וומבניאמה. זה היה משחק החזרה שלו מפציעה, הוא עלה מהספסל לדקות מוגבלות ביכולת חלקית, וניכר היה שאוקלהומה סיטי לא כל כך יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה המשונה הזאת. המשחק השני, שהתקיים יום וחצי לפני מפגש הכריסמס, היה שוויוני רוב הזמן עד שהפסיק להיות. הוא הזכיר קרב אגרוף, בו שני המתחרים מחליפים מהלומות עד שאחד מהם נגמר בזמן שהשני ממשיך כרגיל. זה קורה לא מעט במשחקים של OKC, שהיריבות נותנות כל מה שיש לה כדי להחזיק מעמד שניים וחצי או שלושה רבעים עד שבשלב מסוים אין להן יותר מה לתת. רוב הזמן התחושה הייתה שזה מה שיקרה גם במשחק הזה, שהיכולת יוצאת הדופן של סן אנטוניו להישאר שוויונית לא תחזיק מעמד, שבסוף היא תיגמר, שיחסי הכוחות יחזרו למסלולם ההגיוני. קרה בדיוק ההיפך. ריצת 13:28 ברבע האחרון הפכה יתרון 3 של הספרס ליתרון של 18 וסגרה את המשחק. כוכבי הבריחה היו הצמד קאסל את הארפר. בעיקר קאסל, שכרגע הרבה יותר דומיננטי. יש להם את היכולת להגיע למקומות שהם רוצים מול הגנה שמתמחה בלמנוע מהיריבים להגיע למקומות שהם רוצים. ושניהם רוצים להגיע לצבע. לא בהכרח כדי לסיים. שניהם יודעים לעצור בתוך הצבע אם אין נתיב לטבעת ולחכות רגע עד שנוצרת אפשרות מסירה טובה, שניהם יודעים גם לחדור כדי לזרוע פאניקה, לכווץ את ההגנה באופן שיפתח משהו במקום אחר במרחק שלוש מסירות. הם מגיעים למקומות שהם רוצים כי הם כל כך חזקים וכל כך אתלטיים, שילוב שגורם ללו דורט להיראות כבד ולקייסון וואלאס להיראות עלה נידף ברוח כשהם מנסים לשמור עליהם. ואלה שניים מהשומרים הטובים בליגה, כן? התקציר שמדגים את הנקודה הזאת בצורה הטובה ביותר הוא התקציר של קאסל מהמשחק השלישי: גורם מכריע נוסף במשחק הזה היה שסן אנטוניו ניצחה בגדול את הקרב על עמדה מספר 4. האריסון בארנס וקלדון ג'ונסון חברו ל-45 נקודות משותפות, רובן הגדול כשהם משחקים כפאוור פורוורד. חלק גדול מהזמן שמר עליהם שחקן פנים, בעיקר צ'ט הולמגרן, כי OKC עולה עם שני גבוהים בחמישייה ובדקות שוומבי משחק מעדיפים לשים עליו את אלכס קארוסו ואת הסנטר על הפאוור פורוורד של הספרס. הם ניצלו את זה כדי להשתחרר לשלשות, לקחת את צ'ט לטיולים לטבעת ולנצל מיס-מאצ'ים כשהם מצאו את עצמם מול שחקני כנף של הת'אנדר. הם ניצלו עד תום את המחסור של האלופה בפאוור פורוורד קלאסי. מארק דייגנולט מרבה לשים את צ'ט על הפורוורד הפחות מאיים של היריבה כדי שיהיה בעמדת עזרה, הוא חי בשלום עם זה שמדי פעם הוא יתקשה בסגירה לשלשה או מול תנועה מבחוץ פנימה. אבל מול הספרס, בימים שבארנס וקלדון פוגעים, אין ממש איפה להחביא את צ'ט ככה, וזאת עוד סיבה לכך שקשה לאוקלהומה סיטי מול סן אנטוניו. המשחק השלישי במשחק הראשון היה אלמנט ההפתעה. המשחק השני היה הלילה השני בבק-טו-בק עם טיסה באמצע עבור OKC בזמן שלספרס היה יום מנוחה יותר. במשחק השלישי נגמרו התירוצים. זה היה הזמן למשחק הצהרה של האלופה בבמה הגדולה של מחזור הכריסמס, הרגע בו היא מזכירה שהיא יודעת להתעלות כשהיא באמת רוצה. שלא יהיו טעויות, היא באמת רצתה. החבורה של דייגנולט נורתה מלוע של תותח למשחק הזה. בדקות הראשונות רמת הביצוע ההתקפית שלה הייתה עילאית. אוקלהומה סיטי היא קבוצה מאוד שיטתית, שמשתמשת בסטים התקפיים מורכבים ויעילים שכשהיא חדה משיגים לה הרבה מאוד זריקות טובות. בדקות הראשונות האלה התרגילים עבדו והזריקות נכנסו. יחד עם היכולת של שיי גילג'ס אלכסנדר ליצור לעצמו מצבי זריקה, זו הייתה פתיחה התקפית מושלמת של הת'אנדר. אחרי שמונה דקות הם קלעו 32 נקודות. אם לחזור למטאפורת האגרוף, זה היה הקרב החוזר אליו הגיע האלוף המובס במטרה לספק הצהרה, לסגור את הסיפור מוקדם. הוא מתנפל על הסיבוב הראשון ונותן כל מה שיש לו, רק כדי לגלות שהיריב הצעיר והחוצפן עומד ומחייך. הפעם היה תורו של דיארון פוקס לתת את הקונטרה. בעוד שקאסל והארפר מגיעים למקומות שהם רוצים בזכות הכוח שלהם, פוקס מגיע למקומות שהוא רוצה בזכות החתוליות שלו. הוא מתפתל בין חסימות ונע אחורה והצידה ללא מאמץ כדי להגיע למשבצת הפנויה. במשחק הכריסמס הוא הגיע לזריקות האלה וסרב להחטיא אותן. הוא קלע 11 נקודות באותן שמונה דקות כדי להשאיר את הספרס במשחק, וברגע שהת'אנדר הורידו את הרגל מהגז היה שם כדי לוודא שהספרס לוקחים את ההובלה ולא משחררים אותה עד הסוף. סיפור המשחק הזה הוא שברגע שמכת הפתיחה לא עבדה, לא יצרה יתרון משמעותי, OKC פשוט נשברה. היא קלעה עוד 70 נקודות ב-40 הדקות שנותרו וניתן היה לראות איך הרוח יוצאת, לאט ובטוח, מהמפרשים. הגילום הבולט ביותר של השבירה היה ששג"א התחיל ליידות שלשות מכדרור, בדרך כלל בסטפ-בק, בחצי השני של הרבע השלישי. זאת זריקה שיש לו בארסנל, בעיקר השנה, אבל כשהוא לוקח שלוש-ארבע זריקות כאלה תוך כמה דקות, ומחטיא את כולן, זה סימן לייאוש. זה היה מחזה יוצא דופן. האלופה, שרק שבועיים לפני כן הייתה במאזן 1:24 ועוררה בהלה ברחבי הליגה, הסתובבה כמעט מחצית שלמה על הפרקט עם שפת גוף של "הרמנו ידיים, אין לנו מושג איך מתמודדים עם הסן אנטוניו הזאת". ברמה הטקטית, שתי הקבוצות הלכו יותר בקיצוניות אל המאץ'-אפ בין וומבניאמה לאלכס קארוסו, כחלק מהנסיון של OKC לשחק באופן קבוע עם חמישה קלעי חוץ בדקות של וומבי. דייגנולט הפך את קארוסו לשומר העיקרי על וומבי, שמצליח למנוע ממנו לתפוס עמדה קרוב לסל ודי מכריח אותו לנסות לקחת זריקות לא נוחות מעליו. בצד השני, גם וומבי שומר רוב הזמן על קארוסו ומתעלם ממנו לחלוטין, מגמה שהלכה והתחזקה ככל שקארוסו החטיא עוד ועוד שלשות פנויות. הקיצוניות של המהלך הזה היא כזו שרואים בדרך כלל בפלייאוף, ולא פעם השחקן שהיריבה עוזבת ומכריחה אותו לזרוק נלחץ ולא מפסיק להחטיא. ההחטאות של קארוסו, והאופן בו הגנת הספרס כיוונה אליו את המשחק, היו אחת הסיבות לכך שהפתיחה החזקה של OKC נקטעה. אפקט וומבי רק בפסקה האחרונה התחלתי להתייחס לקיומו של אחד, ויקטור וומבניאמה. זה זמן טוב להזכיר שהסוויפ בסדרת השבועיים קרה עם חצי וומבי, בכל המשחקים הוא עלה מהספסל לדקות מוגבלות כשניכר שהוא רחוק משיאו. מה שכיף בלהיות וומבי זה שאתה לא צריך להיות טוב ביחס לעצמך, אתה פשוט צריך להיות קיים. גם בגרסה המוגבלת שלו, הנוכחות שלו כל כך משמעותית. בדקות שהוא שיחק (23 למשחק) הנט רייטינג היה 32. במספרים טהורים יותר: את 70 הדקות שהוא שיחק בשלושת המשחקים ביחד, בערך משחק וחצי, הספרס ניצחו ב-47 הפרש. הנט רייטינג ההתקפי של OKC בדקות האלה היה 88.9, שזה 18.8 נקודות ל-100 פוזשנים פחות מההתקפה החלשה בליגה. זה מדגם מזערי, ואם קארוסו קולע כמה שלשות זה נראה אחרת, אבל המספרים האלה כן מעידים על ההשפעה ההגנתית חסרת התקדים של וומבי גם כאשר הוא מספק רק בלוק אחד למשחק. אם הייתה דרך למדוד את הקטגוריה "כמות זריקות שלא נזרקו מעצם נוכחותו של שחקן על הפרקט" אני די בטוח שוומבניאמה היה המוביל בכל הזמנים של הקטגוריה הזאת. כמות הפעמים בה שחקנים של OKC התחילו חדירה ועצרו באמצע כדי למסור החוצה לשחקן לא פנוי, או המשיכו לנוע בלי להסתכל לכיוון הסל, או עשו אחורה פנה, הפכה להיות קומית בשלב מסוים בסדרת השבועיים. הנה דוגמא מצוינת מציוץ של סטיב ג'ונס שמביא פוזשן עם שתי זריקות שלא נזרקו בגלל הנוכחות של וומבי: אם בצד השני דיברנו על היכולת של הגארדים של הספרס להגיע לאן שהם רוצים, כאן היה המצב ההפוך: בדקות של וומבי השחקנים של הת'אנדר לא היו מסוגלים להגיע למקומות מהם הם יעילים. שג"א עוד הגיע לזריקות שלו מחצי מרחק, אבל גם הוא לא ממש התקרב לצבע, האחרים היו די חסרי אונים. ג'יילן וויליאמס היה כל כך חסר השפעה על המשחקים האלה שרק עכשיו אני מכניס את השם שלו בכוח. לא רק בגלל וומבי. הצמד קאסל את הארפר מביאים לידי ביטוי את הפיזיות שלהם גם בהגנה, וכל שאר שחקני החוץ עובדים קשה וחכם כדי למנוע מהיריבה סלים קלים, כולל פוקס שמפתיע לטובה בהשתלבות שלו בצד הזה. ג'וליאן שמפני, אחד מצמד האחים שמפניה, לא הצליח לקנות סל בשלושת המשחקים, אבל קיבל דקות משמעותיות כי עבד קשה מאוד בהגנה ובריבאונד. הנוכחות של וומבי מאחוריהם עושה את החיים של שחקני החוץ קלים, אבל צריך לדעת איך להשתמש בזה. בהתקפה, וומבניאמה היה הרבה פחות דומיננטי מפתיחת העונה. הוא לא התעקש להגיע לצבע כמו בשבועות הראשונים והיה עסוק הרבה יותר בלמצוא מחדש את הטאץ' בזריקות מבחוץ. הוא הזכיר קצת את עונת הרוקי, בה בכל משחק היו כמה מקבצים של שתיים-שלוש דקות בהן הוא הביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שלו. איכשהו, במשחקים מול OKC המקבצים האלה הגיעו בדיוק בזמן. בדיוק כאשר פוקס קצת נחלש וצמד הילדים נזכרו פתאום שהם ילדים, כאשר ההגנה של הת'אנדר הרגישה שהיא מצליחה לייצר עצירות ולא היה ברור מי ייקח על עצמו את הדקות הבאות, וומבי הגיע ולקח על עצמו את הדקות האלה. סעיף הערכה למיטש ג'ונסון סן אנטוניו לא הייתה אמורה להיות עד כדי כך טובה במשחקים האלה. יש פה שורה של מוקשים פוטנציאליים: ההתבססות על שחקן שנה שנייה ושחקן שנה ראשונה שהנסיון שלהם בליגה דליל, כוכב וותיק יותר (פוקס) שחזר לאחרונה מפציעה ובקושי הספיק לשחק עם השחקנים שסביבו, העובדה ששלושה מארבעת השחקנים הבכירים חולקים שתי עמדות, הסיטואציה המשונה של סופרסטאר (צעיר מאוד בעצמו) שחוזר מפציעה מוגבל ועולה מהספסל, המחסור בהיררכיה ברורה בסיטואציה הזאת. ולכך ניתן להוסיף מאמן צעיר שרק לפני שנה נכנס לנעליים הגדולות ביותר ב-NBA. כמה פעמים ראינו מועדונים מתרסקים אחרי פרישה של דמות בקליבר של גרג פופוביץ'? למאמן הצעיר הזה קוראים מיטש ג'ונסון (רבים כותבים מיץ', אני חושב שאם כותבים מיטשל אמורים לכתוב גם מיטש), הוא אחד משורה של מאמנים די אלמוניים בליגה. וניתן כבר להכריז שהוא עושה עבודה נהדרת. התחושה כשרואים את סן אנטוניו היא שיש יד שולטת על ההגה. יש מי שיודע לתמרן באופן מדויק בין שלושת הגארדים ולנהל באופן מושלם את הדקות של וומבי, יש מי שיודע מתי לתת לצעירים להשתולל ומתי להשליט סדר, יש רוטציה מדויקת מאוד של תשעה שחקנים שכל אחד מהם יודע את התפקיד שלו, יש גם קבוצה שתמיד חוזרת מטיים-אאוט עם תרגיל מוצלח. במילים קצת אחרות, סן אנטוניו נראית כמו חבורה של שחקנים שסומכת על המאמן שלה ועל המארג הקבוצתי, כולל כוכב על שלוקח על עצמו תפקיד משני מהספסל לתקופה ממושכת. צריך כוכבים עם אופי נכון, אבל צריך גם מאמן שייתן תחושה שיש על מי לסמוך. מכיוון שסן אנטוניו ביצעה השתלטות עוינת על תואר קבוצת העתיד של הליגה, ג'ונסון הופך להיות דמות משמעותית מאוד ב-NBA בשנים הקרובות. הסימנים הראשונים הם שהוא מוכן למשימה של להוביל את הקבוצה הגדולה הבאה. אחרי הסוויפ בסדרת השבועיים מול האלופה, גם אוהדי הספרס מתחילים לדרוש הערכה למאמן שלהם: מסקנת כריסמס נוספת: הלייקרס בבעיה אפשר לדבר על עוד הרבה דברים שקרו במחזור הכריסמס: סימני החיים של דריוס גארלנד וקליבלנד, האופי החדש של הניקס והחשיבות של טיילר קולק עבורו, לנסות למצוא משהו מקורי להגיד על ניקולה יוקיץ' והיכולת שלו לסחוב קבוצה בלי שלושה שחקני חמישייה לנצחונות. אבל התופעה המובהקת ביותר בחמשת המשחקים הייתה חוסר האונים של הלייקרס מול יוסטון. זאת לא הייתה סתם תבוסה. זה היה משחק שנתן תחושה שאם הקבוצות ישחקו ביניהן עשר פעמים, שמונה מהמשחקים ייראו ככה. ללייקרס לא היה שום פתרון לריבאונד ההתקפה של יוסטון, תופעה שכל הליגה כבר מכירה ומתכוננת אליה, הרוקטס ניצחו בקרב הריבאונד 48:25 וקטפו כמעט מחצית מההחטאות שלהם. וזה רק חלק מהבעיה. ללייקרס אין אף שחקן ברוטציה שיכול להתמודד עם אתלט ברמה של אמן תומפסון, שפשוט מצא את דרכו לטבעת פעם אחרי פעם עם או בלי הכדור. גם לסקורר מהסוג של קווין דורנט קל מאוד מול החבורה של ג'יי ג'יי רדיק. ללייקרס מראש אין סטופר אידיאלי לשים מולו, והם מרבים להשתמש בחילופים כך שאין לו בעיה להגיע למאץ'-אפ שמתחשק לו, בדרך כלל לוקה דונצ'יץ' אבל ניתן גם לתקוף גארדים כמו אוסטין ריבס (שהפציעה שלו היא עוד בעיה) או גבוהים כמו דיאנדרה אייטון. הנה תקציר שכולל הרבה מאוד סלים קלים: הבעיה הרחבה יותר היא שלא מדובר ביריבה ספציפית שקשה ללייקרס מולה. לפני שבועיים סן אנטוניו ניצחה אותה בקלילות, מוקדם יותר העונה OKC הביסה אותה ללא תנאי. אין ללייקרס כלים להתמודד עם גארדים אתלטיים כמו של הספרס, עם האינטנסיביות של OKC, עם הגודל של יוסטון. היא עוד לא שיחקה מול דנבר השנה, אבל קשה גם לדמיין אותה מתמודדת עם הפיק נ' רול בין יוקיץ' למארי. לכל הקבוצות האלה יש בדיוק מה שאין ללייקרס: עתודת שחקני כנף אתלטיים שיכולים להקשות על לוקה, ריבס ולברון. זה מוקדם מאוד, וכבר היו תקדימים לקבוצות כוכבים שהתחברו בפלייאוף. מדובר גם בכוכבים איכותיים במיוחד: שחקן טופ 5 (לוקה), אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה שיש לו מה להציע גם בשלהי הקריירה (לברון) וגארד שמשחק ברמה של אולסטאר מפתיחת העונה (ריבס). אבל דווקא ביחס לאיכות של השלישייה הזאת, מאכזבת מאוד התחושה שאין לקבוצה הזאת כלים להתמודד בסדרת פלייאוף מול אף אחד מהכוחות הצעירים העולים במערב. נראה שההנהלה לא עסוקה בחיזוק עכשווי אלא שומרת את הקלפים לעתיד, התבוסות מול הגדולות במערב רק יחזקו את ההחלטה לא להשקיע בעונה הזאת, למורת רוחו של לברון.

שלוש דקות בתוך המשחק עוד כתבתי כל מיני דברים על תוכנית המשחק של פרנקו. רשמתי משהו על ארצי מול אניס, על חילופי הגנות, על איזה פתרון לפיק אנד רול. אבל מה זה בכלל משנה בערב כזה? אין פה דיון על כדורסל, לא על טקטיקה ולא על שיטות. המשחק הזה הוא שיעור אחד גדול במנטליות בפער בין קבוצה שמגיעה חדה, רעבה ובטוחה בעצמה, לבין קבוצה שפשוט לא מצליחה להגיב כשהגל הראשון פוגע בה. הפועל חולון - הפועל תל אביב (114-60) אף אחד לא מצפה שתנצח צונאמי כזה, אבל כן מצפים שתנסה להחזיק ראש מעל המים, לא לתת לגל לגרור אותך להפרש של חמישים. חולון אפילו לא נפנפה בידיים, היא פשוט חיכתה שהגל יגרור אותה למצולות. אנחנו כבר מכירים את הכדורסל ההתקפי של הפועל תל אביב של איטודיס. התקפית, הפועל משחקת די פשוט: פיק־אנד־רולים עם אוטורו, פוסט־אפים למוטלי וכשבלייקני על המגרש, בידודים עליו בכל הזדמנות. אבל לפעמים שוכחים שמאחורי הפשטות הזאת מסתתרת קבוצת הגנה פנטסטית - בין הטובות באירופה. ואלה שמות: מלקולם, ברייאנט, מדר, פלטין ובלייקני. חמישה גארדים ששומרים אישית על הכדור בטופ של הטופ באירופה, לא פחות. ברייאנט כמעט ולא משחק בליגה, אבל מתישהו זה גם יתחיל לקרות. זה לא באמת רלוונטי, כי מעבר לסגנון הגנתי כזה או אחר וטקטיקה שמתאימה למשחק מסוים, איטודיס יודע שיש לו שחקנים שמסוגלים לייצר אינטנסיביות פסיכית בכל רגע נתון. אינטנסיביות פסיכית בכל רגע נתון, איטודיס. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל נזכיר שבליגה יש לו גם פורוורדים ישראלים הגנתיים ואינטנסיביים כמו בלייזר ושגב. מי שציפה שיהיה הבדל עצום בין אירופה, שם האינטנסיביות ותחושת הדחיפות של הפועל בשמיים, לבין הליגה האפורה, קיבל עד היום ובמשחק מול חולון בפרט תשובה מאוד פשוטה: אין הבדל. האינטנסיביות לא יורדת. במינימום, היא נשארת בדיוק אותו דבר. קחו את בר טימור כדוגמא: לא השומר האישי הכי גדול שיש להפועל להציע ועדיין אתמול בדקות הראשונות הוא חיסל את וולטון. זה לא שהוא חטף לו מידיים כל פוזשן שני, אבל כשאתה ידוע שעל כל חדירה שלו יבצעו סטאנט מהסטרונג סייד, ובכל פעם שהוא יברח לך יגיע שחקן אחר לרוטציה מלאה, גם שומר בינוני נהיה שומר גדול. בכלל הפועל עם השחקנים האינטלגנטים שלה מבצעת יפה שני דברים: סטאנט - כששחקן ההתקפה חודר, הוא יראה לא רק את הידיים של השומר שלו, הוא יקבל בקפיצה מהירה שחקנים קרובים. לרוב לא התחייבות מלאה אלא רק תזוזה עם הגוף לקו החדירה וחזרה מהירה לשחקן. זה גורם למתקיף הרבה פעמים לוותר על הכדור מוקדם וקוטע מהלכים שאחרת היו מסתיימים בסל. ג'אמפ סוויץ' - חילוף הגנתי שמתבצע ברגע ששחקן מאבד את השחקן שלו בגוף מלא. זה לא חייב להיות עם הכדור, אבל ברגע שהתוקף עבר את המגן שלו גוף מלא, אותו מגן קופץ לשחקן ההתקפה הקרוב ושאר השחקנים, מבצעים רוטציה לשחקן הקרוב אליהם כאשר האחרון קופץ אל הכדור. לרוב מעורבים בזה שני שחקנים אבל לפעמים יכולים להיות מעורבים בזה כל שחקני ההגנה. אם רק לחולון היה שחקן מהסוג של גיא פלטין. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל אינטנסיביות הזכרתי? קחו עוד. ליבי ליבי עם רועי רוזנברג, אחד השחקנים החביבים עליי. שחקן שכל דקה על הפרקט היא עבורו מבחן להוכיח שמקומו בליגת העל ודקות אין לו הרבה. הוא תמיד מנסה, בכל כניסה, להשפיע הגנתית והתקפית. הוא רחוק מאוד מהשחקנים שעושים פאול טוב והולכים להתחבא בפינות - הוא יוזם, יוצר, מנסה. זה לא תמיד עובד, אבל הרצון שם, וגם הכישרון. אתמול פרנקו זרק אותו לפרקט אחרי שהתייאש מוולטון וקרביץ, שהיו חלשים כמו שאר שחקני חולון. לצערו, מי שחיכה בצד השני היה פלטין. ופלטין… פלטין הוא סיפור אחר לגמרי. ובערב כזה, חולון הייתה צריכה בדיוק שחקן מהסוג שלו כמו אוויר לנשימה. שחקן שאם היה משחק בחולון, היה מביא את אותה אינטנסיביות שבה שיחק לפני שנתיים בקריית אתא. אבל הוא משחק בהפועל תל אביב, קבוצה שעל הנייר בכלל לא זקוקה לשחקן כזה, יש לה מספיק שומרים מצוינים ואנרגיות בשפע. ועדיין, פלטין לא משנה דבר. הוא הגיע לשם על טיקט של הגנה רצחנית ואינטנסיביות, והוא ימשיך לשחק על הטיקט הזה בלי למצמץ. הוא לא מתכוון להתנצל, גם אם זה מול רוזנברג, ו-50 הפרש מהדהד. כמה פעמים כבר היללתי את ניהול הסגל המרשים של הפועל? וגם אתמול, כל שחקן שעלה מהספסל נראה כאילו הדבר היחיד שמעניין אותו הוא לטרוף את מי שמולו. לא בטוח בכלל שמדובר בניסיון להוכיח למאמן היווני שהוא ראוי לדקות גם בליגה הבכירה. אולי זה דווקא משהו אחר: ההבנה הפשוטה ששם, ביורוליג, לא באמת יחכו לו דקות, ואם כבר כאן יש סיכוי לראות פרקט, אז לתת הכול. כל שנייה. כל פוזשן. זה על איטודיס, כמובן, אבל לא פחות מזה, זה על השחקנים שלו. הם אלה שמבינים את ההיררכיה, את המציאות, ובכל זאת עולים ונותנים הכל ובאיכות. חולון, כמו שכתבתי כבר בפתיחה, נכנעה מהר. 11:0 בפתיחה, והמשחק שחשבתי שיהפוך למבחן מעניין לשתי הקבוצות - הפך לזמן זבל ארוך ומייגע לכל מי שקשור להפועל חולון בצורה כזו או אחרת. קשה לשחק ככה: אתה לא מצליח לעבור את החצי, רכבת חילופים מהמאמן, בכי ונהי של הכוכבים לשופטים. כל מה ששחקן מצפה לו במשחק כזה הוא, כמאמר הקלישאה: לשמוע את שריקת הסיום. תנסו רגע להיכנס לראש של שחקנים במצב חוסר אונים כזה. בעצם, אל תנסו, תנו לי להכניס אתכם. הייתי שם. שחקני חולון, לאורך דקות ארוכות, היו במרחק של אוקיינוסים מהפועל. וכשהמרחק הוא כזה, ואין שום סיכוי לניצחון, שחקנים נוטים לברוח למקום הכי בסיסי שיש, המקום האישי. ה"ביחד" נמחק, ובמקומו נכנסות המחשבות של אני, עצמי ואנוכי: "מקווה שהפלוס מינוס שלי סביר", "בדקות שלי זה לא היה כזה נורא", "בוא’נה, אם היה פותח איתי דברים נראים אחרת", "הוא תמיד נותן לי לשחק עם אלה שלא מוסרים", "50 הפרש… רק שדני ישרוד את זה". ויש גם כאלה, תמיד יש, שמקווים שהוא לא ישרוד את זה. אגב פרנקו, קיבל טכנית ראשונה הגיונית בניסיון להעביר מסר, להעיר את השחקנים, זה היה הגיוני, אפילו מתבקש. אבל לקבל הרחקה כבר במחצית? את זה אהבתי הרבה פחות. הנה, אוהד חולון אחד כבר לקח את זה צעד קדימה וקישר את ההרחקה לפחד של פרנקו בכלל לעמוד על הקווים במשחק כזה של ביזיון חסר תקדים. אצטט את מורי ורבי שי האוזמן על הפועל של כרגע: היא באלמנט שלה. אוסיף מעצמי על חולון שהיא לא יציבה וזה הדבר הכי יציב אצלה. זה כרגע מתבטא ב-54 הפרש לקבוצה האדומה. מדהים. הפועל ירושלים נגד רעננה (99-102) ירושלים סגל מלא. רעננה ממש לא. מה כבר יש לכתוב על זה? אם אתם לא יודעים את התוצאה והייתי אומר לכם שרעננה שיחקה כל המשחק עם 7 שחקנים, שחררו ממני 2 דקות של שחר דורון, הייתם אומרים לי שנגמר באזורי ה30-40 קל לאדומים. אז זהו שלא. אחרי ההפסד לבאר שבע, בדיוק לפני שבוע כתבתי שירושלים בעצם ויתרה על הליגה, וכשהיא משחקת, היא לא משחקת עם תחושת דחיפות. בלי ששמתי לב, יונתן אלון אמר בדיוק את זה בראיון אחרי המשחק. הוא אמר שזה עליו לנסות לייצר אצלם את התחושה הזאת. מול נתניה באמצע השבוע לא באמת צריך תחושת דחיפות. צריך להגיע עם חמישה שחקנים שיכולים לנשום ולרוץ בו־זמנית וזה מספיק. אז אין מה לבחון את זה שם. ומכבי רעננה? גם זה לא מבחן, ובלי חצי סגל זה אפילו עוד פחות מבחן. ובכל זאת, בצורה מוזרה, ירושלים לא רק נבחנה, היא גם נכשלה. סיפור המשחק במהלך אחד: קונץ יוצא למתקפת יחיד מול חמישה ירושלמים, אני חוזר, חמישה ירושלמים. הוא מגיע די בקלות עד הטבעת אבל מחטיא מול קונטסט של נמרוד לוי. פתאום משום מקום נכנסת לפריים עוד גופייה לבנה, זאתי של וורקמן. ריבאונד התקפה, סל קשה, וכל זה כשהם מקיפים אותו כקיר אדום. ההפרש יורד ל-9, אלון לוקח טיים־אאוט, ווורקמן עושה פלקס עם הכתפיים כאילו היה לברון ג׳יימס בגמר ה־NBA. רעננה באה להילחם, לתת מה שיש לה (וזה לא הרבה), ירושלים? כרגיל אצלה בליגה, באה להעביר את הזמן. רעננה צריכה אותו טוב כדי לשרוד בליגה, ג'ו רגלנד. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל רעננה, וכבר כתבתי על זה פה, משחקת מאוד ישיר. שלושה גארדים שתוקפים את הטבעת ושאר השחקנים שחיים מלהגיב למהלכים שאותם גארדים מבצעים. אם קונץ ורדפורד רוצים ומחפשים לסיים בסל, רגלנד מחפש את האסיסט ואלוהים כמה שהוא טוב בזה. 15 אסיסטים היו לו אתמול, וכשהגיע הזמן גם לעשות נקודות במאני טיים הוא היה שם, עם 11 בשלוש הדקות האחרונות ו-15 במשחק כולו. איך מכל הקבוצות שצריכות רכז בליגה הזאת ויש להן כסף (שיעול שיעול נס ציונה), הוא נחת דווקא ברעננה, זה לא ברור לי. אבל הוא שם, והוא טוב. ורעננה צריכה אותו כדי לשרוד בליגה. רוב המשחק ההפרש לטובת ירושלים נע בין 10 ל-15, לא משהו לכתוב עליו טור אבל כמו שרעננה לא סיכנה את הירושלמים, הירושלמים עם סוג של אדישות, סירבה לסגור את המשחק. רעננה במחצית השניה ושלוש הדקות בפרט החליטה שהיא רוצה. בשבוע שעבר כתבתי על ירושלים: "כשאתה יכול אתה לא רוצה וכשאתה רוצה אתה כבר לא יכול", רעננה הציגה את המשפט בהיפוכו. לא אמורה להיות לה יכולת אבל היא רצתה וכשהיא רצתה ממש, זה כמעט הספיק אבל היא לא יכלה. 6 שחקנים מתוך ה-7 ששיחקו סיימו את המשחק עם דאבל־פיגרס, כשרק אלכס לדר “מפריע” עם 15 דקות ו-2 נקודות בלבד. בכלל, תחשבו שבמקום 15 הדקות של לדר והפלוס מינוס הכי חלש בקבוצה, היה משחק שחר דורון, נגיד, יכולנו היום לדבר על סנסציה בארנה. אבל זה לא קרה, ואי אפשר לדעת מה באמת היה קורה. עדיין, עם סגל כל כך חסר, לתת משחק שנגמר בשתי החטאות לשלוש בפוזשן האחרון מול מובילת היורוקאפ - זה יפה, ומגיעות מחמאות לחבר'ה של סגלוביץ'. אף פעם לא הצלחתי לשלם עם מחמאות במכולת. לא נראה לי שסגלוביץ' הצליח גם. ומי לא נרשם? בלי ווילי אין אינטנסיביות בהגנה. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל יש טעם להסביר מי לא נרשם למשחק הזה מבחינת הזרים של ירושלים? לא נראה לי. הקבוצה מסרבת להופיע לליגה, ומי יודע איפה זה יפגוש אותה בפלייאוף. הם נסמכים לגמרי על הכישרון שלהם, שהביא להם 102 נקודות, אבל מסרבים להרים אינטנסיביות בהגנה, ובלי ווילי, שלא היה רשום, זה בולט אפילו יותר. אה, הנה… דיברתי בכל זאת על אלה שלא רשומים. כמה האינטנסיביות של הירושלמים הייתה נמוכה מול רעננה? קבוצה שהממוצע שלה הוא 17 אסיסטים במשחק עלתה ל-23. קבוצה שמאבדת 16 כדורים במשחק איבדה אתמול 8 בלבד. ירושלים הפסידה 24–12 בנקודות מאיבודים, וחטפה 46 נקודות בצבע מקבוצה שיש לה שחקן אחד בלבד שאפשר בכלל לקרוא לו סנטר וגם הוא מעדיף לזרוק מבחוץ. שני המשחקים הבאים של ירושלים בליגה יהיו התל אביביות. האחת מובילת היורוליג שעוד לא הפסידה בישראל. השניה הקבוצה הלוהטת באותו המפעל. אם איך שהם נראים סכנת טרחה כפולה. מצד שני, אולי זה אותו מבחן שהשחקנים והצוות המקצועי מחפש. מבחינת ירושלים אצטט ירושלמים אחרים, הדג נחש: "זה הזמן להתעורר הבית מתפורר נצא מהחורים ביחד די להסתתר". מזכיר לכולם שהכל, אבל הכל אמת לשעתה.

מודה. המשחק הזה הכניס אותי לדילמה. מצד אחד סנופי דיסקו. מצד שני נצחון מול קבוצה מפורקת. מצד אחד ריקודים התקפיים ואפילו אלמנטים הגנתיים ברמת הכפיים. מצד שני, באמת, כרגע זה לשחק מול קונוסים. מצד אחד נצחון פסיכי בבלגרד. מצד שני, הקהל בבלגרד שונא את הקבוצה שלו ומעודד, פחות או יותר, נגדה. מצד אחד מכבי תל אביב נראית הכי שמחה ומחוברת שראינו אותה העונה. מצד שני? אין צד שני. בואו נדבר על ווקר נתחיל מהנתונים. לוני ווקר סיים אתמול עוד משחק שבו הרגיש כמו הסופר מגה סקורר שמכבי חלמה כשפתחה את הכיס והחתימה. אגב, מחמאות לדני פדרמן, לא? 20 נקודות ב-20 דקות, 5/11 ל-3, מדד יעילות 24, מדד פלוס מינוס 25. והיי, ממוצע הנקודות של ווקר בריצת 5 הנצחונות הנוכחית עומד על 20. למשחק. שזה פאקינג וואוו. בבסיס הדיון לגבי ווקר, עוד טרם נחיתתו וגם עכשיו, ניצבת השאלה עד כמה יכול להתאים לדרישות ההתקפיות של קואץ' קטש. וההיפך, עד כמה המאמן הכי יצירתי ושמרן שהיה כאן מעולם יכול להואיל בטובו להגמיש קצת מאלמנט הריסקרין המקודש וכו וגו ודו כדי לייצר אכסניה התקפית שתמקסם את סט הכלים המרשים שקיים באמתחתו של ווקר. במסגרת איסוף הנתונים כדי לייצר מסקנה שאיננה מינפולטיבית מדי, נלך ישירות לאלמנט אחד מסוים מהמשחק אתמול. לוני ווקר סיים את המשחק עם 5 אסיסטים. סליחה, לוני ווקר סיים את המחצית הראשונה עם 5 אסיסטים. שוב סליחה: לוני ווקר סיים את הרבע הראשון עם 5 אסיסטים. שזה, לכשעצמו, משהו שעליו שווה להתעכב. שזה, לכשעצמו, שווה בדיקה ברמת המשהו קורה פה? בתמונה: האיש שסיים עם חמישה אסיסטים נותן דאנק. צילום: מכבי Rapyd תל אביב לפני שמתחילים הערה קטנה: כדי לצפות בקטעים המצורפים כאן בפעם הראשונה, פשוט לחצו PLAY. בשביל לצפות שוב בקטע מסוים בפעם השניה ואף יותר, כוונו את השעון לזמן המצורף. במינוס 7, מכבי הולכת כאן למהלך פשוט של היי פיק נ' רול עם ווקר (אחרי ראם סקרין של הורד לסנטוס). אל מול היציאה ההגנתית הגבוהה אליו, ווקר הולך להחלטה מתוך כדרור. עכשיו בואו נדבר רגע על אחד האלמנטים המשמעותיים בהתקפה של קטש. שימו לב בבקשה שבמקביל לחדירה שלו לסל, ניצב מולו גם הורד. המשמעות היא שאי אפשר לקחת את הכדור בכדרור, בקו ישר, עד לטבעת. וזה, למען הסר ספק, משהו שהוא לגמרי בלתי שגרתי עבור לא מעט שחקנים שמשחקים בלא מעט ליגות וקבוצות. כאן צריכים לקבל החלטה – פחות או יותר – עד שמגיעים לאלבו (השפיץ של העונשין). וכאשר ג'ונס מתחייב לכיוונו של ווקר באזור הזה, יש שתי אופציות מסירה לגבוהים – שהטובה מביניהן היא סנטוס על ההיי פוסט. מסירה נכונה. סוג של פלוטר. כפיים. (החל מ-3:32). תוסיפו לזה ויתור נאה על זריקה שאמורה להיות אוטומטית, לטובת אחת משתי שלשות סופר משמעותיות של ריימן ברגעים הקשים של הרבע הראשון (החל מ-4:56): תוסיפו פשוט ראש למעלה, לקראת סיום הרבע הראשון, ואחרי שליף ג'וניור כמעט ויוצא מדעתו מרוב שהוא חופשי ומאושר, רק כדי שהמסירה תלך. לסנטוס (החל מ-5:48). אוקיי. אחלה אסיסטים שבעולם. כדי שהם יקרו, צריכים קודם כל שווקר יזרוק, יקלע וישמח. לזה אפשר לגמרי להגיע דרך מדורגת עם דיברתולומיאו וסורקין. מעבר לתרגיל עצמו, כלומר תרגיל קלאסי לקלע, שימו לב בבקשה לדיוק ביציאה של ווקר עצמו, וכפועל יוצא גם בפגיעות המדויקות גם של ג'ון די וגם של סורקין בסטרלינג בראון שמנסה לרדוף. הלו, ללכת לתרגיל זה אחלה. לשרטט אותו גם. לבצע ברמה הזאת? לא מובן מאליו בכלל (החל מ-8:25). ובסדר, אין שום התנגדות מהצד השני, אבל אחרי שהראנו את הדיוק בחסימות, שימו לב לווקר כאן, שמדייק בעצמו בחסימה הגבית שהוא מסדר לליף החותך, רגע לפני שהצבע מתפנה לחלוטין לטובת טיול נאה של ג'ימי קלארק (החל מ-7:57). לא נעשה כאן הנחות רק בגלל התוצאות. לוני ווקר לא הפך להיות שחקן אחר. הוא עדיין מרים זריקות שאללה איסטר. הוא עדיין משחק כדורסל שגורם למאמן שלו לשאול עצמו שאלות אקזיסטנציאליות. גם עודד קטש לא הפך להיות מאמן אחר. הוא יודע מצוין את מה שהוא יודע, ואין סקורר בעולם שיגרום לו לראות את משחק הכדורסל באופן אחר. מה שכן יש לנו כאן הוא הערכה הדדית. עכשיו ברור לכולם שווקר הזה ממש טוב במה שהוא עושה. ווקר מבין, מהצד שלו, שקואץ' קיי KNOWS HIS SHIT. מתוך ההערכה המשותפת הזאת, ניכרת נכונות למתן חבל ארוך יותר. להכיל יותר. לאפשר יותר. לנצח יותר. לנצח הרבה יותר. נמשיך לעקוב בעניין רב. תיכף תגידו לי ששומרים, כן? רוב רובה של המחצית הראשונה הלך לפי תסריט הגיוני לגמרי. פרטיזן לא שומרת גם כי זוהי המדיניות המוצהרת שלה העונה וגם כי היא מפורקת, ולא משנה מי המאמן החדש והלא ממש מעניין שחתם אצלה. מכבי תל אביב לא שומרת כי בניגוד לחלק גדול מהמפלגות בישראל, לה כן יש מצע. וזה האני מאמין שהיא חרטה על דגלה. כדי לא להתעכב על זה יותר מדי וגם כי חלאס עם הסרטונים, ניתן לכם מהלך אחד לדוגמא, שמערב כל אלמנט הגנתי משוקץ שאפשר לדמיין. מה.זה.הדרעק.הזה? (החל מ-3:21). אבל אתמול, בתנועה, זה השתפר. זה לגמרי התחיל בשינויים פרסונליים. אחד מהם הוא וויל.פאקינג.ריימן שהחליף את סורקין והחל במלאכת החביטה. והאמת שהיא שהשינויים הפרסונליים האלו עזרו למכבי תל אביב לחטוף רק 31 נקודות ברבע הראשון. אני חוזר: אחרי שלשה שהתגלגלה פנימה של מרינקוביץ', פרטיזן הגיעה ל-31 כשהשעון הגדול מראה 3:12. היכולת של הצהובים לשרוד 3 דקות פלוס בלי לחטוף נקודה אחת יותר, ולסיים אמנם עם שורה הגנתית שהיא בושה גדולה, אבל הרבה פחות קטנה ממה שאמור היה להיות, הייתה מכרעת ביכולת לשבור את רוחה של הקבוצה מנגד (ובמיוחד ברגע שקמרון פיין ירד לנוח לטובת הקלאת'יסים של העולם). גארד גדול הוא איפה לונדברג. צילום: מכבי Rapyd תל אביב בחסות גארדים גדולים כמו איפה לונדברג הצליחה פתאום מכבי לעצור מהלכי גב לסל של גופות גדולים כמו ברונו פרננדו. בחסות ליינאפים גדולים (כולל הניסוי החוזר של סורקין-ליף-הורד) הצליחה מכבי להרתיע. מרגע שהזריקות של פרטיזן מבחוץ, שהתחילו ב 6/10, מצאו קצת יותר טבעת, קיבלנו לא מעט דברים מתואמים בצד שבו יש כאלו שמנסים לשמור. היי, הנה קלוזאווט מדויק. היי, הנה תקשורת טובה אחרי פיק נ' רול של קמרון פיין. היי, יש רצון ונכונות לעשות דברים שכוללים ללכלך את הידיים. למשל המהלך הזה, לקראת סיום הרבע השני, כשמכבי תל אביב מובילה 44-41. כפי שעשתה כמעט לאורך כל המשחק, הריצה פרטיזן תרגיל שחוזר על עצמו: חסימה כפולה על העונשין (יענו מעלית). אחריה יוצא הרכז (פיין) מצד לצד (בעגה: אייברסון). אחר כך פיק נ' רול מדורג (בעכברות: 77). ורומן סורקין היה זה שיצא כדי לחפות על הפיק נ' רול השני של פיין. ואח"כ (כמעט ו) דייק ביציאה לקליעה, אבל ביחד עם הורד וקצת ג'ון די הצליחו לקחת לבונגה את הדרייב לטבעת, בדרך לעוד עצירה נהדרת (החל מ-39:55). איזה כיף היה לראות אתמול את מכבי תל אביב משחקת כדורסל. בשני צידי המגרש. 3 נקודות לסיום 1. הקרש של ליף – טי.ג'י ליף עשה אתמול 7/8 מהשדה. 6 מהם עם הקרש או לפחות סוג של קרש, כולל במהלכי אלי-הופ. לא זוכר תופעה כזאת, אפילו בימי מייק מיצ'ל העליזים (כן, אני איש מבוגר. תנהגו בי בכבוד, גאדאמיט). 2. 12 – כתבנו את זה אחרי משחק קודם ונכתוב שוב. בהיעדרו של הנקינס, גם הפעם שיחקו כל השחקנים שנרשמו. בסדר, אז זה במשחק של מאתיים הפרש, נכון. אבל הרוב המוחלט הגיע כחלק בלתי נפרד מהרוטציה. אמנם לא ברמת בלאט סניור, אבל קורים כאן דברים. 3. פליי אין – לא נופל לזה. אין שום טעם לדבר על זה. עוד לא. מכבי תל אביב עכשיו, תאורטית, ברצף של משחקי חוץ מול קבוצות שיש להן עניין מסוים במשחק הכדורסל. רגע, באיירן מינכן נחשבת? שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

עונות 22/23 ו-23/24 היו סוג של נקודת מפנה לשני המועדונים, מכבי ת"א ופרטיזן בלגרד. תשאלו את עצמכם מה היה קורה אם לא היתה מלחמה ומכבי ת"א היתה משחקת בישראל ואולי עושה פיינל-פור (אולי יותר) באותה עונה. ומה היה קורה אם סרחיו יוי לא נותן פצצה לפאנתר והופך את הסידרה המיתולוגית ההיא. כנראה פרטיזן בלגרד עושה פיינל פור (ואולי יותר). ממכבי ת"א של אז נשארו עודד קטש, תמיר בלאט ורומן סורקין בלבד. ובפרטיזן? אף אחד. סיפור קטן. לפני שנה נסעתי לראות את המאסטרו ז'ליקו. בדיעבד, אולי ראיתי אותו מאמן בפעם האחרונה בקריירה (מקווה מאד שלא). אחרי האימון הוא ניגש אליי ודיברנו. השאלה הראשונה ששאלתי אותו היתה: "??...Coach, how do you" "Do what?" "35 years of coaching and you have the energy like you just started" "!Oh… I love my job" אמר את זה בשיא הפשטות ועם חיוך גדול. ממה שקצת שמעתי מהאנשים בסרביה, ז'ליקו סבל בתקופה האחרונה והשחקנים הם אלה שגרמו לזה, לא בגלל התוצאות אלא בגלל חוסר משמעת, שפת גוף שלילית וחוסר רצון ללמוד מהגדול מכולם. שני המועדונים האלה חוו משבר לאחרונה, מכבי ת"א צלחה את המשבר, פרטיזן עדיין לא וההבדל הגדול ביניהם הוא החיבור של המאמן עם השחקנים. מכבי ת"א פתחה עם ההרכב שאיתו היא פותחת לאחרונה: קלארק, ווקר, בריסט, הורד וסורקין. המטרה העיקרית היא לנצל את הגודל כאשר בריסט שומר על הרכז היריב, וכמובן לשחק יותר פיזי והגנתי. אבל ברבע הראשון מכבי ת"א הייתה מבולבלת ואיפשרה לפרטיזן לקלוע סלים קלים. סה"כ 19 נקודות ב-4:15 דקות עד שקטש הזעיק פסק זמן וחזר עם סנטוס וריימן במקום סורקין ובריסט. הפרטיזנים המשיכו לקבל מבטים טובים ולקלוע גם מבחוץ אבל 2 שלשות חשובות של ריימן שהורידו ל-5 הפרש בלבד הזעיקו פסק זמן פרטיזני 3:30 לסיום הרבע. שם, לונדברג, בלאט וליף החליפו את קלארק, ווקר והורד. צילום: מכבי Rapyd תל אביב מכבי ת"א עשתה שני דברים חשובים בסוף הרבע הראשון. האחד, היא עברה לחילופים בהגנה, פרטיזן נפלה במלכודת ונעצרה. השני, היא הענישה את העזרה בפיק אנד רול על ידי מסירות לחוסם דרךshort roll (לרול הקצר) ויחד עם הנעת כדור מהירה הרבע הראשון הסתיים ב-31-30 בלבד עם מומנטום של מכבי. ברבע השני קטש בצדק המשיך עם הרכב המחליפים שלו, שעשה את השינוי. פרטיזן שיחקה לידיים של מכבי ת"א, הפציצה והחטיאה מבחוץ. סורקין, קלארק, ווקר והורד חזרו יחד עם ליף שנשאר וההגנה של הצהובים שוב הפכה לפחות אגרסיבית עד שפרטיזן צימקה ל-42-41 ועודד לקח פסק זמן. 4:30 דקות לסיום הרבע השני קטש במהלך מוצלח מאד הלך עם הרכב נמוך: ג'ון די ולונדברג במקום קלארק וליף, מה שגרם למכבי ת"א לרוץ ולשחק הרבה יותר משוחרר. הלחץ הלך וגבר על פרטיזן, הצהובים בעזרת ווקר טסו ל-49-41 ופניארויה הזעיק פסק זמן כדי לעצור את הסחף. מכבי המשיכה את התנופה עם הגנה מצויינת, חטיפת כדור ודאנק של ווקר ויחד עם שלשה של דיברתולומאו הפער קפץ ל-55-41 כאשר שריקות בוז מהיציע מתחילות להישמע לעבר הקבוצה המקומית. היא המשיכה לשמור מצויין והזיזה את הכדור בהתקפה עד 15 הפרש בהפסקה, כשהקהל הסרבי המתוסכל יוצא נגד הקבוצה שלו. צילום: מכבי Rapyd תל אביב מכבי ת"א פתחה את המחצית השניה עם אותה חמישיה כמו בפתיחת המשחק, עם שינוי אחד, סנטוס במקום סורקין. בריסט עם 2 שלשות ולוני ווקר עם עוד שלשה העלו את היתרון ל-24 הפרש מהדהד ופניארויה לקח פסק זמן מהיר כדי לנסות להציל את המשחק, אבל הקהל איבד סבלנות והשחקנים איבדו בטחון. ווקר היה בלתי עציר, בלאט העניש במסירות, ההפרש הגיע ל-30 והמאמן הספרדי של פרטיזן לקח עוד פסק זמן לקול שריקות הבוז. בלאט המשיך לפרק את הגנת הפיק אנד רול של המקומיים וגם נסיונות של ניק קלאתיס המנוסה לא מנעו את ההצגה של מכבי ת"א. ברבע ההאחרון המשחק הפך לGarbage time ולחגיגה גדולה של הצהובים. טייריק ג'ונס עשה קצת צוברי וקיבל בוז גדול מהקהל, בלאט וליף לא ריחמו והתוצאה הגיעה עד 65-101. בונגה עם כמה סלים ניסה למזער נזקים ובצד השני גור לביא הצטרף לחגיגה עד שבסיום התוצאה עמדה על 87-112. מכבי ת"א המשיכה את היציאה המרשימה מהמשבר לעומת פרטיזן ששוקעת למקומות שקשה יהיה לצאת מהם, במיוחד כשהקהל מאס באותם שחקנים שבגדו ביקיר המועדון, המאסטרו זליקו אובראדוביץ'.

מה המשותף לארגיריס פדולאקיס, פדרו מרטינס, איגור קוקושקוב, מיגל אנחל מרטין וז'ליקו לוקאיץ'? אלה הם המאמנים שהעזו לקפוץ למים העמוקים ביותר שיש; הם הגיעו אחרי ז'ליקו אוברדוביץ' לקבוצות שבהן אימן, הצליח והביא לפחות גביע אירופי אחד. ומה עוד משותף להם? כולם נכשלו. רובם לא שרדו זמן רב, ואף אחד לא שיחזר את הישגיו של ה-GOAT. עכשיו מגיע תורו של ז'ואן פניארויה לנסות ולפרק את המוקש הכי גדול שנתקל בו בקריירה. ובואו, האיש דרך כבר על שיט כזה או אחר, ורק לפני חודש וחצי סיים קדנציה מופרעת למדי בברצלונה. אז אפשר להגיד שאם יש זמן להחליף את אוברדוביץ', זה הזמן הזה. את פרטיזן בלגרד הוא אמנם הוביל לזכייה היסטורית בתואר היבשתי, אבל זה קרה לפני 33 שנה, והקדנציה האחרונה לא בדיוק הייתה מהמשובחות. הדחה מוקדמת בשמינית גמר היורוקאפ, והתרסקות מפוארת בשנתיים וחצי האחרונות - מאז הכמעט פיינל פור המדהים ביורוליג, שנעצר בקטטה מול ריאל מדריד ב-2023. כן, אפשר להגיד שזה זמן טוב להחליף את ז'ליקו. להגיד, ולטעות. שנייה, עצירה מתודית. כי רגע לפני שייכנס לספרי ההיסטוריה, לטוב או לרע, ואחרי שעבר כבר בוולנסיה, באסקוניה ובארסה, הגיע הזמן שכולנו נסתנכרן על ההגייה הנכונה של השם: ז'ואן ולא חואן, כי הוא קטאלני; פנ-יא-רויה ולא פנארויה, כי יש טילדה מעל האות N. שימו לב: Peñarroya. בעצם, תקשיבו בעצמכם: בקיצור, פנארויה (סתאאאאם, פניארויה) לקח על עצמו את התפקיד שאף אחד אחר לא רצה לגעת בו. מה בסך הכל צריך בן אדם? לקבל הצעה ממועדון מפואר, עם מסורת עצומה וקהל מפחיד, ושחקנים שרובם די טובים בכדורסל, למרות כל מה שמספרים עליהם. אבל העובדה היא שמועמדים אחרים העזו לומר לא, או ששמם ירד מהפרק מסיבות פוליטיות. בין שזה אגדת המועדון סאלה ג'ורג'ביץ' ובין שזה המאמן הבכיר בשוק, אנדראה טרינקיירי, שכבר התרסק בעבר בפרטיזן, והפנייה אליו הייתה מפתיעה לא פחות מהתשובה השלילית שנתן. אז למה לא לקחת את התפקיד, בעצם? כי החודש האחרון בבלגרד עוד יילמד בפקולטה למדעי החברה. את התנהגות האוהדים במשחק הבכורה של מירקו אוצוקוליץ' לא ישכחו במשך שנים רבות; אלפי אנשים, הקולניים ביותר ביציעי אירופה, שרקו בוז לקבוצה שלהם ועודדו רק את אוברדוביץ' המתפטר. הם שרקו בוז כשהקבוצה עלתה לחימום. הם שרקו בוז כשהזרים שלה עמדו על קו העונשין. הם שרקו בוז כשטייריק ג'ונס דפק דאנק שבמצב נורמלי היה אמור להקפיץ את הארנה באוויר. והם שרקו בוז כשהשחקנים באו להודות להם (ואפילו חילצו מוואניה מרינקוביץ' אופי מנהיגותי שאיש לא ידע שטמון בו). בכל זאת, ולמרות הכל, לרגע נדמה היה שהכל עומד להסתדר. בתזמון מושלם הגיע הדרבי הביתי מול הכוכב האדום בלגרד, שאיחד את כולם תחת אותה אלונקה והסתיים ב-W מתוק. ובזכות אפקט הפיטורים (נגיד), העוזר אוצוקוליץ' סחף את הקבוצה לארבעה ניצחונות רצופים בכל המסגרות. זו הייתה אשליה אופטית: הוא לא באמת חולל שינוי ולא הפך לפתע למאמן סמכותי, אלא בגדול די זרם עם השחקנים ונתן להם לעשות ככל העולה על רוחם. עם האווירה מסביב, זה הספיק כדי לגרום להם להילחם על שמם הלא-טוב ועל מעמדם הלא-מרנין. האשליות התנפצו במחזור הכפול בשבוע שעבר, ובעקבותיו כל השדים יצאו בחזרה החוצה: וירטוס בולוניה חגגה כל הדרך לניצחון ב-18 בבלגרד ארנה, ומקובנה חזרה פרטיזן עם השפלה כבדה ב-41 הפרש לז'לגיריס. זה היה ההפסד המחפיר ביותר של הסרבים ביורוליג. כלומר, הם כבר הובסו בפער של 42 נקודות לפני 12 שנה (88:46 לצסק"א מוסקבה), אבל אז הייתה להם קבוצה צעירה, ענייה ועמוסת פציעות - ולא הקבוצה היקרה והעשירה בהיסטוריה של המועדון. לכן, מה שקרה עכשיו, בפרט לאור כל ההתרחשויות מסביב, היה גרוע בהרבה. אוצוקוליץ' ידע עוד לפני הטיסה לליטא שהסיפור שלו גמור. אחר כך הוא עוד הספיק להינצל מהפסד מביך לנובו מסטו בליגה האדריאטית, בזכות 48 נקודות בפחות מ-26 דקות של דוויין וושינגטון, ואז ירד עליו המסך. עכשיו זה תלוי בפניארויה המסכן, שיערוך את הפרמיירה שלו ב-19:00 נגד מכבי ת"א. מסכן מסכן, אבל לא בטוח שההחלטה שלו ללכת לפרטיזן כל כך רעה. בעצם, מה יש לו להפסיד? אחרי הכישלון בבארסה, הוא זקוק להזדמנות לחזור לגלגל. וגם אם לא יצליח, ו"יישרף" בשוק הסרבי, מה זה בכלל השוק הסרבי בשבילו? לקבל קבוצות בדרג השני של ספרד הוא תמיד יוכל, כשמנגד, הצלחה מפתיעה תוכל להעלות אותו על הלופ ולפתוח בפניו הזדמנויות שלא היה מקבל במצב אחר. כך או אחרת, המאמן הבא של פרטיזן יצטרך לשלוח לו פרחים מדי שבת, על כך שספג עבורו את הגל העכור וריכך את אווירת הנכאים בשבילו. איזו פרטיזן תחכה הערב למכבי? האמת היא שקשה לחזות או להעריך. כולם מצפים שפניארויה יקדם את ג'בארי פארקר, ששיחק תחתיו בבארסה, אבל לא בטוח שזה לא מאוחר מדי. הפורוורד המיליונר הוא כנראה השחקן השנוא בבלגרד, והרגע שבו אפילו לא קפץ לכדור ביניים במשחק מול ז'לגיריס הטריף את האוהדים המוטרפים-עליו-ממילא. קארליק ג'ונס, אלכסיי פוקושבסקי ומריו נאקיץ' עדיין מושבתים, ושייק מילטון בספק. טייריק ג'ונס ואיזי בונגה סוחבים פציעות, אבל רוב הסיכויים שישחקו. ומי בטוח יהיה שם? בגיל 31, אחרי עשור ב-NBA, קמרון פיין יערוך את הופעת הבכורה שלו מעבר לים. מובן מאליו להזהיר ולומר ששחקנים ללא שום ניסיון אירופי זקוקים לזמן כדי ללמוד את המשחק השונה, ובכלל, כאלה שמגיעים לקבוצה באמצע העונה עלולים לפגוע במרקם הקבוצתי. טוב, לפחות בקטע הזה אפשר להיות רגועים. בפרטיזן אין מרקם, וממש אין קבוצתיות. ההיגיון אומר שהסרבים יגיבו על המגרש להתפתחויות. שהכותרות יעסקו הערב באפקט של המאמן שהחליף את העוזר שהחליף את המאמן. ובפארקר, שכמאמר הרב שלמה קרליבך, בסך הכל היה צריך מבוגר אחד שיאמין בו. כי לפרטיזן יש את הגאווה שלה. ולשחקנים אין כבר את הלוקסוס לוותר. וגם היריבה מישראל חוזרת לעיר שהפכה לביתה עם רצף ניצחונות שצריך להיגמר מתישהו. הערב? בשבוע הבא? בעוד שבוע וחצי? בואו נראה מתי זה יקרה.

שישה ימים בלבד. זה הזמן שעבר בין הרגע שבו הוגשה תביעה אזרחית חמורה נגד מאמן כדורסל אמריקאי בטענה להתעללות פיזית ונפשית בשחקניו, לבין הרגע שבו אותו מאמן כבר ישב על הספסל של קבוצה בליגת העל בישראל. בלי הודעה רשמית, בלי מסיבת עיתונאים, ובלי הסבר פומבי. השם הוא פול קורסרו, הקבוצה היא עירוני נס ציונה ונדמה שהעניין הזה עובר בשקט. יותר מדי בשקט. הקריירה של קורסרו נבנתה במקומות שבהם כדורסל הוא קודם כל כלי משמעת. מכללות קטנות ובינוניות, תקציבים מוגבלים, שחקנים עם מעט אלטרנטיבות. אלו המקומות שבהם מאמן נמדד ביכולת השליטה שלו והרבה פחות בפן המקצועי. הוא צמח מלמטה, הרחק מהזרקורים של מכללות העילית. הוא שיחק כדורסל ברמת המכללות, אך לא ככוכב בולט, ובשלב מוקדם יחסית הבין שמסלולו המקצועי נמצא על הקווים ולא על הפרקט. תחילה בתפקידי עוזר, שם בלט בעיקר בגישתו האנרגטית והאינטנסיבית ובאמונה עמוקה במשמעת, סדר ודרישות גבוהות משחקניו. קורסרו בנה לעצמו זהות מקצועית ברורה מאוד: מאמן תובעני, כזה שלא מחפש להיות אהוב. הפילוסופיה שלו הייתה פשוטה וחדה: לחץ יוצר חוסן. חוסן יוצר ניצחונות. זו לא הייתה גישה חריגה, במשך עשרות שנים זו הייתה ברירת המחדל של מאמנים במכללות מהדרג הזה. קורסרו לא אימץ Tough love כטריק, זו הייתה תפיסת עולם. כדורסל, מבחינתו, הוא מבחן אופי. שחקנים נמדדים ביכולת שלהם לעמוד בלחץ, בכאב ובהשפלה. מי שלא עומד בזה, נשבר או נושר. זו תפיסה שצמחה בדור אחר של כדורסל אמריקאי, כזה שהושפע עמוקות ממיתוסים של מאמנים גדולים מהעבר, ובראשם בובי נייט. הגבול בין דרישה מקצועית לגיטימית לבין השפלה היה גבול דק מאוד, ולעיתים לא קיים. בשלב המוקדם בקריירה שלו, אין עדויות פומביות לכך שקורסרו חצה קווים פליליים. אבל כבר אז הוא נחשב למאמן שלא מתאים לכל שחקן. המינוי שלו למשרת המאמן הראשי של UMBC (אוניברסיטת מרילנד במחוז בולטימור) היה הקפיצה המקצועית הראשונה. זו אוניברסיטה שמאמנים מגיעים אליה כדי לבנות משהו מאפס, בלי סבלנות ובלי הגנה מוסדית רחבה. קורסרו ניסה להטמיע תרבות של קשיחות ואגרסיביות. מקצועית, התוצאות היו בינוניות. תדמיתית, כבר אז החלו לרחוש סיפורים על סגנון אימון קשוח מאוד, גבולי לעיתים. אבל במערכת האמריקאית, כל עוד אין תלונות רשמיות, אין בעיה. המערכת יודעת להכיל מאמנים כאלה. ואז הגיע המינוי למאמן הראשי של האינדיאנפוליס ג'גוארס במרץ 2024. זו קפיצה מקצועית שניה, משמעותית יותר ובעלת תהודה גדולה. מוסד גדול יותר באינדיאנה, עירוני, חשוף, עם אוכלוסיית שחקנים מגוונת יותר ורגישות ציבורית גבוהה בהרבה. הבחירה בקורסרו הייתה מודעת. האוניברסיטה חיפשה “שינוי תרבות”, מישהו שיכניס קשיחות ודרישות. אבל כדורסל המכללות של 2024 אינו הכדורסל של 2004. לא מבחינת יחסי מאמן שחקן, לא מבחינת גבולות, ולא מבחינת כוח משפטי. מקצועית, אחרי 3 שנים נוראיות של הג'גוארס, קרוסרו הוביל אותם למאזן של 10 ניצחונות מול 22 הפסדים, שזו עליה של 4 ניצחונות לעומת העונה שלפני כן. התביעה האזרחית נגדו הוגשה על ידי שישה שחקנים. בריגס מקליין, נת'ן דודוקוביץ', רונלד ראת'לנד, אבנזר אוגו, קיילב האנה וג'וליאן סטיינפלד. כולם שיחקו תחת קורסרו בעונה שעברה. הם הגישו מכתב תלונה רשמי לאוניברסיטה כחודש אחרי סיום העונה שעברה, מכתב שבעקבותיו קורסרו פוטר. אך התביעה עצמה הגיעה רק לפני מספר ימים. כולם מתארים דפוס דומה, מתמשך, ולא אירוע נקודתי. הטענה המרכזית אינה “מאמן קשוח מדי”, אלא יצירת סביבת אימון אלימה, משפילה ומפחידה, שגרמה לנזקים פיזיים ונפשיים. לפי כתב התביעה, קורסרו דחף שחקנים במהלך אימונים, אחז בהם בכוח, חנק שחקן באחת הסיטואציות והשתמש במגע פיזי כדרך “חינוכית”. הטענה היא לדפוס חוזר, לא לאירוע חריג. השחקנים מתארים שפה משפילה, פוגענית, לעיתים בעלת אופי מיני או הומופובי. לטענתם, קורסרו השפיל שחקנים בפומבי, ערער על הגבריות והערך העצמי שלהם, ויצר אווירה מתמשכת של פחד. אחד השחקנים טוען שסבל מתסמיני זעזוע מוח ופחד לדווח. כאשר הפציעה נודעה, הוא זכה ללעג והוצג כחלש. התביעה מתארת תסמינים כמו חרדות, נדודי שינה, דיכאון ומחשבות אובדניות אצל חלק מהשחקנים. במקרה נוסף המתואר במסמכים נטען כי קורסרו סימן על גופו של אחד השחקנים את האות P באמצעות טוש, לאחר שהחטיא זריקת עונשין. באירוע אחר, שחקן הוחזר לפעילות מוקדם מדי לאחר פציעה בכף הרגל, חרף מצבו הרפואי, מה שלפי הטענה הוביל להחמרת הפציעה ולפגיעה שסיימה את הקריירה שלו. שחקנים נוספים העידו על מגע פיזי אלים מצד המאמן, שכלל דחיפות, חבטות, חניקה ואף אגרוף לאזור החזה. כתב התביעה כולל גם טענות לאמירות בעלות אופי גזעני, ובהן דרישה מאחד השחקנים “לשחק כמו שחקן שחור ולא כמו שחקן לבן”, וכן איום להזמין משטרה כלפי שחקן שחור שלא הצליח להשלים ריצת אימון. לפי כתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט, המצוקה הנפשית חרגה הרבה מעבר למסגרת הספורטיבית. אחד השחקנים פנה לפחות פעמיים במהלך העונה לקו החירום למניעת התאבדויות, בעוד ששחקן אחר נזקק להתערבות מיידית של בני משפחתו ואנשי צוות, מחשש ממשי שיפגע בעצמו. שחקנים נוספים תיארו דפוסים מתמשכים של נדודי שינה, סיוטים קשים, הזעות לילה וירידה משמעותית במשקל – תסמינים המעידים, לטענתם, על עומק הפגיעה הנפשית שחוו. הנתבעים אינם רק קורסרו, אלא גם האוניברסיטה והדירקטוריון שלה. הטענה היא שהם ידעו, או היו צריכים לדעת, ולא פעלו בזמן. הסעיפים כוללים: רשלנות בפיקוח, רשלנות בהעסקה, הפרת חובת הגנה על סטודנטים ופגיעה במלגות ובאפשרויות עתידיות. בניגוד לפעם, היום תביעה כזו היא כמעט חסימת קריירה מלאה בארצות הברית. אגב, גם קורסרו בתביעתו כנגד האוניברסיטה לאחר הפיטורין במאי 2025 טוען שמנהל מחלקת הספורט באוניברסיטה, לוק בוסו, ידע ואף עודד את קרוסרו לנהוג ביד קשה עם השחקנים ולדבר בשפה בוטה. כדי להבין באמת את הסיפור של פול קורסרו, אי אפשר לנתק אותו מההיסטוריה של הכדורסל האמריקאי. הוא לא המציא את עצמו, הוא לא פעל בוואקום. הוא תוצר של מסורת ארוכה, כזו שבעבר לא רק התקבלה, אלא נחשבה כסימן לאיכות. במשך עשרות שנים, עולם הכדורסל האמריקאי הילל מאמנים שהיום היו מתקשים לשרוד שבוע. בובי נייט היה האב הרוחני של הדור הזה. זריקות כיסאות, צעקות, השפלות, מגע פיזי. הכול נסלח כי הוא ניצח. גם מאמנים כמו ריק פיטינו, ג'ים בייהיים וג'ון קליפרי ניהלו שחקנים ביד קשה, אך הבינו מתי להתאים את עצמם. ההבדל הקריטי הוא שהם היו כוכבים, לכולם היו קבלות מקצועיות ברמה הכי גבוהה בארה"ב. לקורסרו לא הייתה חסינות כזו. הוא לא יוצא דופן, הוא בן דור מעבר. דור של מאמנים שגדלו על מיתוסים ישנים, אימצו שיטות שעבדו פעם והגיעו לעידן שבו אותן שיטות כבר לא לגיטימיות. התרחיש הסביר ביותר הוא פשרה. האוניברסיטה וקורסרו יגיעו להסדר כספי, ללא הודאה באשמה. משפטית, זה מאפשר לו לטעון שמעולם לא הורשע. תדמיתית, הכתם נשאר. אם ייחשפו עדויות נוספות, עדים או מסמכים, הנזק התדמיתי עלול להפוך קבוע. חזרה למכללות בארה"ב תהיה כמעט בלתי אפשרית. במקביל להליך שהגישו השחקנים, קורסרו עצמו פתח בהליך משפטי נגד האוניברסיטה, שבו הוא טוען ללשון הרע ולפיטורים שלא כדין. לגרסתו, החקירה הפנימית שנערכה בעניינו אימתה לכל היותר שני אירועים שוליים (קילל במהלך אימוני הקבוצה, ונגע פיזית בשחקן אחד במהלך אימון), שלטענתו אינם מצדיקים את סיום העסקתו או את האופן שבו הוצגו פיטוריו לציבור. חשוב להדגיש, זו תביעה אזרחית, לא פלילית. אין כתב אישום, אבל בעולם הספורט המודרני, זה כמעט לא משנה. כמה ימים לאחר הגשת התביעה, קורסרו נחת בישראל, כעוזר מאמן בנס ציונה. בלי הודעה רשמית. מי שהביא אותו הוא הבעלים האמריקאי החדש של המועדון, לב מזור, שהגיע בשבוע שעבר במטוס פרטי לישראל כשקרוסרו יושב לידו בטיסה. ביום ראשון הבעלים כבר נכח במשחק מול מכבי ת"א וקרוסרו עצמו ישב על הספסל לצד עמית שרף, יומיים אחרי שנחת. לא בטוח שהוא מכיר את כל שמות השחקנים. 20 מליון שקל על פי פירסומים מקומיים, זה התקציב שמזור יעמיד בשנה הבאה בנס ציונה וכנראה שכשיש מי שמביא כסף כזה, אף אחד לא שואל מה מגיע איתו כנדוניה, או איך קורה מצב שהגלייה מרצון או שלא, נוחתת בלב המושבה. מעניין אם מישהו שאל את עמית שרף, את האוהדים ובמיוחד את השחקנים לפני המהלך הזה, שצריך להפריע לכל מי שכדורסל ישראל, תדמית הענף ויחסי האנוש בו חשובים לו. נכון, זו עדיין רק תביעה אזרחות ונכון, הוא עדיין חף מפשע עד שיתבררו הפרטים. אבל בשורה התחתונה, הכדורסל הישראלי לא צריך לתפקד כמדינת חסות, תדמית הענף והתפקיד החינוכי של הליגה לא יכול לאפשר לכל אחד לעבוד פה, כן, גם אם מעורב בזה הרבה מאוד כסף. גם אם צריך להגיד לבוס הגדול - עד כאן.

יש משחקים שאתה יוצא מהם עם תחושת פספוס, כזאת שעושה לך מועקה בלב וממלאת אותך במחשבות על מה היה אפשר לעשות יותר טוב, כי היה אפשר. ויש כאלה שאתה יוצא מהם עם תחושת דז’ה־וו, כזאת שאתה כבר מכיר, פחות מועקה ויותר הכלה. שני המשחקים האחרונים של פורטלנד, מול דטרויט ומול אורלנדו, נותנים בהתאמה את התחושות הללו: מול דטרויט זו הייתה פתיחה רופפת, פיגור דו־ספרתי שמופיע מוקדם מדי, ריצה שמגיעה בדיוק בזמן כדי להחזיר את הקבוצה למשחק וסיום שבו פורטלנד נשארת עם קצת מחמאות אך בלי ניצחון. וכך זה חזר על עצמו שוב, מול אורלנדו, לילה אחרי. משחקים שהתחילו בפיגור עמוק, והסתיימו על חודה של נקודה. ומכאן, באופן טבעי, מגיעה נקודה חשובה. פורטלנד של השבועות האחרונים היא לא קבוצה חסרת אופי, אלא כמעט ההפך. היא יודעת לחזור, היא לא נשברת והיא כן מוצאת פתרונות תוך כדי משחק. אבל כשהחזרה מפיגור הופכת להרגל, אתה מגיע לרבע הרביעי בלי מרווח לטעות. כל איבוד הופך קריטי, כל החלטה מקבלת משקל כפול. ובתוך המרחב הצפוף הזה, דני אבדיה שוב היה הציר המרכזי, השחקן שנשענים עליו. אותה השפעה, דרכי ביטוי שונות אם מסתכלים על שני המשחקים דרך הפריזמה של דני, רואים את אותה נוכחות, אבל עם ביטוי שונה. נגד דטרויט זה היה משחק של ניהול, של חיבור, של להיות שם כמעט בכל פעולה גם בלי שהמספרים יצעקו. ומול אורלנדו זה כבר היה משחק שבו הוא נדרש להיות הרבה יותר אגרסיבי, לקחת על עצמו יותר זריקות, יותר אחריות וגם יותר סיכונים. בשני המקרים, כשדני על המגרש, ההתקפה של פורטלנד נראית מסודרת יותר, עם כיוון ברור. וכשהוא יורד, הבלגן חוזר מהר. דיברנו על זה לא פעם ולא פעמיים. כמה אפשר כבר לחפור על מצבת הפצועים, על היעדר רכז טבעי או על רכות הגנתית בצבע. אבל דווקא מתוך התמונה הרחבה הזו, יש פרט אחד קטן שעוזר להבין לאן ההתפתחות שלו הולכת. חצי מרחק, השלב הבא בהתפתחות זוכרים שדיברנו על המהלכים שדני חייב להכניס לארסנל שלו כדי לשפר את המשחק שלו ולהיות פחות צפוי? אז מול אורלנדו קיבלנו את אחד המהלכים במלוא תפארתו: שלוש זריקות מחצי מרחק שאולי לא קופצות מיד לסטטיסטיקה, אבל לנו הן מיד קופצות לעין. פעמיים בפייד אווי כשנואה פנדה נמצא לו בתוך הגופייה, ופעם אחת נוספת בסטפ־באק. כולן זריקות שמגיעות מתוך קריאה נכונה של ההגנה. אלו לא זריקות של שחקן שמחפש לברוח מהחדירה, אלא של שחקן שמבין שההגנה מחכה לו עמוק מדי, כי היא כבר מכירה אותו, וזו הזדמנות מעולה לנצל את הפיזיות שלו אל מול שומר חלש ממנו. ברגע שדני מאיים משם, ההגנה חייבת לצאת אליו חצי צעד מוקדם יותר, וחצי הצעד הזה הוא כל ההבדל. המהלך הזה מקבל משנה תוקף כשמכניסים למשוואה גם את היעדרותו של ג’רמי גראנט משני המשחקים הללו. בלעדיו, פורטלנד מאבדת לא רק קלעי, אלא עוגן התקפי שמושך שמירה החוצה ומפנה נתיבים. הצבע הופך צפוף יותר, העזרה מגיעה מוקדם יותר, והחדירות של דני הופכות מורכבות יותר כאשר האופציות למסירה החוצה לא מספיק טובות. במצב כזה, חצי מרחק הוא לא פתרון משני, אלא כלי הישרדות התקפי. ככל שדני ירגיש שם נוח יותר, כך הוא יוכל לנהל משחקים גם בערבים שבהם יש קושי התקפי. שארפ, אח יא שארפ ואיך נדבר על דני בלי להזכיר קצת את שארפ, שבזמן היעדרותו של גראנט, נופלת עליו אחריות נוספת, והוא נדרש להיות מסונכרן עם כל השחקנים על המגרש ולהיות מעורב במהלכים קבוצתיים. על הנייר, קשה? לא קשה. אבל הפרופיל של השחקן מוכר וידוע לנו כבר לא מעט זמן. למדנו להבין שההשפעה של שיידון שארפ על המשחק של דני לא נמדדת רק בנקודות, אלא במה שקורה סביבן. כשהכדור אצל שארפ והוא מצליח להיות אפקטיבי, דני מצליח לקבל משהו יקר מאוד: חופש. ההגנה נאלצת לשמור על עוד כלי התקפי, העזרה מגיעה חצי שנייה מאוחר יותר, ודני יכול לבחור אם לחדור, לעצור לחצי מרחק או להפעיל אחרים. אבל שארפ אוהב את הכדור, מאוד אוהב אותו. וכשהכדור נתקע אצלו, האיבודים מתחילים להצטבר והדינמיקה מתהפכת. פתאום דני צריך גם לנהל, גם לכבות שריפות וגם לקחת על עצמו את הזריקות הקשות בסוף שעון. שארפ סיים את המשחק מול דטרויט עם לא פחות משמונה איבודים, כאשר אחד מהם במאני טיים, ושבגללו, פורטלנד כנראה איבדה את הניצחון. אירוע שארפ בלט במיוחד בשני המשחקים האלה. הנפח ההתקפי שלו היה גבוה, אבל לא תמיד יעיל, והאיבודים שלו יצרו מצבים שבהם דני נדרש להחזיר סדר למשחק במקום להעמיק יתרון. במקום לקבל את הכדור מול הגנה לא מאורגנת, הוא מצא את עצמו שוב ושוב מול חצי מגרש עומד, עם צבע סגור ועזרה מוקדמת. זה לא מקרי שבדקות שבהן שארפ הצליח לשחרר את הכדור בזמן, דני נראה חד יותר, רגוע יותר ומדויק יותר בהחלטות שלו. אבל חשוב גם לציין, שארפ היה גם חלק מרכזי בכל הקאמבקים של פורטלנד העונה, את זה אי אפשר לקחת לו. ובמובן הזה, שארפ הוא המפתח הלא רשמי להתקדמות של דני ככוכב. ככל ששארפ ילמד לאזן בין אגרסיביות לשליטה, בין נקודות לניקיון, בין האתלטיות הבלתי נתפסת שלו ליכולת ראיית משחק של דני, כך שניהם יוכלו להיות מה שהם מיועדים להיות. דני הוא שחקן שמנצל יתרונות, שמייצר נקודות מאפס בכל פוזשן, אם בזריקה או במסירה. זה לא מאבק ביניהם על כדורים, אין כאן תחרות, צריכה להיות כאן חלוקת עבודה נכונה ויעילה. וכשהיא תתבצע נכון, פורטלנד תוכל להיראות כמו קבוצה שיש לה כיוון ברור. שריקות, תסכול והשפעה נקודה נוספת שחזרה על עצמה בשני המשחקים היא מערכת היחסים של דני עם השופטים. מערכת יחסים שתופסת כותרות בתקופה האחרונה, לפעמים במובן הטוב ולפעמים לא. כאשר דני מיעט לקבל שריקות על חדירות כפי שהוא רגיל, היה אפשר לראות איך התסכול מחלחל, מבט מחאה ואיחור קל בירידה להגנה. כמשל ניקח את המשחק מול אורלנדו בו הוא הלך רק 4 פעמים לקו העונשין. היו נראים לעין כמה מקרים בהם הוא לא קיבל את מבוקשו. אלו רגעים קטנים שבמשחקים צמודים הם מצטברים. שחקן במעמד שלו צריך לדעת שהדרך להשפיע על השופטים היא לא דרך ויכוח, אלא דרך המשכיות. דני צריך להמשיך לתקוף, להישאר בתוך המהלך ולכפות עליהם החלטה. זה לא תמיד צודק, אבל זה חלק מההתבגרות שלו כשחקן מוביל. ובסיכום שני המשחקים האלו, הרגע שיקבע לנו בזיכרון כנראה יהיה השלשה שדני לקח בסיום המשחק מול אורלנדו. וזו אכן זריקה שצועקת - בואו נדבר. אבל קחו בחשבון שכנראה לא נצא מכאן עם תשובה חד־משמעית. מצד אחד, הכדור היה בידיים של השחקן הכי יציב של פורטלנד באותו ערב. דני לא התחבא, לא חיפש למסור כדי לצאת “נקי”, ולקח אחריות כמו גבר. במובן הזה - זו זריקה אמיצה, זריקה שעצם ההחלטה לקחת אותה היא לא פשוטה. אבל. יש זריקות שהן לא רק עניין של ביטחון. אלא של רגע במשחק שבו אתה אולי צריך לחשוב פעמיים לפני קבלת ההחלטה. דני עדיין לא דמיאן לילארד לצערנו, לא בגלל שהוא לא טוב מספיק, אלא בגלל שהזריקה הזו, שלשה על שוויון שנלקחת בזמן שהפוזיציה בה אתה עומד היא לא שתי רגליים על הקרקע, ובלי לנצל את הזמן עד הסוף את השעון ובלי לקרוא עוד שכבה של ההגנה, היא זריקה ששייכת לשחקנים שהקריירה שלהם בנויה על זה. וזו בדיוק הנקודה המקצועית - השעון כן אפשר עוד קריאה אחת: אולי חדירה שתכריח עזרה, שזה בעצם מה שדני הכי טוב בו, הנתון שבו הוא מוביל את הליגה. אולי חצי מרחק שוב או אפילו ניסיון לסחוט עבירה לשתי זריקות, או סל ועבירה, מהלך שראינו את דני מסוגל לבצע לא פעם ולא פעמיים ברגעי קלאץ'. הבחירה ללכת ישר לשלשה המטורפת הזו סגרה את הסיפור על מהלך אחד, בלי לבדוק אם ההגנה של אורלנדו מוכנה לשלם מחיר גדול יותר. גם אם חשבת שיבצעו עלייך עבירה. אבל כאן הביקורת לא נעצרת רק בדני. בלי ג’רמי גראנט, עם עומס התקפי על דני וקליעה לא יציבה מסביב, אפשר לשאול האם לפורטלנד בכלל היה על המגרש סט כלים שמאפשר החלטה טובה יותר. וכאן האחריות אולי מתחלקת: על דני, על ספליטר, על האופן שבו הקבוצה מתכוננת לרגעים כאלה, ועל הצוות המקצועי שאולי זה המהלך שהוא בחר לשרטט בפסק הזמן טרם הזריקה. זו ביקורת שחשוב להעביר, לא כדי “להוריד” את דני, אלא בדיוק להפך. שחקנים הופכים למובילים אמיתיים לא רק דרך הזריקות שהם לוקחים, אלא דרך היכולת לזהות איזה זריקות עוד מוקדם להם לקחת. לפעמים, הדרך להיות דמיאן לילארד עוברת קודם בלהבין מתי אתה עדיין לא. מה שכן, ראיון סוף המשחק של דני מראה לנו כמה הוא כבר מסוגל להיות שם, כמה הוא בוגר, מבין, מוכן ומסוגל להיות המנהיג של הקבוצה. שני המשחקים האלה לא מעידים על קבוצה שמתפרקת, אלא על קבוצה שנמצאת באמצע תהליך. דני ממשיך להרחיב את סגנון המשחק שלו, ממשיך לבסס את עצמו כאחד העוגנים של פורטלנד לתקופה הקרובה, מתגלה כשחקן שאפשר לסמוך עליו, שמחזיק משחקים גם כשלא הכל זורם, ושכבר ברור שהכדור מחפש אותו ברגעים חשובים. זה לא תמיד מושלם, אבל זה כן אמיתי, בוגר ומשפיע. פורטלנד נראית אחרת כשהוא על המגרש, והזהות שלה נבנית יותר ויותר סביבו. ואם מדברים על שחקנים שהם הפנים של הקבוצה שלהם, כאלה שכבר שייכים לשיחות על האולסטאר. אז כן, לא לשכוח להמשיך להצביע לו, כל יום.

בענף ההוא, עם הדשא והרגליים, נוהגים לקרוא לזה "אלופת החורף". התואר המומצא מוענק לקבוצה שמסיימת במקום הראשון את הסיבוב הראשון בליגה. ולמרות שנשאר עוד מחזור וחצי להשלמת התמונה ביורוליג, אפשר בסבירות של כמעט 100% להכתיר כבר את הפועל ת"א. משחק הבכורה האירופי שלה ביד אליהו - ביום שלישי מול ז'לגיריס קובנה - אמור לסגור עניין. ואז אפשר יהיה לגזור חצי מהרשתות. רק לא לשכוח מעילים וצעיפים. אליפות החורף, אתם יודעים. הכל היה מוכן לפסטיבל החזרה הביתה. למארחים לא הייתה מלחמה, והם יכלו לישון בשקט במיטותיהם (לוקסוס של אירופאים) - אבל כמה הם חיכו, האוהדים. וכמה הם התגעגעו, השחקנים. במשך 40 ימים הם נדדו בין שבע ערים ושש מדינות, ולא הצליחו לקנות אפילו ניצחון אחד. המאמן האהוב והמוערך, שהתחיל איתם את המסע, נפלט רגע לפני השלמתו. אבל פחות משתי דקות הספיקו לאוהדי באיירן מינכן כדי להבין מה מצפה להם בערב חג המולד הארוך הזה. דקה ו-58 שניות, ליתר דיוק, חלפו עד שסווטיסלאב פשיץ' קיבל את העבירה הטכנית הראשונה בקדנציה החדשה שלו. הוא ספג את השריקה הזו עוד לפני שקבוצתו הספיקה לקלוע סל. היא פיגרה 7:0, וזה אפילו לא היה שליש מפער השיא שנרשם איפשהו בתחילת הרבע הרביעי. כי הפועל, בדרכה האופיינית, כלומר: כמו פיל בחנות חרסינה, קילקלה כל מחשבה של חגיגה מהצד הבווארי. וכל זה אחרי הנחה, כן? האדומים קלעו את השלשה הראשונה שלהם כשנותרו 1:56 דקות לסיום המחצית הראשונה. והופיעו בלי השחקן הכי יקר באירופה, שדווקא היה רוצה להוכיח דבר או שניים למאמן שסיפסל אותו ללא בושה ביורובאסקט. ובנדנדה שבין MVP לשחקן ספסל, טיילר אניס היה אתמול במוד סיאסטה. וכריס ג'ונס היה באחד הימים האלה שבהם הוא יותר מבלגן ממנהל. ובסוף, הקבוצה ירדה להפסקת המחצית עם קצב של כמעט 90 נקודות למשחק, ובכיסה מונח יתרון דו-ספרתי. באיירן בהלם בפתיחה. צילום: הפועל IBI תל אביב הנה טיפ פנטזי קטן מההיסטוריה, שכבר לא יעזור לכם: כמעט בכל פעם שוואסילייה מיציץ' ו/או שיין לארקין הושבתו, וצריך להודות שזה קרה לא מעט לאורך שנותיהם באנאדולו אפס, אלייז'ה בראיינט תירגם את זה לשדרוג מיידי ולמספרים מפלצתיים. החיים בהפועל שונים; הכוכב הגדול של מוליכת הטבלה הוא ה-MVP של הסיבוב הראשון ביורוליג, והוא בכלל לא תלוי בהיעדרות של שחקן כזה או אחר. אבל כשוואסה הושבת, הוא חש כנראה אחריות מוגברת. כמו פעם. נכון לסוף הרבע השלישי, בראיינט עמד על 18 נקודות ב-24 דקות. ו-7 ריבאונדים. עם 60% לשתיים, 100% לשלוש ו-100% מהעונשין. ומדד 21. וגם 21+ בפלוס/מינוס. והמדהים הוא שזה בכלל לא שיא, וחלק מהנתונים אמש ממוקמים מתחת לממוצע הרגיל שלו. ברבע האחרון הוא כבר לא חזר למגרש, כי לא היה בו צורך. להריץ את ים לקראת חולון במוצ"ש. צילום: הפועל IBI תל אביב מול חולשתה המחפירה של היריבה (ספנסר דינווידי, שלא ירד מדאבל פיגרס במשך שמונה משחקים רצופים, קיבל תשע דקות מפשיץ' וסיים ללא סל. באיזו שנה אנחנו?!), לדימיטריס איטודיס היה זמן לניסויים ותהיות. טאי אודיאסי, מיסטר 16 נקודות ב-70% מהשדה בליגת העל, קיבל כפול דקות מג'ונתן מוטלי. אניס, שלא היה בתוכניות, קיבל קצת זמן משחק בגארבג' כדי שלא ירגיש שטס עד מינכן לחינם. גיא פלטין חזר לפרקט ביורוליג אחרי יותר מחודש. ואת ים מדר אפשר היה להריץ ולשפשף, כי בכל זאת, יש הפועל חולון במוצ"ש. או במילים אחרות: האדומים עברו להכריע משחקי יורוליג באהלן-אהלן, בדיוק כמו שהם עושים בליגה. תקראו שוב את המשפט הזה, כי אסור שהוא ייתפס כמובן מאליו. המבט כבר נישא קדימה, והנוף לא רע. לא רע בכלל. הנה מה שמצפה להפועל ת"א בחודש הקרוב: ז'לגיריס בית. דובאי בית. פריז בית. וילרבאן חוץ. אפס בית. החורף כאן כדי להישאר, וגם האלופה שלו.

את הטור שאחרי המשחק שלה בהרצליה הקדשתי לענייני ים מדר. בגדול, חשבתי שמשהו בגזרה של העלם אמור לקרות. בגדול, לא כל כך ידעתי להסביר איך בדיוק בכלל ומאיפה יגיעו דקות המשחק בפרט, אלא אם פציעות. כי פציעות, בסגל ארוך שכזה, יכולות להתברר כפתרון נוח במיוחד לכל המעורבים בדבר. ואז גילינו שוסיליה מיציץ' בחוץ למשחק הזה/המשחקים הבאים. והאמת? עושה רושם שהאיש המכונה ואסה זקוק לטיפה זמן כדי להביט מהצד. והאמת? לפחות מול באיירן, זה לא באמת משנה אם מיציץ' משחק או מדר משחק או טיילר אניס משחק. העיקר שאלייז'ה בראיינט משחק. חריג גיל בלא מעט כישורים וכשרונות בורך לו אלייז'ה בראיינט. הארכת החוזה הנוכחי שלו מעלה שהבנאדם יודע לנהל משא ומתן; אומרים שהוא ממש טוב ברשתות חברתיות; אה, וכדורסל. כי גם מול באיירן אמש, לא צריכים רעיונות מסובכים מדי כדי לקבל תוצרת מהגארד הגדול. איטודיס/הרכז שלו יכולים לסמן מה שבא להם עם הידיים בתחילת פוזשן. כשהכדור מגיע לבראיינט, הכל נכנס לרגע למוד של סלואו מושן. בתחילת המשחק שמר עליו אנדי אובסט או סטפן יוביץ' או קרל היינץ רומיניגה. והנה, כך נראה סל השדה הראשון: כדרור במקום, לאחריו שינוי כיוון כשהכדור הולך מאחורי הגב ואז נוצר היתרון שברייאנט צריך. עכשיו ג'אמפסטופ שיכול להיעצר גם על הרגל ההפוכה (ימין) ושבת שלום. ובגדול, ככה זה. ככה זה גם כשהנקודות מגיעות מאופנסיב ריבאונד. יש משהו באלייז'ה בראיינט שגורם לדברים שהוא עושה להיראות כאילו שאין התנגדות. יש משהו באלייז'ה בראיינט הנוכחי שגורם לו להיראות כמו חריג גיל בליגה לנוער. זה לא רק הגודל כמו שזה התובנה. כאילו האחרים עוד מנסים להבין את זה, בעוד שאצלו זה כבר מפוצח. חריג גיל בליגה לנוער, אלייז'ה בראיינט. צילום: הפועל IBI תל אביב איינשטיין צדק כו-לם מכירים את הציטוט של איינשטיין לגבי חזרה על דברים שוב ושוב, כשזה לא מצליח. נו, הדבר הזה. ואיך קוראים להיפך הגמור? דמיטריס איטודיס, למרות המראה המוקפד ברמת התלתל שלו, איננו מתעניין באסתטיקת כדורסל. כי מי שאיכפת לו מכדורסל יפה/חכם/קבוצתי וכו וגו ודו לא יעשה את הדברים שהפועל תל אביב מריצה בהתקפה. והאמת היא שאם נעבור על הפלייבוק של היווני, נגלה לא מעט תרגילים כשכאשר מבוצעים, יכולים לזכות בכפיים מטהרני הכדורסל. הבעיה היא שעם היופי הזה לא מנצחים משחקים. מצד שני, עם כירורגיה כן. אם יוהאנס פוקטמן זוהה, ובצדק, כחוליה חלשה בהגנה של באיירן, אז פאק איט: מגיעים אליו בכדרור, פעם אחר פעם. כל התקפה. כל פוזשן. כל הזמן. נניח כאן, עם אלייז'ה בראיינט. ועוד פעם ושוב פעם ועוד פעם ושוב פעם. איטודיס החזיק אתמול קצב של הכתבה (ברמה כזאת שאם הדבר היה תלוי בו, עוברים לשעון שניות של 30), מנע ריצה וכיוון את כל הגייסות לכיוון נקודות התורפה בהגנה. האם זה הספיק לריקודים? ממש לא. האם זה הספיק לנצחון קל, שלרגע לא עמד בספק? ממש כן. זהו, זה כל מה שצריך. ON TO THE NEXT ONE. מהמקום הראשון. ביורוליג. שומרים הפועל תל אביב מחליפה, הגנתית, על כולם. יש חילופים על הכדור ויש חילופים גם על חסימות רחוקות מהכדור. כשזה לא קרה משום מה, למשל במהלך הגנתי שעירב את מדר ומלקולם, באיירן קיבלה שתי נקודות קלות ונדירות. וכן, אני יודע שיש כל מיני מומחים לבטחון לאומי שקשה להם עם זה, כי הם לא כל כך מבינים בכדורסל, אבל הסוויצ'ים המסוימים האלו של האדומים לוקחים מההתקפה היריבה לא מעט מהדברים הלא רבים שהיא יודעת ומכירה. מול חילופים, בטח בהרכבים של וויינרייט ומלקולם, קשה מאוד לייצר נקודות ממהלכי חסימות. מול חילופים, הפועל תל אביב מאלצת מהלכי אחד על אחד משחקנים שזה הרבה פחות מתאים להם. וכן, יש מחיר מסוים שנגבה אתמול, כמו היכולת של באיירן לייצר סלי שדה פה ושם מבידודי גב לסל (עם או בלי חילוף, האמת), אבל זה משהו שלגמרי תואם את תכנית המשחק. ועוד דבר: כאשר מורידים ככה את הקצב, אפשר גם להספיק להגיע למצבי חיפוי הגנתי שבמצב רגיל עוברים מהר מדי. היי, הנה ים מדר מספיק לעשות באמפ הגנתי כדי לסייע בהתארגנות. היי, הנה כולם מסתדרים, מחפים ועוצרים. עזבו. גם זה פחות חשוב. כשיש את הצמד וויינרייט את מלקולם, חלק מהדברים נפתרים מאליהם. בהגנה (כי בהתקפה הם חלקו ביניהם 56 דקות פלאס 2 נקודות, כן?). אין מאמן בעולם שלא מעיר לשחקניו להישאר קרובים יותר למוסר, רגע לפני שהוא מנסה להכניס את הכדור פנימה, בין אם זה מתוך משולש של היי/לואו או בסיטואציות אחרות. אצלם זה בילט אין. וגם אתמול, כל נסיון גרמני להעביר את החפץ העגול מעל לראשים של אחד מהם גרם לדיפלקשן במצב הטוב ולאיבוד במצב הרגיל. זה בלתי עביר זה. צילום: הפועל IBI תל אביב 3 נקודות לסיום 1. פשיץ' – נחמד מאוד היה לראות את פשיץ' אתמול על הקווים. עם כל השטיקים הנלווים. הנה המסטיק שהוא לועס עוד מימי ימק"א. הנה טכנית הדאווין שהוא מקבל על ההתחלה כדי להראות שהוא כאן. אין, אין על נוסטלגיה. אגב, ואם כן פשיץ', למה לא צביקה? ואחרי שסיימנו את זה, ולו ברמת הכדורסל, יש כאן תהיה קצת יותר משמעותית: לעבור מהגישה ההתקפית של גורדי הרברט לגישת הבוא נלך מכות עם כמה בוסנים של פשיץ' מעידה, במקרה הטוב, שבאיירן מינכן החליטה למחוק כל זכר למה שהיה שם לפני. במקרה הרע, זה כבר עניין סרבי פנימי. 2. אוטורו – ההורים שלי אוהבים סוג של משחק קלפים שבו משחקים בזוגות. בוראקו, למי ששואל. הקיצר, אמא שלי נוהגת לאסוף אצלה קלפים לרוב, בתוספת המשפט ש"הוא לא מבקש אוכל", כדי להדגים קלף שעדיף שיהיה אצלה. אז דן אוטורו. הרבה מאוד מחמאות מגיעות למי שבנה את הסגל הפסיכי של הפועל תל אביב. על הכשרון, על הגודל, על הכל. וגם על כך שיש כאן חבורה שלפחות על פניו לא מזיז לה אם מוסרים או לא מוסרים. לפחות מבחוץ, נראה שדן אוטורו, אחד הביג גאי'ז הכי טובים בליגה השניה בטיבה, יכול ללכת הלוך חזור ושוב פעם מבלי שמסמנים לעברו תרגיל או מאכילים אותו פנימה. הוא פשוט שם. אם יש עזרה, הוא יתייצב כדי לאפשר זווית מסירה ולסיים בעצמו. או ריבאונד. או משהו אחר בסגנון. בשקט. כמעט מבלי לטעות. 3. ועכשיו מה, מה עכשיו? אז כולנו על זה שבעוד משחק אחד מסתיים לו הסיבוב הראשון, ושהפועל תל אביב נמצאת במקום הראשון, נצחון אחד לפחות מעל כל מי שמתחתיה, כן? כלומר בול, אבל בול כמו שכולם ידעו מראש. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

לאחר טור מודאג, יש שיגידו חמוץ, שפורסם בשבוע שעבר, החלטתי לשנות קונספט. להסתכל על חצי הכוס המלאה. על מה שטוב. על מה שעובד. מבלי ששמנו לב, שליש עונה כבר מאחורינו. בתוך עשרות הסיפורים הישראליים שנכתבים באולמות המכללות בארצות הברית, יש, לצד אותם כאלה שעוד לא מתרוממים, שחקנים שדווקא כן נותנים תפוקה. כאלה שמקבלים קרדיט ומשפיעים על הקבוצות שלהם. בחרתי ארבעה שזכאים, בעיניי, לתעודות הצטיינות. וכיאה לתעודות הצטיינות של שליש ראשון, צריך לשים כוכבית. המאני טיים של העונה עוד לפנינו, וככל שמתקדמים - הלו"זים נהיים קשוחים והיריבות מרימות את הרמה. אז בואו נפרגן, אבל לרגע. למעט אחד, קו מחבר עובר בין המצטיינים: זו לא השנה הראשונה שלהם בתוך הסיסטם האמריקאי. אלו שזו השנה השנייה, השלישית והרביעית שלהם במכללות, או זה שהגיע עם בטחון שיא אחרי קריירת תיכונים מוצלחת. את אותם קשיים שחווים אלו שהגיעו מבחוץ, אם זה אלמנטים של שיטה, סגנון וקצב או פערים גופניים ואתלטיים - המצטיינים שלנו פחות חווים. זה מביא אותם לעמדות השפעה בקבוצות שלהם כבר מהשלבים הראשונים, וזה מקבל ביטוי במספרים ובוידאו. שנצלול? עמנואל שארפ השוטינג גארד פתח את עונת הסניור שלו כבוס של החבורה מאוניברסיטת יוסטון. הקוגרס דוהרים למאזן 11-1 שמדרג אותם #14 בדירוג הכללי, בעיקר בזכות תפוקה אדירה שהם מקבלים מהקו האחורי. הפרשמן קינגסטון פלמינגס (18, 1.91) ייבחר ככל הנראה בלוטרי בדראפט הקרוב, בעיקר בזכות יכולות הסקורינג וגם בזכות פוטנציאל הגנתי לא מבוטל; הסניור מילוש אוזן (22, 1.93) מתקשה לקלוע השנה מבחוץ אבל שולט בניהול המשחק; וכמובן עמנואל שארפ, שממשיך להיות אחד הקלעים האיכותיים ביותר בכל ליגת המכללות, ומשלים אותם בצורה נהדרת. קחו טעימה מהתצוגה האחרונה שלו (22 נקודות) בניצחון היוקרתי מול ארקנסו: כאן תהיתי איך תראה עונת הסניור של שארפ והאם הוא יצליח לפתח את האלמנטים שחסרים לו, כרגע, כדי להיות שחקן שלם יותר: מעורבות בהובלת הכדור, יותר גיוון במשחק ההתקפה. התשובה לתהיות שלי, לפחות על סמך השליש הראשון של העונה, חיובית. ברמת ניהול המשחק, הוא יותר מהכפיל את כמות האסיסטים שלו, עם 4.2 אסיסטים ל-100 פוזשנים לעומת 2.0 בעונה שעברה. זה לא הופך אותו לרכז, וזה לא אומר שהקבוצות הבאות בהן ישחק ישמחו לתת לו את המפתחות לעמדה מספר 1, אבל זה בהחלט סימן חיובי. ברמת הגיוון ההתקפי, שארפ הוא עדיין שחקן שמסתמך כמעט לחלוטין על הקליעה מבחוץ, ועושה זאת בצורה מדהימה. 1.46 נקודות לפוזשן במהלכי יציאה מחסימות, 1.25 נקודות לפוזשן במהלכי ספוט אפ. היכולת שלו להיות כל כך יעיל רחוק מהכדור הולכת ומשתפרת תוך כדי העונה. הוא עדיין מוגבל ביכולת שלו לייצר לעצמו ולהגיע לטבעת, ואני מניח שזה המכשול העיקרי שהוא יתקל בו כשהוא יקפוץ לרמה הבאה בכדורסל המקצועני. השאלה שצריכה להישאל היא איך הוא ינסה לפלס את דרכו לליגה הטובה בעולם. הדראפט הקרוב ככל הנראה לא יאיר לו פנים, מה שיביא אותו להילחם על חוזה דרך המחנות (ואולי דרך הג'י ליג), או להתחיל את דרכו דווקא מעבר לים, ביבשת שבה יהיה לו הרבה מאוד ביקוש כבר מהשלב הראשון. תשובות אין לי, אבל רצון יש: יורוליג. שון אבייב שון אבייב ברשימת המצטיינים כי הוא פרשמן שקולע בדו ספרתי ועושה המון דברים על הפרקט. כי הוא קילר. כי יש לו בטחון (לעיתים מופרז). כי הוא מוצא, בגדול, את מקומו בתוך הכדורסל המהיר והשוטף של סינסינטי. אבל חשוב לציין למען ההגינות שפתיחת העונה של הווינג הוורסטילי היא די רכבת הרים. בהפסד אתמול לקלמסון, למשל, הוא עמד 3 נקודות ב-1/5 מהשדה ולא שותף בכל המחצית השנייה, בעיקר בגלל סיבות הגנתיות. ברמה ההתקפית, אבייב הוא פצצת כשרון. השילוב של הסייז והאורך, עם יכולת הכדרור והאתלטיות עוזר לו לייצר יתרונות כמעט על כל שומר שתשימו מולו ברמות האלה. קחו דוגמה פוזשן מייצג (גם את אבייב, וגם את הפואנטות המהירות אליהן שואפים הברקאטס בהתקפה): שון עומד באיזור החצי-פינה ומקבל את הכדור בהתקפת המעבר. בחצי הטעייה הוא מבלבל את השומר שלו וחודר עליו באגרסיביות לתוך הצבע. הגבוה היריב, שהתחיל את הפוזשן צמוד לבאבה מילר עוזב אותו כדי להגיע ולעזור על אבייב. תוך כדי החדירה, הוא נותן באמפ קטן לשומר שלו שמייצר ריווח דרכו הוא משחיל אסיסט יפה למילר שעומד חופשי מתחת לטבעת. למעשה, רואים פה הכל: את יכולות הכדרור, הפיזיות והחתירה המהירה לפואנטה התקפית. שחקן צפון-דרום במובנו הקלאסי. איפה זה צריך להשתפר? בעיקר במקומות הטריוויאליים לשיפור מפרשמן מופרע כמו אבייב: קבלת החלטות, בחירת זריקות נכונה, ומחויבות בהגנה על הכדור. למרות שזה נראה מבטיח ברמת חומר הגלם, זה רחוק, לפחות ברמת הבשלות הנוכחית, מלהיות מוצר אטרקטיבי לקבוצות NBA. אולי דראפט 2027 הוא מטרה ריאלית יותר. אלון מיכאלי הפתעת העונה? הפאוור-פורוורד מהרצליה הוא האס של קולורדו מהספסל. הוא עד כה הנציג הישראלי הכי מרשים במכללות, מבין אלה שנטשו הקיץ את ליגת העל שלנו לטובת ההרפתקה בארצות הברית. בדקות שהוא מקבל מהמאמן טד בויל, הוא מצליח להראות כמעט מידי ערב עד כמה הוא גבוה מגוון ומודרני, שמעשיר את משחק ההתקפה של הקבוצה שלו בהרבה מאוד אלמנטים. הוא מצליח לייצר נקודות ביעילות ממשחק גב לסל (1.16 נקודות לפוזשן במהלכי פוסט-אפ); הוא מייצר יתרונות בכדרור (!) על שומרים גדולים ממנו וחודר עליהם לטבעת; הוא מרווח את ההתקפה וקולע מצוין מחוץ לקשת; והוא מספק לקולורדו אפשרות לנצל אותו גם במשחק הפיק נ' רול. באמת שהכל מהכל. האתגר של מיכאלי כרגע הוא להשיל מעצמו את תווית ה'תופעה המרעננת מהספסל' ולהפוך להיות נכס אמין ויציב בתוך הקבוצה. לאחר שפתח את חודש דצמבר בסערה, מיכאלי נסוג קצת במשחקים האחרונים בעיקר כי הקבוצות היריבות משקיעות בו הרבה יותר תשומת לב הגנתית. ההופעות הטובות בתחילת הדרך הרימו את רמת הציפיות, והיחס בהתאם. שימו לב לדברים של בויל על מיכאלי, אחרי משחק פחות טוב של 1/6 מהשדה נגד טקסס-סן אנטוניו: המטרה של מיכאלי היא לנצל את המומנטום וללחוץ על הדוושה הכי חזק שאפשר. הגיל הצעיר (חגג 20 רק לאחרונה) יאפשר לו להמשיך את קריירת המכללות גם בעונה הבאה, בפרוגרמים גדולים יותר ובכסף יותר משמעותי. אין לי ספק שזאת האפשרות המובילה מבחינתו כרגע. עופרי נווה השם הכי פחות מוכר ברשימה, שנותן אחלה של פתיחת עונה. בוגר מחלקת הנוער של מכבי תל אביב פותח את העונה השלישית במכללות. אחרי שצבר ניסיון במכללת ווסט ורג'יניה הצנועה, וישב עונה אחת בצד כרד-שירט (התאמן עם הקבוצה אבל לא לקח חלק במשחקים ועונת המכללות לא נספרה לו), התחייב הגארד-פורוורד (20, 2.01) למכללת אוראל-רוברטס שמשחקת בקונרפנס הסאמיט-ליג. למרות שהגולדן איגלס מתקשים ברמה הקבוצתית ומחזיקים במאזן שלילי, נווה ראוי למחמאות על פתיחת עונה מצוינת שמדגישה את סט היכולות שלו כשחקן כנף הגנתי ואתלטי שיודע גם לייצר לעצמו. נווה משחק בעמדות 2-4, עם גודל של פורוורד וסקיל סט של גארד. הוא מייצר נקודות בעיקר במהלכי ספוט אפ וחיתוכים (כ-40% מכלל הפוזשנים ההתקפיים שלו), אבל מצליח להיות יעיל גם כמוביל של מהלכי פיק נ' רול (כמעט 0.8 נקודות לפוזשן במהלכים כאלה). המאפיין המרכזי במשחק שלו הוא האנרגיות והמחויבות ההגנתית. הוא משתמש ברגליים הקלילות ומבנה הגוף הארוך שלו כדי לייצר לחץ על הכדור (מייצר 1.5 חטיפות למשחק), כשהוא מסוגל לשמור כמעט על 4 עמדות על המגרש. שווה להמשיך ולעקוב מקרוב אחרי נווה, שיכול בקלות למצוא את עצמו בתוך שנה-שנתיים כשחקן רוטציה לגיטימי בליגת העל שלנו. הקפיצה לשלב הבא כמובן עוברת דרך קליעה אפקטיבית ויציבה מבחוץ – גם ברמת האיכות וגם ברמת הנפח: בשליש הראשון של העונה רק 19% מהזריקות של נווה מהשדה הגיעו מחוץ לקשת. השליש הבא של העונה יהיה קשה אף יותר. שמירה על יציבות היא המפתח לקבלת דקות משחק בשלבים החשובים, כל אחד והסיטואציה שלו. נקווה שגיליון המצטיינים בהמשך העונה יהיה ארוך ומפותל.

ביום רביעי נפתחה הצבעת הקהל לחמישיות האולסטאר ב-NBA, ובכך החלה רשמית תקופת הבחירות למשחק המיותר ביותר בשנה, שייערך הפעם במקום העצוב ביותר בליגה, באולם החדש של הקליפרס. תקופת הבחירות הזו, שתיערך כחודש, מעניינת במיוחד את הקהל הישראלי השנה, בזכות האפשרות שדני אבדיה ייבחר לאולסטאר. נראה שכרגע כל העונה המדהימה של דני מתנקזת לשאלה אם הוא ייבחר לאולסטאר או לא. האם זה באמת עד כדי כך חשוב? והאם באמת יש לו סיכוי ריאלי להיבחר או שאנחנו מפריזים בציפיות כהרגלנו? אשתמש בפורמט של שאלות ותשובות כדי לענות על השאלות האלה (ספוילר, התשובות הן כן וכן) ואחרות. רגע, למה פורמט של שאלות ותשובות? אני כותב על NBA כבר 20 שנה ונדמה לי שאף פעם לא עשיתי כתבת שאלות ותשובות. אני חושב שלא אוכל לפרוש בשקט בבוא היום בלי לסמן על זה וי. חוץ מזה, כאשר תופעה הופכת לנחלת הכלל, הקהל הרחב מאוד, זה מתכון בטוח לטעויות ובלבולים, מה שמעורר כל מיני שאלות שאני משער שאנשים שואלים את עצמם לגבי סיטואציה שרוב הזמן הם לא מתעניינים בדקויות שלה. טוב, בהחלט ניכר שאתה לא יודע להשתמש בפורמט הזה, כבר בשאלה הראשונה התחלת ללהג על עצמך במקום על הנושא. זאת לא שאלה. אז הנה כמה שאלות: זה באמת עד כדי כך חשוב אם שחקן נבחר לאולסטאר או לא? זה משנה את האופן בו מעריכים את העונה של השחקן? ואם כן, זה נכון גם לבחירה בודדת לאולסטאר, זה משנה משהו במעמד ההיסטורי של שחקני NBA? אענה לשאלות האלה בחידה: מה המשותף למייקל ריי ריצ'רדסון שנפטר לפני חודש בגיל 70, ג'ף טיג שטען לאחרונה שלברון ג'יימס סוגר את חלון האליפות של הלייקרס, קניון מרטין שסיפר לפני כמה חודשים שהוא מתכנן סדרה דוקומנטרית שתעסוק בשחקנים שנבחרו ראשונים בדראפט ופני הארדווי ששיתף לפני כמה ימים שבחופשה שלו הוא מתכנן לראות כדורסל מכללות כי הכדורסל ב-NBA משעמם אותו? המשותף הוא שהידיעות על כולם נפתחו במילים former NBA All-Star. זה לא מאוד משנה שטיג ומרטין נבחרו לאולסטאר פעם אחת בזמן שריצ'רדסון והארדווי נבחרו ארבע פעמים, מסתבר שזה גם פחות משנה שהארדווי נבחר פעמיים לחמישיית העונה, ריצ'רדסון לחמישיית ההגנה, טיג לקח אליפות כשחקן שולי במילווקי ומרטין הגיע לגמר כשחקן משמעותי בניו ג'רזי. בסוף, עבור רוב השחקנים, הטייטל של אולסטאר יהיה הראשון והמרכזי בו ישתמשו כדי לתאר אותם כאשר הם ימותו או יגידו מילה רעה על הנכד של לברון עוד ארבעים שנה. דוגמא לידיעה אחת מיני רבות מאוד אז כן, זה חתיכת דבר להיות אולסטאר. בספורט האמריקאי מודדים הישגים אישיים בשלל סטטיסטיקות ותארים, ומחשיבים את ההישגים האישיים כמעט באותה מידה כמו את הקבוצתיים. אולסטאר זה אחד התארים האישיים הכי חשובים שיש, תו תקן לאיכות יוצאת דופן גם ביחס לליגה הטובה בעולם ולשחקנים הטובים בעולם. הוא מוכר ונחשב יותר ממקום באחת מחמישיות העונה (הישג שקשה יותר להגיע אליו) וכנראה גם מכל תארי סוף העונה פרט ל-MVP של העונה הרגילה והגמר. לכן האמריקאים לוקחים מאוד ברצינות את הבחירות האישיות האלה, כדי לוודא שמי שנבחר הרוויח את זה. ומה לגבי ג'מאל מגלור? שאלה מצוינת! הסנטר האפור של הקבוצה שנקראה אז ניו אורלינס הורנטס נבחר לאולסטאר ב-2004 בעונה בה הממוצעים שלו היו של 13.6 נקודות, 10.3 ריבאונדים ושום דבר מעניין מעבר לכך. זו גם הייתה העונה הטובה בקריירה שלו. מאז מגלור מייצג שחקנים שנבחרו לאולסטאר ולא ראויים לכך, מייצג בחירות גרועות שנבעו משילוב של מחסור בכשרון בתקופה מסוימת וחוסר איזון בין המזרח למערב ובין עמדות. הוא אחת הסיבות לכך שהליגה ביטלה את עמדת הסנטר בבחירות לאולסטאר, והשנה ביטלה עמדות באופן כללי. אבל הג'מאל מגלורים הם היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל, בו הרוב המכריע של האולסטארים הם כוכבי כדורסל שבולטים מעל לשדה שחקני ה-NBA והרוויחו ביושר את תו התקן הזה. אם דני אבדיה ייבחר לאולסטאר, גם אם זו תהיה בחירה חד פעמית, ואפילו אם תהיה ירידה משמעותית ביכולת שלו החל מהעונה הבאה (ואין שום סיבה להניח שזה יקרה), הוא לא ייזכר כאחד מהג'מאל מגלורים. הוא משחק כמו סופרסטאר לכל דבר, השחקן הדומיננטי בפורטלנד בפער עצום, כל משחק ההתקפה של הבלייזרס נבנה סביב היכולת שלו ליצור, הרבה פעמים ליצור משהו מכלום. המספרים שלו מרשימים מאוד גם כשמתבוננים בסטטיסטיקות הפשוטות וגם במורכבות (למשל שהיעילות ההתקפית של פורטלנד קורסת כשהוא על הספסל ושהוא מוביל את הליגה בחדירות למשחק). כדאי גם להזכיר שאבדיה נמצא במערב, שכרגיל הרבה יותר חזק ועמוס בכשרון מהמזרח. קשה מאוד לדמיין תסריט בו שחקן שנבחר לאולסטאר מהמערב הוא פחות ממצוין. בפורטלנד מתייחסים לדני כסופרסטאר לכל דבר אוקיי, אז בחירה לאולסטאר תהיה חשובה למעמד של אבדיה ב-NBA. ומה לגבינו? מה זה יעשה למעמד שלו בספורט הישראלי? לא, לא, אני לא נכנס לזה עכשיו. גם ככה כמעט בלתי אפשרי להשוות בין הישגים בענפי ספורט שמתנהלים באופן שונה לגמרי, בחירה לאולסטאר היא אירוע שעוד יותר קשה להבין איך למקם ביחס לאחרים. אני פחות בעניין של אמירות פרובוקטיביות בכוח, בגלל זה אני נמנע מלטעון שהדרך היחידה להפוך את משחק האולסטאר למעניין היא משחק בין נבחרת השחורים לנבחרת הלבנים (אנחנו במרחק שנתיים מעולם בו לנבחרת הלבנים יש סיכוי). מה שכן ניתן להגיד זה שאם אבדיה יהיה אולסטאר ב-NBA, זה יהיה התואר הנחשק ביותר שהיה לספורטאי ישראלי עד היום, הדבר שהכי הרבה ילדים ברחבי העולם חולמים עליו, תו התקן שהכי הרבה אנשים מכירים ומתעניינים בו. ניתן לומר את זה גם מהכיוון השלילי: אם אבדיה לא ייבחר לאולסטאר, יש סכנה שבעתיד לא נדע להעריך את העונה האדירה הזאת שלו כראוי, עונה שניתן כבר להכריז שהוא משחק בה ברמה של אולסטאר. כי לטייטלים, נקודות ציון זכירות (שער בברנבאו במשחק נוק-אאוט בליגת האלופות) ומספרים עגולים יש נטייה לקבל חשיבות שיכולה להיות גדולה מכפי שמגיעה להם. שחר פאר, למשל, הגיעה ב-2011 למקום ה-11 בעולם, דירוג השיא שלה. אם הבנתי נכון איך הדירוג עובד, בשבוע מסוים היא הייתה במרחק הפסד אחד של אגניישקה רדוונסקה מכניסה למקום העשירי. כך פאר פספסה, במשחק שלא היה תלוי בה, את הזכות להיקרא כל חייה שחקנית טופ 10 לשעבר. האם היינו מעריכים אחרת את הקריירה הנפלאה שלה ואת המעמד שלה בספורט הישראלי אם היה לה את הטייטל הזה? אני לא בטוח שלא. אנחנו זוכרים כמה גדולה היא הייתה בשיאה? השתכנעתי, בוא נשנה כיוון לפני שתתחיל לנתח קרבות של לידיה חטואל מ-1984. מה חשוב לדעת על תהליך הבחירה לאולסטאר השנה? נעשה תזכורת זריזה לאיך התהליך עובד. לבחירה לאולסטאר יש שני חלקים. הראשון הוא הבחירה לחמישיית המערב והמזרח. זה מה שקורה כרגע. להצבעות הקהל יש 50 אחוזים בבחירת החמישיות, שאר האחוזים מתחלקים בין השחקנים לאנשי תקשורת. לאחר שנבחרות החמישיות, מגיע החלק השני בו נבחרים שחקני הספסל, שבעה במערב ושבעה במזרח, על ידי המאמנים. מכיוון שמשחק האולסטאר השנה יכלול שתי קבוצות של אמריקאים וקבוצה של שחקנים בינלאומיים, היה שלב בו לא היה ברור איך יתנהלו הבחירות. בסופו של דבר המצב דומה מאוד למה שהיה בעבר, עם החלוקה בין מערב למזרח, ולאחר מכן לאדם סילבר תהיה אפשרות להשלים את הסגלים ל-16 שחקנים אמריקאיים ושמונה בינלאומיים במידת הצורך. ההשלמות האלה לא צפויות לעזור לאבדיה, כי אם יהיה חוסר איזון הוא די בטוח יהיה כזה בו יש עודף שחקנים בינלאומיים ומחסור באמריקאים. אז עדיף פשוט להתמקד בסיכוי של דני להיבחר במערב, בלי התסבוכת של לנסות לדרג אותו בין השחקנים הבינלאומיים. סוף סוף אתה מדבר על משחק האולסטאר עצמו ולא רק על הבחירה אליו. זה לא אמור להיות העיקר, אותו הרגע בו דני יעלה לשחק באולסטאר באותה קבוצה עם יוקיץ', לוקה ו-וומבי? לא, המשחק הזה לא מעניין אף אחד, כולל השחקנים שמשתתפים בו. הסיכוי שהחלוקה לשחקנים אמריקאים ובינלאומיים תעורר איזושהי מוטיבציה בשחקנים להוכיח משהו קלוש לחלוטין. להיפך, החלוקה לשלוש קבוצות רק תסרבל ותקשה על הקהל הרחב להתעניין במשחק הזה. אם וכאשר דני יגיע לשם זה בהחלט יהיה רגע מרגש, רגע שיספק את התמונה שכולם יחכו לה, אבל זה לא הופך את המשחק עצמו לעיקר. הבחירה היא העיקר, הטייטל של אולסטאר. יכול להיות מצב שדני ייבחר, ייפצע ולא ישתתף במשחק, והוא עדיין ייחשב לאולסטאר. וזה מה שיהיה חשוב. רוב הזמן זה לא הילוך איטי, ככה המשחק הזה נראה יאללה, הגענו למאני טיים: מה הסיכוי של דני אבדיה להיבחר לחמישיית המערב? אפסי. עושה רושם שהולכת להיות התגייסות מרשימה מאוד בציבור הישראלי לנסות לעזור לאבדיה להיבחר לחמישייה, אז לא ממש מתחשק לי לנפץ את הבועה הזאת, אבל צריך. כי אנחנו במערב, שכולל שלושה מארבעת השחקנים הטובים בעולם כרגע (יוקיץ', שג"א ולוקה), את שלושת השחקנים הגדולים של העשור הקודם שממשיכים להיות מאוד פופולריים (לברון, סטף ודורנט) ואת הדבר הגדול הבא (וומבי). כל אחד מהשבעה האלה צפוי לקבל מליוני קולות של הצבעות. אליהם ניתן להוסיף את אנתוני אדוארדס, כוכב עולה שצובר פופולריות כל שנה, ואת אלפרן שנגון שנמצא בעונה נפלאה ומאחוריו עומדת מדינה הרבה יותר גדולה. גם אם ההתגייסות הישראלית תהיה חריגה בעוצמתה, קשה לראות את דני עוקף יותר משני שמות ברשימה הזאת. אני מהמר שבעוד כמה שבועות, כשיתפרסמו התוצאות הראשונות של ההצבעות, דני יהיה מדורג סביב מקום 8-10 במערב, מה שיתדלק קמפיין בסגנון "עוד קצת מאמץ ואנחנו מכניסים את דני לאולסטאר". ניתן לדמיין תסריט בו הקמפיין הזה, והנחישות הישראלית המפורסמת כשאחד משלנו מצליח מול כל העולם העוין, יצליח לעזור לאבדיה לטפס עד למקום רביעי-חמישי בדירוג הקהל. זה לא סביר, אבל עשוי להיות אפשרי. וזה יהיה הזמן להזכיר שדירוג הקהל שווה רק 50 אחוז מההצבעה לחמישייה, כאשר החצי השני שייך לשחקנים ולאנשי תקשורת. בזמן שנראה שאבדיה מוערך מאוד על ידי שני הסקטורים האלה, זה ברמה של מקום עשירי בדירוג, לא טופ 5. לכן גם בתסריט לא סביר כזה, ניתן להניח שהשחקנים ואנשי התקשורת יובילו לכך ששחקנים כמו וומבי, סטף או דורנט יעקפו את דני בדירוג המשוקלל. דוגמא מייצגת לחמישיית המערב באולסטאר. כמעט בלתי אפשרי להיכנס אליה בקיצור, הבחירות לחמישייה הן כפירה בעיקר, הדרמה האמיתית נמצאת בבחירות המחליפים ע"י מאמני הליגה, שם יוכרע אם אבדיה יהיה אולסטאר או לא. ובמחשבה נוספת, גם עדיף ככה. אם הכניסה של דני אבדיה לאולסטאר תתחבר לנראטיב של התגייסות הקהל הישראלי/יהודי שתחמן את המערכת, ההישג הזה יהיה הרבה פחות מרשים. רק אם אבדיה ייבחר לאולסטאר ע"י גורם אובייקטיבי, משיקולים מקצועיים לחלוטין, לבחירה הזאת תהיה המשמעות שאמורה להיות לה. ובשיקולים מקצועיים לחלוטין אין מה לדבר על מקום בחמישיית המערב, יש מה לדבר על מקום ב-12. אז מה הסיכוי של דני אבדיה להיכנס לרשימת המחליפים? ומי המתחרים המרכזיים שלו על המקומות האלה? בואו נתחיל במי לא המתחרים שלו. שמונה מתשעת השמות שהוזכרו בחלק הקודם הם כאלה שהמקום שלהם באולסטאר פחות או יותר מובטח: יוקיץ', שג"א, לוקה, וומבי, סטף, דורנט, שנגון ואנט. נוציא אותם מהמשוואה. השם התשיעי שעלה שם הוא לברון, שהוא הקלף המשוגע של המערב השנה. הוא רק מתחיל להיכנס לעניינים ולא מספק בינתיים יכולת או מספרים של אולסטאר, אבל השם והמעמד שלו יכולים להוביל לשיקולים פחות ענייניים מהרגיל, במיוחד אם מגמת השיפור של המשחקים האחרונים תימשך. אבל בינתיים אני משאיר אותו מחוץ לדיון, כמו גם כמה שמות גדולים אחרים: הקליפרס גרועים מכדי שניתן יהיה לחשוב ברצינות על ג'יימס הארדן או קוואי לאונרד, אנתוני דיוויס מחמיץ המון משחקים והתפוקה שלו כשהוא משחק לא אמורה להספיק כדי להכניס אותו לדיון האולסטאר. זה יכול להשתנות עבור כל אחד מהשלושה, אבל כרגע זה רחוק משם. הגענו לשמות הרלוונטיים, ואני מסמן חמישה שחקנים שאמורים להיאבק עם אבדיה על מקומות 9-12 במערב השנה. ואלה שמות: אוסטין ריבס: בהיעדר לברון בפתיחת העונה, ריבס השתלט על המשבצת של מספר 2 בלייקרס ולא מתכוון לשחרר אותה גם לקינג ג'יימס בכבודו ובעצמו. מספרים אדירים של 27.8 נקודות באחוזים מעולים מכל הטווחים, 5.6 ריבאונדים ו-6.7 אסיסטים למשחק הופכים את ריבס למנייה חזקה מאוד במירוץ לאולסטאר. הנוכחות של לברון יכולה לפגוע מעט בתפוקה שלו ואולי גם בקמפיין שלו. ג'מאל מארי: די מפתיע שמארי מעולם לא נבחר לאולסטאר, והשנה יכולה להיות הזדמנות נהדרת לתת לו את הכבוד סוף סוף. זו השנה הטובה ביותר שלו מבחינה סטטיסטית בפער גדול, ויש לו קרדיט רחב מאוד ביכולת של דנבר להמשיך לנצח למרות מכת פציעות. כל זמן שדנבר תמשיך לנצח בקצב גבוה יהיה לו קייס חזק. ג'מאל מארי קולע 52 נקודות לפני שלושה שבועות. זאת הרמה של התחרות דווין בוקר: פיניקס היא אחת מהפתעות העונה וזה יתרון גדול עבור הכוכב שלה. אמנם התחושה היא שזה לא קורה בגלל שבוקר טוב מהרגיל, המספרים שלו אפילו פחות מרשימים מחלק מהעונות הקודמות וההצלחה קשורה קודם כל לרוח לחימה ונצחון בקרב הפוזשנים. אבל הוא עדיין שחקן מצוין שמשחק בקבוצה שהפכה מקטסטרופה לסיפור חיובי מאוד, ושחקנים כאלה לא נוטים להישאר מחוץ לאולסטאר. לאורי מרקאנן: גם יוטה מפתיעה ביחס לציפיות ממנה ונמצאת במאבק הפליי-אין, וזה קורה קודם כל בזכות הסקורר הפיני הנפלא, שקולע השנה 27.8 נקודות למשחק ויש ימים שהוא פשוט בלתי ניתן לעצירה. הסיכוי שלו להישאר מחוץ ל-12 הוא כנראה הכי גבוה ברשימה הזאת, מגמה שיכולה להתחזק כי לוח המשחקים של יוטה בחודש הקרוב יהיה קשה מאוד ויש לג'אז תמריץ להפסיד בדמות הבחירה המוגנת טופ 8 שהם חייבים ל-OKC. הוא גם יכול למצוא את עצמו עובר בטרייד, אולי גם למזרח. השחקן השני מ-OKC: השחקן החמישי ברשימה הוא כנראה צ'ט הולמגרן, עם סיכוי כלשהו לג'יילן וויליאמס לעקוף אותו בסיבוב. שניהם פחות דומיננטיים מהאחרים כאן, אבל הסברה הרווחת היא שאם אוקלהומה סיטי תמשיך לנצח בקצב הנוכחי או קרוב אליו יהיה קשה להשאיר אותה רק עם שחקן אחד באולסטאר. יכול להיות שיהיו כאלה שירצו להכניס את שניהם, אבל התחרות במערב הופכת את התסריט הזה לפחות סביר. קשה לדעת איך המאמנים ידרגו את אבדיה ביחס לחמישה המאוד מכובדים האלה, ההבדלים מינימליים. יכול להיות שיהיו כאלה שימקמו אותו ראשון בחבורה הזאת ויהיו כאלה שימקמו אותו אחרון. אם הבחירות היו נערכות כרגע, הייתי מהמר שאבדיה כן יהיה אחד מה-12, אבל רמת הבטחון שלי הייתה נמוכה. בכל מקרה ניתן לומר שהסיכוי של דני להיבחר לאולסטאר הוא בהחלט ריאלי ויותר מזה, וכאשר מכניסים גורם נוסף למשוואה הסיכוי הופך לגבוה מאוד. נו, מה זה הטיזינג הזה? מה הגורם הנוסף? הגורם הנוסף הוא שתמיד יש גם פציעות. אם שחקן שנבחר לאולסטאר נפצע ולא יכול להשתתף במשחק, או שהוא נבחר כשהוא כבר פצוע, נבחר במקומו מחליף עבור המשחק. גם השחקן הפצוע וגם המחליף נחשבים לאולסטארים. וכל שנה יש פצועים, גם במערב וגם במזרח, מהזכרון אני לא יכול לשלוף שנה בה זה לא קרה. תמיד יכול להיות שזו תהיה השנה הנדירה הזאת, אבל הנחת המוצא צריכה להיות שמעבר ל-12 הנבחרים במערב ייכנסו לאולסטאר עוד שחקן או שניים או אולי אפילו שלושה. בשנים האחרונות סופ"ש האולסטאר מורחב לשבוע שלם של מנוחה בליגה. עבור שחקנים וותיקים שאין להם עניין מיוחד בהשתתפות בסופ"ש ובמשחק עצמו, זו יכולה להיות הזדמנות למנוחה משמעותית. בעונה בה פציעות ה-calf הפכו לנפוצות כל כך, גם בגלל ההבנה שצריך לקחת אותן ברצינות אחרת מסתכנים בפציעות חמורות יותר, לא אופתע אם יותר שחקנים מהרגיל יושבתו לקראת האולסטאר עם פציעות calf כדי לארגן לעצמם שבועיים-שלושה של מנוחה תוך החמצת כמות מינימלית של משחקים. דוגמא מייצגת לבחירה של מחליפים לפצועים באולסטאר. יכול להיות שהרגע הגדול של דני יגיע בציוץ מהסוג הזה מתישהו בפברואר או, עכשיו אני באמת אופטימי. אז אתה אומר שדני כמעט בוודאות יהיה אולסטאר? יש משהו שיכול למנוע את זה או להקטין את הסיכוי? אדגיש את הנקודה: אם הבחירות למחליפי האולסטאר היו נערכות ברגע זה, היה מפתיע אותי אם אבדיה לא היה אחד מה-12 במערב. וגם במקרה שלא, היה מפתיע אותי מאוד אם הוא לא היה נבחר בהמשך כמחליף בעקבות פציעה של אחד מה-12. אבל הבחירות הן עוד כחודש, זמן בו יכול לקרות הרבה. חודש חזק של לברון או AD, או חודש מוצלח של הקליפרס, יכול להכניס עוד כמה שמות גדולים מאוד לרשימת המועמדים. אבל השינויים החשובים יותר קשורים לאבדיה ולקבוצה שלו. קודם כל, יכול להיות שהוא פשוט לא יצליח לשמור על הרמה הזאת. היכולת להתמיד בדומיננטיות כזו ולהישאר יעיל זו כנראה המשימה הקשה ביותר עבור שחקן כדורסל, זה מה שהופך אולסטארים לכאלה. אבדיה לא מראה סימנים של היחלשות, פרט לקשיי קליעה מבחוץ במשחקים האחרונים, אבל הוא נמצא בטריטוריה לא מוכרת עבורו והאפשרות שהוא ימצא את עצמו מותש בקרוב, פיזית ו/או מנטאלית, בהחלט קיימת. עוד חודש ברמה הזאת אמור להספיק כדי להבטיח את התואר אולסטאר, ובצדק. הסכנה השנייה היא שפורטלנד תיקלע לתקופה רעה, תפסיד יותר מדי משחקים ותגיע לאמצע ינואר במאזן שיגרום לבוחרים להסס להכניס את אבדיה לאולסטאר מקבוצת תחתית לכל דבר. לבלייזרס היו כמה נצחונות מרשימים מאוד, אבל הם לא מצליחים לשמור על עקביות ונמצאים במאבק על מקומות 10-12 במערב. סיבה מרכזית לכך היא מכת הפציעות שמדללת מאוד את סגל השחקנים של טיאגו ספליטר, ומשאירה את אבדיה כמעט בלי שחקנים שמסוגלים ליצור משהו סביבו. החסרון של ג'רו הולידיי בולט במיוחד, חזרה שלו אמורה לייצב את השורות, לספק לדני את מנהל המשחק שהוא צריך לידו ולעזור לפורטלנד לנצח מספיק כדי לחסל את הנראטיב שהיא לא טובה מספיק כדי להיות ראויה לאולסטאר.