שישה ימים בלבד. זה הזמן שעבר בין הרגע שבו הוגשה תביעה אזרחית חמורה נגד מאמן כדורסל אמריקאי בטענה להתעללות פיזית ונפשית בשחקניו, לבין הרגע שבו אותו מאמן כבר ישב על הספסל של קבוצה בליגת העל בישראל. בלי הודעה רשמית, בלי מסיבת עיתונאים, ובלי הסבר פומבי. השם הוא פול קורסרו, הקבוצה היא עירוני נס ציונה ונדמה שהעניין הזה עובר בשקט. יותר מדי בשקט.

הקריירה של קורסרו נבנתה במקומות שבהם כדורסל הוא קודם כל כלי משמעת. מכללות קטנות ובינוניות, תקציבים מוגבלים, שחקנים עם מעט אלטרנטיבות. אלו המקומות שבהם מאמן נמדד ביכולת השליטה שלו והרבה פחות בפן המקצועי. הוא צמח מלמטה, הרחק מהזרקורים של מכללות העילית. הוא שיחק כדורסל ברמת המכללות, אך לא ככוכב בולט, ובשלב מוקדם יחסית הבין שמסלולו המקצועי נמצא על הקווים ולא על הפרקט. תחילה בתפקידי עוזר, שם בלט בעיקר בגישתו האנרגטית והאינטנסיבית ובאמונה עמוקה במשמעת, סדר ודרישות גבוהות משחקניו.

קורסרו בנה לעצמו זהות מקצועית ברורה מאוד: מאמן תובעני, כזה שלא מחפש להיות אהוב. הפילוסופיה שלו הייתה פשוטה וחדה: לחץ יוצר חוסן. חוסן יוצר ניצחונות. זו לא הייתה גישה חריגה, במשך עשרות שנים זו הייתה ברירת המחדל של מאמנים במכללות מהדרג הזה.

קורסרו לא אימץ Tough love כטריק, זו הייתה תפיסת עולם. כדורסל, מבחינתו, הוא מבחן אופי. שחקנים נמדדים ביכולת שלהם לעמוד בלחץ, בכאב ובהשפלה. מי שלא עומד בזה, נשבר או נושר. זו תפיסה שצמחה בדור אחר של כדורסל אמריקאי, כזה שהושפע עמוקות ממיתוסים של מאמנים גדולים מהעבר, ובראשם בובי נייט. הגבול בין דרישה מקצועית לגיטימית לבין השפלה היה גבול דק מאוד, ולעיתים לא קיים. בשלב המוקדם בקריירה שלו, אין עדויות פומביות לכך שקורסרו חצה קווים פליליים. אבל כבר אז הוא נחשב למאמן שלא מתאים לכל שחקן.

המינוי שלו למשרת המאמן הראשי של UMBC (אוניברסיטת מרילנד במחוז בולטימור) היה הקפיצה המקצועית הראשונה. זו אוניברסיטה שמאמנים מגיעים אליה כדי לבנות משהו מאפס, בלי סבלנות ובלי הגנה מוסדית רחבה. קורסרו ניסה להטמיע תרבות של קשיחות ואגרסיביות. מקצועית, התוצאות היו בינוניות. תדמיתית, כבר אז החלו לרחוש סיפורים על סגנון אימון קשוח מאוד, גבולי לעיתים. אבל במערכת האמריקאית, כל עוד אין תלונות רשמיות, אין בעיה. המערכת יודעת להכיל מאמנים כאלה.

ואז הגיע המינוי למאמן הראשי של האינדיאנפוליס ג'גוארס במרץ 2024. זו קפיצה מקצועית שניה, משמעותית יותר ובעלת תהודה גדולה. מוסד גדול יותר באינדיאנה, עירוני, חשוף, עם אוכלוסיית שחקנים מגוונת יותר ורגישות ציבורית גבוהה בהרבה. הבחירה בקורסרו הייתה מודעת. האוניברסיטה חיפשה “שינוי תרבות”, מישהו שיכניס קשיחות ודרישות. אבל כדורסל המכללות של 2024 אינו הכדורסל של 2004. לא מבחינת יחסי מאמן שחקן, לא מבחינת גבולות, ולא מבחינת כוח משפטי. מקצועית, אחרי 3 שנים נוראיות של הג'גוארס, קרוסרו הוביל אותם למאזן של 10 ניצחונות מול 22 הפסדים, שזו עליה של 4 ניצחונות לעומת העונה שלפני כן.

התביעה האזרחית נגדו הוגשה על ידי שישה שחקנים. בריגס מקליין, נת'ן דודוקוביץ', רונלד ראת'לנד, אבנזר אוגו, קיילב האנה וג'וליאן סטיינפלד. כולם שיחקו תחת קורסרו בעונה שעברה. הם הגישו מכתב תלונה רשמי לאוניברסיטה כחודש אחרי סיום העונה שעברה, מכתב שבעקבותיו קורסרו פוטר. אך התביעה עצמה הגיעה רק לפני מספר ימים. כולם מתארים דפוס דומה, מתמשך, ולא אירוע נקודתי. הטענה המרכזית אינה “מאמן קשוח מדי”, אלא יצירת סביבת אימון אלימה, משפילה ומפחידה, שגרמה לנזקים פיזיים ונפשיים.

לפי כתב התביעה, קורסרו דחף שחקנים במהלך אימונים, אחז בהם בכוח, חנק שחקן באחת הסיטואציות והשתמש במגע פיזי כדרך “חינוכית”. הטענה היא לדפוס חוזר, לא לאירוע חריג. השחקנים מתארים שפה משפילה, פוגענית, לעיתים בעלת אופי מיני או הומופובי. לטענתם, קורסרו השפיל שחקנים בפומבי, ערער על הגבריות והערך העצמי שלהם, ויצר אווירה מתמשכת של פחד. אחד השחקנים טוען שסבל מתסמיני זעזוע מוח ופחד לדווח. כאשר הפציעה נודעה, הוא זכה ללעג והוצג כחלש. התביעה מתארת תסמינים כמו חרדות, נדודי שינה, דיכאון ומחשבות אובדניות אצל חלק מהשחקנים.

במקרה נוסף המתואר במסמכים נטען כי קורסרו סימן על גופו של אחד השחקנים את האות P באמצעות טוש, לאחר שהחטיא זריקת עונשין. באירוע אחר, שחקן הוחזר לפעילות מוקדם מדי לאחר פציעה בכף הרגל, חרף מצבו הרפואי, מה שלפי הטענה הוביל להחמרת הפציעה ולפגיעה שסיימה את הקריירה שלו. שחקנים נוספים העידו על מגע פיזי אלים מצד המאמן, שכלל דחיפות, חבטות, חניקה ואף אגרוף לאזור החזה.

כתב התביעה כולל גם טענות לאמירות בעלות אופי גזעני, ובהן דרישה מאחד השחקנים “לשחק כמו שחקן שחור ולא כמו שחקן לבן”, וכן איום להזמין משטרה כלפי שחקן שחור שלא הצליח להשלים ריצת אימון.

לפי כתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט, המצוקה הנפשית חרגה הרבה מעבר למסגרת הספורטיבית. אחד השחקנים פנה לפחות פעמיים במהלך העונה לקו החירום למניעת התאבדויות, בעוד ששחקן אחר נזקק להתערבות מיידית של בני משפחתו ואנשי צוות, מחשש ממשי שיפגע בעצמו. שחקנים נוספים תיארו דפוסים מתמשכים של נדודי שינה, סיוטים קשים, הזעות לילה וירידה משמעותית במשקל – תסמינים המעידים, לטענתם, על עומק הפגיעה הנפשית שחוו.

הנתבעים אינם רק קורסרו, אלא גם האוניברסיטה והדירקטוריון שלה. הטענה היא שהם ידעו, או היו צריכים לדעת, ולא פעלו בזמן. הסעיפים כוללים: רשלנות בפיקוח, רשלנות בהעסקה, הפרת חובת הגנה על סטודנטים ופגיעה במלגות ובאפשרויות עתידיות. בניגוד לפעם, היום תביעה כזו היא כמעט חסימת קריירה מלאה בארצות הברית. אגב, גם קורסרו בתביעתו כנגד האוניברסיטה לאחר הפיטורין במאי 2025 טוען שמנהל מחלקת הספורט באוניברסיטה, לוק בוסו, ידע ואף עודד את קרוסרו לנהוג ביד קשה עם השחקנים ולדבר בשפה בוטה.

כדי להבין באמת את הסיפור של פול קורסרו, אי אפשר לנתק אותו מההיסטוריה של הכדורסל האמריקאי. הוא לא המציא את עצמו, הוא לא פעל בוואקום. הוא תוצר של מסורת ארוכה, כזו שבעבר לא רק התקבלה, אלא נחשבה כסימן לאיכות. במשך עשרות שנים, עולם הכדורסל האמריקאי הילל מאמנים שהיום היו מתקשים לשרוד שבוע.

בובי נייט היה האב הרוחני של הדור הזה. זריקות כיסאות, צעקות, השפלות, מגע פיזי. הכול נסלח כי הוא ניצח. גם מאמנים כמו ריק פיטינו, ג'ים בייהיים וג'ון קליפרי ניהלו שחקנים ביד קשה, אך הבינו מתי להתאים את עצמם. ההבדל הקריטי הוא שהם היו כוכבים, לכולם היו קבלות מקצועיות ברמה הכי גבוהה בארה"ב. לקורסרו לא הייתה חסינות כזו. הוא לא יוצא דופן, הוא בן דור מעבר. דור של מאמנים שגדלו על מיתוסים ישנים, אימצו שיטות שעבדו פעם והגיעו לעידן שבו אותן שיטות כבר לא לגיטימיות.

התרחיש הסביר ביותר הוא פשרה. האוניברסיטה וקורסרו יגיעו להסדר כספי, ללא הודאה באשמה. משפטית, זה מאפשר לו לטעון שמעולם לא הורשע. תדמיתית, הכתם נשאר. אם ייחשפו עדויות נוספות, עדים או מסמכים, הנזק התדמיתי עלול להפוך קבוע. חזרה למכללות בארה"ב תהיה כמעט בלתי אפשרית.

במקביל להליך שהגישו השחקנים, קורסרו עצמו פתח בהליך משפטי נגד האוניברסיטה, שבו הוא טוען ללשון הרע ולפיטורים שלא כדין. לגרסתו, החקירה הפנימית שנערכה בעניינו אימתה לכל היותר שני אירועים שוליים (קילל במהלך אימוני הקבוצה, ונגע פיזית בשחקן אחד במהלך אימון), שלטענתו אינם מצדיקים את סיום העסקתו או את האופן שבו הוצגו פיטוריו לציבור. חשוב להדגיש, זו תביעה אזרחית, לא פלילית. אין כתב אישום, אבל בעולם הספורט המודרני, זה כמעט לא משנה.

כמה ימים לאחר הגשת התביעה, קורסרו נחת בישראל, כעוזר מאמן בנס ציונה. בלי הודעה רשמית. מי שהביא אותו הוא הבעלים האמריקאי החדש של המועדון, לב מזור, שהגיע בשבוע שעבר במטוס פרטי לישראל כשקרוסרו יושב לידו בטיסה. ביום ראשון הבעלים כבר נכח במשחק מול מכבי ת"א וקרוסרו עצמו ישב על הספסל לצד עמית שרף, יומיים אחרי שנחת. לא בטוח שהוא מכיר את כל שמות השחקנים. 20 מליון שקל על פי פירסומים מקומיים, זה התקציב שמזור יעמיד בשנה הבאה בנס ציונה וכנראה שכשיש מי שמביא כסף כזה, אף אחד לא שואל מה מגיע איתו כנדוניה, או איך קורה מצב שהגלייה מרצון או שלא, נוחתת בלב המושבה.

מעניין אם מישהו שאל את עמית שרף, את האוהדים ובמיוחד את השחקנים לפני המהלך הזה, שצריך להפריע לכל מי שכדורסל ישראל, תדמית הענף ויחסי האנוש בו חשובים לו. נכון, זו עדיין רק תביעה אזרחות ונכון, הוא עדיין חף מפשע עד שיתבררו הפרטים. אבל בשורה התחתונה, הכדורסל הישראלי לא צריך לתפקד כמדינת חסות, תדמית הענף והתפקיד החינוכי של הליגה לא יכול לאפשר לכל אחד לעבוד פה, כן, גם אם מעורב בזה הרבה מאוד כסף. גם אם צריך להגיד לבוס הגדול - עד כאן.