איזה חרא של עבודה

לפני הרבה שנים, הרבה מאוד שנים, דני פרנקו היה קולגה שלי במחלקות הנוער. הוא היה סופרסטאר על הקווים, אז כמאמן נוער בהפועל תל אביב. אני והקבוצות שאימנתי היו שק חבטות עבורו. בתחרות הדמיונית על מקום בנבחרות הצעירות, הוא ניצח בקלות. בעיקר כי זאת לא באמת הייתה תחרות, אלא רק משהו שדמיינתי. ומשם הוא רק זרח, פרח והמשיך לטפס. חולון, חיפה, הפועל תל אביב, ירושלים וכו וגו ודו. זכייה בגביע מדינה היסטורי בגיל 35. אליפות היסטורית בגיל 42. מאמן העונה, מאמן השנה, מאמן המה שבא לכם. והאמת? לא היה רגע אחד שבו קינאתי בו, למרות שלשם שאפתי להגיע בעצמי כשהייתי ילד ועל כך חלמתי. והאמת? לא היה רגע אחד שבו קינאתי במישהו מהאנשים האלו על הקווים, ולא משנה איך קוראים להם. ואני אסביר לכם למה. כי זאת חרא של עבודה.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של hadisco.co.il יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים