על מנטליות, אינטנסיביות, גיא פלטין והמבחן של ירושלים

שלוש דקות בתוך המשחק עוד כתבתי כל מיני דברים על תוכנית המשחק של פרנקו. רשמתי משהו על ארצי מול אניס, על חילופי הגנות, על איזה פתרון לפיק אנד רול. אבל מה זה בכלל משנה בערב כזה? אין פה דיון על כדורסל, לא על טקטיקה ולא על שיטות. המשחק הזה הוא שיעור אחד גדול במנטליות בפער בין קבוצה שמגיעה חדה, רעבה ובטוחה בעצמה, לבין קבוצה שפשוט לא מצליחה להגיב כשהגל הראשון פוגע בה.

הפועל חולון - הפועל תל אביב (114-60)

אף אחד לא מצפה שתנצח צונאמי כזה, אבל כן מצפים שתנסה להחזיק ראש מעל המים, לא לתת לגל לגרור אותך להפרש של חמישים. חולון אפילו לא נפנפה בידיים, היא פשוט חיכתה שהגל יגרור אותה למצולות.

אנחנו כבר מכירים את הכדורסל ההתקפי של הפועל תל אביב של איטודיס. התקפית, הפועל משחקת די פשוט: פיק־אנד־רולים עם אוטורו, פוסט־אפים למוטלי וכשבלייקני על המגרש, בידודים עליו בכל הזדמנות. אבל לפעמים שוכחים שמאחורי הפשטות הזאת מסתתרת קבוצת הגנה פנטסטית - בין הטובות באירופה.

ואלה שמות: מלקולם, ברייאנט, מדר, פלטין ובלייקני. חמישה גארדים ששומרים אישית על הכדור בטופ של הטופ באירופה, לא פחות. ברייאנט כמעט ולא משחק בליגה, אבל מתישהו זה גם יתחיל לקרות. זה לא באמת רלוונטי, כי מעבר לסגנון הגנתי כזה או אחר וטקטיקה שמתאימה למשחק מסוים, איטודיס יודע שיש לו שחקנים שמסוגלים לייצר אינטנסיביות פסיכית בכל רגע נתון.

אינטנסיביות פסיכית בכל רגע נתון, איטודיס. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל

נזכיר שבליגה יש לו גם פורוורדים ישראלים הגנתיים ואינטנסיביים כמו בלייזר ושגב. מי שציפה שיהיה הבדל עצום בין אירופה, שם האינטנסיביות ותחושת הדחיפות של הפועל בשמיים, לבין הליגה האפורה, קיבל עד היום ובמשחק מול חולון בפרט תשובה מאוד פשוטה: אין הבדל. האינטנסיביות לא יורדת. במינימום, היא נשארת בדיוק אותו דבר.

קחו את בר טימור כדוגמא: לא השומר האישי הכי גדול שיש להפועל להציע ועדיין אתמול בדקות הראשונות הוא חיסל את וולטון. זה לא שהוא חטף לו מידיים כל פוזשן שני, אבל כשאתה ידוע שעל כל חדירה שלו יבצעו סטאנט מהסטרונג סייד, ובכל פעם שהוא יברח לך יגיע שחקן אחר לרוטציה מלאה, גם שומר בינוני נהיה שומר גדול.

 בכלל הפועל עם השחקנים האינטלגנטים שלה מבצעת יפה שני דברים:

1. סטאנט - כששחקן ההתקפה חודר, הוא יראה לא רק את הידיים של השומר שלו, הוא יקבל בקפיצה מהירה שחקנים קרובים. לרוב לא התחייבות מלאה אלא רק תזוזה עם הגוף לקו החדירה וחזרה מהירה לשחקן. זה גורם למתקיף הרבה פעמים לוותר על הכדור מוקדם וקוטע מהלכים שאחרת היו מסתיימים בסל.

2. ג'אמפ סוויץ' - חילוף הגנתי שמתבצע ברגע ששחקן מאבד את השחקן שלו בגוף מלא. זה לא חייב להיות עם הכדור, אבל ברגע שהתוקף עבר את המגן שלו גוף מלא, אותו מגן קופץ לשחקן ההתקפה הקרוב ושאר השחקנים, מבצעים רוטציה לשחקן הקרוב אליהם כאשר האחרון קופץ אל הכדור. לרוב מעורבים בזה שני שחקנים אבל לפעמים יכולים להיות מעורבים בזה כל שחקני ההגנה.

אם רק לחולון היה שחקן מהסוג של גיא פלטין. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל

אינטנסיביות הזכרתי? קחו עוד.

ליבי ליבי עם רועי רוזנברג, אחד השחקנים החביבים עליי. שחקן שכל דקה על הפרקט היא עבורו מבחן להוכיח שמקומו בליגת העל ודקות אין לו הרבה. הוא תמיד מנסה, בכל כניסה, להשפיע הגנתית והתקפית. הוא רחוק מאוד מהשחקנים שעושים פאול טוב והולכים להתחבא בפינות - הוא יוזם, יוצר, מנסה. זה לא תמיד עובד, אבל הרצון שם, וגם הכישרון. אתמול פרנקו זרק אותו לפרקט אחרי שהתייאש מוולטון וקרביץ, שהיו חלשים כמו שאר שחקני חולון. לצערו, מי שחיכה בצד השני היה פלטין.

ופלטין… פלטין הוא סיפור אחר לגמרי. ובערב כזה, חולון הייתה צריכה בדיוק שחקן מהסוג שלו כמו אוויר לנשימה. שחקן שאם היה משחק בחולון, היה מביא את אותה אינטנסיביות שבה שיחק לפני שנתיים בקריית אתא. אבל הוא משחק בהפועל תל אביב, קבוצה שעל הנייר בכלל לא זקוקה לשחקן כזה, יש לה מספיק שומרים מצוינים ואנרגיות בשפע. ועדיין, פלטין לא משנה דבר. הוא הגיע לשם על טיקט של הגנה רצחנית ואינטנסיביות, והוא ימשיך לשחק על הטיקט הזה בלי למצמץ. הוא לא מתכוון להתנצל, גם אם זה מול רוזנברג, ו-50 הפרש מהדהד.

כמה פעמים כבר היללתי את ניהול הסגל המרשים של הפועל? וגם אתמול, כל שחקן שעלה מהספסל נראה כאילו הדבר היחיד שמעניין אותו הוא לטרוף את מי שמולו. לא בטוח בכלל שמדובר בניסיון להוכיח למאמן היווני שהוא ראוי לדקות גם בליגה הבכירה. אולי זה דווקא משהו אחר: ההבנה הפשוטה ששם, ביורוליג, לא באמת יחכו לו דקות, ואם כבר כאן יש סיכוי לראות פרקט, אז לתת הכול. כל שנייה. כל פוזשן.

זה על איטודיס, כמובן, אבל לא פחות מזה, זה על השחקנים שלו. הם אלה שמבינים את ההיררכיה, את המציאות, ובכל זאת עולים ונותנים הכל ובאיכות.

חולון, כמו שכתבתי כבר בפתיחה, נכנעה מהר. 11:0 בפתיחה, והמשחק שחשבתי שיהפוך למבחן מעניין לשתי הקבוצות - הפך לזמן זבל ארוך ומייגע לכל מי שקשור להפועל חולון בצורה כזו או אחרת. קשה לשחק ככה: אתה לא מצליח לעבור את החצי, רכבת חילופים מהמאמן, בכי ונהי של הכוכבים לשופטים. כל מה ששחקן מצפה לו במשחק כזה הוא, כמאמר הקלישאה: לשמוע את שריקת הסיום. תנסו רגע להיכנס לראש של שחקנים במצב חוסר אונים כזה. בעצם, אל תנסו, תנו לי להכניס אתכם. הייתי שם.

שחקני חולון, לאורך דקות ארוכות, היו במרחק של אוקיינוסים מהפועל. וכשהמרחק הוא כזה, ואין שום סיכוי לניצחון, שחקנים נוטים לברוח למקום הכי בסיסי שיש, המקום האישי. ה"ביחד" נמחק, ובמקומו נכנסות המחשבות של אני, עצמי ואנוכי: "מקווה שהפלוס מינוס שלי סביר", "בדקות שלי זה לא היה כזה נורא", "בוא’נה, אם היה פותח איתי דברים נראים אחרת", "הוא תמיד נותן לי לשחק עם אלה שלא מוסרים", "50 הפרש… רק שדני ישרוד את זה".

ויש גם כאלה, תמיד יש, שמקווים שהוא לא ישרוד את זה.

אגב פרנקו, קיבל טכנית ראשונה הגיונית בניסיון להעביר מסר, להעיר את השחקנים, זה היה הגיוני, אפילו מתבקש. אבל לקבל הרחקה כבר במחצית? את זה אהבתי הרבה פחות. הנה, אוהד חולון אחד כבר לקח את זה צעד קדימה וקישר את ההרחקה לפחד של פרנקו בכלל לעמוד על הקווים במשחק כזה של ביזיון חסר תקדים.

אצטט את מורי ורבי שי האוזמן על הפועל של כרגע: היא באלמנט שלה. אוסיף מעצמי על חולון שהיא לא יציבה וזה הדבר הכי יציב אצלה. זה כרגע מתבטא ב-54 הפרש לקבוצה האדומה. מדהים.

---

הפועל ירושלים נגד רעננה (99-102)

ירושלים סגל מלא. רעננה ממש לא. מה כבר יש לכתוב על זה? אם אתם לא יודעים את התוצאה והייתי אומר לכם שרעננה שיחקה כל המשחק עם 7 שחקנים, שחררו ממני 2 דקות של שחר דורון, הייתם אומרים לי שנגמר באזורי ה30-40 קל לאדומים. אז זהו שלא.

אחרי ההפסד לבאר שבע, בדיוק לפני שבוע כתבתי שירושלים בעצם ויתרה על הליגה, וכשהיא משחקת, היא לא משחקת עם תחושת דחיפות. בלי ששמתי לב, יונתן אלון אמר בדיוק את זה בראיון אחרי המשחק. הוא אמר שזה עליו לנסות לייצר אצלם את התחושה הזאת. מול נתניה באמצע השבוע לא באמת צריך תחושת דחיפות. צריך להגיע עם חמישה שחקנים שיכולים לנשום ולרוץ בו־זמנית וזה מספיק. אז אין מה לבחון את זה שם. ומכבי רעננה? גם זה לא מבחן, ובלי חצי סגל זה אפילו עוד פחות מבחן. ובכל זאת, בצורה מוזרה, ירושלים לא רק נבחנה, היא גם נכשלה.

סיפור המשחק במהלך אחד: קונץ יוצא למתקפת יחיד מול חמישה ירושלמים, אני חוזר, חמישה ירושלמים. הוא מגיע די בקלות עד הטבעת אבל מחטיא מול קונטסט של נמרוד לוי. פתאום משום מקום נכנסת לפריים עוד גופייה לבנה, זאתי של וורקמן. ריבאונד התקפה, סל קשה, וכל זה כשהם מקיפים אותו כקיר אדום. ההפרש יורד ל-9, אלון לוקח טיים־אאוט, ווורקמן עושה פלקס עם הכתפיים כאילו היה לברון ג׳יימס בגמר ה־NBA. רעננה באה להילחם, לתת מה שיש לה (וזה לא הרבה), ירושלים? כרגיל אצלה בליגה, באה להעביר את הזמן.

רעננה צריכה אותו טוב כדי לשרוד בליגה, ג'ו רגלנד. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל

רעננה, וכבר כתבתי על זה פה, משחקת מאוד ישיר. שלושה גארדים שתוקפים את הטבעת ושאר השחקנים שחיים מלהגיב למהלכים שאותם גארדים מבצעים. אם קונץ ורדפורד רוצים ומחפשים לסיים בסל, רגלנד מחפש את האסיסט ואלוהים כמה שהוא טוב בזה.

15 אסיסטים היו לו אתמול, וכשהגיע הזמן גם לעשות נקודות במאני טיים הוא היה שם, עם 11 בשלוש הדקות האחרונות ו-15 במשחק כולו. איך מכל הקבוצות שצריכות רכז בליגה הזאת ויש להן כסף (שיעול שיעול נס ציונה), הוא נחת דווקא ברעננה, זה לא ברור לי. אבל הוא שם, והוא טוב. ורעננה צריכה אותו כדי לשרוד בליגה.

רוב המשחק ההפרש לטובת ירושלים נע בין 10 ל-15, לא משהו לכתוב עליו טור אבל כמו שרעננה לא סיכנה את הירושלמים, הירושלמים עם סוג של אדישות, סירבה לסגור את המשחק. רעננה במחצית השניה ושלוש הדקות בפרט החליטה שהיא רוצה.

בשבוע שעבר כתבתי על ירושלים: "כשאתה יכול אתה לא רוצה וכשאתה רוצה אתה כבר לא יכול", רעננה הציגה את המשפט בהיפוכו. לא אמורה להיות לה יכולת אבל היא רצתה וכשהיא רצתה ממש, זה כמעט הספיק אבל היא לא יכלה.

6 שחקנים מתוך ה-7 ששיחקו סיימו את המשחק עם דאבל־פיגרס, כשרק אלכס לדר “מפריע” עם 15 דקות ו-2 נקודות בלבד. בכלל, תחשבו שבמקום 15 הדקות של לדר והפלוס מינוס הכי חלש בקבוצה, היה משחק שחר דורון, נגיד, יכולנו היום לדבר על סנסציה בארנה. אבל זה לא קרה, ואי אפשר לדעת מה באמת היה קורה. עדיין, עם סגל כל כך חסר, לתת משחק שנגמר בשתי החטאות לשלוש בפוזשן האחרון מול מובילת היורוקאפ - זה יפה, ומגיעות מחמאות לחבר'ה של סגלוביץ'. אף פעם לא הצלחתי לשלם עם מחמאות במכולת. לא נראה לי שסגלוביץ' הצליח גם.

ומי לא נרשם? בלי ווילי אין אינטנסיביות בהגנה. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל

יש טעם להסביר מי לא נרשם למשחק הזה מבחינת הזרים של ירושלים? לא נראה לי. הקבוצה מסרבת להופיע לליגה, ומי יודע איפה זה יפגוש אותה בפלייאוף. הם נסמכים לגמרי על הכישרון שלהם, שהביא להם 102 נקודות, אבל מסרבים להרים אינטנסיביות בהגנה, ובלי ווילי, שלא היה רשום, זה בולט אפילו יותר. אה, הנה… דיברתי בכל זאת על אלה שלא רשומים.

כמה האינטנסיביות של הירושלמים הייתה נמוכה מול רעננה? קבוצה שהממוצע שלה הוא 17 אסיסטים במשחק עלתה ל-23. קבוצה שמאבדת 16 כדורים במשחק איבדה אתמול 8 בלבד. ירושלים הפסידה 24–12 בנקודות מאיבודים, וחטפה 46 נקודות בצבע מקבוצה שיש לה שחקן אחד בלבד שאפשר בכלל לקרוא לו סנטר וגם הוא מעדיף לזרוק מבחוץ.

שני המשחקים הבאים של ירושלים בליגה יהיו התל אביביות. האחת מובילת היורוליג שעוד לא הפסידה בישראל. השניה הקבוצה הלוהטת באותו המפעל. אם איך שהם נראים סכנת טרחה כפולה. מצד שני, אולי זה אותו מבחן שהשחקנים והצוות המקצועי מחפש. מבחינת ירושלים אצטט ירושלמים אחרים, הדג נחש: "זה הזמן להתעורר הבית מתפורר נצא מהחורים ביחד די להסתתר".

https://www.youtube.com/watch?v=MPRPzhvdSqU

מזכיר לכולם שהכל, אבל הכל אמת לשעתה.