התבגרות, שלא לומר הזדקנות, היא תהליך לא פשוט עבור כל אחד אבל במיוחד עבור אנשים שהמחייה שלהם תלויה ביכולת הפיזית. ב-NBA שחקנים לרוב מכפרים על הדעיכה הפיזית הזו בפיתוח יכולות אחרות: מספיק שנזכיר את ההפיכה של וינס קרטר ממכונת ההטבעות למומחה שלשות. גם לברון ג'יימס עבר את התהליך הזה - כמות זריקות השלשות מסך זריקות השדה שלו עומדת על בערך פי 1.5 לעומת הימים בקליבלנד ובמקביל הוא מתפקד יותר כעושה משחק מאשר כמסיים. העונה קרה משהו נוסף שהוא תהליך טבעי של כוכבים שנמצאים בירידה: הוא הפך להיות מעין שחקן משלים. הוא זורק רק 15.5 זריקות שדה למשחק (הנתון הנמוך בקריירה ובפער משמעותי) וממוצע הנקודות שלו הוא הנמוך ביותר מאז עונת הרוקי. לא הכל רע, אגב: הוא גם נמצא בשפל (או שיא?) של איבודים בממוצע למשחק עם 3 בלבד, שווה לעונת 12-13 במיאמי. אין נתון שמבהיר יותר את ההפיכה של לברון לשחקן משלים מאחוז הסלים שהוא קולע מאסיסט של חבר לקבוצה. בכל עונה לאורך הקריירה לברון קלע לפחות 55% מסלי השתיים שלו ללא אסיסט, וממוצע הקריירה שלו עומד על 64% סלי שתיים שייצר בעצמו. העונה - רק 47% מסלי השתיים שלו הגיעו מייצור עצמי. גם מדד היוסג' שלו (אחוז ההתקפות של הקבוצה שמסתיימות אצלו בידיים) שעמד על 31% גם בשנותיו בלייקרס, עומד השנה על כ-27% בלבד. בצד המשלים - רק 32% מהסלים של הקבוצה בדקות שלו מגיעות מאסיסט של לברון, הנתון הנמוך ביותר מאז עונת 13-14. אבל להפיכה של לברון לשחקן משלים היה אפקט בלתי צפוי, תנועה הפוכה להתפתחות של לברון כקלעי לעומת הדעיכה האתלטית: אחרי שכמעט שליש מזריקות השדה של לברון הגיעו מזריקות מבחוץ בשנים הראשונות שלו עם הלייקרס, העונה רק 27% מזריקות השדה שלו הן שלשות (הנתון הנמוך ביותר מאז עזב את קליבלנד ב-2018). במקביל הוא גם רושם את אחוז הקליעה משלוש הנמוך מזה עשור. לברון, לפי כל העדויות, הוא איש של מספרים ונתונים. אם הוא בחר להוריד את תדירות הזריקות משלוש כנראה יש לו סיבה טובה, אבל אם הכדור לא נמצא אצלו בידיים, והוא מקבל אותו לזריקת קאץ' אנד שוט - איזו זריקה עדיפה יותר? ובכן, ההטבעה. הניצחון על יוסטון באמצע חודש מרץ היה משחק הקליעה היעיל בקריירה של לברון. את המשחק הוא סיים עם 30 נקודות ב-13/14 מהשדה, לא פחות מ-6 מתוך 13 סלי השדה שלו הגיעו בדאנקים. זו הייתה הפעם הראשונה שלברון מטביע שש פעמים במשחק אחרי 9 שנים ושבוע. נכון לכתיבת שורות אלו ללברון יש 82 הטבעות העונה - יותר ממפלצות אתלטיות כמו ג'ון קולינס או מטאס בוזליס ויותר ממה שהיו לוינס קרטר בשבע שנות הקריירה האחרונות יחד. מדובר במספרים חריגים גם בסטנדרט של לברון - 82 ההטבעות האלו הן כ10.8% מסלי השדה שלו, יחס שאליו הגיע רק פעמיים בקריירה - בעונת 2014 עם מיאמי (10.9%) ובעונת 2017 עם קליבלנד (11.2%). לברון בעצם מנצל את העובדה שהכדור לא אצלו בידיים לטובתו. בחלק ניכר מההתקפות לברון נמצא בצד ההופכי לכדור, בזמן שלוקה או אוסטין ריבס מנהלים את ההתקפה. זה מוביל את המגן של לברון להיות בעמדת עזרה וכשהכדור מגיע ללברון המגן צריך לסגור את הפער עד אליו, מה שמאפשר ללברון לתקוף את התנועה של המגן ולהגיע לסל. הוא מזהה מצוין את המצבים בהם המומנטום של המגן עובד נגדו ויודע גם להתחיל את התנועה לכיוון הסל עוד כשהכדור נמצא באוויר, מה שנותן לו יתרון ראשוני על המגן. העובדה שלברון - אפילו לברון - עושה דברים כאלו בגיל 41 היא לא טריוויאלית. לברון כבר יצר לעצמו שגרה שבה הוא מוריד מהמשקל הרגיל שלו במהלך הפגרה כדי להוריד עומס מהרגליים (והגב) לפני תחילת השנה, והוא מעלה משקל תוך כדי העונה כדי להגיע למשקל השיא שלו באזור פברואר-מרץ, אבל העונה נראה שהוא לקח את התהליך הזה לקצה חדש: לפי הדיווחים הוא הגיע אל פתיחת העונה כשהוא שוקל 235 פאונד - בערך 7 ק"ג מתחת לסטנדרט שלו - וכשפציעת גב דחתה את הבכורה שלו העונה הוא אפילו הקצין עוד יותר: כדי להחלים מהר יותר לברון ויתר על שתיים מההנאות שהוא מאפשר לעצמו בדרך כלל - היין ועוגיות השוקולד צ'יפס. את התוצאה רואים כשהוא נע על המגרש. קשה להעריך איך תראה סוף הקריירה של לברון או אפילו כמה רחוק ה'סוף' הזה. אבל אפשר לכל הפחות להתרשם איך גם בגיל שבו רוב השחקנים דועכים לברון מצליח עדיין להמציא את עצמו מחדש ולשים את עצמו בתפקידים בהם לא היה עד היום.

בואו נעשה סקר. אומרים שזה עובד טוב בסושיאל, אומרים. נשאל רק שאלה אחת, עם ניסוח מניפולטיבי כמו שעושים במשאל עם. משהו כמו - מה אתם מעדיפים שיקרה: נצחון שיבטיח פלייאוף או הפסד שיבטיח את פיטורי המאמן? רגע, יצא לי ניסוח קיצוני. אפשר גם משהו יותר עדין. משהו כמו – מה אתם מעדיפים שיקרה: נצחון, הפסד או שהמשחק הזה על ה@&^? הנשאלים, אגב, צריכים להיות רק שחקנים של הפועל תל אביב. כאלו שמקבלים כסף כדי לא לשחק. כאלו שמקבלים כסף ואולי רוצים לשחק. כאלו שמקבלים כסף ועושים טובה שהם משחקים. אז נניח ששאלנו אותם. מה אתם חושבים שתהיה התשובה? בטור שקדם לי הבוקר, ניתח הופמן נהדר גם את המשחק ברמת הכדורסל וגם את התגובה המבאסת, בסיומו, של איטודיס המתנער. כדרכם של מלהגים בנושאים חשובים פחות מספורט, אני רוצה להתחיל ולדבר דווקא על שפת גוף. לכו בבקשה להקרנה חוזרת של המשחק מול בסקוניה, אם אתם אנשים אמיצים. תנו מבטים של בדיעבד בספסלים. אוקיי, יש את איטודיס שנראה כמי שמתרגל נשימות בשיטת למאז. לפרטים, תעשו גוגל. הספסל של הפועל תל אביב, בחלקו הגדול, ולא רק כשהחדשים רנדולף ואדווארדס מסננים משהו ביניהם או שהאחרון פולט משהו שגורם לקפטן שלצידו לטפוח על כתפו בחיבה מהולה בשחוק, השחקנים שם בוהים בחלל האוויר בעיניים ריקות. ובצד השני, של מחזיקת הגביע הספרדי ואחת מקבוצות היורוליג הגרועות בנמצא, שחקנים מצחקקים בינם לבין עצמם בסגנון של וואלאק, זה קל זה. ככה זה מרגיש בליגה הסינית? אפרופו סין, תזכירו לי בסוף להגיד לכם משהו על קייל גאי, בסדר? עם ובלי מיציץ' בתחילת הרבע השני, רשמתי לעצמי במחברת שהפועל תל אביב הזאת שומרת באותה הרמה גם עם וגם בלי מיציץ'. וזה רע. כלומר, מעבר לאחוזי הקליעה הלא סבירים והכן מבזים שהמשחק הזה ידע לייצר, הרי שאין טעות הגנתית שמי משחקניה לא ביצע. במיקום, בעזרה, בתגובה לאחר מסירה, בגישה, בפיזיות, ברצון. בהכל. וזה בלי מיציץ'. ואז, בעודי משרבט, משהו כמו 3 דקות לתוך רבע מספר 2, נכנס המיציץ' לשחק. וזה הפוזשן ההגנתי הראשון שבו הוא נוטל חלק. בחיאת, לכו תראו את זה. (2:23) וזה לא שהאחרים בכלל או שבלייקני בפרט כן עשו משהו הגיוני או איכפתי בקטע הזה שהראנו עכשיו, אבל מה זה? באמת, מה זה? הופמן כתב והדגים יפה את בעיות ההגנה עם אוטורו, במיוחד מול יריבה שמשחקת קטן ובלי ביג גאי קלאסי. והמחיש גם את ההתעקשות ההזויה של איטודיס להישאר עם אותו מודל הגנתי (חילופים) למרות שזה אפילו לא עושה סימנים של משהו שעובד. אבל שוב, הבעיה כאן יותר גדולה ומשמעותית. לפרטים, ניתן לספור את כמות מהלכי ה-אנד וואן אתמול. הפועל תל אביב, לפחות נכון לשני המשחקים שראינו השבוע, לא רוצה לשחק כדורסל. אפשר לבוא בטענות, מוצדקות לגמרי, למאמן שאיבד את זה ואיבד אותם. אפשר לבוא בטענות, מוצדקות אפילו יותר, לשחקנים שמאפשרים לעצמם לאבד צלם של קבוצה. גם מול ריאל. בטח מול בסקוניה. בשורה התחתונה, זה נראה קטסטרופה. ההגנה? היא כנראה רק הסימפטום. הריצה ברמת המשחק עצמו, כנראה שריצת 10-0 של המארחת ברבע השלישי, כזאת שהובילה ל 87-78 מקומי, היא זאת שייצרה את הפער שקיפל את הארוע. נו, בסדר, ריצות הן הרי חלק בלתי נפרד ממשחק הכדורסל. זה קרה, זה קורה, זה יקרה וכו. השאלה החשובה יותר היא איך ולמה. אני אגיד לכם ואראה לכם איך ולמה. ריצת ה 10-0 הזאת כללה גם את ההגבהה ההזויה הזאת של כריס ג'ונס, בסלואו מושן, אותה ליקט פריש היריב בקלות, שאותה סיים בצד השני אומורי הזקן בגירסה הבאסקית בקלות. מה זה? (5:29) עזבו מה זה. איך זה שפעולה מזלזלת וחסרת איכפתיות שכזאת לא נענית בתגובה כלשהי מהספסל? כולל הירידה הזאת להגנה. תהיו חברים ותעזרו לי לספור בבקשה כמה שחקנים של הפועל תל אביב נמצאים בפריים, עד שבסקוניה עושה מזה סל. ספוילר? בסוף המהלך הגיע הרביעי (וויינרייט). השחקן החמישי, זה שאתם צריכים לנחש כי אותו לא רואים, שמו בישראל מוטלי. והוא התבאס כי המסירה של בראיינט אמורה הייתה להגיע אליו, אבל היא נחטפה. כאקט חינוכי, החליט המוטלי להישאר במקום שבו הכדור היה אמור להגיע. מה זה? (5:44) בתום הריצה המדוברת, נטל קואץ' איטודיס פסק זמן. פסק זמן אני יודע שאתם מחכים לשמוע מה נאמר שם. לא יודע להגיד לכם. אני כן יכול להגיד לכם מה יצא ממנו. הפועל תל אביב יוצאת להתקפה. כדרורים כדרורים כדרורים. ואז איירבול בלייקני. קטסטרופה, כבר אמרנו? אני כן יודע להגיד מה היה בפסקי זמן אחרים, להם הקשבנו. הנה איטודיס מדבר (בסרבית?) עם מיציץ' שאיננו שבע רצון. לאחר סיומה של השיחה הלא מועילה, אומר הקואץ' לשחקנים מה לשחק בהתקפה בתרגיל הבא, ואז מבקש מהם שיתנו לו קצת EFFORT, כלומר מאמץ. והוא יכול לבקש כמה שהוא רוצה. גם ברמת התרגיל וגם ברמת המאמץ. זה לא קורה. לפחות השבוע, זה ממש לא קורה. עודד קטש, המאמן שהפך קדוש בצד השני של העיר, הוא עקשן גדול. כולל בכל הנוגע לניהול החילופים שלו. לפרטים, אפשר לפנות במידה מסוימת ללוני ווקר. אבל אפילו קטש יודע מתי להרפות. לפרטים, אפשר לפנות במידה מסוימת לתמיר בלאט. איטודיס רואה, כי הוא הרי כדורסל יודע, שיש לו שחקנים שהם לא. פשוט לא. ולא זז מהם. ולא מנסה אחרת. אולי כי הוא סתם תקוע. אולי כי הוא באמת ובתמים מאמין שהם יביאו אותו אל השישייה הנכספת. זה עדיין יכול לקרות, כמובן. אבל עכשיו זה נראה כמו תסריט בעל סיכוי נמוך. אולי הוא סתם תקוע, איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ואם כבר תסריט בעל סיכוי נמוך, בואו נחתום בהצעה קונקרטית לסדר. נכון לעכשיו, הפועל תל אביב איבדה צלם של קבוצה תחרותית. אפשר אולי לוותר גם על המילה האחרונה. והיא עומדת בפני 5 משחקים שיכולים להכריע לאן פניה מועדות, כמועדון. היא יכולה לסיים בפלייאוף ועם יתרון ביתיות. היא יכולה, בתרחיש אימים, לסיים כשהיא מחוץ לפלייאין, במה שיכול להפוך לתאונת דרכים ספורטיבית מהקשות שיצא לנו לראות, בטח לאור המשמעויות. דימיטריס איטודיס הוא מאמן כדורסל מצוין, שעושה כרגע עבודה רעה מאוד. יכול להיות שהוא יצליח לגייס את הכוחות והשחקנים כדי להפתיע ולנצח את פאו, פנר או אולימפיאקוס. זה אפשרי. ברמת ניהול סיכונים, האם זהו ריסק שעופר ינאי מוכן לקחת על עצמו? האם זהו סיכון שהוא מוכן לקחת על עצמו? צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל דימיטריס איטודיס הוא מאמן כדורסל מצוין, והאחריות על איך שהקבוצה הזאת נראית היא ממש, אבל ממש לא רק עליו. ואם אני מקבל ההחלטות היום במועדון הזה, אשר ליטרלי נלחם כרגע על עתידו, אני מפטר את איטודיס היום ומביא מישהו אחר מחר. ולו כדי לנסות ולייצר מומנטום ושינוי אווירה, באופן שיכול לעשות את ההבדל. ולו כדי שיבוא מישהו מבחוץ ויקבל החלטות בדבר מי אמור לשחק ומי לא, רק על פי קריטריונים ענייניים. ולו כדי שיפסיק את משחק ההתקפה בתורות, שבו כל אחד עושה מה בראש שלו. 3 נקודות לסיום בראיינט – פעם אחר פעם, האיש הזה לא מפסיק להדהים. כולל כשקלע 19 מתוך 25 הנקודות הראשונות של הקבוצה שלו, מבלי להחטיא. כולל ובמיוחד בטכניקה החוזרת והמושלמת, באמצעותה הוא מעניש פעם אחר פעם את השומר שלו ומשאיר אותו על הגב. מדהים. מושלם. אתמול סיים בראיינט את המשחק עם 7 איבודי כדור. חלק מהם נובעים מכך שבראיינט, כמו חלק משמעותי מהשחקנים שאיתו, חושב קודם כל על עצמו ועל הדברים שהוא יכול לעשות לעצמו, מעצמו ובעצמו. תודה שהזכרתם – הנה, הזכרתם. קייל גאי. למי שפחות מכיר, מדובר באחד שעשה כאן סיבוב אירופאי קצר, כולל בגרסה הענייה של פאו. ואחר כך פרש בגיל סופר צעיר כדי לאמן. ואחר כך החליט לחזור לשחק בג'יליג פינת סין. והשבוע עשה כותרות כשאמר שהליגה השניה בטיבה בעולם, מבחינת כשרון, היא לא היורוליג כי אם ליגת הפיתוח של ה NBA. וזכה לתגובות מזלזלות מאנשים בעלי זיקה ליבשת הישנה, כולל מהחבר אושיי בריסט. האם הוא צודק? לדעתי נדבר על זה בקרוב. הסיבה שנזכרתי בפרובוקציה של הגאי היא כי המשחק הזה, שראינו אתמול, לא עובר ולו כמשחק אימון בגי'ליג. עזבו כשרון. את הגישה הזאת קשה מאוד לקבל. ועכשיו מה, מה עכשיו? הפועל תל אביב צריכה, חייבת, מוכרחה לנצח את בסקוניה בשישי הקרוב. אין אפשרות ריאלית אחרת לעשות שישייה. ככה חתמתי את הטור הקודם, אחרי ההפסד הלא נעים של האדומים במדריד. אבל מאחר שהיא כן מצאה את הדרך להפסיד ולהתבזות מול ההיכל הריק (והמחויך) אשר בחבל הבאסקים, התיישבתי לי בסופו של לילה כדי לעשות סימולציות. כדי לנסות ולהעריך מהו המקום הריאלי הנוכחי של הפועל תל אביב, בסיומם של 38 מחזורים. ואז הבנתי את הטעות. תרחישים זה משהו שעושים כשאיכפת. מי שראה את המשחק ההזוי אתמול, יודע שספק אם כך המצב. אבל אם כך המצב, אז נגיד את זה פשוט: אם תנצח כמה משחקים נגד השפיץ של היבשת, הפועל תל אביב עוד יכולה לסיים כאן עונה גדולה. אם לא, תסריט ריאלי בהחלט הוא כזה שבו היא מגיעה לשני המשחקים האחרונים, קרי דרבי ומונאקו, כשהפסדים בהם משאירים אותה מחוץ לעשיריה הראשונה. לא שישייה ראשונה. עשירייה. חמישה משחקים, ב 15 ימים, על עתיד של מועדון שלם. זה הסיפור כאן. זהו. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

"118 נקודות זו תוצאה רעה עבורנו. לא הצלחנו לשכנע את השחקנים להיות אגרסיביים יותר ולהשתמש בעבירות בזמן". ציטוט מעניין של דימיטריס איטודיס בו הוא "לקח אחריות" על תוצאה עלובה מול אחת הקבוצות הגרועות השנה ביורוליג. קבוצה שהגיעה למפגש עם רצף של שמונה הפסדים; קבוצה שממוצע הקליעה שלה עומד על 88 נקודות בלבד; קבוצה שכבר אין לה באמת על מה לשחק. אי אפשר להדגיש מספיק עד כמה המשחק הזה היה מאסט מבחינת הפועל. לוח המשחקים שנותר עד סוף העונה, במאבק על הטופ 6, חייב קודם כל ניצחון בחבל הבאסקים ורק לאחר מכן "גירוד" של עוד ניצחון או שניים כדי להבטיח עונה נוספת ביורוליג - המטרה המוצהרת של המועדון, שעדיין נחשב תינוק מאוד במונחי הליגה השנייה בטיבה בעולם. מה כל כך מעניין כאן, ולמה הביטוי "לוקח אחריות" מופיע במרכאות כפולות ומכופלות? אתם אולי שואלים, אבל אני מעריך שרובכם כבר מבינים לבד. המשפט "לא הצלחנו לשכנע את השחקנים" הוא אולי משפט שנאמר כלפי פנים, אבל הוא מכוון לגמרי כלפי חוץ. פאסיב אגרסיב מהסוג הבזוי: אני, המאמן, הייתי בסדר גמור, זה הם שלא הבינו. אני הכנתי את תוכנית המשחק, אני ידעתי מה צריך לעשות, אבל השחקנים? הם פשוט לא השתכנעו. זה מאכזב אותי ברמה האישית כי אני מאוד מחזיק מאיטודיס והפועל נתנה חצי עונה מדהימה. עכשיו היא בשלב של סכנה לצאת מהפלייאוף ואולי בסנריו מטורף גם מהפלייאין בגלל הצפיפות המטורפת של מקומות 5-13. הפועל תל אביב הפסידה 118-109 לבאסקוניה. איך שתי הקבוצות הגיעו לסקור הזה? בואו נתחיל בספורט, כששתי קבוצות מגיעות למשחק עם מטרות שונות, נוצר לא פעם מצב הפוך: הקבוצה שבאה כביכול רק כדי להתחרות, בלי מטרה גדולה יותר, משחקת בתחושת דחיפות גדולה יותר מזו שיש לה על מה לשחק. לרוב זה נובע מהלחץ של להיות פייבוריטית, אל מול הביטחון והמומנטום של הקבוצה שמשחקת משוחרר. ההזיה שנקראה אתמול המחצית הראשונה אפילו לא היתה המקרה הקלאסי הזה. שתי הקבוצות פשוט סירבו לשמור מהג'אמפ-בול ועד סוף המחצית. כן, הייתה שם איזושהי אסטרטגיה משתי הקבוצות, אבל ההתעקשות לא לשנות אותה, אפילו כשברמה ההגנתית אף אחת מהן לא מסוגלת לעשות עצירה - ייצרה את שיא היורוליג לסקור במחצית עם 67-64 באסקי. פורסט מתכנן את הוא צד את אוטורו פעם אחרי פעם. צילום: הפועל IBI תל אביב האחוזים פשוט לא הגיוניים: הפועל עם 90 אחוזים ל-2 ו-40 אחוז לשלוש; באסקוניה עם 80 אחוז ל-2 ו-60 אחוז ל-3. מה זה?!?!?!? אחוזים של ליגת קיץ. סליחה, אחוזים של אולסטאר NBA מהשנים האחרונות. כדי לספוג 67 נקודות במחצית ו-118 במשחק כולו, צריכים להיות פערי רמות חריגים או יום קסום של קבוצה ספציפית עם קליעות משוגעות. אבל זה לא היה הקייס. הסקור הלא הגיוני הזה נובע, כמובן, מרפיון לא סביר של השחקנים במשחק הכי חשוב העונה, אבל הוא בעיקר נובע מהחלטה הגנתית ששוחקה לאורך כל המשחק. ואני חוזר: כל המשחק. 40 דקות שהקבוצה של איטודיס משחקת "סוויצ'ים" (חילופים) הגנתיים, ומסרבת להחליף פתרונות או סוגי הגנות. בואו נפרק את היכולת ההגנתית של החמישייה של הפועל: בראיינט, מלקולם ואיש ווינרייט הם שומרים טובים, גם בחוץ וגם פיזיים מספיק כדי להתמודד בפנים. מצד שני, אוטורו (או מוטלי) לא שומר טוב בכלל על גארדים שתוקפים אותו מבחוץ, ומיציץ' פשוט לא שומר בכלל. רק איטודיס ואלוהים יודעים למה ההגנה הזאת רצה לאורך כל המשחק בלי שום מחשבה על אפשרויות אחרות, כמו אזורית או מאצ'-אפ זון. תמיד ישנה האפשרות של טיפול קלאסי בפיק אנד רול כמו "אדג'" או "דרופ", אבל הפועל החליטה על חילופים והפועל קיבלה בראש. באסקוניה שיחקה פשוט ונכון (התקפית), כל חילוף ישר הותקף באזור החלש שלו, הם צדו פעם אחר פעם את הגבוהים של הפועל בדגש על דן אוטורו המסכן. כמו פה עם הסל של פורסט. (0:35) או פה כאשר לאחר החילוף באסקוניה הלכה פנימה ואוטורו שלא אוהב להיות באזורים שמחוץ לצבע מאבד כיוון ואת סימונס שחותך לדאנק קליל. או פה כששוב הפועל מחליפה ומשאירה את מדר (כן קראתם נכון) על קורוקס, אוטורו רץ לעזור מהסטרונג סייד, ספק אינסטיקסט, ספק צעקו לו מהספסל והפועל מקבלת שלשה חופשית מקבארו. כל המהלכים האלה הם מהמחצית הראשונה בלבד, ובכולם מעורב הגנתית אוטורו. קשה לי להסביר איך הפועל לא שינתה אסטרטגיה ולא חשבה על דרכים אחרות לעצור את הספרדים. 67 נקודות עם אחוזים חריגים לא גורמים לך לעצור הכל ולנסות משהו אחר? מסתבר שלא. החילופים המשיכו כל המחצית השנייה, עד הסוף המר והפסד עם 118 נקודות על הראש. הפועל קלעה 109 נקודות, כשברבעים הראשון, השני והרביעי היא קלעה בממוצע קצת יותר מ-30 נקודות לרבע. אבל מה קרה ברבע השלישי, שבו היא קלעה 17 בלבד? מה היה כל כך שונה ברבע הזה? באסקוניה שיחקה כל המשחק דרופ נמוך מאוד. זה אומר שהשחקן ששומר על אוטורו או מוטלי מחכה עמוק בצבע. הפועל ניצלה את זה יפה כשהגארדים תקפו את הגבוהים ויכלו למסור לשני הסנטרים האמריקאים; בגלל הדרופ הנמוך של המגן שלהם, הם יכלו לקחת החלטות בלי שיש לידם מגן שמפריע. ראינו את זה כבר במהלכים הראשונים במשחק: מיציץ' ובראיינט קיבלו הנדאופים מאוטורו בלי לחץ של המגנים שלהם, ויכלו להגיע לטבעת בקלות. לפעמים הדרופ היה כל כך נמוך, שהמסירות לאוטורו או למוטלי פשוט מצאו אותם בתנועה והם יכלו לסיים קרוב לסל. בראיינט ואוטורו, הקלעים המובילים של הפועל, סיימו עם 47 נקודות משותפות ועם 3 החטאות בלבד ל-2. זאת רמת ההגנה של באסקוניה. ברבע השלישי הסיפור כבר היה שונה, אבל לא בגלל באסקוניה, אלא בגלל אחד ההרגלים שאנחנו רואים מהפועל לאורך כל השנה. זה קרה גם ברבעים אחרים במשחק הזה, אבל ברבע הזה זה בא לידי ביטוי בצורה קיצונית. אני מדבר, כמובן, על הבידודים (אחד על אחד) של בראיינט-בלייקני-ג'ונס-מיציץ'. בחזרה לבידודים של ואסה. צילום: הפועל IBI תל אביב כשזה קורה תוך כדי תנועה, ובייחוד, כפי שהסברנו, אחרי מעורבות של אחד הגבוהים, לרוב דברים טובים יקרו להפועל התקפית, בטח מול קבוצת הגנה כמו באסקוניה. אבל ברבע הזה ראינו משהו אחר: בידודים של כל אחד מהרביעייה שציינתי, שהתחילו עוד מתחת לסל שלהם ונגמרו עם יותר מ-15 כדרורים בדרך לזריקה קשה או לאיבוד כדור. אתם מכירים את זה כבר: מיציץ' (או כל אחד מהרביעיה הזו) מקבל את הכדור מהריבאונדר ובקושי עובר את החצי נגד הלחץ; 15 שניות כבר עברו, ועכשיו הוא מנסה לקחת באחד על אחד את המגן שלו, כששאר השחקנים עומדים תקועים ומקווים שמשהו טוב יצא מזה. כשזה לא הולך זה נראה הכי רע שיש ולרוב משאיר מרמור רגעי ב-4 שחקנים שלא היו חלק מאותה ההתקפה. המספרים של הרבע מספרים את כל הסיפור: אם במחצית הראשונה היו להפועל רק 5 איבודים, ברבע השלישי לבדו היא הוסיפה עוד 6. אם במחצית היו לה 8 אסיסטים, ברבע השלישי היא מסרה רק 2. כמו שהבנתם, זה לא שבאסקוניה ניצחה את המשחק; זו הפועל שחזרה להרגלים הרעים שלה בהתקפה, בזמן שבהגנה היא פשוט לא הייתה קיימת. היה עוד רבע שקול שבו הפועל לא באמת הצליחה לייצר מומנטום, ואלייזה בראיינט, שבמחצית הראשונה נראה כמו השחקן הכי טוב ביורוליג, פשוט שכח את זה והחליט לאבד כמה שיותר כדורים. 7 איבודים בסך הכל, 6 מהם במחצית השנייה, היו לשחקן שסיים עם 26 נקודות, אבל כולן נקלעו עוד לפני הרבע האחרון. החליט לאבד כמה שיותר. צילום: הפועל IBI תל אביב לפני המשחק, וגם במהלך המחצית הראשונה, כבר הייתי בטוח איך אני כותב כאן על זה שהפועל הבטיחה על הנייר את המקום בפלייאוף. אבל ההפסד הזה, יחד עם שאר התוצאות במחזור והמשחקים שנותרו לה עד לסיום העונה, משאירים אותי די פסימי לגבי מצבה. מקווה שידעו להתאושש במחזורים הבאים. אז אל תשכחו, אם אתם יורדים למקלט או שאתם פריבילגים עם ממ"ד, אם אתם מאמינים ברכז סרבי או בחתול רחוב מבית דגן: הכל, אבל הכל, אמת לשעתה.

דמיינו שמכבי ת"א הייתה מנצחת אתמול את דובאי - בדיוק באותו אופן שבו ניצחה, אבל במיקום המקורי - ביד אליהו. בתום הארכה, אחרי צירוף ניסים בדקה האחרונה של הזמן החוקי, ומחיקת פיגור ב-15 הפרש. אני מודה: הטקסט הזה היה נפתח בקביעה ש"אם המשחק היה מתקיים בבלגרד, היא הייתה מפסידה". ואתם הייתם מהנהנים בהסכמה. איש לא היה מערער על המילים הכל כך הגיוניות. איזה שטויות. הצהובים ניצחו העונה ב-12 משחקים צמודים, שהסתיימו בפער של חמש נקודות ומטה; רק שליש מהם הושגו בהיכל מנורה. 0:4 שם, 0:4 בחוץ, 0:1 בארנה, ואחרי השבוע הכפול הזה - 2:3 בהאלה פיוניר. הנתון הבלתי נתפס הזה מלמד על קבוצה בעלת אופי. קבוצה מאומנת. קבוצה שמאמינה בעצמה בכל מצב. קבוצה שבוודאי לא תתנגד לדחיפת הקהל, אבל יודעת גם לצאת בכוחות עצמה ממצבים קשים. קבוצה שיש לה כמעט כל מה שצריך כדי להפוך לווינרית. כשחושבים על זה, חסר לה רק דבר אחד, ואיכשהו הוא לא מפריע לה: שחקן קלאץ' קלאסי. במכבי של לפני שנתיים היה ברור שווייד בולדווין הוא זה שייקח את הכדור האחרון והמכריע. לטוב ולרע. לפני שלוש שנים זה היה יותר לורנזו בראון. ובשנים הארוכות שלפני - סקוטי ווילבקין. אבל מי המאני-מן בקבוצה הנוכחית? רק תביטו על השתלשלות האירועים המוזרה שהובילה לניצחון על הדובאים, ותבינו כמה נכונה הקלישאה האמריקאית החבוטה ש"There's no I in TEAM" (אל תספרו את זה ל-Tim לוואוו-קבארו). שלושת הניצחונות הצמודים בשבוע האחרון הושגו כשלוני ווקר, המאני-מן בפן הכספי, עומד על 1 מ-18 מהשדה. ברגעים הכי קריטיים, דווקא ג'ון דיברתולומיאו החטיא שתי זריקות עונשין בתוך 74 שניות. שתבינו: אלה היו ההחטאות הראשונות שלו ביורוליג אחרי שנה ושבועיים; לראשונה אחרי שמונה שנים ושבועיים - הוא רשם שתי החטאות במשחק אחד; וזה האיש שברוב שנות הקריירה שלו (5 מ-9) לא החטיא יותר מזריקה אחת לאורך עונה שלמה. אז מה עשה הקפטן לאחר ההחטאה האחרונה, כשעל השעון 36 שניות? קפץ ולקח את ריבאונד ההתקפה של עצמו. ואחר כך, כשלדובאי נותר רק להחזיק בכדור ולהבטיח את הניצחון ביתרון 86:88, זינק רומן סורקין משום מקום כדי לחתוך מסירה - ולא רק שחטף, אלא גם התעופף להציל את הכדור, והעביר מסירה משלו מאחורי הגב. איכשהו זה הצליח. היריבה הצליחה לאבד את סורקין גם בהגנה, אבל הוא החמיץ הזדמנות להפוך לגיבור המושלם כשהחטיא את הכדור האחרון. בעצם, הלפני אחרון. כי אושיי בריסט, ההוא שקלע את סל הניצחון המכריע בדובאי לפני שלושה חודשים, דחק את ריבאונד ההתקפה שכפה הארכה, כשנותרו 0.9 שניות. בכלל, קרו דברים בלתי מוסברים במשחק הזה, שהפגיש שתיים מקבוצות ההתקפה היותר טובות שיש ליורוליג להציע. הרבע הראשון היה מחריד למראה. דקה וחצי לסיומו הצליחה מכבי נטולת הסנטרים למצוא עצמה עם שלושה סנטרים מסובכים בעבירות (סורקין, מרסיו סנטוס וזאק הנקינס); כחצי דקה מאוחר יותר נוצרה משוואה הזויה - 16 עבירות נשרקו במגרש, כשלכל קבוצה רק 16 נקודות. שני הסקוררים הבכירים והמובילים של דובאי, דוויין בייקון ודז'נאן מוסא (שאחרי אמש ראוי כי יעברת את שמו לדז'נאן משה), סיימו את הרבע עם 0 מ-9 מהשדה ומדד משותף של 10-. כבר בשלב הזה השאירה מכבי ת"א חמש נקודות על קו העונשין, כמעין פרומו להמשך הערב הרע שלה משם. 6:06 דקות לתוך הרבע השלישי, כשהאורחים ברחו ל-48:63, היה רעש של קליק באוויר. לאוזן הבלתי מזוינת זה נשמע כמו נפילה. אבל אנחנו הישראלים - והאמת, גם הדובאים - כבר מבינים בזה, והיינו צריכים לזהות שמדובר היה ביציאה של היירוט. ג'ימי קלארק (אוקיי, יש מצב שמצאנו את המאני-מן) הגיב כך: סל ועבירה. ועוד סל לשתיים. והחטאה שתורגמה לריבאונד ונקודות של ג'יילן הורד. שתי קליעות מהקו. אסיסט לבריסט. ועוד אסיסט, הפעם להנקינס. כלומר, הוא היה אחראי ל-11 מ-13 הנקודות הבאות של הצהובים, שהציתו את הקאמבק. קלארק סיים את הערב עם שיאי יורוליג אישיים בשבע קטגוריות שונות: נקודות (23), אסיסטים (10), מדד (27), דקות (32), סחיטת עבירות (7), סלים לשתיים (7) וקליעות עונשין (6 מ-6). בזמן שהוא ריחף, התרוצץ ונצץ, הורד היה שם כדי לעשות את הפעולות הנכונות והשקטות בעוד משחק שנשק לשלמות, ממש כמו הנקינס, שתרם עשר נקודות וחמש עבירות ב-12 דקות. עודד קטש דיבר במחצית על כך ש"אנחנו צריכים לחזור לכדורסל שלנו". הוא לא שיקר, כי קטש הוא לא אדם שמשקר. אבל חלק מתהליך ההתפתחות שלו למאמן מהטופ האירופי נוגע גם לניהול המשחק שלו. בסוף, החמישייה שהחזירה אותו ואת קבוצתו למשחק (ולעונה) הייתה זו שכללה את קלארק, דיברתולומיאו, בריסט, וויל ריימן והנקינס. מי לא ראה את זה בא... למכבי ת"א נותר גם דרבי. צילום: מכבי Rapyd תל אביב מכבי ת"א השלימה שני שלישים ממשימת הקאמבק שלה. כלומר, לפחות בינתיים. היא חלפה באמצע השבוע על פני אולימפיה מילאנו. ועכשיו גם עקפה את דובאי, והתמקמה לצד המספר 11 בטבלת היורוליג עם מאזן חיובי של 16:17. כדי "להגשים את חלום הפלייאין" (אני נשמע ציני, אבל אחרי פתיחה של 10:3 זה אמיתי לגמרי), עליה לעקוף עוד קבוצה אחת. איך זה יקרה? לא פשוט, ולא לגמרי תלוי בה. חמש הקבוצות שבמקומות 10-6 מחזיקות במאזן זהה של 14:19. מכיוון שהערב ייערכו שני מפגשים ישירים ביניהן, שתיים או שלוש מהן יירדו ל-15:19 (המפסידות בין פנאתינייקוס למונאקו ובין ברצלונה לכוכב האדום בלגרד, ואולי גם ז'לגיריס קובנה שתתארח אצל פנרבחצ'ה). ומה הלאה? למכבי נותרו חמישה משחקים; אחד מהם, הלפני אחרון, מול הפועל ת"א - וכל היתר נגד קבוצות שכבר סיימו למעשה את העונה והודחו. לקבוצות שמעליה יש לו"ז לא פשוט בכלל: פאו, אחרי מונאקו, תצא לרצף משחקי חוץ בסופיה, בברצלונה ובוולנסיה. למונאקו, חוץ מהביקור באואקה, מצפים בין היתר משחקים מול דובאי, ברצלונה והפועל. לז'לגיריס, חוץ מפנר, יש על הראש את ברצלונה ודובאי. לכוכב האדום, חוץ מברצלונה, מחכה עוד דרבי ומפגש עם ריאל מדריד. ואם ברצלונה הוזכרה כאן כבר ארבע פעמים, אתם מבינים איך נראה העתיד הקרוב שלה. לא סתם יש תחושה באוויר שזה יוכרע על ניצחון לפה, ואולי על מאזן פנימי לשם. לטובתה או לרעתה, ככה מכבי ת"א רגילה. שמעתם את הקליק?

כשביקשתי מגיא גודס להזכיר לי אירוע אחד שבו הוא ספג צעקות מוגזמות או התנהגות רס"רית בלתי נשלטת מאחד ממאמניו, הוא לא הצליח למצוא. לא בגלל שהדברים הללו לא קרו; יותר בשל העובדה שזה היה דבר שבשגרה. "אני לא יודע אם נכון להגיד שפחדתי, אבל הייתה בי יראה. יראת כבוד", הוא מודה. וכלפי מי בעיקר? ניחשתם נכון. "צביקה שרף. כשהוא היה משחרר לעברך שאגה, היית מיד נמתח לדום". החיים השתנו מאז. כשהפניתי לאותו גודס את אותה השאלה, אבל בכובעו כמאמן, הוא שלף ממוחו את הדוגמה הקלאסית בתוך שנייה. "הייתי עם הפועל חולון במשחק על המקום השלישי בליגת האלופות, פיגרנו באיזה 20 הפרש ורציתי שניקח את עצמנו ברצינות. מייקל קייזר היה שחקן ההגנה וההאסל הכי טוב שלנו. וכשהוא פשוט נתן לשחקן לעבור אותו ולדפוק עליו דאנק, הזעקתי פסק זמן וצרחתי עליו ליד כולם. הוא התחיל לענות לי, והעפתי אותו לחדר ההלבשה". - ואיך זה נגמר? "קיי היה קשור אליי מאוד, והלכנו דרך ארוכה ביחד. עשר דקות אחרי שחזרנו למלון, הוא כבר בא אליי לחדר והתנצל. הסברתי לו שיש גבולות שאני לא מוכן לעבור, והכל היה בסדר". גיא גודס כמאמן הפועל חולון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל דרגת הרס"ר, כבר הבנתם, אינה מה שהייתה פעם. לא מדובר בשחיקה במעמד המאמן, אלא יותר בשינוי שהפך לכורח המציאות בעקבות תהליכים שונים ולא בהכרח קשורים שעבר הכדורסל האירופי. ייתכן שזה התחיל בכלל במעבר מ-30 ל-24 שניות בהתקפה, אי אז בתחילת שנות ה-2000, שהפך את המשחק למהיר הרבה יותר - וכנגזרת ממנו, הפחית את השליטה המוחלטת שהייתה למאמנים בכל תנועה ובכל החלטה. במקביל, פתיחת הגבולות ומילוי הסגלים בשחקנים זרים (בעיקר מארה"ב) שינו את ה-DNA בכל קבוצה. דימיטריס מברויידיס כל כך הרגיז את יורגוס ברצוקאס, שהוא סחט ממנו קללה על ישו. יוון סערה, ואפילו הכנסייה הוציאה הודעה נגד מאמן אולימפיאקוס תחשבו על זה: בעבר נהגנו לומר שמאמנים יוגוסלבים כאלה ואחרים "לא מסתדרים עם אמריקאים" ומנסים להימנע ככל האפשר מגיוסם. זה לוקסוס שהיה שמור לימים שבהם היו שני זרים בקבוצה. היום זה בלתי אפשרי, והכדורסל ביבשת הישנה עבר תהליך דומה לזה שעברה ליגת ה-NBA לפני שנים רבות - תהליך שהפך את השחקנים לדמויות המרכזיות והחשובות, על חשבון המאמנים. מערכת היחסים ביניהם הושפעה מכך. "היום אתה צריך לקבל החלטות הרבה יותר מהר במשחק", מסביר גודס. "לשמו של המאמן ולמעמדו היה כוח מאוד גדול. הוא היה כמו מפקד בצבא. גם ב-NBA, אם אתה לא גרג פופוביץ' או 3-2 מאמנים שעושים להם כבוד, הכוכב הם אלה ששולטים בקבוצות, והמאמן צריך להתחבר ולזרום, ושהחבר'ה יאהבו אותו". - גם באירופה זה כבר נראה אחרת. "תמיד אמרו שרק ז'ליקו אוברדוביץ' מסוגל לצרוח על השחקנים, כי הוא היחיד שאף אחד לא יענה לו. תסתכל על השינוי ששאראס עבר. בהתחלה הוא ניסה לחקות את ז'ליקו, אבל עם הזמן הוא הבין שקשה לאמן ככה לאורך זמן, וששחקנים לא אוהבים שמקללים או משפילים אותם לעיני הקהל והתקשורת. אפשר להיות נוקשה ולדרוש בווקאליות, אבל צריך לדעת לעשות את זה בחוכמה ובכבוד". זה כבר הפך לקאלט: עוד לפני ימי "אלכסההההה", ז'ליקו אוברדובץ' נודע בתור האיש שצרח "פאק יו ג'יג'י דאטומה" על הכוכב שלו בפנרבחצ'ה - בשיחות שלי עם פיני גרשון, בפודקאסט שמתחרה בפודקאסט שלנו, הוא תמיד משתגע מה"אדישות" של עודד קטש. אולי זה פשוט פער שנפתח בין הדורות? "הדור של פיני, צביקה, מולי קצורין וכל החבר'ה הוותיקים לא היה עובר על דברים בשתיקה. זה לא שהיינו מונעים מפחד, אבל כשאתה שחקן צעיר ומולך עומד מאמן מכבי ת"א ונבחרת ישראל, שנמצא בתפקיד כבר לא יודע כמה שנים, אתה קצת נרתע". - אתה עוצר את עצמך מלצעוק על שחקנים? "יש שחקנים שאני נזהר מצלרוח עליהם ליד כולם, כי אני יודע שזה יעשה נזק. לא תהיה להם בעיה שאקח אותם הצידה ואצרח עליהם. כיום, מאמן הוא סוג של פסיכולוג. אתה צריך להכיר את הרקע שממנו כל אחד בא, ואת האישיות שלו. למדתי המון מדייויד בלאט בקטע הזה. איך להעביר מסרים, מה להגיד. להשתמש בפסיכולוגיה בסיטואציות מסוימות". - זה אומר שגם אין דיסטאנס בין המאמן לשחקנים? "אני לא אצא עם שחקן לבירה או לסרט, ולא אלך לשחק איתו באולינג וסנוקר. אם אני רוצה לדבר איתו על משהו אישי, שחשוב לי כדי להגיע אליו, אני בדרך כלל אזמין אותו לחדר המאמנים או ללובי ואדבר איתו. אולי כשהייתי צעיר זה היה יותר פשוט, אבל היום יש כבר פער גילים ביני לבין השחקנים". ואולי בעצם לשחקנים זה לא כל כך משנה אם צועקים או צורחים עליהם, אם מעירים להם או בקושי לוחשים? הופמן טוען שרק דבר אחד מעניין אותם.

אנשים שמכירים, מסבירים שעודד קטש הוא לא אחד שמספר סיפורים על הדברים הגדולים שהוא עושה, כשהוא עושה. יש בו אפילו איזו הצטנעות שיכולה לעצבן, כמו ההוא שאומר שוואלה, לא יודע איך זה עובד או וואלה, לא יודע להסביר איך זה מצליח. מכבי תל אביב משלימה אתמול שבוע כפול מושלם, ששם אותה במצב שבו היא אשכרה יכולה להיות תלויה בעצמה בכל הנוגע ליכולת להאריך את העונה הזאת מעבר לרף 38 המשחקים של העונה הסדירה. הפעם, בחסות נצחון שהושג מן הגורן ומן המוסא, אפשר לגמרי לייצר טייק של וואלה, לא יודע איך זה קרה. משך חלקים משמעותיים של המשחק אמש בבלגרד, מכבי תל אביב הייתה רחוקה מלשחק כדורסל ששווה נצחון. הייתה רחוקה מאוד מלשחק כדורסל טוב ובטח שלא את הכדורסל הסדיר "שלה". וזה אולי הסיפור המרכזי. סיפור העונה שהתהפכה. סיפור הדברים שמתחברים, בטח ברמת האמונה שלה שהיא תמיד תמצא, איכשהו, את הדרך לחזור ולנצח. וזה אולי הדבר הכי גדול ומרשים שקטש עושה. אנחנו אוהבים לדבר על הריווח, ה flow וכו של מכבי תל אביב. למעט כמה רגעים של ברטאנס, כמעט ולא היו אתמול כאלו. ועדיין: האזורית, ריב ההתקפה, קלארק, בריסט, דובאי, קטש ומומנטום לא הגיוני בעליל. כל אלו ביחד שווים עוד נצחון של WTF?! אם מכבי תל אביב מפסידה את המשחק הזה, והיא הרי כבר הפסידה מעשית את המשחק הזה, הרי שהנצחון היה מגיע לקבוצה שהגיעה לה. שהייתה טובה, מגוונת ומוכשרת יותר. אבל הנצחון בסוף כן הגיע לקבוצה שהגיעה לה. שהייתה שם, שחפרה את דרכה, שמצאה את הדרך. לא מטיקי טאקה ההתקפה של מכבי תל אביב, בהגדרה, היא כזאת שמייצרת מתוך אלמנטים של תסיסה. פיקנ'רולים חדים שמענישים, חיתוכים של גבוהים, תמיר בלאט כזה שמכדרר בעצימות גבוהה, כאחוז אמוק, מצד לצד. כאלו. את המשחק הסופר חשוב בדרבי האסייתי ניצחה אתמול הקבוצה של קטש ממקומות אחרים. כמו קבוצת כדורגל שמנצחת משחקים על מצבים נייחים, על קרנות, על כדורי עונשין וגו. אז אתמול, כאמור, זאת הייתה היכולת של הקבוצה כולה בכלל ושל בריסט והנקינס בפרט לנצח בקרבות המגע ובריבאונד ההתקפה. מהיכולת שלה לייצר הגנה שתוביל לסטטיות בהתקפה של היריבה שלה. לא מטיקי טאקה. בעצם, איזה טיקי טאקה אתם רוצים לייצר מחמישיות מנצחות משחק שכוללות את הנקינס, ריימן, דיברתולומיאו ודו?! אני רוצה להישאר רגע על ענייני השיטה, אבל קודם כל קפיצה אל אודי הירש, שידבר על האופן שבו מיישמים את הקטש-בול. היו הרבה דברים מרשימים בשבוע הכפול המושלם של מכבי ת"א. אחד היפים שבהם בעיניי הוא השילוב בין הבלאט-בול והקלארק בול, והאופן השונה שבו שניהם מצליחים ליישם את הקטש-בול. למה הכוונה? שניהם משחקים את אותה התקפה, עם אותם תרגילים. רק שבלאט, שלא ייכנס לצבע גם אם חייו יהיו תלויים בכך, יגיע לפואנטה האחרונה של כל תרגיל כדי למצוא גבוה שמסתובב אחרי פיק אנד רול או נועל בצבע. אם לא ימצא - יזרוק בעצמו מ-7 מטרים מינימום. רק לא לחדור; קלארק, לעומת זאת, יעוט בדרך כלל על האופציה הראשונה בתרגיל, יחדור המון לצבע, ישאף להגיע לטבעת, יסיים בעצמו, יוציא החוצה לקלעי או יוריד כדור לשחקן פנים. כאילו מדובר בשתי קבוצות כדורסל שונות, שבמקרה אוחדו להן יחדיו בידי האיש על הקווים. איכשהו, זה עובד. ומנצח. תודה הירש. לאחר פתיחה חלשה מאוד של הצמד קלארק-ווקר ובכלל, החליט קטש (שוב) לפתוח את המחצית השנייה עם תמיר בלאט בעמדת הרכז. ועדיין, בלאט שיחק אתמול 15 דקות בלבד, שהתפרשו על 7 במחצית הראשונה ועוד 8 במה שנשאר. זאת, למרות שהרגעים היחידים בהם מכבי תל אביב שיחק כדורסל התקפי שוטף, בשלב הזה, עברו רק דרך בלאט. אבל המאמן שלו עדיין החליט לוותר עליו בשלבים המאוחרים יותר, מכמה סיבות. קלארק למשל. הגנה למשל (למרות שבלאט בעיני עמד הגנתית יפה מאוד אתמול). כנראה שבעיקר בשל התובנה שהדקות ההתקפיות המרשימות אליהן התייחסתי כרגע נבעו בעיקר בגלל שבצד השני שיחק באותן הדקות אחד משחקני ההגנה הגרועים בתבל, ואני לא מגזים, אחד ברטאנס. מרגע שגולמאץ ויתר על שירותיו הרעים, אז היתרון היחסי שממנו נהנה בלאט התאדה לו. ולכן, למרות יחס אסיסטים איבודים מושלם (5-0), נשאר בחלק הארי של המשחק רכז אחד ואחר על הפרקט. ג'ימי. הפטרון והקדוש בתכנית סיכום העשור הקודם של ערוץ הספורט, עת הגיעו לשלב בחירת כדורגלן העשור, התיישב לו מודי בר און ז"ל אל מול המצלמה וסיפק מונולוג אפי על אחד מסי. אני לא אלאה אתכם כרגע, למרות שאם לא ראיתם – לכו תמצא את הקטע ותבכו כמוני, אבל אותי תפס אז משפט קטן, שבו קרא מודי לארגנטינאי הקטן: הפטרון והקדוש של כל הילדים הנמוכים, הביישנים והחלשים. אוקיי, הנקינס וריימן הם לא נמוכים או חלשים פיזית. אבל הם גם לא באמת שחקנים שמוגדרים כשחקני יורוליג. ג'ימי קלארק אתמול, מרגע שהתניע, הפך לפטרון של כולם. הוא לקח על גבו חמישיות שבהן רק הוא, פחות או יותר, יכול לכדרר. בהן רק הוא, פחות או יותר, הוא בעל כשרון. הולי שיט, ג'ימי קלארק. הולי שיט. ממשחק שהתחיל אבוד, תוך תחרות מסוימת עם לוני ווקר (כלומר גם תחרות על הפרקט וגם תחרות מי יודע מזיק), למשחק שעליו הוא משתלט לחלוטין. במיוחד מרגע שנפער בור שאמור היה לבלוע את המשחק הזה, ואיתו גם את העונה הזאת של מכבי תל אביב. תזכורת - קליק על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי והמדובר. בשביל צפיה חוזרת, הקליקו והעבירו את זמן הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה. כשהקבוצה שלו בפיגור 15, עמוק בתוך הרבע השלישי, יצא קלארק אל הצד השני כשהכדור אצלו. רומן סורקין, שלידו, ניסה להבין מה לעזאזל משחקים ואם מוכנים כבר לסמן או לקרוא בשמו של תרגיל, קיבינימט. ואז הגיע סוג של פיקנ'רול ספרדי (כלומר חסימה של סורקין שמקבל במקביל סוג של חסימה גבית). וקלארק? הוא פשוט ייצר לעצמו מהלך של סלאלום, איפשהו בין רייט, אנדרסון וקבנגלה. סל ופאול. רק מינוס 12. חוזרים למשחק. (10:08) מהלך הבא, לוקח את מוסא לטיול בדרך ללייאפ ומוריד ל 13. מהלך אחרי, אמנם מחטיא את הלייאפ אחרי המתפרצת שהוא מייצר, אבל לוקח איתו את ההגנה ומפנה מקום להורד שמגיע מאחור, מטביע על בייקון ומוריד ל-11. מהלך אחרי, שתיים מהעונשין מורידות ל-9. מהלך אחרי, מתקיף חזק את מקינלי רייט המתעייף, בדרך לאסיסט נהדר לבריסט בפנים. עכשיו רק מינוס 7. מהלך אחרי, ועוד וריאציה של פיקנ'רול ספרדי מובילה לכך שקלארק שועט שלא באיטיות מול בייקון, בדרך ל-2 של הנקינס. הנה, ככה: (11:34) חתיכת רצף, אה? רצף שמסיים רבע רע כשדובאי מובילה רק 7. מכאן, יש על מה לדבר. אמרנו הפטרון של החלשים? ג'ימי קלארק הפעיל אתמול את ההנקינסים של העולם כאילו הם היו שם מאז ומעולם. כאילו הם שייכים. תראו את הדבר הזה, עם מסירת אמן שמסיימת מהלך שהלך לאיבוד. (13:13) בסוף, סיים קלארק משחק מושלם של 10 אסיסטים מול איבוד כדור בודד. כולל מסירות בדרגת קושי גבוהה במיוחד. וכן, זה מרשים עוד יותר כי היה זה המשחק השלישי ברציפות שבו התקשה הג'ימי מחוץ לקשת. אחרי 0/3 מול וילרבאן ו 2/8 מול פנר, הגיע אתמול 1/7 מול דובאי. אבל ג'ימי קלארק התגבר ומצא פתרונות, לעצמו ולחלשים שלצידו. ולא רק לחלשים. סימנתי לעצמי, מהלך המחצית הראשונה, שבעיית העבירות המוקדמת של רומן סורקין מנעה ממנו לשחק לצידו של זה שמפעיל אותו טוב מכולם, תמיר בלאט. אתמול, קלארק היה גם בלאט. הוא גם הפעיל נהדר את סורקין, כולל במהלך הנעילה המפורסם של הצהובים במתפרצת. כולל ביכולת להרים ולקלוע שלשות אחרי חסימה ויציאה החוצה. ועוד נקודה חשובה אחת. כו-לם יודעים שהרכז הפותח שהגיע מהרצליה הוא סופר אתלט. גם בעולם של אתלטים, האיש אתלט יוצא דופן. ליכולת הגופנית הזאת הייתה השפעה מכרעת על תוצאת הסיום. בעוד כולם כולל כולם מגרדים את הברכיים כי אין כוח, קלארק המשיך לרוץ כאילו רק התחלנו. למרות משחק קרוב למושלם של המאצ'אפ שלו, מקינלי רייט הנהדר, ולמרות שלשניהם – מעשית – לא היה אף אחד שיחליף אותו, קלארק ניצח את הדו קרב גם באלמנטים הגופניים, יוצאי הדופן שלו. אושיי. זה אמיתי? אושיי בריסט הוא מסוג השחקנים שגורם לג'י אמים לכאב ראש אמיתי. נכון, רוקי באירופה. נכון, מד-הים בשבוע האחרון. נכון, אחד שנמצא שם וקולע זריקות גדולות (היי דובאי) ושלשות גדולות (לא רק מול דובאי). שומר, פיזי, קשוח. השאלה, מבחינת כל מי שלא מכבי תל אביב, היא האם זה אמיתי או חלק בלתי נפרד מהדברים שסובבים את הקבוצה הזאת ושלא פשוט להגדיר. את המחצית הראשונה אתמול סיימה מכבי תל אביב עם שני כדורים חוזרים בהתקפה. שזה נמוך במיוחד עבור קבוצה שמצטיינת, מסורתית, בקטגוריה. את המשחק הזה היא תסיים עם 16 כאלו. 5 מהם של בריסט. והם מגוונים: ריבאונדים של מיקום, ריבאונדים של כוח, ריבאונדים שמגיעים מתנועה. המשותף: כולם ריבאונדים של נחישות. בטח ובטח זה שעשה שיוויון והארכה, אחרי ההחטאה של סורקין והטעות של פטרושב. הפך להיות חוליה מרכזית, אושיי בריסט. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' אני לא יודע להגיד לכם מה יהיה עם ועל אושיי בריסט בעונה הבאה. אני כן יודע להגיד לכם שבעונה הזאת, שהחלה נורא גם מהצד שלו, הוא הפך להיות חוליה מרכזית, שעושה דברים בלתי סבירים בעליל בקבוצה שעושה דברים שהם בלתי סבירים בעליל. ווקר. מה דה פאק? אני מנסה ומתקשה להיזכר ברצף משחקים מחריד כל כך של שחקן מרכזי כל כך במכבי תל אביב. אחרי 2 נקודות ב 0/6 מהשדה מול וילבראן, הגיע משחק ה 1/9 מול פנר מוקדם יותר השבוע, שהיה עוד מעולה בהשוואה לזוועה שסיפק אתמול ווקר בקצת יותר מ 21 הדקות בהן שותף מול דובאי. נקודה 1, מדד מינוס 1. קטסטרופה. ואלו לא רק המספרים, אלא התחושה הכללית שכל נגיעה של ווקר, ועוד בצד שבו הוא מצטיין, היא נגיעה שתורמת לקבוצה השניה. ועדיין, הוא שיחק. ושיחק. ושיחק. לא תרם, לא במישרין ולא בעקיפין, ושיחק. למה? אחרי שמנצחים שוב, מה זה משנה? הדבר המדהים הוא שהרגע שבו קטש מאס סופית בנוכחות של ווקר על הפרקט אתמול הגיעה בכלל מחלומות בהגנה, ולא מההחרבה ההתקפית השיטתית. כאן, בתרגיל הכנסת כדור מתחת לסל, כל מה שווקר צריך היה לעשות הוא לא להירדם ולא לעזוב את אנדרסון. אבל הוא כן. טריצה. (9:39) כבר במהלך הזה, עיניכם הרואות, פונה קטש אלי ספסל, אבל המהלך שאחרי קיפל את הארוע. תראו את הירידה ההזויה הזאת להגנה של ווקר. שגם במוד של ג'וגינג. שגם לא שומר אף אחד. שגם לא סוגר את פטרושב לריבאונד. חלאס. (9:46) כשהחזיר אותו קטש, אגב, ממש לרגעים האחרונים, ווקר כמעט והצליח להפסיד את המשחק במו ידיו. את המהלך הזה נראה עוד מעט. בואו נניח שהדברים שקורים לווקר איכשהו כן קשורים בכדורסל. לשחקן התקפה סופר מוכשר כמו ווקר יש מספר בעיות מובנות/מבניות ביכולת שלו להתאים עצמו להתקפה הצהובה. גם כי אצלו הדברים מגיעים מכדרור סטטי, אבל בעיקר כי זוויות החדירה לסל של הצהובים מעט שונות ממה שהוא מכיר וממה הוא אוהב. אם ננסה להסביר בלי להתעכב יותר מדי על ענייני עכברות, נתיב החדירה לסל של המכדרר בצהוב מוביל אותו, בחלק הראשון של המהלך, רק עד לאזור קו העונשין. כי שם, לא אחת, מחכה עוד שחקן מהקבוצה שלו. ואז ההוא נפתח + יש תנועה בגב ההגנה, מה שמוביל ללא מעט ריקודים. ווקר, בהגדרה, צריך את הבידוד שלו. את האייסו שלו. אין לו זמן או חשק לחידודים ולתחכומים. קחו למשל איבוד אחד, מתוך שלושת איבודיו מהלך המשחק. מכבי הולכת לתרגיל ברירת המחדל שלה – כלומר הטרנזישן. הנה סורקין ואחריו סנטוס מוכנים לפיקנ'רול מדורג. בנוהל. מאחר שיש חילוף על סנטוס, הוא מנסה לנעול את האיש שעל גבו, כשהוא במרכז הרחבה בואכה האלבו. אבל הדרך אצה לווקר, שממילא גם לא מרגיש בנוח מדי כשלוחצים לו את הכדרור. אז הוא נותן ב-דוך פנימה, למרות שמעשית שומרים עליו עכשיו גם פטרושב, גם קבנגלה וגם סנטוס. אז נכון שהברזילאי והריימן הולכים מיד אחר כך אל ספוטים יותר נוחים, אבל ווקר כבר בשוונג הלא נכון. (50:25) להגיד שזה מה שמוביל לכך שווקר נראה איום ונורא? לא. ממש לא. ברגעים הטובים שלו העונה, נראה היה שאפילו ניאות האיש לבצע אי אלו התאמות לדברים שהקבוצה שלו עושה ברמת הספייסינג. עכשיו, כששום דבר לא הולך, חוזרות גם ההתנגשויות בצד שאליו נוהגים להתקיף. וזה רע. מצד שני, אומרים שעוד מעט חוזר איפה לונדברג. קבוצה מוכשרת דובאי הזאת היא אחת מהקבוצות המוכשרות ביבשת. יש לה שחקני כדורסל מצוינים שיכולים לנצח משחקים בעצמם. מבחוץ, מבפנים, באחד על אחד. הצגה. דובאי הזאת היא גם אחת מהקבוצות המוכשרות ביותר ביכולת להפסיד משחקים בעצמה. אתמול, למשל, זה אולי יותר הפסד שלה מאשר נצחון של היריבה שלה. אם נדבר גלויות, יש כמה דברים שהקבוצה הזאת לא יודעת או רוצה לעשות. הראשון זה לחשוב. השני זה להשקיע. כאשר יריץ גולמץ את המהלכים האחרונים של המשחק, הוא ינסה להבין מה לעזאזל קרה עם דז'נאן מוסא, שלאורך כל המשחק נראה אבוד ומתקשה, אפילו ברמת חוסר יכולת לקחת באחד על אחד שומרים חלשים יחסית. מילא זה, אבל שילוב הטעויות שלו בסוף, כלומר גם העבירה המטופשת אחרי זריקה, ששלחה את מכבי לעונשין, ובטח ה BRAIN FREEZE במהלך ההתקפה האחרון במשחק, כשבמקום לנוע קצת ולסחוט עבירה שמכבה את האור, סיבך את מקינלי רייט במהלך שהוביל לסל המשווה של בריסט. העניין הוא שהבעיות של דובאי וגולמץ החלו עוד לפני וברגע שקטש עבר לאזורית או לדמוי אזורית. כמאמר הקלישאה, זאת הגנת שגורמת ליריבה לחשוב. שמאטה אותה. שכופה עליה למסור. שבמקרה של דובאי, אלו פרמטרים שעושים לה רק רע. אם ברבע הראשון היא קצת תקעה את עצמה עם ההליכה האובר אגרסיבית פנימה, לקבנגלה הנהדר, באופן שהוציא מהמשחק שחקנים אחרים וחשובים, אז גם כאן מצאה עצמה דובאי מחפשת את הפואנטות הלא נכונות. פרמטרים שעושים לו רע, יוריצה גולמאץ. (תמונת AI) אז אמרנו מוסא במשחק רע. נגיד גם ש-5 הדקות של קבוקלו היו דקות של אח על מלא. עכשיו נדבר על בייקון. כשמדברים על נצחון של אופי, מתכוונים גם לאופי הפסיכי של מכבי תל אביב, וגם להיפך הגמור בצד השני. בין היתר, בצד של בייקון. שימו לב בבקשה. אני רוצה להראות לכם את הקשר הישיר בין המהלך הראשון של המשחק לבין האחרון של הזמן החוקי. בשניהם מעורב בייקון. אנחנו בפוזשן שפותח את העסק. בייקון הולך לסל. בייקון מחטיא. בגלל שקבנגלה רב איתו על ריבאונד ההתקפה, מחליט בייקון שעכשיו אין לו כוח לרדת להגנה. וכשכן, רק עם תנועות ידיים חוזרות. איכסוש, לא? (6:29) עכשיו למהלך הפלא של סורקין ושות' שסידר הארכה. עזבו רגע שאם בייקון נשאר מרוכז ובעמדת ציפיה (יענו anticipation), הוא לוקח את זה. אחרי שהכדור מגיע להורד ונשאר בחיים ובצהוב, תראו כמה זמן לוקח לבייקון להגיע להגנה בכלל ולהואיל להתייצב מול סורקין בפרט. זאת הגדולה של מכבי תל אביב. זאת ההיפך מהגדולה של דובאי. (15:23) כמובטח, ואם כבר ציפייה שיכולה הייתה להביא לחטיפה ושינוי במשחק, בל נשכח את מהלך האימים של לוני ווקר בשניות הסיום. למזלו, מי ש(לא) עמד בדרכה של המסירה ההזויה של הווקר, גם במקרה הזה, הוא אותו הבייקון. שגם הפעם החליט שאין לו כוח. (2:20:39) 3 נקודות לסיום תנו כבוד להפועל תל אביב – כמו דובאי, גם הפועל תל אביב היא קבוצה חדשה ועשירה. בניגוד לדובאי, הפועל תל אביב היא קבוצה מנצחת. כשאתם ואנחנו נכנסים באיטודיסים של העולם, צריכים לזכור שגם בימיה הרעים ביותר, הפועל תל אביב היא לא דובאי. איטודיס הוא לא גולמאץ. הקפטן – שם אחד שלא הזכרנו הוא השם של הקפטן. דיברתולומיאו שיחק אמש מעל 20 דקות, שזה הרבה מעבר לממוצע העונתי שלו. וקלע כמובן את השלשה הגדולה שלו. והשווה את שיאו העונתי בריבאונדים (ארבעה). ואיכשהו, כשהמשחק משונה ומבולגן, אפשר לסמוך על ג'ון די שיעזור למצוא את הדרך. ובטח שאת הדרך לקחת את זה איכשהו במהלך האחרון. כולל ריבאונד ההתקפה שלו להחטאה של עצמו. כולל ההחלטה שלא לבצע את העבירה המהירה על מוסא. חישובים – אם מכבי תל אביב תנצח הכל, היא תהיה בפלייאין. זהו. והיא יכולה. יותר מכל קבוצה אחרת ביבשת הישנה, הקבוצה הזאת מאמינה, בטוחה ויודעת שהיא תמצא את הדרך. ואם יש אמונה, לא צריכים חישובים. שבת שלום. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

בסופו של דבר הכל סט וסטינגס, או יותר מדוייק – תלוי קונטקסט. בכדורסל האקס-יוגוסלבי מדובר בטקטיקה מודעת, בשאר המקומות הסיבות שונות ומגוונות, אבל התייחסות לצעקות כמשהו שעומד בפני עצמו חוטא לדיון. ספורט תחרותי דורש רמת ביצוע גבוהה. כדי להגיע לאותה רמה דרוש ריכוז על. דרושה מוכנות על. אם אתה קובי ברייאנט, המאמן פחות צריך להיות מודאג לגבי היכולת שלך להגיע לאותן רמות. העניין הוא שהרוב המוחלט צריך סיוע. או כמו שקוראים לזה – אימון. כמו שאין דרך אחת להצליח, גם אין דרך אחת לאמן. השאלה אם ב-2026 צריך לאמן עם רוך או קושי אכן רלוונטית. מדובר בדור אחר וזמנים אחרים. תשובה מוחלטת? לא בטוח שיש. יש מיליון דרכים איך להתמודד לא נכון עם סיטואציה, ומעט דרכים נכונות, אבל אין רק דרך אחת נכונה. לא רק בספורט – בהכל. אז בסדר, צמד סטירות זה אולי קצת מוגזם (אם כי סביר להניח שאם הם היו מאותו מגדר זה היה מחליק בגרון יותר טוב), אבל לא כל צעקה צריכה להמדד בוואקום. כל עוד היא לא מגיעה ממקום רע, היא דווקא יכולה להיות הדבר הנכון. זה תלוי בשני דברים – האם זה עובד ואם זה מתאים לסיטואציה. ערש הצעקות במבט מהצד הקונספט של הכדורסל היוגוסלבי בו מאמן לוקח את כל התסכול שצבר עם כל המצב, והשואה, והארנונה והמשכנתה, ולהוציא אותם על החבר אלכסה או הבחור לואיג'י, נראה כמו משהו שכמה כדורי הרגעה בדבש יפתרו. העניין הוא שלא מדובר בסיטואציות לסדנאות שליטה בכעסים, אלא בטקטיקה מגובשת ומכוונת. בית הספר לכדורסל יוגוסלבי, שהגו האבות המקימים אלכסנדר ניקוליץ', מירקו נובוסל ודודה איבקוביץ', משמש כפוסטר ל"מאמנים עצבניים", אבל זה מעבר ל"וואי וואע, עצבניים שם החבר'ה בבלקן". הרעיון, שאגב קיים בכל ענף ספורט בבלקן באשר הוא כמובן, אומר בערך ככה: תנו לנו ילד מוכשר, נשבור את רוחו ונפשו לחתיכות ראשוניות, ואחרי שהבן אדם מרוסק נבנה אותו מחדש כלוחם אמיץ וחסר יראת ספסל. הצעקות מכוונות. התנועת ידיים מתוכנתות. הוריד מתנפח על פי הזמנה. כלומר, הכל אותנטי לחלוטין אבל לפי חומר הלימוד. אם תנסו להתקיל את הקונספט עם הטענה שיש שחקנים שנפשם אינה חזקה מספיק, ואחרי הריסוק כבר אין את מי להרים, כתב ההגנה יאמץ את הטון המזלזל ביותר שמיתרי הקול האנושי מאפשרים, ויקרא לאותם שחקנים "פיצ'קה". בשפה המקומית זה איבר כלשהו שקיים רק בגוף הנשי של בני האדם. מבחינתם אלו שלא שורדים את "סדנת השבי", במילא לא היו ראויים. חלב שנשפך. אפשר להגן על הקונספט הזה, ולראיה הכדורסל היוגוסלבי, שעד עצם היום הזה מספק שחקנים משובחים לעולם הכדורסל למכביר, למרות שאיבד כמה מוכשרים שלא שרדו את הפירוק. העניין הוא שבאותו אזור יש הרבה מאד כשרונות. אפשר לאבד את אלו שנפשם רכה מדי, כי יש מספיק. מה הסיכוי של זה להצליח בפינלנד למשל? מקום בו צומח שחקן לרמות של אול סטאר נבא פעם ב-50 שנה במקרה הטוב. שם השיטה כנראה פחות תתאים. כלומר, יכול להיות שספציפית את הכישרון הבא זה יבנה לעילא. מצד שני יכול להיות שגם ישבור אותו לרסיסים ועכשיו צריך להמתין 50 שנה נוספות. פרובלמה. זה כמובן לא קונספט בלקני גרידא, אם כי לפחות אצלם זה מגובה במחשבה תחילה. מאמנים זועמים, יותר או פחות, אפשר למצוא בכל מקום. הסיבות מגוונות. קשה להתעלם מהעניין הדורי – רוב המאמנים כיום הם ג'ן אקס או מבוגרים יותר – זמנים בהם עדיין היה לגיטימי לתת לילד סורר "מכה בטוסיק" כדי ליישר אותו. היום? פחות. חלק מהזועמים עושים זאת מסיבות פולטיות או סביבתיות – זו דרך להראות שאכפת להם, ושהם מגיבים כשהקבוצה סופגת 10 נק' ברציפות. אחרת יהיו מספיק נשמות טובות בהנהלה, בתקשורת ובקהל שיטענו שהמאמן "צריך לעשות משהו". מכיוון שלא תמיד יש מה לעשות, הוא צועק. אם תשב על הספסל בשקט ילחשו שלא אכפת לך או שאינך יודע מה לעשות. גם זה חלק מתפיסת עולם ישן יותר. חלק עושים זאת מתסכול טהור מכך, שאסופת האנשים על הפרקט לא מוציאה לפועל את ההוראות, עליהם הם עובדים כבר תקופה ארוכה - לעיתים בגלל חוסר ריכוז, לעיתים בגלל חוסר אכפתיות. בת'כלס, המאמנים האלו עושים את זה כי אפשר. זה לגיטימי (עדיין). ברוב מקומות העבודה זה היה נגמר בשיחה עם שירה מ-HR. יש גם כאלו שמתאימים לקבוצה השלישית עליה חינכה אותנו אנני – Some of them want to abuse you – ובחרו באימון כדרך ביטוי. צעקות שעובדות אם יגידו לכם "הדרך היחידה לאמן היא בצעקות!" או "ב-2026 כבר אי אפשר לצעוק על שחקנים" אז שניהם שוגים. קשה לטעון שהחבר שאראס לקח לקריירת האימון שלו את הטמפרמנט הגרשוני על פני האוברדוביצ'י, ובכל זאת את היורוליג של 2025 הוא הביא לאיסטנבול. אפשר לצעוק ולהצליח גם בימינו אנו, אבל זה גם לא אומר שלצעוק זו הדרך היחידה. חשוב לזכור שאין דין צעקן אחד כדין צעקן אחר. גם זה פועל יוצא של קונטקסט. החבר ז'ליקו הרוויח ביושר את זכות הצעקה – גם בגלל כמות התארים וגם כי כמעט כל שחקן שעבר אצלו יספר שמחוץ למגרש הוא דמות אב, שנותן את ההרגשה שהכי אכפת לו בעולם מהם. כבני אדם. כשמאמן נוער במחוז זבולון צווח על מנחם המסופסל כי יהושפט פספס חילוף בהגנה, מבלי שזכה במשהו – תואר או הכבוד של מנחם - זה נראה מגוחך. כשאתה מנסה להיות כמו ז'ליקו, בלי להיות ז'ליקו, יש לזה מחיר. יספרו לכם על מאמן שצועק רק על הצעירים וזה מוציא אותו חלש כי הוא לא מתעמת עם הכוכבים. על פניו – בעייתי. בפועל, זו הייתה גם שיטת העבודה של אחד מגדולי המאמנים באירופה (דווקא לא אקס-יוגו), עם ארון תארים שלא משאיר מקום לוויכוח. כשזה כל מה שיש לך למכור – בעיה. כשזה חלק ממערכת שעובדת – זה עוד כלי. צעקות מתאימות המנהלים הטובים יודעים להכיר את האישיות שמולם, ולהתנהל בצורה הנכונה כדי להוציא ממנה את המקסימום. האתגר הוא שבני אדם מסוג אנוש זה דבר מורכב. מאד. כל אחד עם הסיפור שלו. יש שחקנים שמקבלים צעקות בפרצוף בכיף, וכאלו שלא יכולים עם זה בכלל. יש כאלו שאפשר להכנס בהם כל עוד עושים את זה באחד על אחד ולא על המגרש מול כולם. יש כאלו שיקבלו את זה אם זה מגיע רק פעם בחודש. יש שצריכים מישהו שיבעט להם בעכוז כל הזמן כדי להוציא מעצמם את המקסימום. הם מחפשים את זה. יש כאלו שזה רק מלחיץ אותם, ואיתם צריך בדיוק הפוך. יש שחקנים שתגיד להם "כל המשחק עליך או שאנחנו גמורים" והלחץ רק יוציא מהם את המיטב. יש כאלו שבדיוק אותו משפט יגמור אותם, וצריכים לשמוע בדיוק את אותו מסר רק בצורה מלטפת ופוזיטיבית. המנהל המושלם ידע להכיר את נפש כל עובדיו, ולהעביר את המסר בצורה שתוציא את המקסימום מכל אחד. בסופו של יום זו העבודה. זה לא אומר שמנהל שיודע להעביר את המסר בדרך אחת, לצורך הדיון – צעקנית, נידון לכישלון. זה רק אומר שצריך לדאוג שיהיו לו את העובדים עם הנפש, שיכולה להכיל אותו. כל עובד מביא את הגבולות והתנאים שלו. גם לצעוק אפשר לעשות ביותר מדרך אחת. כשזו דרך להוציא תסכול מהבית, כנראה שזה לא יוביל למקום חיובי, אבל כל עוד המאמן זכה בכבוד מהשחקנים, כמו ז'ליקו, אפשר לצעוק. כל עוד הוא הוגן והגון. כל עוד הוא צועק את הדברים הנכונים. כל עוד זה מגיע ממקום של אכפתיות, ולא בכדי להשפיל. צעקות בהתאמות איפה נכנסת הסיטואציה? בשני רבדים. התאמה של השחקן למאמן והתאמה של השחקן לסביבת העבודה. שימו שחקן שלא יכול לספוג צעקות אצל שאראס או ז'ליקו והוא יקמול. שימו את אותו שחקן עם החבר קטש והוא יפרח, על אף שמדובר באותו שחקן עם אותו האופי. כמובן, יש גם שחקנים שצריכים בדיוק הפוך. בנבא כמעט שלא תראו מאמנים נכנסים בסב-סבתא של השחקן, בטח שלא בפרהסיה. אותם שחקנים יעברו את האוקיאנוס ויקבלו התנהלות כזו כי הם נמצאים בסיטואציה שונה. אין להם הרבה ברירות, גם ב-2026. חלקם יגידו שזה טו מאץ' ויחפשו להמשיך את הקריירה בסין/יפן או סתם לפרוש, אבל אם המאמן הצעקן יביא אותם למקומות שהם רוצים – אצל חלק זה יתבטא בכסף, אצל אחרים באפשרות לזכות בתארים – רובם יספגו את הצעקות. הקבוצה צריכה להבנות משחקנים שמתאימים לסיטואציה של המאמן. אם יש לכם מאמן שנוהג לנזוף ולרשוף, תביאו לו שחקנים שיכולים לעכל את זה או אפילו רוצים את זה. הם קיימים. אם זה לא עובד זה לא בהכרח כי "לצעוק לא עובד יותר", אלא כי השחקנים בקבוצה לא מתאימים לאופי שלו. כל עוד הצעקות מגיעות ממקום חיובי, אכפתי, אנושי ומתאימות לסיטואציה – הן יכולות להביא את האתלט לאותה רמת ביצוע גבוהה, שבלעדיה לא תגיע ההצלחה. אם מקורן בחרון אף, זעם וצרה זה יגמר במשלחת מלאכי רעים.

המאמן הצועק/ המאמן הסמכותי/ המאמן המכיל/ המאמן החרטטן. עידו קוז'יקרו עבר את כולם. ויש לו דעה ברורה לגבי מה היה נכון אז ומה נכון לשנת 2026. כולל חיקויים של צביקה שרף. כולל סיפורים שאתם רוצים לשמוע על דיוויד בלאט, אריאל בית הלחמי, שרון דרוקר ועוד. ישבתי איתו לשיחה קצרה, בהמשך לסיפור ריק פיטינו שהתפוצץ עכשיו בארצות הברית. הקטע המלא כאן. מי המאמן הכי קשוח שהיה לך אי פעם? כשאתה הולך אחורה לקריירה שלך, איזה סוג של מאמנים (קשוחים יותר או רכים יותר) תרמו לך יותר? כשאני מראה לך את הקטע של פיטינו, איך ההתייחסות שלך? בדיעבד, זה לא הכל חרטא (מאמנים חסרי בטחון שמחפשים לייצר "שליטה" מדומה בכוח)? תרגם לי את זה ל 2026. האם סגנון האימון של פעם מת? ואם כן, מהי הגישה הנכונה היום? אז מה עדיף? איזה סוג מאמן? סיפור בונוס – סיפור הדאנק על מארק גאסול חיקוי בונוס – על נבחרת ישראל, ליאור אליהו, צביקה שרף ודאנקינגים

טורניר המכללות, שמתקיים בימים אלה בארצות הברית, הוא גם מפגש בין שני דורות של מאמנים. בגמר של העונה שעברה ניצח בשניה האחרונה מאמן פלורידה, טוד גולדן בן ה-40, את מאמן יוסטון, קלווין סמפסון. באחד המשחקים המשמעותיים של שלב הסוויט 16 בסוף השבוע הקרוב יפגוש ג'ון שייר מדיוק, בן 38, את ריק פיטינו מסנט ג'ונס, בן 73. יש כאן יותר מסתם פער דורות. כדורסל המכללות עבר בשנים האחרונות שינויים טקטוניים: אם בעבר המאמנים הבכירים היו מגייסים שחקנים תמורת מלגת לימודים בלבד, נהנים משכר של מיליונים ומעבידים בפרך במשך 4 שנים ילדים שיכלו לעזוב רק לדראפט ה-NBA, פסיקה משפטית מאפשרת לשחקנים להיכנס בפגרה לפורטל ההעברות ולהעמיד את עצמם לרשות מאמנים ומכללות שיציעו להם יותר דקות, יותר חשיפה, יותר יחס ויותר כסף. כן, כסף: תם העידן שבו הכסף זורם לאוניברסיטה והסטודנטים רק קולעים ולומדים (נניח). בעקבות פסיקה משפטית אחרת, הכוכבים הגדולים משתכרים מיליונים מדי עונה, והמעמד של המאמנים מולם משתנה בהתאם. לא לכל המאמנים זה מתאים. כמה מאמנים גדולים, כמו ג'יי רייט מוילאנובה, רוי וויליאמס מצפון קרוליינה (מהקטע המפורסם שאתם רואים כאן למעלה) וטוני בנט מוירג'יניה החליטו שלא בשבילם להוביל קבוצות מקצועניות, להתחנף לשחקנים ולהתעסק בחוזי הפרסום שיכניסו לכיס של בני 18 ו-19 ממון רב, ופרשו. גם אם השמות שהוזכרו כאן לא נודעו כצעקנים גדולים, מובן מאליו שגם היחס לשחקנים ביום יום, באימון ובמשחק, אמור להשתנות. המאמנים במכללות התרגלו להיות דיקטטורים, כשהקיצוני ביותר היה בובי נייט המנוח, שבמשך עשרות שנים נהג בשחקניו באלימות מילולית ופיזית שנסלחו לו כי הביא למכללת אינדיאנה שלוש אליפויות. הדור החדש של המאמנים, לעומת זאת, מזכיר יותר את מאמני ה-NBA - הם צועקים פחות, ומנסים לקנות את אמון השחקנים בידע מקצועי וכבוד הדדי. לכן, כשמאמנים מאבדים את קור הרוח ומשתוללים על הקווים, ההתנהלות הזאת יוצאת דופן וזוכה מיד לתשומת לב ציבורית. בקיצור, היא נהיית ויראלית, וגם סוקרה בכתבות בתקשורת הספורט האמריקנית. למשל הקטע הזה שבו פיטינו מנצל פסק זמן כדי לצרוח על שחקן שלו, כשקבוצתו מובילה 3:20 על נורת'רן אייווה בסיבוב הראשון בטורניר. בקטע ויראלי אחר נראו שני מאמנים בעלי פתיל קצר, דן הרלי מקונטיקט וג'ו קרונין מ-UCLA, צורחים הוראות מתובלות בקללות במשחק ביניהם בשלב ה-32. כמובן שהקטעים האלה עוררו גם דיון ער ברשת, שזלג גם לתקשורת, על הלגיטימיות והאפקטיביות של היחס הקשוח לשחקנים - והוויכוח שהתעורר הוביל לגעגוע נוסטלגי לימים הפשוטים והיפים לכאורה שבהם מאמן היה אוטוריטה והילדים לא היו רכים ומפונקים כמו היום. צ'ארלס בארקלי יצא בשידור להגנתו של מאמן ותיק אחר, טום איזו ממישיגן סטייט (בן 71), ואמר: "העיתונאים, שלא מבינים כלום בספורט כי הם לא שיחקו, שואלים 'למה הוא צועק על השחקנים?' קוראים לזה לאמן". לקינוח צץ גם קטע מטורניר הנשים הפך, כשהמאמנת של ירדן גרזון במרילנד, ברנדה פריס, נצפתה צורחת על שחקנית שלה מטווח אפס. מכיוון שאנחנו במערכת הדיסקו אוהבים כדורסל ואוהבים לא פחות להתווכח, החלטנו להרחיב את גבולות הגזרה של פולמוס המאמנים האמריקני. רק השבוע ניצח עודד קטש בעל החזות האדישה (זו רק החזות, כן?) את שרונאס יאסיקביצ'וס, שצורח על כל דבר שזז. פעם המודל שלנו למאמן הישראלי האולטימטיבי היה צביקה שרף, שכונה רס"ר בשל יחסו הקשוח לשחקניו ולמסקריו, או אפי בירנבוים שהשתולל על הקווים (ועל מירי נבו). היום, אחד המאמנים הבכירים בענף הוא יונתן אלון, שלפעמים קשה לשמוע מה הוא אומר בפסק הזמן לשחקניו אפילו בעזרת מיקרופון. האם המאמנים התרככו מדי? או שהשחקנים מפונקים מדי? לצעוק על שחקנים - זה בכלל עוזר? ומצד שני, איך השחקנים אמורים לכבד בוס שאף פעם לא מרים את הקול? כדי להתעמק קצת יותר בסוגיה, פנינו לדניאל ששר, שהיה במשך שנים ארוכות המנהל המקצועי של מחלקת הנוער של הפועל ירושלים, וקרא כל מחקר וספר אפשרי על אימון בכלל, ואימון כדורסל בפרט. הבמה שלו. דניאל ששר אחד הדברים שלמדתי לאורך השנים, גם כמאמן וגם כחלק מצוותים מקצועיים ברמות שונות, הוא עד כמה קל להתבלבל בין סיבה לתוצאה. ראיתי מאמנים שצועקים - ומנצחים. ראיתי מאמנים שלא צועקים - ומנצחים לא פחות. ראיתי גם מאמנים שצועקים - ומפסידים. והרבה. אבל כשמשקיפים מבחוץ, אנחנו נוטים לחבר את הנקודות בצורה הפשטנית ביותר: אם מאמן צועק והוא מצליח - כנראה שהוא מצליח בגלל שהוא צועק. זו טעות קלאסית. אנחנו מחפשים סיבתיות. רוצים הסבר ברור, זמין, כזה שאפשר לתפוס מיד. והצעקות - יחד עם שפת הגוף האינטנסיבית - הן המרכיב הכי בולט לעין בעבודת המאמן. אבל הצלחה של קבוצה נשענת על המון משתנים: איכות השחקנים, תקציב, תהליך אימון, חיבור קבוצתי, ולא מעט מזל. לכן, להגיד שמאמן שצועק הוא מאמן מנצח - זו אולי הסקת מסקנות נוחה ומתבקשת לכאורה (או היוריסטיקה, למתקדמים), אבל אין לה כמעט אחיזה במציאות. אודי, לדוגמה, הזכיר את שאראס. האם הליטאי לקח את היורוליג כי הוא צועק, כי לפנרבחצ'ה יש תקציב גבוה או שהוא פשוט יודע הרבה כדורסל, בלי קשר למזג החם? והשנים שנכשל בהן - זה באשמתו, בגלל הצעקות או בכלל שיטת הפיינל פור האכזרית? פרשנים ושחקני עבר, כמו צ'ארלס בארקלי, נוטים להסביר את זה בפשטות: “הם צועקים כי אכפת להם”, או “ככה מאמנים מתנהגים”. בלי לפגוע באף אחד, כי מי רוצה להסתבך עם בארקלי, ההסבר הזה לוקה בעצלנות. כאמור, הצעקות הכי בולטות לעין, ולכן נוטים להשתמש בהן כדי להסביר הצלחה. אבל זו הסתכלות שטחית מדי. כדי להבין את התופעה באמת, צריך לשאול שתי שאלות: למה מאמנים צועקים — והאם זה בכלל אפקטיבי? בפועל, יש שתי סיבות עיקריות לצעקות של מאמנים. הסיבה הראשונה היא לגיטימית - ואפילו חשובה: צעקה ככלי ניהולי - Hold the players accountable - לדרוש מהשחקנים אחריות ומחויבות. אנחנו המאמנים דורשים משחקנים לבצע פעולות שדורשות מאמץ: לסגור לריבאונד, למסור לשחקן פנוי. אלו פעולות שלא קורות באופן טבעי. טבע האדם הוא לחסוך מאמץ. אם אין השלכות, סביר שהשחקן יעשה פעולות שהוא רגיל להן - למשל לזרוק לסל כל כדור - ולא את מה שדרש כדי שהקבוצה תצליח. תחשבו על ההבדל בין התנהגות של שחקן מקצועני לבין ההתנהלות שלכם כשאתם משחקים בשכונה עם חברים. שוב, בלי לפגוע. פוזה מוכרת אצל ז'ליקו (תמונת AI) לכן, חלק מתפקיד המאמן היא לוודא שהשחקנים מגלים מחויבות ואחריות. באנגלית זה נשמע יותר טוב - accountability. כאן, הרמת קול יכולה להיות כלי נכון - אבל רק בתנאי אחד: זה חייב להיות מהלך מתוכנן, שקול ועם כמה שפחות אמוציות. פרופסור דניאל כהנמן ז"ל, חתן פרס נובל לכלכלה וחוקר פורץ דרך בתחום קבלת החלטות, עיבוד מידע והטיות חשיבה, טען בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", שהחלטות כאלו מגיעות מתוך חשיבה מודעת, שקולה, מכוונת מטרה, להבדיל מתגובה אינסטינקטיבית-רגשית. במילים פשוטות יותר התגובה היא לפעולה ספציפית, לא לאישיות של השחקן. כולנו מכירים, לצערנו, מאמנים שתוקפים מילולית שחקנים במשפטים בסגנון "אתה לא יכול לשמור אפילו קונוס". אמירות כאלו לא משיגות דבר. אפשר להעביר את אותו מסר בצורה ברורה יותר, מכבדת יותר ותקיפה לא פחות: "יצאת מעמדת הגנה ובגלל זה עברו אותך וקיבלת ליי אפ. זה לא יכול לקרות שוב". ואם יקרה שוב - המאמן יחליף אותך. כשהמסר עובר בצורה נכונה, שחקנים לא רק מפנימים אותו, הם מעריכים את הגישה. אבל יש סיבה שנייה לזכות הצעקה - והיא כנראה הנפוצה יותר. כדורסל, בטח הבחנתם, הוא משחק רגשי. ומאמנים הם בני אדם. יתרה מכך, הם פועלים תחת לחץ תמידי: הקהל תובעני, ההנהלה לוחצת, התקשורת שואלת שאלות מעצבנות, השחקנים עם אג'נדה משלהם. ובתוך הלחץ הזה, כשהמאמן רואה משהו שלא מוצא חן בעיניו - הוא פשוט משחרר לחץ. בקיצור, צועק. זו כבר המערכת הראשונה שפרופסור כהנמן המנוח עסק בה - כזו שנובעת מאינסטינקט, מהאדרנלין, תגובה לא מתוכננת ולא שקולה. במקרה הזה, צעקות לא נועדו לשפר שחקן או לתרום לקבוצה. המטרה היא סתם לפרוק את התסכול של המאמן. וזה הבדל תהומי, קריטי. כשהייתי עוזר מאמן צעיר של מאמן מנוסה, באחד ממשחקי האימון בטרום העונה הוא ממש התפרק על שחקן שעלה מהנוער. מה זה התפרק? צרחות בווליום עצום, שפת גוף אלימה, המון לחץ. מה שהיה בולט במיוחד הוא ששחקנים מובילים בקבוצה, כאלה שמרוויחים הרבה יותר ונחשבים לכוכבים, עשו בדיוק את אותן טעויות - אבל מולם לא נאמרה ולו מילה אחת. כבר אז זה הפריע לי מאוד, גם אם לא ידעתי לנסח למה. רק מאוחר יותר הבנתי: זו לא הייתה דרישה של אחריות ומחויבות משחקן, אלא סתם הוצאה של תסכול - מול הקורבן הכי זמין והכי קל. שחקנים רואים הכל - ומפנימים את הגישה הרעה הזאת מיד. לאורך השנים ראיתי שוב ושוב את אותו דפוס: כשמאמן צועק ממקום של תסכול - הוא פוגע בביטחון, מייצר ריחוק, ומחליש את הקבוצה. אל תבינו לא נכון: מאמנים לא צריכים להיות שקטים. כמעט כל מאמן יאבד את קור הרוח בשלב מסוים. אבל המאמנים צריכים להיות מודעים לעצמם - ולסיבה שהם צועקים. כשהצעקה מגיעה ממקום של רצון לשפר, לשמור על עקרונות, להחזיק את השחקנים אחראים - היא תעזור. כשהיא מגיעה ממקום של תסכול - היא כמעט תמיד תפגע. ובכלל, צעקות ושפת גוף הן רק חתיכה אחת בפאזל מאוד מורכב ומאוד דינמי בחייה של קבוצת כדורסל. דניאל סיפר לנו מה נכון לעשות, רק שבדרך כלל יש פער בין תאוריה למעשה. מאמנים זה עם לא שפוי במיוחד - ולו מפני שבחרו לעסוק במקצוע חשוף לביקורת, נטול ביטחון תעסוקתי, עם תלות לא הגיונית באחרים, משחקנים ועד מנהלים. רמת הלחץ לא נופלת מזו שהייתה בעבר, אולי אפילו להפך: הרשתות החברתיות והסיקור התקשורתי הופכים הכל לאינטנסיבי עוד יותר. אז כן, מאמנים ימשיכו לשחרר קיטור מפעם לפעם, כדי להרחיק את התקף הלב הבלתי נמנע. רק שלאורך זמן, הלגיטימציה שלהם לאבד את זה הולכת ויורדת, והיא רק תלך ותרד עוד יותר. ההסבר טמון גם בפרויקט של ירון ארבל על שוק השחקנים: הליגות האירופאיות הבכירות הופכות יותר ויותר תלויות בשחקנים אמריקנים, שיוצאים מהמכללות או נפלטים מה-NBA. ברגע שהשחקנים האלה מקבלים יחס וכבוד של מקצוענים כבר בקולג', וכשיש להם אלטרנטיבות בג'י ליג המשוחרר, בחוזים דו כיווניים או במזרח הרחוק, הם יהיו מן הסתם פחות סובלניים למאמן האירופי הנוירוטי, שמקלל אותם בפסקי הזמן מול המצלמות. ז'ליקו אוברדוביץ' התרגל להשתולל על הקווים במשך שנים (פאק יו, ג'יג'י דאטומה!), אבל זה קרה כשהוביל שחקנים אירופאים עם חיזוק אמריקני. כשחדר ההלבשה שלו הפך לכמעט כל אמריקני, התוצאה הייתה מרד שחקנים. ופוף, אין אוברדוביץ'. היו תהיות, נדמה להם נעלמו לחלוטין בנוגע לעודד קטש. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל זה לא שהרודנים נעלמו מהענף: רק השבוע שוחרר מפנאתינייקוס ריישון הולמס, שהגיב בעוקצנות לטינופים של ארגין עתמאן בתקשורת. השאלה היא מה יחליט השחקן הבא שעתמאן ירצה להחתים, ביוון או בטורקיה. אם יהיו לו אלטרנטיבות בשכר דומה, סביר שיבחר במאמן נוח יותר. גם האוהדים, כך נדמה, כבר מבינים שהמאמנים הצועקים הם לא בהכרח טובים ביותר. אם היו תהיות כאלו בעבר לגבי קטש, למשל, נדמה שהן נעלמו לחלוטין. בסוף, הברירה הטבעית תעבוד גם כאן. הטובים מקצועית והחזקים מנטלית ישרדו בענף, ויישארו בפסגה. החלשים יסתפקו ברמות הנמוכות יותר. כך זה עבד תמיד באימון כדורסל, וכך זה יעבוד בעתיד. רק דבר אחד ישתנה: הווליום. דניאל ששר הוא אחראי על פיתוח מאמנים ושחקנים במועדון הכדורסל split second בוונקובר, קנדה

517 ימים זה לא קרה. במשך שנה, חמישה חודשים ועוד יום אחד פתחה מכבי ת"א את טבלת היורוליג, ובכל פעם מחדש מצאה את עצמה במאזן שלילי. והנה, הבוקר, לראשונה מאז אוקטובר 2024, מספר הניצחונות שלה אינו נמוך ממספר ההפסדים (ולא במצב של 0:0). האם זה יביא אותה לפלייאין? התשובה נעה בין לא בטוח לבין בטוח שלא. אבל אתמול, בפעם המי יודע כמה, היא המחישה את ההבדל התהומי שיש אצלה בין "הקבוצה" לבין "המועדון". ואתמול, שוב, הקבוצה חיפתה על המועדון. כיסתה עליו. הצילה אותו. זה המועדון שבנה סגל של מהמרים כפייתיים - קצר במונחי יורוליג, מלא בשחקנים שלא ביקרו באירופה אפילו כתיירים - ונקלע למאזן 10:3 בקרקעית הטבלה. וזו הקבוצה, עם מאמן ששוב מוציא משחקניו יותר מהמקסימום שהם מסוגלים לו, שבתגובה טיפסה עד ל-16:16. ב-19 המחזורים האחרונים, שהם בדיוק חצי עונה, עומדת מכבי ת"א על 68% הצלחה. רק קבוצה אחת עומדת לאורך הדרך כולה על נתון טוב יותר. זו האלופה והמוליכה פנרבחצ'ה, עם 69%, שלגמרי במקרה היא גם זו שהפסידה אמש לצהובים לובשי הכחול. ומי הם השחקנים האלה שעודד קטש מוציא מהם יותר מהמקסימום? בואו נודה על האמת, בלי להעליב אף אחד, שבמצב תקין נשענת קבוצה ישראלית מצליחה על זרים משובחים. הפועל ת"א רצה בימים אלה לפלייאוף עם אלייז'ה בראיינט, דן אוטורו, ואסה מיציץ' ואנטוניו בלייקני. הגירסה המוצלחת האחרונה של מכבי ת"א הונהגה בידי ווייד בולדווין, בונזי קולסון, לורנזו בראון וג'וש ניבו. הפועל ירושלים הגיעה לגמר ליגת האלופות בעיקר בזכות ליוואי רנדולף, ספידי סמית', זאק הנקינס וקאדין קרינגטון (תירגעו, הוא באמת שיחק אז כזר). ומי הם הזרים של מכבי הנוכחית? איפה לונדברג מושבת כבר חודש וחצי. ג'ף דאוטין לא מספיק טוב. הנקינס הובא על תקן סותם חורים (זה ג'וב של אינסטלטור או רופא שיניים? תחליטו אתם). לוני ווקר עומד על 1 מ-15 מהשדה בשבוע האחרון, ועל 28 מ-32 - בהחטאות! - מאז החזרה מפגרת המלחמה. מרסיו סנטוס הוא מחליף לגיטימי, בדגש על מחליף. נשארו ג'ימי קלארק ההולך ומשתפר, והעוגן ג'יילן הורד. ואושיי בריסט. הכי אפור מופיע מול היריבות הכי איכותיות, אושיי בריסט. צילום: דג'ורג'ה קוסטיץ' תישאר, תישאר, תישאיי המשמעות ההגנתית של בריסט הובנה כבר מזמן. דוגמה חותכת לכך ניתנה בסוף השבוע שעבר בווילרבאן, כשהוא לא שיחק ומכבי כמעט הפסידה. אתמול הוא הופיע גם בצד ההתקפי. 14 נקודות ושבעה ריבאונדים הוא רשם נגד פנר, ולא, אלה לא שיאים עונתיים. מעניין שאת המספרים הטובים יותר הוא העמיד דווקא נגד ריאל מדריד והפועל ת"א. כלומר, האיש הכי אפור מופיע מול היריבות האיכותיות ביותר. ועכשיו, כשהדיבורים על העונה הבאה מתחילים להתפשט ולהישמע יותר ויותר, הנה דל"פ שלא בטוח שהיא כבר דל"פ: אחרי שכר הלימוד של עונת הרוקי, השיפור המתמיד וגם ההכרה במגבלותיו - בריסט צריך לקבל הארכת חוזה. לא כסמול פורוורד פותח, אבל להישאר. ואם מישהו ב"מועדון" חושב שהוא ימצא מציאות טובות יותר ב-600 אלף דולר, לא בטוח ש"הקבוצה" תמשיך לחפות ולכסות עליו או להציל אותו. הקטשים עומדים כעת בפני משחק העונה שלהם. זה שאין ממנו דרך חזרה במקרה הגרוע, ושיוליד עוד משחקי עונה במקרה הטוב. אם יפסידו לדובאי, החישובים בנוגע לתמונת הפלייאין יהפכו בלתי רלוונטיים; אם ינצחו, הם ימשיכו לחיות על התקווה. זו תקווה מתעתעת שלא ממש תלויה בהם; כדי להתברג בעשירייה המובילה, הם ידעו מראש שעליהם לעקוף את אולימפיה מילאנו (בוצע, לפחות זמנית, אתמול) ודובאי (יכולים לעשות זאת מחר), בתוספת קריסה של אחת הקבוצות שבטופ 10. החשודה המיידית היא מונאקו, שמופיעה בסגל של תשעה שחקנים, בלי מאמן וללא משכורות, ואיכשהו לא מפסיקה לנצח. זה היה אמור לקרות כבר, ואולי יקרה מחרתיים מול פנאתינייקוס. ואולי גם לא יקרה בכלל. התפקיד של מכבי הוא להיות שם ולחכות למקרה ש. שביעי בין שחקני הציר ביורוליג, רומן סורקין. צילום: דג'ורג'ה קוסטיץ' הסנטר השביעי בטיבו באירופה אז אוהבים לדבר כאן על צביון מקומי בפאתוס אידיאולוגי, בלי להתחשב בעובדה שעל פניו, קל הרבה יותר לקבוצות כמו ברצלונה ופרטיזן בלגרד להסתמך על המקומיים שלהן. למה? בעיקר בגלל שהם ספרדים וסרבים, שהם קצת יותר טובים מישראלים בכדורסל. והנה, כשיוריצה גולמאץ יתדרך היום את שחקניו בנוגע ליריבתם הבאה בבלגרד, הוא ידבר בוודאי על כוח האש של ווקר, ועל האקספלוסיביות של קלארק, ועל הסכנות מכיוונו של הורד. אבל הוא יתמקד לא פחות בתמיר בלאט וברומן סורקין. אז בואו נדבר שנייה על סורקין. ממוצע הנקודות שלו, 13.7, הוא השני בטיבו לסנטר ביורוליג, כשרק פיונדו קאבנגלה מדובאי (שוב דובאי?!) מקדים אותו. ייתכן שהנתון הזה קצת משקר - כי בממוצע הריבאונדים (4.1) הוא מדורג רק 20 בקרב השחקנים בעמדה מספר 5, ו-41 בסך הכל. התשובה לכך היא שבמדד המשוקלל, 14.9, הוא שביעי בין שחקני הציר. שחקן הפנים הישראלי המוביל, שאולי צריך בכלל לשחק כגבוה שני לצידו של סנטר מסיבי, אתלטי והגנתי, מדורג שביעי בין כל הסנטרים ביורוליג. וכל אלה שלפניו הם שמות גדולים ואיכותיים: ניקולה מילוטינוב, קאבנגלה, אוטורו, מוזס רייט, אדי טבארס וג'וש ניבו. לא צריך יותר מזה כדי להמחיש כמה סורקין טוב ומגוון; כן צריך לקרוא שוב את הפסקה הקודמת עם שרשרת שום (האיש מעטר את חמישיית הפנטזי שלי, ואין לי שום כוונה לנחס אותו). איפה זה יציב אותו בראייה היסטורית? בלי שיצעיד את מכבי ת"א להישגים, תמיד תופיע לצידו הכוכבית של זה שבלט בקבוצה חלשה/בינונית. והנה, בתוך ים חוסר הוודאות שגוזרת המלחמה הנוספת באיראן, ניצבת בפני המועדון משימה לא פשוטה: לייצר ודאות במקומות שבהם אפשר, כדאי וצריך. לתת למאמן את מה שהוא רוצה ומגיע לו. לנעוץ את השחקנים שאמורים להישאר. ומשם להמשיך. הכינו את צילומי המסך כשהפועל ת"א מביטה על עצמה בטבלה, היא לא צריכה לספור ימים. היא לא הייתה במאזן שלילי או מאוזן אפילו לרגע אחד; ב-32 מחזורים, היא ירדה רק פעם אחת מ-60% הצלחה. ולכן, למרות לוח המשחקים הלא פשוט שממתין לה עד סיום העונה הסדירה, אני אקח סיכון ואכתוב את המשפט הבא: היא תהיה בפלייאוף. לאן זה ילך משם, זו כבר שאלה אחרת. רבות עסקנו, ועוד נעסוק, בשאלה אם שיטת המשחק הסוליסטית של דימיטריס איטודיס תספיק בשלבים הגבוהים והמכריעים, מול היריבות הקשוחות, המעוטרות והמנוסות. הכישרון של הפועל הוא זה שיוביל אותה לאן שיוביל אותה - לטוב ואולי לרע. בהנחה סבירה שהטבלה לא משקרת, אין לה מה על להתלונן; בפילוח המאזנים שלה מול יריבות מסוימות, יש לה קצת בעיה. ההפסד אתמול לריאל היה השביעי ברציפות שסופגים האדומים מול הקבוצות שחולקות איתם את מקומות 6-1. למעשה, הם עומדים על 1 מ-8 בקרבות הצמרת הישירים, וניצחו רק את ולנסיה, לפני חמישה חודשים וחצי. לאור צפיפות הטבלה (למקום השני ולמקום החמישי מספר הפסדים זהה), והיעדר יתרון הביתיות הממשי בסופיה הרחוקה, קשה להימנע מהמסקנה הבאה: כל עוד הנציגה הישראלית הבכירה תגיע לפלייאוף (והיא תגיע, כן?!), זה כמעט לא משנה באיזה מקום היא תסיים. גורלה ייחרץ בהתאם לזהות היריבה. היא יכולה, למשל, לסיים שנייה ולקבל מהפלייאין את פאו. או לסיים חמישית, ולהידרש לנצח לפחות פעם אחת בוולנסיה כדי לגעת בחלום הפיינל פור. ברור מה עדיף לה.

הפועל תל אביב, אחרי הפסד במדריד, נמצאת כרגע במקום החמישי בליגה השניה בטיבה. בעונתה הראשונה אי פעם. מכבי תל אביב, אחרי נצחון בבלגרד, שיפרה מיקום והתייצבה על המקום ה-12. כל התגובות על המאמן של הפועל תל אביב יהיו ברמת הנגיחות. כל התגובות על המאמן של מכבי תל אביב יהיו ברמת ההללויה. אה, נכון, יש את העניין הקטן הזה של התקציבים (כלומר, שלאיטודיס יש ולקטש לא ממש). אבל זה לא העניין. מכבי תל אביב הולכת ומשתפרת. אפשר לראות את זה ברמת המאזן שלה, נניח, בעשרת המשחקים האחרונים, אבל בעיקר ברמת הכדורסל. אישית וקבוצתית. הפועל תל אביב? אני מנסה לחשוב על דבר אחד שהפועל תל אביב של מרץ עושה טוב יותר מהפועל תל אביב של אוקטובר. של נובמבר. של וואטאבר. וכמעט שלא מצליח. ובכלל לא בטוח שזה רלווונטי, כי היא עדיין סופר קרובה כדי לעמוד ביעדים שלה. בואו נישאר רגע על העניין הזה. כפי שליהגתי לכם לא אחת, הפכתי עם השנים חסיד קטן יחסית של ענייני שיטה ואסתטיקה. אותי מעניין לראות את מידת השיפור של שחקנים בין עונות ותוך כדי העונה, כמדד לדברים טובים יותר או פחות שעושה המאמן שלהם. אם כך, בואו נעבור על הסגל של הפועל תל אביב, שחקן שחקן, וננסה להבין מי כאן נראה טוב יותר עכשיו לעומת תחילת העונה. בלייקני לא. ג'ונס לא. מיציץ' לא. מלקולם לא. וויינרייט? נראה לי שלא. מוטלי לא. אוטורו של המשחקים הראשונים בעונה היה טוב מאוד, כך שכאן התשובה פחות מובהקת, אבל בעיני היא לא חיובית. הישראלים? צחקתי בלב. אולי בראיינט, שהתחיל מדהים ומאז (בהתעלם מהמשחק מול ריאל) רק הלך ונהיה מדהים יותר. וזה שלו. וזה של המאמן שלו. עוד רגע נחזור לשחקנים בכלל ולשחקן אחד יקר במיוחד בפרט. לפני כן, בואו נתעכב לרגע על העניינים שכן מוגדרים כקבוצתיים. אחרי כמה מתפרצות אקראיות לחלוטין בחלק הראשון של המשחק, היה נדמה לי ששמעתי איזה מישהו מדבר על איטודיס שכיוון לכך. ששאף לרוץ. שכיוון את השחקנים שלו לרוץ. מדובר, למען הסר ספק, בתאוריה מצוצה מן האצבע בואכה מופרכת לחלוטין. הפועל תל אביב מנסה לעשות מה שעבד לה (בהצלחה אדירה) בחלקים המוקדמים של העונה. אותו סגנון, אותו כדורסל, אותה בלורית שיער. היא לא רצה יותר, היא לא רצה פחות, היא לא מוסרת יותר, היא לא מוסרת פחות. יש לה שחקנים ממש טובים. וכשהם מצליחים לייצר לעצמם יתרונות באחד על אחד, וכשהולך להם, היא גם יכולה לנצח. לא שחקן רע. משחק רע אנחנו רוקדים סביב העניין של וסיליה מיציץ' לא אחת. סליחה, בגוף ראשון: אני רוקד סביב העניין של וסיליה מיציץ' לא אחת. קודם כל, בגלל שזה מיציץ'. שנית, בגלל שהוא שחקן עצום. שלישית, כי יש רגעים שבהם מבינים למה. מיציץ', ועזבו רגע את המשכורת שלא אתם ולא אני משלמים, אז מה איכפת לנו, הוא שחקן ענק ברמת הפרופיל. ולא שחקן רע גם בעונת 25/26. לפרטים, לכו לססטיסטיקה היבשה. אבל יותר מדי פעמים, כולל במשחק ההפסד החד צדדי במשחק נטול הקהל במדריד, שהוא משחק רע. שהוא פוגע בקבוצה. כן, הוא לא מפסיק לנסות. לא, אולי עדיף שינסה פחות. וכן, זה חד משמעית עליו. מיציץ' פוגע בקבוצה, זה חד משמעית עליו. צילום: הפועל IBI תל אביב ועל המאמן שלו. כשאתה משחק כדורסל שכל כולו מבוסס על היכולות של הגארדים שלך לייצר יש מאין, קואץ' איטודיס, אתה מפשט את המשחק – שזה סבבה לגמרי – ואתה מפשט גם את המסקנות, ואני לא בטוח שאתה סבבה עם זה. הדריבל של מיציץ' שמוביל לדברים רעים. הדריבל של ג'ונס שמוביל לדברים רעים. הדריבל והדריבל והדריבל. לא פשוט להתמודד מול שחקנים בסדר הגודל של וסיליה מיציץ', זה נכון. אבל בדיוק בשביל זה הוחתם בהפועל תל אביב מאמן שברמת הרזומה והקרדיט, הוא אמור להיות כזה שמסוגל להישיר מבט אל כל שחקניו, ולנהל אותם. ולהגיד להם. ולהתמודד מולם. ולהעיר להם. ולגרום להם לשחק כדורסל שיטיב עם הקבוצה שלהם. וזה הפוך ממה שקורה בקבוצה הזאת. יש כאן גם צד שני רגע. יש כאן גם צד שני. הפועל תל אביב הזאת, בגדול, מפסידה לגדולות ומנצחת את הקטנות. עם השחקנים האלו. עם הכדורסל הזה. ויכול להיות שזה מספיק. כלומר, בואו נניח לרגע שיש כאן מחשבה מושכלת ומוקדמת (ואל תדאגו. אין כזאת). אליפות בכדורגל הרי אפשר לקחת, תאורטית, כל עוד מקפידים שלא לשמוט נקודות מול היריבות שבאות מלמטה, מבלי לנצח במאבקי הראש בראש. כשאתה מכוון שישיה ותו לא, השיטה הזאת יכולה לעבוד גם מבחינת עופר ינאי והצוות שלו. רגע, בואו נעשה חשבון. האדומים עכשיו עם 20. היריבות הקטנות שעוד לפניהן, ברמת המיקום הנוכחי בטבלה, הן בסקוניה ו... אה, מכבי תל אביב. נצחונות על שתיהן ויש 22 נצחונות. שממש לא בטוח שיספיקו 6. בעיה. 3 נקודות לסיום בראיינט – העונה המופתית של אלייז'ה בראיינט מתאפיינת גם בלא מעט דברים שרואים בסטטיסטיקה, אבל לאו דווקא ביחס אסיסטים איבודים יוצא דופן. אתמול, מול כל האבאלדות של העולם, הוא סיים עם אסיסט 1 וחמישה איבודים. חלקם בגלל אובר כדרורים. רובם המכריע בגלל בעיות ריווח בהתקפה של הקבוצה שלו. צחוקים, אה? – החבורה של ריאל מדריד, מסורתית, נחשבת כאחת השחצניות שיש ליבשת הישנה להציע. אתמול, לצד היהירות, הגיע מינון גבוה במיוחד של צחוקים, סימונים ודאחקות של השחקנים שעל הספסל. חלק לא קטן מהם של איש ושמו יוי. מצד שני, אחרי הפעם ה 2398472948 שהוא דופק שלשה כזאת בקריירה שלו, מותר לו. בסקוניה – כאמור, נצחונות על הקבוצות שכרגע מחוץ לפלייאין, לבדן, שוות 22 בטבלה. כדי להגיע ולו לזה, הפועל תל אביב צריכה, חייבת, מוכרחה לנצח את בסקוניה בשישי הקרוב. אין אפשרות ריאלית אחרת לעשות שישייה. זהו. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

הניצחון הגדול של מכבי תל אביב על מובילת היורוליג פנרבחצ'ה הוביל כצפוי - ובצדק - למחמאות וסופרלטיבים לעודד קטש מאוהדי קבוצתו, וגם מאוהדים של שתי קבוצות יריבות לפחות שהיו שמחים לראות אותו מצטרף אליהם. כבר אמרנו שהאיש הפך למונופול בקטגוריית המאמנים הבכירים בארץ. ואמנם, הקואץ' בצהוב ממשיך להציג עונה מרשימה שבה הצליח להתאושש מפיטורים כמעט בטוחים, לשרוד שתי הגליות ממנורה מבטחים בגלל מלחמות ולהוביל את קבוצתו למאזן של 50 אחוז, עדיין בתמונת הפליי אין, שישה מחזורים לסיום העונה. בתמונה הגדולה - הישג מרשים. רק שדווקא דו הקרב מול שאראס יאסיקביצ'וס הוכיח כמה דברים במשחק לא בשליטתך כשמאמנים כדורסל, גם כשאתה ממש טוב בזה. שינה את המשחק, תמיר בלאט. צילום: דג'ורג'ה קוסטיץ' המאסטרפיס של קטש, שלא במקרה, היה קשור בכניסתו של תמיר בלאט למשחק, 3:17 דקות לסיום הרבע הראשון, כשפנר מובילה 17:18. עד אז מכבי החזיקה מעמד בעיקר בזכות פתיחה טובה של רומן סורקין, הסנטר הכי טוב במגרש בקילומטרים, אבל סבלה מלוני ווקר וניסיונותיו העקרים לקלוע סלים, ובכן, בעצמו. לבד. כשבלאט יצא, 3:00 דקות בדיוק לסיום הרבע השני, מכבי כבר הובילה 33:46. בהמשך ישיר לרבע הרביעי מול וילרבאן, הרכז הישראלי סיים מחצית ראשונה מושלמת, עם 2 שלשות, 5 אסיסטים, ובעיקר הבנה מושלמת, כרגיל, של הקצב והניואנסים של ההתקפה הקטשית. הרבע השני התחיל בחיתוך מתוכנן של בריסט מהפינה לפני השחקן שלו, מהלך שמכונה דנילוביץ' קאט, והיה יותר מסתם 2 נקודות. הוא סימן שמכבי רוקדת. בלאט ידע למצוא גם את סאנטוס וסורקין בדיוק בזוויות הנכונות, לרבות עוד תרגיל מבריק שבו קיבל הברזילאי חסימה גבית מלביא, וג'ון דיברתולומיאו הצטרף אליהם בדקות האלה כעוד בורג במכונה שמכיר בעל פה את הדרישות של מאמנו. אחד מאותם הימים האלה לקלארק. צילום: דג'ורג'ה קוסטיץ' הגנתית, מכבי שרדה איכשהו, עם קצת אזורית לוחצת, עם אזורית שהופכת לאישית אחרי פסקי זמן, יחד עם אישית צפופה שנעזרה בבלבול של בולדווין, הורטון טאקר ולמעשה כל גארד טורקי שאינו עונה לשם ננדו דה קולו (20 אסיסטים ו-16 איבודים קבוצתיים). ואיכשהו, במקביל לבלאט גם ג'ימי קלארק היה באחד מאותם ערבים, כשהרוח נחה עליו, והוא מסיים עם 16 נקודות ו-8 אסיסטים. המחצית הסתיימה עם 57 נקודות, ואפשר היה כמעט לשכוח מי זה האיפה לונדברג ההוא שמעודד מהספסל ולמה הוא חשוב. ואז הגיע הרבע השלישי והזכיר את מגבלות הכוח. של קטש. קודם כל, כי שאראס לא פראייר, אבל גם שליטתו באירועים הייתה מוגבלת. דה קולו התפוצץ בגיל 38 (אלוהים, איזה בזבוז הייתה התקופה בוילרבאן). אונורלאפ ביטים נשלף מקצה הספסל הטורקי כדי להציק לווקר, לבלאט ולכל מי שהיווה סכנה פוטנציאלית לסל בצהוב. בירסן קלע 4 מ-4 לשלוש, אחרי עונה שבה קלע 2 שלשות במצטבר, בערב שבו מילא את החלל בעמדות הפורוורד של מלי וביברוביץ'. ומכבי נתקעה ב-8 דקות בלי סל שדה, כולל 3 איבודים של אותו בלאט מושלם מהמחצית הראשונה. וחמישה ימים אחרי שקטש עשה אביוז להרטל בחסימות פיק אנד רול גארד וגארד, שאראס החזיר לו עם תרגיל דומה של דה קולו ובולדווין, שניצלו חולשות הגנתיות של ג'ון די ובלאט. הריקודים נעלמו לטובת קרב חפירות ו-15 דקות ברבע. גג ושלשה במאני טיים, בריסט. צילום: דג'ורג'ה קוסטיץ' אם להיות כנים, ככל שהדקות נקפו ברבע הרביעי, זה נראה כמו עוד משחק שמכבי התחילה טוב ויסתיים במפח נפש. כמה דברים גרמו לכך שהפעם הסיום יהיה אחר. קודם כל, פנר התמלאה בעבירות, בעיקר שחקני הפנים (בירץ' יצא בסוף ב-5 עבירות, סילבה ויאנטונן 4 כ"א). עוד שני דברים קרו - קרה בריסט וקרה סורקין. 2:55 דקות לסוף, בריסט דפק גג לבירץ' שהיה בדרך לליי אפ, ואז קלע שלשה בצד השני, מאסיסט נדיר של ווקר. במקום נקודה הפרש - 6. בפוזשן הבא, התנפלה פנר עם שני שחקנים על קלארק אחרי פיק אנד רול, בירסן ששמר את סורקין בפינה התכווץ לצבע לעצור את בריסט החוסם, וקלארק מצא את הסנטר הישראלי לשלשה שדי סגרה עניין. מכבי עדיין בחיים. כמו שקטש תכנן, וגם בזכות החלקים שהוא לא תכנן כלל.