מרגישה שקל לה

מעניין אם יש עדיין מישהו בהפועל תל אביב שזוכר לעשות מדי פעם זום אאוט. אם הנונשלנטיות שבה היא מגיעה למאזן 8-2 בליגה השניה בטיבה בעולם, תוך כדי שהיא מטאטאת מעליה יריבה בינונית ומטה כמו בסקוניה, מתחלפת לעיתים במבט סביב שאומר שוואלה, לא יאמן שאנחנו פה. כי בסקוניה היא יותר מטה מאשר בינונית, אבל במושגי יורוליג. מגרש המשחקים שעליו הפועל תל אביב מעולם לא דרכה. מגרש משחקים שבו היא מרגישה שנוח לה. שלעיתים קרובות, כולל אמש, מרגישה שקל לה.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

7:11

כמו ב-WALK THROUGH

ה-WALK THROUGH הוא אימון, או חלק מאימון, שבו עוברים על אלמנטים שצריכים להדגיש. ברוב המקרים מדובר בתרגילי התקפה. באפס מאמץ. בהליכה. בלי הגנה. כדי להמחיש את הסיטואציה, דמיינו לרגע אימון בוקר ביום של משחק. השחקנים מפוהקים למדי. חלקם עוד עם ריח של בוקר. חלקם הקטן (לפחות כך היה פעם) גם עם שאריות ארומה של משקאות שעושים נעים בזמן אמת ופחות נעים אחרי. לעיתים יש באזור גם איזה עוזר מאמן או מנהל כלשהו שמתייצב עם טרנינג שהתכווץ בכביסה ונראה כרגע מגוחך במיוחד. המאמן, כמו תלמיד שמתכונן ברגע האחרון למבחן, עובר עם החמישיה המתחלפת, לאט לאט, בלי לרוץ ובלי להזיע, על התרגילים של היריב, או שהוא מוודא שמריצים עד הסוף את האלמנטים מהפלייבוק שהוא עצמו סוג של רקח ממוחו הקודח. כלומר, עד האופציה החמישית של ההתקפה שאליה לא מגיעים אף פעם, אבל אם במקרה קורה משהו מזה פעם אחת בעונה, הקואץ' חש עצמו גאון, בעוד פרשן הטלוויזיה, בעיניים נוצצות מהתרגשות, מבקש מהעורך שיריצו ריפליי כדי שיתאר ויבאר את הפלא.

הקיצר, זאת הסצנה. הכל לאט, הכל בלי התנגדות, הכל מנומנם, הכל באיזי.

ככה נראית לעיתים ההתקפה של הפועל תל אביב. אפשר היה לצפות מקבוצה שקולעת מעל 93 נקודות בממוצע למשחק שמשהו בגישה שלה ישדר תזזיתיות. שהיא תדחוף את הכדור קדימה מהר מהר, שהיא תייצר איזשהו קצב. כמו ולנסיה ופריז, אלו שממוקמות מתחתיה בטבלת ממוצע הנקודות למשחק. בפועל, פוזשן התקפי טיפוסי של איטודיס כולל איזה כריס ג'ונס או מיציץ' שמקבל את הכדור ויוצא קדימה בכדרור שמשדר חוסר עניין בולט. ואח"כ מעביר לאיזה בראיינט או בלייקני או משאיר פשוט לעצמו, כדי להרים את הזריקה הראשונה או לקחת את הכדור לסל בהזדמנות הראשונה, בדרך ל-2 קלות או קשות. בדרך ל-3 קלות או קשות. זה הווייב. בקלילות קשה לעיכול.

נכון, בסקוניה היא לא באמת יריבה וודאי שלא באמת שומרת. ועדיין, 114 נקודות האהלן אהלן של האדומים מתל אביב מולה הן דבר שכדאי להתעכב עליו. במיוחד כי זה לא הרגיש כמו התעלות כלשהי מצידה של הקבוצה הזאת. במיוחד כי זה הרגיש לאורך חלקים גדולים מהמשחק כמו ב-WALK THROUGH. בלי לרוץ. בלי התנגדות.

כדי לתת לדומיננטיות ולקלות הזאת ביטוי מספרי, אפשר פשוט ללכת לנתוני ה-PPP, כלומר נקודות פר פוזשן של הפועל תל אביב. היא ממוקמת ראשונה בקטגוריה ויושבת על 1.113 לפי סינרג'י. עד כמה זה משמעותי? יש 9 קבוצות יורוליג שלא מצליחות להגיע לנקודה אחת פר פוזשן. אה, וכשהיא זורקת לסל, הפועל תל אביב משיגה 1.2 נקודות פר זריקה. זה פסיכי זה.

זוכרים את ולנסיה ופריז? הן מובילות את היורוליג בכמות פוזשנים למשחק. הן רצות, הן משתוללות, הן מזיעות בשביל הנקודות שלהן. הפועל תל אביב? היא כרגע במקום ה-14 באלמנט הזה, כחלק מהנחת העבודה לפיה לא צריך להתאמץ או להשתגע או אפילו למסור. את כל היופי הזה היא משיגה בדרך שלה.

והאמת היא שחשבתי להעלות לכם כאן את MY WAY עכשיו, אבל נלך במקום על המעבר הביזארי הזה.

https://www.youtube.com/watch?v=46oBD4zIDqQ

הכדורסל של דדאס

למרות הנתונים ההתקפיים המפחידים שלה, אפשר כבר לומר ש-10 משחקים פנימה, ויש כבר אלמנטים אדומים שהיריבות מתחילות להכיר. שהיריבות מתחילות לפתור. למשל הדרייב של מלקולם ימינה. למשל הרול של אוטורו. כאמור, במרבית המשחקים זה לא באמת משנה לה. כי את רוב הדברים שהיא יודעת לעשות, לא באמת ניתן לפתור. למשל עניין הגודל.

לא משנה איזו גרסת חמישיה הציבה מולה בסקוניה, להפועל תל אביב יש יתרונות גודל בלא מעט עמדות. וכמו שאיטודיס אוהב, הפועל תל אביב הלכה אתמול סופר כירורגי אל המיסמאצ'ים שלה. גם אם אין חילוף הגנתי. יש מרקוס האוורד או מרקיז נאוול? טוחנים אותם פנימה פעם אחר פעם. לפעמים מנסים להריץ את זה בתרגיל טיפה יותר תנועתי. לפעמים פשוט ממקמים שם את שחקן ההתקפה ומקשיתים לעברו את הכדור. אבל לא רק עם גארדים. הרכב שני הסנטרים של איטודיס ייצר יתרונות גובה גם בעמדות הפנים. ולכן, אם פתאום יש איזה קבארו ששומר על איזה מוטלי, פשוט מנחיתים לעברו את הכדור. ואם הוא מחטיא, הגודל המצטבר שלו ושל אוטורו ידע כבר לתקן.

הגודל כן קובע. דן אוטורו (צילום: הפועל IBI תל אביב)

אמרנו איטודיס אוהב? בתכלס, זה הכדורסל של דדאס. וכן, מדי פעם התפלקה לה איזו שלשה מיותרת וסוררת שהגיעה מתוך השיעמום, אבל הפועל תל אביב הלכה מיקרו מיקרו ומיקרו ועשתה מול בסקוניה מה שבא לה. היא הביאה אותה לבעיית עבירות מוקדמת. היא פירקה לה את הצורה.

יש שימוש

אחד מהנתונים שאנשי האנליטיקס אוהבים להתקשט בו הוא היוסג'. נתון שמראה את השימוש בשחקן מסוים. עד כמה הוא דומיננטי במשחק ההתקפה של הקבוצה. אני מניח שלא יפתיע אתכם לגלות שהיוסג' הכי גבוה אצל מוליכת היורוליג הנוכחית שייך לאחד המכונה ואסה. ובתכלס, מרבית הגארדים חונים שם בצמרת הטבלה. אלייז'ה בראיינט? הוא שישי. כלומר, הוא מרגיש לגמרי בנוח עם זה שיהיו אחרים שיקבלו וישליכו.

עד שלא. כי כשצריך, יש שימוש. למשל ברבע השלישי אתמול. אחרי שהבאסקים מורידים ל-5, בראיינט לוקח אליו ומקפל את הארוע. ברצף של פוזשנים, הוא קודם כל לוקח את דיאלו לטיול עד לטבעת. אח"כ, מאותו צד ימין, לוקח את השומר שלו עד ג'אמפר על רגל אחת מצד שמאל. אחר כך דופק סחרחורת לספניולו עד סל ועבירה. אחר כך, בלי להניד עפעף, מקבל את מסירת הכריס ג'ונס המסורתית שמלווה את השניים עוד מימיהם בצהוב. ובזה תם הטקס.

אגב, וכאן הפאסון המורמוני טיפה מטעה, השימוש הספורדי בו לא אומר שבראיינט מוותר על זריקות קשות. אולי ההיפך הוא הנכון. במדד איכות הזריקה (שמלמד עד כמה היא קלה/ קשה), האיש שהיה פעם באילת ממוקם ראשון. או אחרון. כלומר, מרים את הזריקות בדרגת הקושי הגבוהה ביותר. קלות, קשות, מה זה משנה? לאיטודיס, הרבה בזכות אלייז'ה בראיינט, יש קו אחורי שאמא'לה.

3 נקודות לסיום

1. הגנה – אין. אולי בעתיד זה יהיה רלוונטי.

2. אחוזים – יש. רק לקבוצת יורוליג אחת יש אחוזי פגיעה מהשדה (כלומר 2+3 ביחד) מעל 50. הפועל תל אביב שם עם 52.3%. זה פסיכי זה, כן?

3. היריבה הבאה – פנר היא אלופת היורוליג והיא אפילו מארחת בפני קהל טורקי (במינכן), אבל נראה שהדרך הכמעט יחידה שלה לנצח את הפועל תל אביב הוא לעשות לה אולימפיאקוס. בכוח. בפיזיות. בנגיחות.

שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.