יש לנו דאבליסטית! על מאמנים, בחירות, ישראלים והארפר

רגע, אז גביע ווינר הוא תואר או לא? כדי לא להבעיר עליי את כל פיד כיפות בחלק שעוד פתוח לקהל הרחב, לא אחווה את דעתי העתיקה. יודעים מה, לצורך האירוע אני אפילו אזרום עם התזה שאוהדי הפועל ירושלים מחויבים להיות מחויבים לה כרגע, מתוקף היותם בצד המנצח: לכאורה, כל גמר הוא גמר, כל גביע הוא גביע, והסופרקאפ שלהם, ועכשיו גם גביע ווינר שלהם. אז בעצם, יש לנו כבר דאבליסטית. יש טעם בכלל להמשיך את העונה?

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

6:13

תראו מה שבוע אחד של ניצחונות נכונים על יריבות נכונות יכול לעשות. אותו פיד שדיברנו עליו זעם וכעס על האדישות של קבוצתו עד לפני כמה ימים. במידה לא מבוטלת של צדק, כן? ביום ראשון היא הייתה על סף צניחה למאזן 3:1 בתחתית ליגת העל, אבל אז התעשתה וניצחה בהארכה בראשל"צ. ולא הרגיעה איש. ואז ניצחה בכדורסל הרבה הרבה יותר טוב, זורם ומרשים את מוליכת היורוקאפ. והרגיעה רבים. ואז ניצחה במשחק על תואר (די נו, זה לא תואר!) את מוליכת היורוליג. וכבר עברה לסוג-של-לרגש.

עכשיו גם ביציעים יתנו לו שקט עד המשברון הבא. יונתן אלון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

לאורך השנה וחצי האחרונות זכתה ההנהלה מהבירה למחמאות על הסבלנות ועל הצורה שבה היא בעצם מגדלת מאמן. לדימיטריס איטודיס ולעודד קטש יש את הרזומה המרשים שלהם, והיא הלכה עם עוזר המאמן שהפך למנהל מקצועי, שהפך שוב למאמן, ואז כבר נשאר. הוא עזר לה לתת לו את השקט - כשניצח פעם אחר פעם את קטש, והעיף את איטודיס בסדרה, ועכשיו שוב גבר עליו. אז נכון, לפעמים הציטוטים שלו למיקרופון לא יוצאים הכי מוצלחים, אבל כשבונים מאמן, לא חושבים לפטר אותו בכל פעם שמפסידים שניים וחצי משחקים. עכשיו גם ביציעים ייתנו לו שקט. לפחות עד המשברון הבא.

מן העבר השני, איטודיס בהחלט התייחס למשחק הזה כאל גמר. לא מעט תהיות עלו באשר לחמישיית הזרים שבה יבחר מאמן הפועל ת"א, וייאמר לזכות הירושלמים שהם לא טעו. בצהרי יום שישי, בעודי ממתין לראיונות עם יובל זוסמן וקואוץ' אלון, שאלתי את אנשי הקבוצה איך מתכוננים ליריבה שחצי מהסגל שלה לא ידוע. הם הודו שכבר הימרו על זה והתכוננו בהתאם. ואם טעו? אז יבצעו התאמות תוך כדי תנועה. לא היה צריך. הם פגעו בצורה די מרשימה.

התייחס למשחק כמו אל גמר, דימיטריס איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

והאמת, קשה ללכת בלי ואסילייה מיציץ' במשחק שכזה. אם כבר הבאת אותו, בכסף הזה ועם הניסיון הזה, מוטב שתלך איתו כשזה חשוב וקובע. זו ההחלטה הטבעית והמתבקשת. אבל עד עכשיו הקפידו בהפועל לאתרג את הכוכב הסרבי, ולהתייחס לזירה המקומית כזו שבה תינתן לו מנוחה. את התהייה הבאה אני משתדל לכתוב בלי להצטייר כחכם בדיעבד, משום שתיאלצו להאמין לי שחשבתי עליה במהלך השבת, לפני שהסגל הסופי נודע: האם זה הטיימינג המתאים לרשום את ואסה בפעם הראשונה בארץ, יומיים אחרי משחק של 31 דקות בסראייבו (+ טיסה), ושלושה ימים לפני מחזור כפול מספר 4 בפחות מחודש וחצי של יורוליג (+ שתי טיסות)?

כך או אחרת, מיציץ' נרשם וניסה כהרגלו להנהיג ולהוביל, והפעם פחות הצליח לו. לא נגיד שהוא נראה כבד, כי הוא נראה כבד כבר שנים, וזה לא בדיוק הפריע לו להפוך לאחד הגארדים האגדיים בני זמננו בכדורסל האירופי. רק שהערב, משהו בו היה... פחות. אולי זה בגלל הקושי להתמודד עם הדינמיות והאקספלוסיביות של צמד הגארדים שמנגד, ג'ארד הארפר וקאדין קרינגטון. ואולי בגלל שהצ'אקרה לא נפתחה בזריקות לשלוש. ואולי שני הדברים הללו קשורים באמת לעייפות. או לג'וזאיה ג'ורדן ג'יימס, שעשה לו קולין מלקולם.

הצ'אקרה לא נפתחה מעבר לקשת, ואסיליה מיציץ'. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

איטודיס זכה עד כה - וימשיך לזכות ממש בעוד כמה ימים - למחמאות מפליגות ומוצדקות על הדרך המהירה שבה חיבר את הסגל הרחב מאווווד שלו לכדי קבוצה. ועל הדרך שבה הוא מצליח לשמור במתח גבוה את השחקנים הישראלים שלו, שלא רואים מגרש ביורוליג (אבל ממש לא רואים. אני לא בטוח שרואים את המגרש מהמקום שבו הם יושבים) ובכל זאת עולים לשחק בליגה כשהם רעבים, חדורי מוטיבציה ושופעי ביטחון. זה יישאר ככה?

בואו נתהה על זה. בשלב די מאוחר של הגמר היה רגע שבו מצלמת הטלוויזיה לכדה את מבטו העגמומי-משהו של יפתח זיו על הספסל. אפשר להבין אותו. הוא ידע מראש שלא יירשם באירופה, אבל פה זה לא אירופה. ובערב שבו מיציץ' לא מדהים, ואין ים מדר, ואין כריס ג'ונס, ואין טיילר אניס, ובר טימור לא מצליח להחזיק את עמדת הרכז, ומצבת הישראלים חסרה גם את תומר גינת, לא היה מקום לנסות אותו? הוא, שבשלושה ניצחונות ליגה (ולא משנה אם נכנס לראשונה ברבע השלישי או במחצית הראשונה) הגיע למדד 15.3 ב-15 דקות, והריץ את הקבוצה בצורה טובה - לא היה ראוי להזדמנות הזו?

לאלון לא הייתה דילמה כזו. בהיעדרו של קאש ווינסטון, הייתה לו הזדמנות להשתוות לגודל של הפועל ת"א בעזרת טריפל ג'יי, וללכת עם הישראלים שלו בקו האחורי. להגיד את זה על קרינגטון וזוסמן זה מובן מאליו, והוא לא נעצר שם. מאמן ירושלים קיבל (או נתן) דקות מוגבלות אך די איכותיות מרועי פריצקי, וזכה ברועי הובר של הפלייאוף.

מה זה הגיע. הוא כאן, ג'ארד הארפר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

שנייה, עצירה: לא בטוח שהובר קורץ מהחומר שיכול להיות חלק מהותי בסגל של מחזיקת יורוקאפ. הוא עוד צריך להוכיח שהוא שווה את זה. אבל בליגה שלנו הוא שם, לגמרי שם. כפי שהיה במשחק השלישי בסדרה מול הפועל ת"א אשתקד. גם הובר ופריצקי (מי פחות ומי ממש פחות), קצת בדומה לזיו, לא ממש משחקים ביורוקאפ - אלא שמאמנם סמך עליהם לפחות כמו שהוא סומך עליהם במשחקי ליגה רגילים, וזה השתלם לכל המעורבים.

החדשות הטובות מבחינת הקהל הירושלמי הן שלמרות הדיסקליימרים, יש להם על מי לסמוך על הקווים. אה, ושהארפר, אחרי פתיחת עונה קצת מהוססת (במושגי הארפר), הגיע. מה-זה הגיע. 15 נקודות במחצית הראשונה מול בחצ'שהיר. 12 בשנייה. 20 נקודות בראשונה נגד הפועל ת"א. ועוד 13 בשנייה. ובסך הכל, 60 נקודות ומדד 74 ב-63 דקות. ו-MVP של המחזור ביורוקאפ. ו-MVP של גמר גביע ווינר. אוקיי, הוא כאן.

החדשות הרעות מבחינת הקהל הירושלמי הן שאם התעצבנתם עד היום על ההתמכרות של המועדון לשקט ולטראסט דה פרוסס, אז תתרגלו - הם לא הולכים לשום מקום. כי בואו, הם מוכיחים את עצמם בצורה לא רעה. ואם אתם מחכים להחתמה שוברת שוויון בקו הקדמי, כדי להקפיץ את הסיכויים לעלות ליורוליג, אז אולי זה לא בדיוק מה שעומד לקרות. טוב, מי צריך בכלל? יש דאבל!