גישה רפויה וללא תחושת דחיפות, עד שקאש התעורר ולאמב הגיע

יריבה בהזמנה. איך אני שונא את הביטוי הזה. ועדיין, בדיוק לכבוד יום הרווקים הסיני, ירושלים הזמינה את נפטונאס בלי שלושה שחקנים: ג'ורדן טאקר, ארנס ויליצ'קה וג'יימס קרניק. טאקר לא כזה משמעותי אבל בלי 9.2 האסיסטים ו-12 הנקודות של ויליצ'קה בתוספת 12 הנקודות החסרות של קרניק, זו אכן "יריבה בהזמנה". הבעיה היא שכשאתה מזמין דברים מאתרים מפוקפקים, יש סיכוי שלא תקבל בדיוק מה שהזמנת. יש סיכוי שתקבל משהו שונה לגמרי.

ירושלים רצתה להמשיך את המומנטום המאוד חיובי שהיא צברה בשלושת השבועות האחרונים. מי זוכר שלפני קצת יותר משבועיים, פרשנים ואוהדים שאלו את עצמם ואת ההנהלה האם יונתן אלון הוא האיש המתאים לקבוצה שרוצה לזכות בהכל, אבל בהכל. הנה מה שירושלים עשתה מאז אותו הפסד להפועל העמק בבית:

● קרעו את אריס.

● ניצחון דחוק על ראשון.

● ניצחון על מובילת היורקאפ באצ'חשהיר.

● זכייה בגביע ווינר על הראש של מובילת היורוליג.

הישגים יפים לכל הדעות. עכשיו, רק לעבור את נפטונאס. ואם אפשר לקבל את לאמב ועל הדרך סקפינצב, מה טוב.

רועי הובר אתמול. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

המשחק הזה נוהל בקצב פסיכי לכל אורכו. מוזר, כי שמי שדחפה לזה היתה דווקא נפטונאס הקצרה והפצועה. במשך 25 דקות, התוכנית הזאת עבדה וירושלים היתה בדרך לעוד הפסד מבאס, שאולי קצת מקטין את ההישג מיום שבת האחרון. העניין הוא שכשיש לך עומק, בקצב כזה, מול קבוצה חסרה, יש לך סיכוי לחזור. לא תמיד תצליח לנצל את הסיכוי הזה אבל הוא בהחלט שם.

ירושלים ונפטונאס שיחקו מחצית ראשונה של תן וקח קלאסי. תן לי לקלוע וקח את סל בעצמך. 56-54 ללא מתנגד. כאילו באמת, בלי מתנגד בכלל. ירושלים שיחקה בהגנה נגד הפיק אנד רול מעין פלאט גבוה, מה שאומר שהשחקן ששומר על החוסם - ווילי, סקפינצב, לאמב או ג׳ימס מלווים את החסימה ונשארים צמוד לשחקן שלהם במטרה להימנע משלשות בפופ מפתיע (במקום התגלגלות לסל, יציאה החוצה, לרוב לקליעה) או למנוע התגלגליות קלות פנימה שיכריחו רוטציה.

כשאתה שומר פלאט גבוה, אתה צריך לקוות שהגארדים שלך יעברו בכח את החסימה ובעיקר לא יצטרכו לשנות זוויות ברגליים, כי אז זה אומר שלגארד עם הכדור יש יתרון מובהק, וכמו שהסברנו הגבוה צמוד לשחקן שלו והדרך לסל פתוחה. בצד ירושלים שמרה אייס שהשאיר את הגארד באותו הצד ושוב, גם פה, היה נראה שיש הוראה לגבוה להישאר צמוד לשחקן שלו.

אז ירושלים הצליחה למנוע רק דבר אחד - התגלגלויות של הגבוה לסלים קלים או להכרחת רוטציה. בפועל הגארדים של נפטונאס נשארו לבד פעם אחר פעם אחרי חסימות פשוטות וזה לא משנה איפה היתה החסימה. הנה זוס רודף אחרי השחקן שלו מהצד, שלום להארפר שרואה את הגב לשחקן שלו אחרי חסימה באמצע. היה גם את ווטרמן, הפורוורד מהקבוצה הליטאית שהוא שחקן של פיק אנד פופ בלבד. אז את החדירות של הגארדים ירושלים לא עצרה, אבל לפחות את השלשות של הגבוה היחידי שלהם שזורק היא תעצור נכון? לא היא לא. ווילי וסקפינצב איחרו 4 פעמים ו-4 פעמים זה נגמר בשלשה.

בכלל, החלטה טקטית היא דבר משתנה, אבל גישה על הנייר צריכה להיות תמיד אותו דבר. הגישה של שחקני ירושלים היתה: אין מה להתאמץ, יש לנו הארפר עם קצת קרינגטון וזוס המתאושש, יהיה בסדר. 25 דקות נפטונאס הוציאה את הארפר מהקצב עם אדג' חזק (שאר הגארדים קיבלו חילופים בפיק אנד רול). ביטוי כדורסל נפוץ הוא "לא היתה להם תחושת דחיפות".

הליטאים שיחקו מהר, זרקו 35 פעם לשלוש, שמרו אזורית יותר מחפירה מהגנת הפיק אנד רול של ירושלים אבל בעיקר, הקבוצה הזאת מובלת על ידי גריזיונאס (הטעות במקור, רק אלוהים יודע איך כותבים את השם שלו בעברית). ד"ר איבל הליטאי כבר בן 36 אבל כמו הקבוצה שלו, גם לו היו 25 דקות טובות, שבו הצליח לתסכל את הגארדים הירושלמים בקליעות קשות וגם הגנה חזקה בתוספת פאולים אגרסיבים.

https://www.youtube.com/watch?v=z4nPyI-zA74&list=RDz4nPyI-zA74&start_radio=1

במצב של 78-64 לקבוצה הליטאית, כשנראה שעוד פעם אנחנו הולכים על דיונים האם לירושלים יש בכלל את הצוות המקצועי המתאים לרוץ עד הסוף, החלה ירושלים לשחק. שלשה של לאמב והרמת הילוך של הטוב במפעל, הארפר ועד סוף הרבע אנחנו בנקודה בלבד לליטאים.

קצת לפני סוף הרבע, כשהריצה של ירושלים כבר בעיצומה נכנס לפעולה קסיוס ווינסטון. בואו, היה לו משחק טוב כבר במחצית הראשונה. הוא אפילו שבר את שיא הנקודות שלו השנה במפעל כבר ב-20 הדקות הראשונות. ועדיין מה שהוא עשה מאותה נקודה, היה בלתי סביר בעליל. זה היה רגע ה-תחזיקו לי את הבירה המושלם. כאילו אמר: "תודה הארפר, מודה גם לך ווילי אבל אני אקח את זה מפה".

בכל הרבע האחרון, בתוספת של 25 שניות מסוף הרבע השלישי, ווינסטון קלע 20 נק על הראש של נפטונאס באחוזים מפגרים. החילופים שנפטונאס ביצעה עשו לו רק טוב וכל הארסנל ההתקפי שלו הופעל. שלשות, חדירות וסחיטת עבירות. הליטאים קיבלו ממנו סחרחורת, האמת? גם אני.

HOLD MY BEER YEHONATAN

ירושלים פתאום התחילה לשמור והמומנטום היה איתה עד סוף המשחק. גארדים קטנים: ווינסטון, הארפר או הובר עוברים חזק את החסימות, גארדים גבוהים: זוס, לאמב/ג'יימס עושים חילוף והמשחק נגמר. בליץ פסיכי שלא ממש ניתן להסתמך עליו מול יריבות איכותיות יותר.

21 נקודות של הארפר במשחק שקט, 30 משותפות של לאמב וזוס וכמובן 35 נקודות של ווינסטון וירושלים סיימה עם 110 מרשימות. כן, אלון צריך לעבור בוידאו על הטיפולים ההגנתיים ובעיקר לדבר על הגישה הרפויה ב-25 הדקות הראשונות אבל גם להיות מעודד. מעודד בעיקר מהפסקה הבאה.

אנתוני לאמב. האם זה המשחק שיונתן אלון, דן שמיר וגל מקל חיכו לו? כן. כלומר, זה לא היה משחק גדול של לאמב אבל בהינתן התצוגות האחרונות ממי שהיה אמור להיות האופציה מספר 2 בהפועל ירושלים, זה מספיק טוב. אהבתי מאוד את הדרכים שבהן הוא עשה נקודות. ניצול היתרון הפיסי החריג שיש לו על רוב השומרים. הוא לא צריך הרבה כדרורים, להיפך, כדרור כח אחד והוא בטבעת. חדירות מהבייס ליין או מה-45 הם בדיוק מה שהרופא רשם ללאמב. תוסיפו סייד פיק אנד רול בשביל התגלגלות מהירה שלו והוא על הגל.

האם זה המשחק שחיכו לו? אנתוני לאמב. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

קטנות בשורה:

● יופי יונצ'וק, תן בראש לכל המלעיזים כולל אותי.

● התרגלנו כבר לזוס הא? לא מחמיא לו, קלע "רק" 13 נקודות.

● סקפינצב לא טוב. היה אבוד בפיק אנד רולים ההגנתיים. קצת משנה לי את הדעה עליו, חשבתי שהוא יותר טוב.

● פריצקי, מונחת בפניך הזדמנות אדירה. כבר ביקשתי ממך אבל עכשיו אבקש שוב: קח אותה. אם תבוא מחר היא כבר לא תהיה פה.

מזכיר לכולכם, הכל, אבל הכל אמת לשעתה.